ברגע אחד, על רצועת החוף בלב עזה, היה אפשר לעצור ולנסות לעכל את כל מה שקרה. רק לפני 11 חודשים, בספטמבר 2023, עוד קיימו לוחמי אוגדה 252 תרגיל התקפה על בית חאנון. הם לא האמינו שחודשיים לאחר מכן יכבשו את העיר וימשיכו בלחימה שלא נגמרה למעשה עד היום. מפקד האוגדה תת-אלוף מורן עומר מסיים את תפקידו, ובאותו חוף בעזה התקיים טקס החילופים.
תחת דגל ישראל המתנופף על רקע השמיים הכחולים, ובאווירת הטקסיות של לוחמים אחרי קרב, היה אפשר לחוש לרגע שזה זמן לסיכומים. אך תא"ל עומר, שעובר כעת לפקד על אוגדה 36 של פיקוד הצפון, מחזיר אותנו מהר לקרקע המציאות. "הנחת היסוד שלי היא שהשנים הקרובות הן שנות לחימה", הוא אומר בריאיון מיוחד למגזין N12. "בהיבט הזה יש לי זכות גדולה לפקד על עוד אוגדה בלחימה, ואני מניח שהיא תפגוש אותנו בצפון ובדרום". מי שעובר עכשיו לפקד על האוגדה הוא תא"ל יהודה ואך.
אוגדה 252, עוצבת סיני, היא אוגדת מילואים ותיקה. היא לא תמרנה מאז 2006, ובעשרת החודשים האחרונים יש לה חלק חשוב במצבת הכוחות הלוחמים בעזה. כמה חשוב? תא"ל עומר מספר שהאוגדה הייתה כ-50 יממות בבית חאנון וביעד המבוצר של "מוצב פלסטין", אחד ממוצבי הדגל של חמאס. משם, אחרי קרבות רבים ורענון קצר, המשיכו כוחות האוגדה לשאטי, לרימאל, לסג'עייה, לבית לאהיא, לח'אן יונס ולרפיח. "אם אתה נועץ נקודות על מפת הרצועה שבהן הייתה האוגדה, אז זה יוצא בכל מקום", הוא אומר.
גם תא"ל עומר מודה שהאימון שקיימה האוגדה חודש לפני הטבח לא באמת הכין אותה למה שחיכה לה בהמשך. "התאמנו על תוכנית התקפית בבית חאנון", הוא מספר. "אומנם דיברנו לא מעט על תרחיש הקיצון, אבל לא דמיינו תרחיש כזה".
קרב החילוץ ההרואי בבית חאנון
באחד הקרבות בקסבה של בית חאנון, כוח הפלנ"ט (פלוגה נגד טנקים) שנשלח לכיוון פיר מנהרה הותקל מטווח קצר מאוד. "המשימה שקיבל גדוד הסיור היא לבודד כלים הנדסיים במרחב הקסבה. המטרה שלנו היא לאפשר הגעה לפיר 'ערכי' מאוד במרכזה. הגדס"ר תופס מבנים כדי לאפשר את הגעת הכלים, ואז התחיל ירי נ"ט ונשק קל על מבנה של כוחותינו. זה הפך להיות קרב בטווחים קצרים, והיה ירי על הכוח שנמצא אז בקומות 2 ו-3", מתאר תא"ל עומר.
"הייתה שם היתקלות ברמה כזאת שנופלים שני לוחמים מקומה 3 לחצר מירי הנ"ט, והיו לוחמים שנתקעו באותה קומה. היה צורך להעביר את הלוחמים מקומה 3 – הקיר של המרפסת נפער והסלון היה חשוף לגמרי והיה צריך לחלץ אנשים אחורה".
תושייה של רגע הצילה את המצב: "אחד הלוחמים הפיל את המקרר והשתמש בו כמגן, כדי לחלץ אנשים מצד אחד לצד האחר. היה חילוץ דרך קירות לאחור, הכול תחת אש, בקרב שנמשך כשעה, באור יום ובטווחים קצרים. ההיתקלות הסתיימה עם 13 פצועים, ללא הרוגים, אחרי חילוץ איכותי תחת אש. סיפורי גבורה".
"ב-7.10 האוגדה התגייסה במלואה"
תא"ל עומר, בן 46, נשוי ואב לילד, התגייס ב-1996 והתקדם בשרשרת הפיקוד. אחרי ששימש ראש מחלקת המבצעים באגף המבצעים (אמ"ץ), ב-2022 עבר לפקד על אוגדה 252 (עוצבת סיני). העוצבה הוקמה אי-אז במלחמת ההתשה ונועדה להגן על הגבול החדש בתעלת סואץ. ב-1973 נהרג מפקדה אלברט מנדלר מהפגזה בסיני. בהמשך לחמה במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה והשנייה, ועם הזמן קיבלה משימות אחרות.
"בית חאנון הוא מקום שממנו יצאו לטבח, ובהרבה מקומות מצאנו עדויות לכך כמו טנדרים וגם ספרי תנ"ך וספרי ילדים מהיישובים בעוטף. היו שם הרבה סגירות מעגלים"
כשנכנס תא"ל עומר לתפקיד היה קשה לדמיין שכוחות המילואים יידרשו לפעילות שכזו: מאז התמרון במלחמת לבנון השנייה ב-2006 הופקדה אוגדת המילואים הזו על משימות ביטחון שוטף (בט"ש) בגבול הארוך בין ישראל למצרים. במבט לאחור הוא מספר שהוא חש גאווה מהתפקוד תחת אש. בטקס החילופים שהתקיים על חופה של עזה, בגזרת המסדרון, אמר הקצין בהתרגשות: "האוגדה ויחידותיה עמדו בכל משימה שנדרשו לה. ראיתי אתכם, אנשי האוגדה, במילואים ובסדיר – ונפעמתי. מאומץ הלב, מרוח הלחימה ומהאחריות הרבה לגורל המדינה".
כ-300 איש משרתים באוגדה בסדיר, רובם אנשי קבע שנועדו להכין את האופרציות גם בשגרה ולהיערך למעבר למלחמה, ולה כ-15 אלף משרתי מילואים. "ב-7 באוקטובר התגייסה האוגדה במלואה, והחל ב-8 באוקטובר לפנות בוקר כבר הגיעו היחידות שלנו למרחב עוטף עזה והתחברו למערך הסדיר שנמצא שם", מספר תא"ל עומר. "היחידות שלנו השתתפו בסריקות, בחיסול מחבלים, בלחימה ביישובים, בטיהור המרחב ובהשבת המצב לקדמותו. צריך להגיד – ההגעה של יחידות האוגדה, כולל טנקים וחי"ר, עזרה לייצב את המצב גם בפיקוד הדרום ולהחזיר את השליטה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"השבועות הראשונים ברצועה היה מאתגרים"
בתוך ימים גויסו אלפים רבים במהירות כדי להיערך לכניסה הקרקעית. "עשרה חודשים שאנחנו בזה עם המילואים שלנו", אומר מפקד האוגדה. "כל מפקד קרבי שנכנס, מצופה ממנו לדמיין איך זה ייראה במלחמה, ואני דמיינתי. דיברנו לא מעט על תרחיש הקיצון ולא דמיינו כזה תרחיש", מצהיר הקצין ומפרט: "הסבירות הגדולה שראינו הייתה שהזירה העיקרית תהיה זו הצפונית, ובזירה כזאת אוגדה 252 תהיה אוגדת מילואים של פיקוד הדרום ותסייע בהגנה בדרום ולא רק בהגנה. אבל פגשנו תרחיש עצים, ארוך ומורכב ואינטנסיבי הרבה יותר.
"אני לוקח איתי את הלילה הראשון של הכניסה לבית חאנון, תחושת האחריות והקווץ' בבטן כשאתה יודע שאתה הולך להכניס כמה אלפי לוחמי מילואים, חלקם הגדול באופן רגלי, למשימת תמרון בלב עזה – אחרי עשרות שנים שהאוגדה לא עשתה את זה באופן מלא. זו תחושת אחריות אדירה, ואת זה אני לא אשכח".
הרגשתם מוכנים כשנכנסתם לעזה?
"נקודת הפתיחה הייתה מאתגרת למערך המילואים בכלל ולאוגדה 252 בפרט, כי היא לא הייתה בראש החץ והיו אתגרי כשירות ואמל"ח ואמצעים אחרים. בקשר לאימונים הרגשנו לא מדהים אבל טוב, וניצלנו היטב את שלושת השבועות הראשונים עד שנכנסנו לעזה כדי להעלות את הכשירות וגם לתגבר את כל מה שקשור באמצעים. הימים והשבועות הראשונים היו מאתגרים. יש גם אתגר גדול בטנקים שלא כולם עם המיגון המלא".
איך נולדו הפערים?
"יש אתגר משאבי תקציב שהגדיר רמת מוכנות שונה ליחידות. לא כל מערך המילואים נמצא באותה רמת כשירות. לא ניכנס להיבטים עצמם ברמה הפרטנית, אבל לחלוטין אגיד לך שידענו שבחלק מהמרכיבים יידרש קצת יותר זמן כדי להביא אותם לכשירות. חלק מהדברים פגשו אותנו תוך כדי".
"האויב מנסה לקזז את היתרון שלנו בהפעלת אש אווירית ובטנקים ולהגיע למצב של רובאי מול רובאי, והיו לנו לא מעט מפגשים כאלה"
תא"ל עומר מרחיב על פעילות האוגדה מיום הטבח ועד התקופה שקדמה לכניסה הקרקעית: "האוגדה קיבלה מרחב הגנה עורפי יחסית ובתוכו לא מעט מהיישובים. בגדודים הגיעו ונלחמו עד כפר עזה ובארי, ואורים ורעים. לאחר מכן לקחנו את כל הרצועה משדרות בצפון וגוש יכיני עד רעים ועין הבשור. מרבית הלחימה כבר לא הייתה, אבל נדרשו שם סיוע לעורף האזרחי, סריקות, טיהור האזור בהיתקלויות עם אחרוני המחבלים, פינוי הגופות והחללים – בנובה, על הציר עצמו ובמרחב המסיבה".
"תוך כדי משימת ההגנה, במשך שלושה שבועות, עשינו 'זמן יקר' – תוכנית אימונים אינטנסיבית", ממשיך הקצין לספר על התקופה שקדמה לתמרון. ואז הגיעה הכניסה הקרקעית: "חיברו אלינו עוד חטיבת מילואים תחתיי, חטיבה 551. המשימה האוגדתית ההתקפית הראשונה הייתה המשימה של בית חאנון והגדוד של חמאס שם, שפשט לשדרות, לנתיב העשרה, לארז ולעוד מקומות וקיבוצים מול צפון הרצועה – זה גדוד חזית חזק במערך חמאס. היינו במשימה הזו בערך 40 יום".
"סגרנו הרבה מעגלים מול מי שהשתתפו בטבח"
תא"ל עומר מספר על המורכבות שפגשה האוגדה עם הכניסה הקרקעית. "אני חוזר למשימה הראשונה בבית חאנון, בנובמבר: בשונה מעכשיו – כשהמסדרון תפוס בידינו ומתוכו אנחנו יוצאים ללחימה ולסגירת מעגלים – אז היה מדובר בכיבוש מרחב הלכה למעשה, על כל המשתמע מכך".
את השטח שפגשו הלוחמים מתאר הקצין במילים האלה: "מרחב הרוס, הרבה הריסות שנגרמו מההפצצות שלנו. המרחב השתנה מאוד, יש הבדל בין מה שתכננו בנוהל הקרב, בין מה שפגשנו בימי הלחימה הראשונים – ובין מה שראינו בסוף הלחימה. גם האויב השתנה ועבר ממערכי הגנה מסודרים למערכים חפוזים יותר".
והמפקד נזכר ומזכיר: "בית חאנון הוא מקום שיצאו ממנו לטבח. בהרבה מקומות מצאנו עדויות לכך: טנדרים וגם ספרי תנ"ך וספרי ילדים מהיישובים בעוטף. סגרנו הרבה מעגלים מול מי שהשתתפו בטבח".
לדברי תא"ל עומר, האתגר הגדול ביותר היה באותם ימים – וגם כיום – הוא לחימה מטווח קצר: "האויב מנסה לקזז את היתרון שלנו בהפעלת אש אווירית ובטנקים ולהגיע למצב של רובאי מול רובאי, והיו לנו לא מעט מפגשים כאלה".
"האויב ניצל את ההיכרות שלו עם השטח"
באחת ההיתקלויות בקסבה נהרגו רס"ן עמרי דוד מכרמיאל מירי צלף ורס"ל (במיל') רז אבולעפיה. "אלה היו היתקלויות שבהן האויב ניצל את ההיכרות שלו עם השטח, היתקלויות ראשונות לכוחותינו, שתפקדו שם באומץ לב, ויש לנו כנראה ציונים לשבח רבים שם".
ב-11 בנובמבר איבדה האוגדה קצין ושלושה לוחמים מפיצוץ פיר ממולכד. "זה היה בחלק המערבי של בית חאנון, כשהכוח סרק מרחב של בית קברות. בלילות שקדמו לאירוע חפרנו שם וחיפשנו חטופים בעקבות מידע, וזה לא הוביל לקצה חוט. הכוחות החליטו לסרוק מבנה אחר, ממולכד. גם שם היה חילוץ מורכב מאוד של ארבעה הרוגים ועוד שמונה פצועים קשה מאוד, ובהם אלישע מדן (לוחם מילואים שאיבד את שתי רגליו). שם היו הפצועים הכי קשים שלנו. ההיתקלויות הלאה נמשכו גם בשבועות הבאים, אבל בהיקפים יורדים. היה גם לא מעט ירי נ"ט קצר טווח, למשל של חוליה של שישה מחבלים שאנחנו מזהים ומחסלים", הוא נזכר.
"לא נערכנו ל-10 חודשים, וגם לא למעט מכך"
"ההישג המרכזי שלנו בבית חאנון הוא איתור מרחב המנהרות המרכזי של העיר הצפונית ותוואי התת-קרקע המרכזיים הפלוגתיים: אחד מוביל לקסבה והשני מוביל למרחב של שכונת ה'סביבון' (בסג'עייה). החטיבה גם איתרה והשמידה חלק מאותם תוואים – וגם התמודדה עם כמה היתקלויות, שבאחת מהן הסתער אחד הסמג"דים ושישה מחבלים חוסלו".
האוגדה חיסלה מחבלים רבים, פגעה במטרות טרור – וגם השמידה קילומטרים של מנהרות. לוחמי המילואים שלה הספיקו לצאת ולחזור לסבב שני, הפעם ביהודה ושומרון, ועכשיו הם שוב בעזה. "לפני חודשיים קיבלנו פקודה להיערך לסבב שלישי בעזה. חלק מהחטיבות תחת האוגדה במסדרון נצרים וחלק מהגדודים במשימות הגנה תחת אוגדת עזה או במשימות לחימה ברפיח".
"האתגר הגדול כאן הוא כמובן הזירה המאתגרת יותר, זירת הצפון. אנחנו מתכוננים אליו במשך הרבה שנים, ולא רק עכשיו. הרי זה יכול לפגוש אותנו אפילו לפני שאכנס לתפקיד"
בזמן שהעביר תא"ל עומר את המושכות לתא"ל ואך, 15 מגדודי האוגדה היו בלחימה בתוך הרצועה או שבדיוק סיימו משימות. "זה סבב שלישי לכל מערך המילואים שלנו בחודשי הקיץ, באתגרים של יולי–אוגוסט – משפחות ועצמאים. מסר שחשוב לי להעביר בכל שיחה הוא ההקרבה הגדולה שהבתים שלהם והם חווים באופן אישי. צריך להגיד שלא נערכנו לעשרה חודשים וגם לא להיקף מצומצם יותר, אבל אנשים נותנים את הכול".
"שיעור הגיוס בסבב השלישי עלה על 90%, וזה כי הם מבינים את משמעות המשימה ואת החשיבות שלה ואת זה שלא סיימנו אותה – לא השבת חטופים ולא חזרה לעוטף ולא השמדת חמאס. הם באים גם כי הם מסתכלים לצדדים ורואים חברים ומפקדים ומבינים שהם יחד תחת אותה משימה. הצבא הבין שצריך אורך נשימה ולסייע בבית וכלכלית למי שנדרש ולסטודנטים, ולחלק גדול הצלחנו לעזור. לדעתי יש עוד מה לעשות, בעיקר מול סטודנטים ועצמאים".
מה אתה אומר למילואימניק שאומר שדי לו?
"אני מסביר לו על חשיבות המשימה ושאם לא אנחנו נעשה אותה, אין מי שיעשה אותה. אני נותן דוגמה ממערך המילואים המקביל לו וממערך הסדיר שמ-7 באוקטובר פועל ברצף, אבל אני גם מקשיב לו ומשתדל להתגמש דרך המפקדים איפה שאפשר ואנחנו משתדלים לתת רענונים נדרשים".
"כל אחד מהם – עולם ומלואו"
אבל העבודה היא לא רק מול הלוחמים עצמם. "עשיתי מפגש משמעותי עם נשות המג"דים, לקחתי אותן לעוטף, דיברתי איתן וחיברנו אותן, כי הבנו שהן מנהלות קהילות, ואנחנו מנסים לחבר קהילות בתוך היחידות", מספר הקצין. "זו אחת מאוגדות המילואים הטהורות היחידות ויש לנו אחריות להשפיע ולסדר את הדברים הללו לאורך זמן גם שנים קדימה. ברצועה, בצפון, באיו"ש – אנחנו חלק מרכזי, צה"ל לא יכול בלי מערך המילואים".
האוגדה שמוריש תא"ל עומר למחליפו ואך ספרה כבר 18 חללים, 18 משפחות שכולות. "חלקם נפלו בקרבות תחת הפיקוד שלי וחלקם מחטיבות שלי ומגדודים שנלחמו תחת אוגדות אחרות. אבל מבחינתי הם שלי, כל אחד מהם הוא עולם ומלואו".
אחד המקרים הקשים באוגדה הגיע לכותרות והכה גלים: "לוחם שלנו במילואים, מנהל עבודה בגדוד ההנדסה אלירן מזרחי, איש משפחה ואב לארבע בנות, התאבד: הוא היה פוסט-טראומטי. במפגש ההכנה לקראת התעסוקה הוא פגש את המ"פ ואחר כך שם קץ לחייו".
"נתקלנו בקושי מול הפקודות להכריז עליו כעל חלל צה"ל, אבל כשהבנו שהיה מפגש עם המ"פ שעסק בתכנים צבאיים, הדבר הזה התאפשר. במוצאי חג השבועות הגענו לבית המשפחה והם היו בהכנות לצאת להפגין באבו כביר, היה מפגש מרגש אצלם בבית. הם לא האמינו בהתחלה שהכרנו בו כבחלל צה"ל – הם הרגישו אושר וסיפוק מכך שהצליחו להכיר בו כגיבור וכחלל צה"ל, אבל הם היו בסתירה מאוד גדולה מכך שמצפה להם הלוויה יום לאחר מכן".
במקרה קשה אחר שמלווה את מפקד האוגדה, ימים ספורים אחרי שנכנסה האוגדה לעזה, נפל בבית חאנון רס"ם (במיל') יוסי הרשקוביץ – מנהל בית ספר ואבא לחמישה, בן 44 בנופלו. "המפגש עם המשפחות ועם הפצועים חיזק כל כך, אתה מכיר חיילים בקצה ואתה רואה שם לוחם, לפעמים לפני הקמת משפחה, כסטודנט צעיר, ולפעמים בעל משפחה. הם כל כך מחזקים וכל כך מבינים את ה'למה', הפצועים שלנו היו שם והם שולחים אותך חזרה לקרבות. זה אירוע עוצמתי מאוד". ולהבדיל, תא"ל עומר מספר כי באוגדה משרתים החיילים הוותיקים בצה"ל – ובהם איש מילואים בחטיבה 12 שכבר עבר את גיל 70. לדבריו, גם הנוכחות שלו מחזקת את תחושת המטרה והנחיצות.
"זה לא זבנג וגמרנו, זה עוד לא תם"
"התחלנו ב-7 באוקטובר בימ"ח (יחידת מחסני חירום) בצאלים בברדק גדול וחפוז ובמעבר משגרה למלחמת פתע. לחימה התנהלה 15 ק"מ מהבסיס. את החלק שלי עם האוגדה סיימתי בטקס בלב רצועת עזה, בקצה המסדרון, על חוף הים, והסתכלתי גם על הדרך שעברנו האוגדה, המפקדים ואנוכי מ-7 באוקטובר ועד עכשיו", מסכם תא"ל עומר. "זו זכות גדולה וגאווה גדולה לצד תחושת אחריות רבה, כי אנחנו חלק מהמערכת. אומנם גם מהמשבר והכישלון, אבל עם זאת היינו חלק ממה שהצליח להפוך את הקערה על פיה ולפגוע באופן אפקטיבי בחמאס. ידענו שזה לא זבנג וגמרנו, והמשימה עדיין לא תמה".
ביקורת רבה נמתחה על התחקירים והאופן שבו נעשו – מה אתה חושב על זה?
"לעשות תחקיר תוך כדי לחימה זה אירוע מורכב. עם זאת אני חושב שצבא נדרש לעשות את זה, נדרש לתחקר גם כדי ללמוד עד הקצה מה היה. קרה כל כך הרבה, גם אז וגם מאז, שאנחנו חייבים להכניס את זה למערכת הצבאית ולאזרחים. אמרתי אתמול שחלק ממה שאנחנו צריכים זה לא רק להחזיר את הביטחון, אלא גם להשיב את האמון של תושבי העוטף בנו, וחלק מזה זה גם לתחקר. אומץ לב הוא לא רק מול מחבלים, אלא גם מול האמת – העובדות אל מול מה שהיה. ובהיבט הזה אני חושב שצריך להמשיך לעשות את התחקירים ולהראות במערכת הצבאית וגם לציבור, מה שאפשר – ויש לנו עוד הרבה לעשות שם".
"זירה אחרת, מאתגרת יותר"
כעת פניו של תא"ל עומר נשואות קדימה, לקראת הפיקוד על אוגדה 36 בנוף שונה לחלוטין – בצפון. "האתגר הגדול כאן הוא כמובן זירה אחרת, מאתגרת יותר, זירת הצפון. זה אתגר שאנחנו מתכוננים אליו במשך הרבה שנים ולא רק עכשיו. מן הסתם, בשנה האחרונה זה תפס את המיקוד ואת הצורך לרדת לפרטים בכל הקשור להכנת הכלים המבצעיים והתוכניות האופרטיביות. הרי זה יכול לפגוש אותנו אפילו לפני שאכנס לתפקיד", מסביר הקצין.
"אחת המשימות של אוגדה 36 היא להוביל את התמרון בצפון ולעשות את הלמידה הנדרשת, ליישם לקחים משנת הלחימה בדרום ולעשות את ההתאמות הנדרשות לזירת הצפון – מתוך הבנה שהתפקיד שלנו הוא להעמיד את הכלים המבצעיים שיעמדו לפני מקבלי ההחלטות: היכולת להרחיק את חיזבאללה, להחזיר את תושבי הצפון, לנקות את המרחב שיוחלט ולהשמיד את האויב. אוגדה 36 היא אוגדה של פיקוד הצפון שצריכה גם לפתח ידע עבור הצבא וגם להוביל את הדבר הזה – אבל כמו שאנחנו יכולים למצוא את עצמנו בזירת הצפון, ואנחנו עם הפנים לשם, באותה מידה אנחנו יכולים למצוא את עצמנו יורדים דרומה לעזה להשלים משימות".
כל הפרטים בכתבה הותרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.