בזמן שהיא בשירות מילואים פעיל בדרום הארץ ותורמת למדינה, מיד אחרי 7 באוקטובר, שכנעה ליה בת ה-25 את אימה להשקיע את כל כספן ברכישת דירה בבודפשט, בירת הונגריה. ההחלטה הייתה לא קלה. אם הייתם שואלים אותה לפני המלחמה היכן תרצה לגדל את ילדיה, היא הייתה עונה שבישראל; אבל אחרי 7 באוקטובר היא כבר לא כל כך בטוחה. "אני אוהבת את המדינה, אבל זו לא המציאות שהייתי רוצה לגדל את הילדים שלי בה". כך גם אודי וגם חיים, שהשקיעו את כל כספם בתשעת החודשים האחרונים בנדל"ן בחו"ל – והם לא היחידים. בעלי חברות שמשווקות לישראלים נדל"ן באירופה מספרים על יותר ויותר ישראלים שבוחרים להוציא את הכסף שלהם מישראל – והפעם לא רק להשקעה: "ממקלט הון זה הפך למקלט פיזי".
רגע לפני המלחמה, בימים שהמדינה סערה מהמהפכה המשפטית שעמדה על הפרק, אודי ובן זוגו (השמות המלאים של המרואיינים בכתבה שמורים במערכת), שמתפרנסים כעצמאים בישראל, החליטו שנמאס להם, והם החלו לחפש כיווני השקעה בחו"ל. לא מדובר בכסף מיותר, אלא בחסכונות שהם עבדו מאוד קשה כדי לצבור. "כשהתחילה הרפורמה המשפטית הבנתי שהעתיד פה יהיה בעייתי. בכל קונסטלציה, בסופו של דבר, דמוגרפית אם לא היום, אז בעוד עשור – אנחנו החילונים נהיה כאן מיעוט בין הדתיים, החרדים והערבים".
"אנחנו זוג הומואים", מסביר אודי, "וככל שהמדינה תהפוך חרדית יותר, אנחנו יודעים שהזכויות שלנו יירמסו ולא יהיה לנו מה לעשות פה", הוא משתף בכאב בתחושות שלו ושל בן זוגו מאז המחאה נגד המהפכה. "גרתי בארה"ב כמה שנים אחרי הצבא ואני מטייל בכל העולם ועדיין בוחר לגור בתל אביב. אבל הבנתי מהרפורמה שאנחנו חייבים לחשוב קצת על העתיד שלנו ועל מה שיהיה. הבנו שצריך להתחיל להוציא את הכסף שלנו מכאן, כי אחר כך יהיה קשה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
תחילה חשבו בני הזוג לאן כדאי להם לעבור לגור. כשהבינו שבחו"ל יוכלו לאפשר לעצמם רמת חיים גבוהה פחות ממה שמתאפשר להם כרגע בארץ, הם חיפשו כיוונים להשקעה. אבל את הדחיפה נתנה המלחמה. "אחרי 7 באוקטובר חווינו תחושות נוראיות", אומר אודי ומסייג: "אבל אני לא חושב שבסיטואציה של היום יש מקום שכדאי לחיות בו חוץ מהארץ, בגלל האנטישמיות. ובכל זאת, לא הייתי רוצה שהכסף שלי יהיה פה. אני עצמאי שכל הזמן נוגסים לו בכסף, ככל שאני עובד יותר ככה אני מרוויח פחות. המדינה מעודדת אותנו לעבוד פחות, ואת הכסף שלנו מקבלים מגזרים שלא עובדים ולא תורמים למדינה".
אודי ובן זוגו ישבו וחשבו באיזו מדינה הם מעדיפים להשקיע. הם ערכו סקר, היעד שלהם היה אירופה, ובסופו של דבר הם החליטו לרכוש דירת שני חדרים במרכז ברצלונה בספרד. "אנחנו עובדים קשה, וגם בזמן המלחמה במקום שהמיסים שלנו ילכו לחיילים ולאנשים שתורמים למדינה, הם הולכים למגזרים שלא עושים כלום בשביל המדינה, כמו המגזר הדתי והערבי, ואני מממן אותם. לא רוצה את זה יותר".
יותר מ-20 אלף אזכורים: זינוק בשיח על ירידה מהארץ
"שיהיה לילדים לאן לברוח אם משהו יקרה"
"מפה אפשר להרגיש את התחושות האלו בצורה ממוקדת מאוד", מאשר אסף קירמאייר, ישראלי שחי בברצלונה זה 25 שנה, מייסד חברת הנדל"ן AK-BCN. קירמאייר מספר שבעשור האחרון עבד רק עם לקוחות מחו"ל, אבל בעקבות המחאה על המהפכה המשפטית והמלחמה שהגיעה אחריה החלה החברה שלו לעבוד גם עם ישראלים. "יש ביקוש של הלקוח הישראלי. בהתחלה הם הגיעו בטפטופים, בגלל הרפורמה. הם חיפשו השקעה בגלל חוסר ביטחון סוציאלי. היו המון מתלבטים שחיפשו לעוף מישראל והיססו ומעטים באמת הלכו על זה. אז לאנשים עוד הייתה תקווה שמשהו ישתנה. ב-7 באוקטובר הכול נדם, ואז אחרי חודשיים כבר קיבלתי בכל יום טלפונים, הפעם מישראלים שלא מתלבטים – הם כבר מגיעים מוכנים לקנות, ואין לחזור אחורה".
הלקוחות של קירמאייר שיתפו אותו בתחושותיהם: "ממקלט כלכלי זה הפך להיות מקלט פיזי. אנשים אומרים, 'אני חייב את המקלט הזה לברוח אליו, את הכתובת הזו במקום אחר', 'אני נחשב בעשירון הבינוני בישראל, אבל לא מצליח לסגור את החודש' – כל אחד והסיפור שלו".
קירמאייר משתף כי אם עד כה היו הלקוחות הישראלים משקיעים מנוסים, שיש להם כסף לקנות בלי משכנתה, היום הוא רואה ישראלים אחרים: "הכי עצוב שהם בעיקר מבוגרים. הם חושבים על הילדים שלהם גם כשהם מבוגרים, שיהיה להם לאן להגיע אם משהו יקרה. הם מוציאים את כל החסכונות שלהם וקונים בחו"ל, גם בגלל שהכסף שלהם מספיק רק לדירה באירופה ולא לדירה בארץ והם לא רוצים לשמור את הכסף מתחת למזרן, אלא להפוך אותו למקום פיזי שאפשר להגיע אליו".
קירמאייר ושותפיו מלווים את הלקוח בכל השלבים: הוצאת תעודת הזהות, פתיחת חשבון הבנק, חיפוש הדירה וההיבט המשפטי. "הישראלים מחפשים בעיקר דירות במרכז העיר ברצלונה והם ישכירו אותן לסטודנטים שלומדים בעיר או לאנשים שבאים לעבוד בה. ב-300 אלף אירו יכול משקיע ישראלי לקנות פה דירה מכובדת במרכז העיר, זו אופציה שלא קיימת בישראל".
"מכין את התשתית לבנות שלי כדי לעזוב פה"
חיים (57), סב לשני נכדים ובעלים של כמה חברות, כבר מנוסה בהשקעות מסביב לעולם. אבל אחרי 7 באוקטובר הוא החליט שאינו רוצה לחיות עוד בארץ ורכש דירה בלרנקה שבקפריסין. בשנים האחרונות התחדדה אצלו התחושה שאינו מרגיש שייך יותר לעם ולמדינה שאהב כל כך. המלחמה הייתה מבחינתו נקודת המפנה: "כשהבת הגדולה שלי השתחררה מהצבא לפני 12 שנה ורצתה לעבור לגור בחו"ל, אמרתי לה, 'אין לך מה לחפש שם, תישארי בארץ', ועכשיו הבת הקטנה ביקשה את אותו הדבר ואמרתי לה, 'אני אעזור לך במה שתצטרכי'", משתף חיים. "בשנים האחרונות הפכתי מציוני ופטריוט מובהק למי שעל גבול השנאה למקום הזה. אני לא רואה איך המדינה הזאת ממשיכה את הדרך שלה למקום טוב יותר, אני אפילו סבור שהיא נמצאת בקצה המדרון. אני לא רוצה לממן אף אחד יותר ושהמדינה תחליט איך ייראה הכיס שלי, ולא רוצה לשבת בבריכה כשמתחילים שם ריבים על כיסאות פלסטיק".
הבחירה בלרנקה, מספר חיים, היא גם כלכלית: "אני מחפש דרכים להוציא מכאן את הנכסים שלי, שהם לא מעטים. אבל בכל פעם שאני עושה צעד, אני מקבל ברקס מרשויות המדינה. השכיר הרגיל ברחוב לא ממש חווה את הברקסים האלה. אבל אני חווה אותם ממש, כי מחזורי העסקים שלי לא קטנים. אני נדרש לעוד סנקציות, הגבלות ותשלומים ומיסים. בזמן הרפורמה המשפטית חברים טובים שלי, מלח הארץ, חיפשו איך להעיף את הכסף שלהם מהארץ, יש לי חבר שהפך את כל הכסף שלו למטילי זהב. זה קיצוני, אבל זה הלך הרוח".
חיים כבר התחיל בהליך של בקשת אזרחות פורטוגלית. "הכוונה שלי בסוף היא להחזיר את האזרחות הישראלית שלי", הוא אומר. "אני לא רוצה שיחולו עליי החוקים של מדינת ישראל. מה שעיכב אותי לפני כמה שנים הוא שאבא שלי נפטר, וזה דחה את זה. המלחמה נתנה את הדחיפה האחרונה".
"אף פעם לא אמרתי שאין מה לתקן במערכת המשפט", ממשיך חיים לפרט, "אבל הדרך והאגרסיביות והאלימות שבה הם עשו את זה הביאו אותי לידי הבנה שאנחנו לבד במלחמה הזו". "אין פה מישהו שמסוגל להתנגד לדבר הזה. בלי המלחמה שנכפתה עלינו אני לא יודע איפה היינו היום", הוא מוסיף. "אני חושב שהפוליטיקאים שמובילים את העם – יש להם תפיסה משיחית, הם חושבים שצריך להקים בית מקדש. וכשמסתכלים על זה מהצד, הם מחליטים איך ייראה המיסוי שלי, בזמן שהם לא משתתפים בנטל החברתי או הכלכלי של המדינה. זאת קומדיה".
חיים חושב על עתיד טוב יותר לבנותיו: "למזלי הרב, ובעקבות עבודה קשה שלי כל החיים, אני בן אדם אמיד. עליית המחירים לא משפיעה עליי בסופר. ההחלטה שלי לרכוש דירה בחו"ל היא בגלל יוקר המחיה, הילדים שלי גדולים. אני מסתכל על הבנות שלי ויש לפניהן חיים שלמים כרגע, וילדים, ואני רואה מה הבת שלי צריכה לעבור היום כדי להרים את הראש מעל המים, ומה היא תצטרך לעבור. חלק מההחלטה שלי ללכת מכאן היא כדי שאכין את התשתיות למשפחה שלי. אני חושב שזו הדרך שלי להכין תשתית גם לאחרים שלא יוכלו לעשות את זה לבד. זוג רגיל לא יכול לממש חיים נורמטיביים פה, ולדעתי זה הולך להיות גרוע יותר".
"הרבה הגיעו באופן זמני והחליטו להשתקע"
ירמית חייבי, בעלה ושלושת ילדיהם הגיעו לקפריסין לפני 12 שנה עקב רילוקיישן שעשו במסגרת עבודתם. לפני שמונה שנים הם הקימו את חברת הנדל"ן HBCS, המתמחה בהשקעות נדל"ן בלרנקה, ונשארו לגדל בה את ילדיהם. חייבי מספרת כיצד גדלה הקהילה הישראלית במקום מאז 7 באוקטובר: "בהתחלה ישראלים הגיעו באופן זמני, אבל אחר כך הם החליטו שהם עוברים לגור כאן. הם חיפשו מקום מפלט לגדל בו את הילדים שלהם".
"נמל התעופה בעיר הוא יתרון עצום לאנשי עסקים ישראלים, שיכולים לעבוד בישראל ולחזור לכאן", מציינת חייבי. "הוא מאפשר להם לחיות חיי רווחה בלרנקה ולהיות במרחק ביטחון מישראל. שיעור הפשיעה נמוך, אין אנטישמיות, מחירי הנדל"ן נמוכים הרבה יותר מבישראל – ותשואה גבוהה. אפשר לקנות פה דירה עם בריכה וחדר כושר במרחק הליכה מהים במחיר של דירה בבאר שבע".
חייבי מספרת שהיא נתקלת במגוון ישראלים שמגיעים ללרנקה מסיבות שונות: "יש המון משפחות שברחו מישראל – חלק מפונים, אחרים ברחו מהמלחמה, ראו כי טוב, נשארו ועכשיו מתעניינים במקום ברמת המעבר. אנחנו שומעים על אנשים שמחליטים למכור את הנכסים בארץ כדי לקיים את העסקים הכלכליים שלהם פה ולמנף את הכסף שלהם", היא מוסיפה.
"יש ישראלים שרוצים לדעת מה הם יכולים בכספם, כי המיסים חונקים אותם. יש גם אנשים צעירים שלא יכולים להשיג דירה בארץ, כי זה חייב להיות עם משכנתה. אז פה, עם קצת חסכונות, הם יכולים להשיג דירת ריזורט עם גישה לים – וזה מאפשר להם לחיות בגדול ולמנף את הכספים שלהם".
"מה שמייחד את קפריסין הוא שהיא נמצאת בסך הכול 40 דקות טיסה מישראל", מוסיפה חייבי. "לי יש בת חיילת, קצינה בצבא. היא בחרה ללכת לצבא, ואני אומרת שזה שאני קרובה אליה ואני יכולה לקפוץ ולבקר אותה – זה יתרון עצום. הנושא של הקרבה הופך את זה לנגיש".
"יש פה קהילה תומכת, והיא גדלה בשנה האחרונה בעשרות אחוזים", ממשיכה חייבי. "אלה משפחות בכל מיני גוונים. יש לי ארבעה ילדים, והבנים שלי היו לרוב עם חבר'ה קפריסאים. נפתחו פה מעגלים נהדרים של משפחות ישראליות שהגיעו לכאן, ואז גם המעגל החברתי שלהם התעשר".
"הונגריה ידידה טובה של ישראל – זה נותן ביטחון"
איציק וקנין, סמנכ"ל השיווק והמכירות בקבוצת מניב השקעות נדל"ן בבודפשט, מתאר גם הוא את העלייה בביקוש בקרב ישראלים: "זה התחיל בעליות הריביות על המשכנתאות כמה חודשים לפני המלחמה – ובמלחמה כבר היה סחף של לקוחות ישראלים שמתעניינים". "אנשים לא רצו לעשות עסקים בארץ, כי צריך מימון גבוה, הריביות היו גבוהות והתשואה נמוכה, ולכן התחילו להסתכל החוצה", הוא מספר על הלקוחות הישראלים שלו. "ואז הגיעה גם המלחמה וכעת אנשים מחפשים ביטחון בנדל"ן – ולא רק כלכלי. לקוחות אומרים לי, 'הביטחון בארץ לא יציב, אני מחפש מקום שיהיה לי ללכת אליו' – והונגריה היא מדינה שמאפשרת לכל אזרח ישראלי להיות תושב, בלי פרוצדורה מיוחדת או אשרה, והיא ידידה טובה של ישראל. זה נותן לבן אדם ביטחון".
ליה, בת 25, מדברת איתנו מהבסיס בדרום הארץ שבו היא משרתת במילואים, ממש בימים אלה, כלוחמת. זה כבר הסבב השני שלה במילואים, אך בין הסבב הראשון לשני היה לה זמן לחשוב על תחושת הביטחון במדינה ועל הדרך שבה תרצה לגדל את הילדים שלה – והיכן. לכן היא קיבלה החלטה: "לפני המלחמה הייתי אומרת באופן חד-משמעי שאין מצב שלא אגדל כאן את הילדים שלי, אבל עכשיו אני כבר לא בטוחה. אני לא יכולה להגיד את זה, וזה למרות שאני משרתת במדים עכשיו, הייתי לוחמת בצבא ואני אוהבת את המדינה", מספרת ליה בכאב. "אבל לאיזו מציאות ילד צריך לגדול? זה לא כי אני לא אוהבת את המדינה, אבל ילדים זה כבר סיפור אחר".
השקעה בחו"ל לא הייתה על הפרק מבחינתה של ליה לפני המלחמה. "לא היינו מודעים לזה, אבל אז שמענו על הרבה אנשים שמשקיעים בחו"ל בסביבה שלנו. כשזה נהיה משהו שכמה אנשים עשו, זה פתח את השער. להשקיע בחו"ל זה מחסום אצל הרבה אנשים שלא עשו את זה, כי זה רחוק ואין לדעת. ויש הרבה אנשים שנפגוש על הדרך שהם לא ישרים. לקח לנו זמן למצוא את המקום הנכון".
"חנכו שם את כיכר 7 באוקטובר"
ליה ואימה החליטו להשקיע את כספן בדירה במרכז בודפשט. ביום-יום תשמש הדירה דירת Airbnb. "הונגריה היום היא אחת המדינות הרציונליות והפרו-ישראליות שלא קלטו פליטים. הייתי שם כמה פעמים מאז המלחמה והרגשתי ממש בטוחה. חנכו שם את כיכר 7 באוקטובר. הם מאוד בעד הישראלים, זה ניכר.
"הרגשנו שאם כבר אנחנו משקיעות, אז שתהיה לנו גם איזושהי חלופה. אין לדעת לאן ילכו הדברים פה בארץ, ועושה נחת שאנחנו יודעות שיש לנו מקום להיות בו, ולא כל הכסף שלנו נמצא בארץ. היא תשרת אותנו יום אחד במקרה הצורך".