"עוד שנה עוברת. אני חוגגת יום הולדת והם לא", אומרת איריס דהן, שבחרה לציין את תחילת יום הולדתה ה-54 מכל המקומות בעולם, דווקא בכיכר החטופים בתל אביב. "כולם ישנו אז אמרתי 'טוב, אני אהיה בשקט ואצא לטייל בתל אביב'. וכשהגעתי לרוטשילד אמרתי לעצמי שזה פה קרוב איפשהו, והתחלתי ללכת", אומרת דהן, מורה מהיישוב שמשית שבשולי עמק יזרעאל, שהגיעה עם המשפחה בת 8 הנפשות לסוף שבוע בתל אביב רגע אחרי שמונה הימים מתחילת המלחמה עבר את ה-300.
זה היה יום שישי, מעט אחרי שמונה בבוקר, והכיכר הייתה ריקה. "חשוב להתחבר למקום הזה, למרות שאנחנו ממשיכים כאילו בחיים שלנו, באים לנפוש ולחגוג, אבל אנחנו לא יכולים לשכוח אותם, להמשיך הלאה", היא מסבירה. בתוך השקט הזה היא מצאה הזדמנות גם להתחבר לחטוף אחד ספציפי שנחרט על לוח ליבה, תלמידה לשעבר אופיר צרפתי שנרצח בפסטיבל נובה: גופתו נחטפה ולאחר מכן הושבה ארצה במבצע צבאי בחודש דצמבר. "אופיר היה ילד מצחיק ומלא הומור שאהב לשחק טניס. הייתי מחנכת שלו בכיתות ג'-ד'. ילד חינני וחברותי מאוד וגם תלמיד טוב".
דהן מספרת כי זה כבר הביקור השני שלה בכיכר. "אז לפני כמה חודשים היו הרבה יותר מוצגים שזעזעו והשאירו חותם מאוד עמוק, והם לא נמצאים היום. אני לא רואה אותם. לפחות יש מוצגים אחרים. זה ריק פתאום וקשה שזה ריק. מצד אחד אני יכולה להסתובב בשקט עם עצמי, אבל קשה לראות את זה, זה נהיה חלק מהשגרה לצערי". דהן ציינה שבמשפחתה חששו אם בכלל להגיע לתל אביב בצל האיום הביטחוני, זה שהוביל לביטול ההפגנה בקפלן באותה מוצאי שבת.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
משהו דועך בכיכר
זה לא היה יום שישי רגיל: שעות קודם ציינו 300 יום ל-7 באוקטובר, בצל ההמתנה המחרפנת למתקפה איראנית ולגל החום - והתקווה למדליות בפריז שהתממשה באותו סוף שבוע. בחמישי בערב הכיכר אירחה עצרת גדולה, עצובה וזועמת. בשישי בבוקר המקום היה ריק: אחד מאנשי הצוות של בית אריאלה, הספרייה העירונית הצמודה לכיכר, מספר שרק כמה חודשים קודם לכן בשעה הזו הייתה הכיכר כבר גדושה אדם - אנשים מכל רחבי הארץ שבאו להזדהות או סתם סקרנים. זו הייתה אחת מנקודות העניין הבולטות ביותר בישראל לאורך חודשים, אתר חובה של ממש. אבל נכון לשמונה וחצי רק דהן רשומה במצבת המבקרים. קשה להתעלם מכך שמשהו דועך.
איש צוות נוסף שעוקב חודשים אחר הנעשה טוען ש"אנשים רוצים להזדהות, אבל אם אין פסטיבל קשה להביא אותם עוד פעם". ה"פסטיבל" שעליו הוא מדבר הוא שלל הפעילויות שאירח המקום מדי יום שישי: כמה מטובי האומנים בארץ היו באים להופיע וגלגל"צ אפילו יזמה משדר מיוחד שהועבר בשידור חי מהכיכר. לפני כחודשיים גם זה נפסק. רוב ההתארגנויות והמיצבים שמילאו את המקום נעלמו כלא היו, והיום החזק בשבוע הפעילות הצטצמם לשלושה אירועים בלבד: יוגה קבוצתית שמארגנים קרוביה של החטופה כרמל גת, אירוע שבועי של "מסדר הדר" למען הדר גולדין - וקבלת שבת. עד לא מזמן היו בכיכר כמה קבלות שבת שאפילו התנהלו במקביל עד לכדי קקפוניה, וכעת נותרה רק זו שמארגן קיבוץ נחל עוז.
"אלה האנשים המזדמנים, זו מי שבאה ביום ההולדת שלה וזו שהיום הגיעה פעם ראשונה, והיא גם תגיד לך שהיא לא מאמינה שאחרים לא באים", אומרת שי דיקמן, בת דודתה של כרמל גת, שנמצאת כבר בעיצומה של ההתארגנות לקראת היוגה השבועית. "לעומת זאת יש את האנשים הקבועים שאתה רואה כאן שבוע בשבוע, ויש את המתנדבים שאתה רואה כאן יום ביומו".
"מרגישים שזה קרה למשפחה שלהם"
דיקמן מספרת שהמפגש הזה עם המבקרים המזדמנים הוא עבורה דרך לצאת מהבועה שכפה עליה המצב: "ניגשה אליי מישהי ואמרה לי 'אבל איך אתם יודעים שהיא בחיים? אני חושבת שכולם כבר מתים'. אני הייתי בשוק וזו היתה הסנונית הראשונה, ופתאום שמעתי את זה מעוד מקורות. פתאום בבת אחת עבר איזה מסר או מין משהו כזה שהחטופים כבר לא בחיים, ואז התחלנו לקבל סרטונים של חטופים בחיים וחזרה לאנשים הידיעה הברורה שהם בחיים ושיש על מי להילחם".
"אבל הרבה פעמים מי שמגיע לפה על הבוקר מופיע מתוך תחושה שהוא צריך להיות כאן, ודרכו אני מקבלת את התחושה מה קורה בעם: אני חושבת שכולם במדינה הזאת מרגישים שהדבר הזה שייך להם, שזה קרה לעם שלהם, למשפחה שלהם במובן מסוים. הם מרגישים שהם צריכים להיות חלק. זה המקום להביע את זה שאתם חלק, זה המקום שלכם, לתמוך במי שעובר את הדבר הקשה הזה שאתם מאחלים שיסתיים".
וביום כזה, שבו התנועה בכיכר היא כנראה הדלה ביותר מאז 7 באוקטובר, בולטים עוד יותר מי שנהפכו כבר ל"משוגעים לדבר", ישראלים מן המניין שעל אף שאין להם קשר - משפחתי או אחר - לאיש מבין החטופים, הפכו את הכיכר הזה ואת המשפחות שבו לחלק משגרת חייהם."אנחנו כרגע לא יכולות לעשות כרגע שום דבר אחר. אני לא יכולה להיכנס לעזה. אני רק יכולה להשמיע את הקול של מי שלא נמצאים כאן", אומרת ליאת מאיר מהיישוב צור משה.
"בכלל לא משנה אם זה עוזר"
ליאת הגיעה לכיכר כבר בראשית המלחמה ומאז מתמידה להמשיך ולהגיע מדי שישי. "החלטתי שאני מאותו שבוע מצטרפת, גם כי אני אוהבת את היוגה וגם כי זה חשוב. המשפחות באיזשהו שלב מוצאות את עצמן פה אחרי עשרה חודשים קצת לבד וקצת זנוחות, קצת פחות שומעים אותם. באופן אישי זה מה שאני רוצה לתת, גם את התמיכה שלי וגם להגיד להם 'אני כאן' וזה בכלל לא משנה אם זה עוזר או לא. אנשים לא מבינים שאנחנו לא עושים את זה בשביל שזה יעזור, אנחנו עושים את זה בשביל לתמוך".
זה בא על חשבון דברים אחרים?
"אצלי אין ויתור. מבחינתי זה חלק מהלו"ז שלי, ביום שישי בבוקר אני כאן וסביב זה נבנה שאר הלו"ז בשביל להיות כאן ב-8 בבוקר", משיבה מאיר וחברתה מלי פילוס מבקשת להוסיף: "זה כמו בית התפילה שלי. זה בית הכנסת שלי. יודעים שאף אחד לא פונה אליי לפני כן. והדבר הזה קודם לכל הסידורים וכל ענייני יום שישי. פילוס, אגב, היא תל אביבית. היא ומאיר, שמגיעה מלב האזור הכפרי של השרון, נפגשו כאן לראשונה ונהפכו לחברות.
"גללתי אחורה בפייסבוק כדי לראות כמה היינו פה בתקופה של ינואר-פברואר", מוסיפה מאיר. "בכל הכיכר היו מזרנים - מהבמה ועד השולחנות. ברור שיש ירידה וזה מייצג את הייאוש של כל המדינה. שמתי אתמול מדבקות עם המספר 300 לכל האנשים שהיו מסביבי, ויש אנשים ששאלו 'מה זה 300?' זה מפחיד ממש".
מ"ארבע אימהות" למשפחות של החטופים
בשורה האחרונה של מתאמני היוגה שבמבואה של מוזיאון תל אביב לאומנות בולטת אישה אחת צנומה ובהחלט לא צעירה, שמשתלבת היטב בקבוצת המתאמנים הצעירה שמסביבה. "בהתחלה הייתי באה ולוקחת כיסא, מצאתי פינה נסתרת והתחלתי לעשות יוגה, ועוד פעם פינה נסתרת ושוב - והנה עכשיו אני כבר עושה יוגה מלאה", היא אומרת כשמתחילים הנוכחים להתפזר. האישה שהחלה להתאהב ביוגה היא אורנה שמעוני, חברת קיבוץ אשדות יעקב מאוחד שלפני 27 שנה שכלה את בנה איל בקרב בלבנון. כמה חודשים קודם לנפילת בנה, כשעוד הייתה על תקן אם מודאגת, הצטרפה לשלוש אימהות נוספות ויחד היו ל"ארבע אימהות", תנועת המחאה המפורסמת שהייתה לאחד הגורמים שהובילו לנסיגה מלבנון.
כיום, מדי יום שישי היא מתעוררת בארבע בבוקר ומגיעה ברכבת מבית שאן, ישר לכיכר. ומה היא, שועלת מחאות ותיקה - שגם בימים אלו מתייצבת עם חברותיה בצומת באזור מגוריה ומחלקת סרטים צהובים לנהגים - חושבת על יוגה, דווקא יוגה, בתור פרקטיקת מחאה? "זה דבר ענק בשקט שלו שנוגע בנשמה. זה גורם לכל אחד לחשוב לא רק על כרמל, אלא כל אחד על החטוף שלו. וזה דבר שלא התחברתי אליו מעולם - אצלנו בבית איל (בית שאותו הקימה בקיבוצה לזכר בנה - י"כ) יש יוגה ופלדנקרייס ותמיד הייתי קוראת להם 'גורו'. זו פעם ראשונה שאני רואה ממש יוגה".
לא רבים יודעים, אך את העיסוק בענייני מחאה החלה שמעוני עוד קודם, למען השבויים והנעדרים. "איל היה בן 6 כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה. שם נחטפו יהודה כץ, זכריה באומל וצבי פלדמן, בקרב סולטן יעקוב. ואני מוכרחה לומר שאז הייתי קטנה וטיפשה: כשרון ארד נשבה, עוד הייתי מאוד צעירה, שלוש שנים אחרי זה הייתי מצטרפת בהחבא אל קבוצת הטייסים שלא הפסיקה לקדם מחאה והתחילה בפעילויות מאוד מיוחדות. אחר כך היו אודי ואלדד (גולדווסר ורגב, בהתאמה. נפלו בשבי החיזבאללה ב-2006 - י"כ). אז הייתה קבוצה של חבר'ה שלמדו איתם בטכניון והיו עם רעיונות יוצאים מן הכלל, וגימיקים שאי אפשר היה לפסוח עליהם. ואז היה גלעד שליט, וזה בכלל היה השיא".
ולסיום שמעוני, כבר בת 83, מבקשת להדגיש: "בשנת 2000 נחטפו עדי אביטן, עומר סואעד ובני אברהם, ושם הוצאתי את אמירתי הראשונה בנושא, שאם נשאיר חייל בקרב אחר כך נשאיר גם את הפצועים, מוחרתיים כבר נפסיד בקרב ובסוף נפסיד את המדינה". שמעוני ממשיכה לאחר היוגה אל האירוע הבא: ההתכנסות השבועית של "מסדר הדר", לצד לאה גולדין, שכבר עשור משמיעה את זעקת משפחתה שלה, לצד אלו של משפחת שאול, מנגיסטו וא-סייד. אחת המפגינות שהפכה לקבועה במסדר הדר בשנים האחרונות היא דבורה עידן, אימו של צחי עידן שב-7 באוקטובר נחטף מביתו שבנחל עוז. כעת הן, שתי האימהות, אחיות לצרה.
"מנסה להיות אופטימית ממש בכוח"
מאז פרוץ המלחמה ה"מסדר" הועתק לכיכר, וגולדין מתייצבת בכל שישי ומשמיעה את אותם דברים באוזני הקהל המתחלף. כשנדמה כי העניין הציבורי מתחיל לדעוך, מי שנשאר במערכה הוא מי שהיה שם עוד לפני שכל זה התחיל. גם גיל אליאס, בן דודו של אברה מנגיסטו, הוא אחד ה"משוגעים" שבכל זאת יצא מהבית ובולט בנוכחותו בכיכר ביום שישי הזה. לאור מיעוט המבקרים, את דבריה נשאה גולדין הפעם בפני קבוצה מאורגנת, במקרה הזה של חניכי צופים יהודים מכל העולם שבלטו במיוחד בכיכר הריקה. גם צוות טלוויזיה גרמני שהתייצב למרות החום ראיין את גולדין והזכיר ימים שבהם כמעט בכל פינה בכיכר עמד כתב זר עם מיקרופון ביד.
כבר אי אפשר להתעלם מכך: אם בימי ראשית המלחמה נדמה היה שכל אדם שני ברחוב עונד את הדיסקית המפורסמת של המאבק למען החטופים או "מסתפק" בסיכה המפורסמת, בחודשים האחרונים ההנכחה הפיזית של כל סוגיית החטופים במרחב הציבורי הישראלי הולכת ופוחתת. דוכני המזכרות שבפינת הכיכר היו אחת מהאטרקציות השוקקות ביותר. הילה, יעל וישראלה, שלושת המוכרות המתנדבות שמגיעות הנה כבר חודשים, מספרות שזה היה נושא השיחה שלהן הבוקר: "אנשים התעייפו וברור שגם החום משפיע ואנשים בחו"ל", אומרת הילה אלסטר שמגיעה הנה מדי שבוע עוד מנובמבר. "אבל זו בעיקר עייפות החומר. הכיכר היה מפוצץ, היו מלא מכירות. והנה, עיניך הרואות, אין פה אף אחד. האופטימיות של אנשים נגמרה, וגם שלי באופן אישי, לצערי".
"אני פה דווקא כי אני אופטימית", אומרת מנגד שותפתה לדוכן ישראלה סרלצקי. "אני תמיד אופטימית, באופן כללי. אני נמצאת פה כי צריך להשאיר את זה. אני לא יודעת מה יקרה בספטמבר, כשכבר לא יהיו כאן כל המתנדבים מחו"ל והתיירים". ואלסטר מוסיפה ומתקנת: "אני אופטימית לגבי מדינת ישראל, אנחנו פה להישאר. אבל לגבי סוגיית החטופים, אני מנסה להיות אופטימית ממש בכוח. חלק מהסיבה שאני פה זה כדי להחזיק את האופטימיות".
"הגענו אחרי שכולם כבר הלכו"
בדוכן מתייצבת משפחת בישפרלינג שהגיעה מכרמיאל: היחידה שנתקלנו בה מהבוקר. "אני יכולה להבין למה אנשים חוששים היום לצאת מהבית, וגם ההחלטה בכל זאת לצאת לסוף שבוע לא הייתה פשוטה. אבל גם המחשבה להגיע לפה ולא לעבור קודם כל בכיכר - זה הרגיש לי חוסר כבוד ואפילו חוצפה", מדגישה מרגנית אם המשפחה. "באמת ציפיתי שיהיו פה הרבה יותר אנשים. ציפיתי שיהיה עמוס. ציפיתי שיהיה עצוב וקשה כי אני אראה פה אנשים שביחד איתם אני אחווה את הקושי. שנפגוש פה משפחות ושזה יהיה מאוד-מאוד קשה. אבל לא ציפיתי שהקושי יהיה לראות את המקום פשוט ריק. יש קווץ' בלב בלהסביר לילדות למה אנחנו פה, למה קוראים למקום הזה 'כיכר החטופים' וגם להסביר איך אמורים להתנהג. אבל אז מגיעים לפה ורואים את הזמן שחלף ונתן סימנים בהכול, גם על המיצגים. זה נראה כאילו באנו בסוף האירוע, הגענו אחרי שכולם כבר הלכו".
עוד נקודה בכיכר שפעילה ברציפות ובהתמדה מעורר השתאות הוא האוהל הדחוס להחריד של קיבוץ נחל עוז, שנערך לקראת קבלת השבת הקבועה. לצידו מספר אוהלים נוספים שמוצבים שם כבר בדרך קבע, אך רובם סגורים מרבית הזמן. רק בנחל עוז מנהלים את האוהל שלהם כמו עוד ענף במשק, עם תורנות קבועה. הבוקר בסידור העבודה רחלי פרמן, חברת הקיבוץ לשעבר והיום תושבת גבעת שפירא שבעמק חפר. שמספרת - כמו מתנדבים רבים - איך העיסוק הזה שאב משגרת חייה: "אין ארוחת שישי. בשישי בצוהריים נפגשים כאן וכל מי שיכול מהמשפחה מגיע הנה. במשפחה יודעים שבשבת מי שרוצה לאכול שניצל צריך להסיע אותי לעצרת".
יואב שלהב, גם הוא חבר לשעבר שהקיבוץ מעולם לא עזב אותו, מגיע הנה מקרית אונו. הוא מספר על חיכוכים פוליטיים, אבל כאלו שתמיד הסתיימו בחיוך: "אנחנו מקבלים את כל עם ישראל. היה פה חבר הכנסת צבי סוכות, שאף אחד לא יכול לחשוד בי שאני בדעותיו. הוא ישב פה בערך חודשיים אחרי המלחמה, והייתה סיטואציה - חלק מהאנשים בסביבה התחילו לדבר נגדו פוליטית ועצרו אותם. אולי זה נשמע למישהו קצת מלאכותי או לא, אני באמת מרגיש ככה, ואני חושב שרוב האנשים פה מרגישים ככה - כשיושבים פה קבוצה של נוער מהתנחלות, זה ברור לנו שאנחנו לא באותו צד של הפוליטיקה. כשרואים את הפרצופים ואת התמונות או כשיושב פה אבא של עומרי - שכבר כולם מכירים אותו מהטלוויזיה עם הזקן הלבן - זה אחרת. זה נהיה אישי".
ועם פרמן ושלהב אכן יושב, כמו כמעט מדי יום, דני מירן. "אני גר ביסוד המעלה ועשרה חודשים שאני נמצא פה. הייתי רק ארבע פעמים ביסוד המעלה, כך שכל הזמן אני פה או במטה, או בטלוויזיה או בחו"ל". לא יהיה זה מופרך לומר שמירן פחות או יותר עבר לגור כאן: הוא אולי הדמות הבולטת ביותר מבין המשפחות שמגיעות הנה כדרך קבע. והוא דווקא אופטימי. "אנשים באים למרות החום, למרות החופש למרות שאנשים נסעו הם בחרו לבוא ולהזדהות איתנו בשעה כזו. נכון שבחום לא באים, אבל תבוא לקבלת השבת ויהיה מלא פה כי יש אירוע, אבל שאנשים יבואו ככה סתם להיות פה בחום הזה, בלחות הזאת - אני עצמי לא הייתי יוצא. נכון שהיינו רוצים שיבואו יותר, אבל צריך גם למצוא את ההגיון. לא צריך להתרגש מזה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv