"זה היה לא פשוט. ידעתי שזה יבוא וידעתי שהיא שם", מספר גיל דיקמן על הפגישה הכואבת עם תמונת בת דודתו, כרמל גת, בדרכו לוושינגטון. "נתב"ג הוא מקום שהיא תשמח לחזור אליו כדי להיות שוב חופשייה בעולם, כמו שהיא הייתה לפני 7 באוקטובר". כמו כל ישראלי שעבר בתשעת החודשים האחרונים במסדרון הארוך בין הטרמינל לדיוטי פרי ולמטוס, גם גיל לא היה יכול להישאר אדיש מול מיצב תמונות החטופים בנתב"ג – אלא שעבורו זו הייתה תמונה שהוא לא מפסיק לראות לנגד עיניו מאז אותו היום שכרמל נחטפה.
"היה משהו מרגש, אבל גם שובר, לראות כמה אנשים עברו וראו את התמונה הזו במשך כל החודשים שהיא עומדת שם", הוא סיפר אחרי הנחיתה בבירת ארה"ב ולפני ההסתבכות. "יש בזה משהו עצוב, אבל זה משדר את המקום שאני מרגיש שהיא רוצה לחזור אליו. אני חושב שהדבר הראשון שהיא תעשה כשתחזור הביתה הוא להתאוורר מכאן להודו, למקום אחר".
"כאילו היא אחותי הצעירה": חבר הנפש ההודי של כרמל גת מחכה לבשורות
פעם ראשונה שאני בטרמינל 3 בנתב״ג מאז 7.10. פוגש כאן את כרמל, ליד עומר. אולי הם זה ליד זה גם שם בשבי. מקווה שהוא לא משגע אותה בכל בוקר בשירת ״איזה יום היה לי סמואל״. הלוואי שבקרוב יעקרו מכאן את השלטים שלהם, והם יוכלו להיות כאן בעצמם, ונצא לחופשות שמחות ולא למסעות להצלת חטופים… pic.twitter.com/vWHQnjNkDk
— Gil Dickmann (@gildickmann) July 21, 2024
"זאת הטיסה הראשונה שלי מאז החטיפה. לא הרשיתי לעצמי לצאת מהארץ כל הזמן בגלל שידעתי שהאקשן נמצא בישראל ובכל רגע יכול לקרות משהו שחייבים להגיב לו. עכשיו כשראש הממשלה טס לארה"ב, והוא הבן אדם שצריך לקבל את ההחלטה, החלטתי לטוס בכל זאת", הסביר גיל בן ה-31.
וכך, יממה לפני טיסת "כנף ציון" של ראש הממשלה, עשה גיל את דרכו לראשונה מאז פרוץ המלחמה אל מחוץ לגבולות ישראל – למענה של כרמל. שם בוושינגטון הוא יצא לפעולת מחאה נוספת: בזמן נאומו של נתניהו בקונגרס, הוא חשף את חולצת "Seal the Deal Now" (חתום על העסקה עכשיו), הוצא מהמקום – ועוכב בידי אנשי ביטחון מקומיים.
לאחר שעות שוחררו גיל וחמשת קרובי החטופים שעוכבו איתו. "נתניהו דיבר עכשיו במשך 54 דקות ובשום שלב הוא לא התחייב שהוא הולך לחתום על עסקה שתחזיר את החטופים", האשים עם שחרורו. "זה לא קרה, וזה מה שצריך לקרות – סגור את העסקה הזו ותחזיר את כולם הביתה".
"פני החטופים בפוסטרים הפכו לטפט"
בת דודתו של גיל נחטפה מבית הוריה בקיבוץ בארי. באותו היום נחטפה גם גיסתה ירדן (הוחזרה בעסקה שהתקיימה בנובמבר) ואימה של כרמל, כנרת, נרצחה. אי-שם בשבי כבר הפכה כרמל לבת 40. "הפרצופים של החטופים מהפוסטרים הפכו לסוג של טפט שאתה יכול לעבור דרכו. הפוסטר כבר מתייבש על הקיר, ואולי אפילו נופל, ואתה לא תשים לב. זה נהיה חלק מהשגרה ברמה שזה התנרמל", הוא מודה בכאב. "אנשים מסתובבים עם הדסקיות והסיכות, אבל זה נהפך לשקוף".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בפעם הקודמת שנפגשנו, כשהטיסה לארה"ב לרגל נאום נתניהו בקונגרס עוד לא הייתה אפילו רעיון, גיל ואחותו שי היו נרגשים: רק כמה שעות קודם הם השתתפו בהפגנה באוניברסיטה העברית, שהייתה רגע השיא של שביתת סטודנטים קצרה, בת יום אחד, שהוכרזה בשיא תקופת המבחנים הלחוצה לאות הזדהות עם 120 החטופים שעדיין בשטח עזה. המחאה המוצלחת באוניברסיטה שבה לומדים שניהם – וההיענות הרבה – סיפקו לאחים דיקמן אנחת רווחה והזדמנות לחייך מעט, להפיג את החששות. אך גם הם יודעים: אחרי זמן כה רב צץ לו, למאבק למען השבת החטופים, אויב נוסף – אולי אף מאיים יותר מהאחרים – האדישות.
"אנשים רוצים מאוד את החטופים בבית. והם גם נכונים למאמץ ולהעניק מהחיים שלהם כדי שהדבר יקרה", קובעת שי, האחות בת ה-28. "אבל בתום החודשים הארוכים שבהם שיתפו פעולה עם מגוון של יוזמות, הם אומרים, 'בסוף הם עוד לא פה'. אנשים צריכים גם את התחושה של הצלחה במאבק שלהם. ואנחנו יודעים מאחורי הקלעים, מהשיחות שלנו עם אנשים בתפקידים מסוימים, שללחץ הציבורי סביב העסקה הראשונה הייתה השפעה עצומה על התגשמותה".
שי מוסיפה ונזכרת: "שרים, חברי כנסת ואנשים בתפקידי קבלת החלטות היו במין סימן שאלה אם נכון ללכת על זה. לאמירה הברורה של אזרחי מדינת ישראל, שאנחנו רוצים את החטופים בבית ואנחנו מוכנים לשלם מחיר, הייתה משמעות בקבלת העסקה הזאת". אחיה גיל ממהר להוסיף: "צחי הנגבי אמר לנו בדיוק את זה בפגישה – שאם יהיו סקרים שעם ישראל מוכן לעצור את המלחמה כדי להחזיר את החטופים, זה מה שיקרה".
115 חטופים בעזה: השמות, התמונות והסיפורים
"לא מתכוונים לעצור עד שננצח"
שביתת הסטודנטים, ההפגנות ופעילויות נוספות שנערכו הן כולן חלק מפעילותה של חסמב"ה, התארגנות חדשה שהדיקמנים הם שניים מהבולטים בה. אך אם חברי חסמב"ה המקוריים היו יציר דמיונו של יגאל מוסינזון המנוח, חסמב"ה הזו היא אמיתית מאוד ובה כמה מהבולטים שבצעירים בקרב משפחות החטופים. בתקופה הקרובה, הם מבטיחים, כולנו עוד ניחשף למה שיש להם לתת.
"חסמב"ה היו צעירים שפעלו נגד המנדט הבריטי למען חירות ישראל. 76 שנה אחרי הניצחון, גם אנחנו נאבקים על חירות האחים והאחיות שלנו מול מי שמסרבים לשחרר אותם. וגם אנחנו לא מתכוונים לעצור עד שננצח", מצהיר בגאווה גיל. ושי מסבירה: "אנשים צעירים הם דור העתיד של המדינה הזאת, הם עכשיו לומדים כדי לעבוד במקצועות שיחזיקו את המדינה הזאת על הרגליים, ואנחנו יותר ויותר שומעים שאומרים 'בואנ'ה, איך אני יכול להקים פה בית במדינה שבה אנשים נחטפים ולא מוחזרים הביתה?'"
לפני פגישתנו עלתה "עסקת נתניהו" – ההצעה האחרונה שעומדת על הפרק – לדיון ציבורי סוער: האחים משוכנעים כי רוב גדול מאוד בציבור תומך בעסקה. גם בקרב הנבחרים, אגב. לטענתם, בסקר בלתי מחייב שערכו במשכן הצליחו לאתר 82 ח"כים שהביעו לפניהם תמיכה עקרונית בעסקה. בעם, הם משוכנעים, היקף התמיכה רחב עוד יותר.
עליהם מוטלת המשימה לעורר את תאי התמיכה ה"רדומים" הללו, וכל מה שנותר הוא לחבר את העסק יחדיו. זו המשימה שחסמב"ה מודל 2024 קיבלה עליה. אלא שבינתיים המציאות לא מפסיקה להשתנות – בין השמחה לטרגדיה. השמחה על מבצע ההצלה ההרואי שבו חילצו כוחותינו מהשבי את נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו התערבבה בעצב על ההכרזה ימים קודם לכן על מותם בשבי של ארבעה חטופים אחרים: חיים פרי, יורם מצגר, עמירם קופר ונדב פופלוול. השבוע התווספו לרשימה הכואבת שמותיהם של אלכס דנציג ויגב בוכשטב, שלא יחזרו בחיים משבי חמאס – ועוד חמש גופות חטופים שאותרו בח'אן יונס, חודשים לאחר שהוכרז כי נקבע מותם.
"יש משפחות במצב של ייאוש"
בתוך הטלטלות, שי נושאת איתה קודם כול את הטרגדיה. "הסתובבתי בתחושת החמצה. אתה מגיע ללוויה ואתה שומע אילו אנשים הם היו. ובכלל, המילה 'היו' קשה לה להתגלגל על הלשון. בשבוע אחרי זה יש חילוץ ואנשים חוזרים הביתה בחיים: אתה מסתכל מה מניע אנשים, ובתחושה שלי ההחמצה והאובדן הם משהו שאנשים יכולים לסגור אותו בקופסה הזאת שלא ניתן להכיל אותה, ולשים אותה בצד ולהמשיך בחיים. אבל התקווה והיכולת אשכרה להחזיר אנשים בחיים, התקווה בסוף, הן מה שמניע אותנו לפעול".
"זה מעלה שאלה עמוקה יותר אם המאבק הזה צריך להיות של משפחות או של אזרחים", אומרת שי. ואחיה משלים: "אפילו בתוך המשפחות יש כאלו שנמצאות במצב של אין ברירה. יש אנשים במצב של ייאוש ולא תמיד קל להניע אותם לפעולה באמת, ואני לא מאשים אף אחד. עם המשפחות לא קל לפעול תמיד. בקרב הציבור יש פחות תירוצים".
"כשאלעד קציר נרצח בשבי הייתה אצלנו ציפייה שהרחובות יבערו, וזה לא קרה. זה פספוס אישי שלנו, וברמה האישית כל אחד כזה שנרצח שם אני מרגיש אותו על העור שלי. זה אדם שיכולנו להציל", מצהיר גיל ומרחיב: "הרגשנו את זה גם על איתי סבירסקי ויוסי שרעבי ז"ל ואנחנו מרגישים את זה על הנרצחים הנוספים בשבי, ועוד נרגיש את זה גם בשבועות הקרובים".
אחרי שגיל נחת בארה"ב שאלתי אותו על האמירה ההיא לגבי ה"פספוס" והרחובות שלא בערו, והוא השיב: "אנחנו נמצאים עכשיו ב-make-or-break. אם הנסיעה הזאת תביא לחתימה שתחזיר את החטופים, אז אנחנו צריכים שהרחוב יעזור לנו לגרום לה לקרות בתמיכה מאוד גדולה. ואם שוב ההזדמנות הזו תתפספס – ועכשיו זה ברור שההזדמנות נמצאת בידיים של ישראל – נצטרך שהרחובות יעזרו לנו להראות שזה לא יתקבל וזה לא יכול להיות, שאסור לפספס את ההזדמנות הזאת. אני ממש מרגיש שזאת ההזדמנות האחרונה ושזה חלק ממה שאנחנו רוצים לשדר בזה שטסנו לכאן. ההזדמנות הזו משמעותית מכדי שיקרו לנו עוד פספוסים כאלה כמו יגב וכמו אלכס".
"יחבקו אותך כדי להצטלם"
השיחה עם האחים שנמצאים יום-יום במאבק תופסת מקום של הרהור פילוסופי בדבר ייאוש ותקווה ומה שביניהם. "התארגנות 'כולנו חטופים' שפועלת ליד הקריה בדרך בגין", מעיר גיל. "הם לקחו את הייאוש והפכו והמירו אותו לזעם. וזעם זה חשוב, אבל זה כנראה לא מספיק, וגם זה בסוף מתנרמל. אני חושב שאם לא לוקחים את הזעם הזה וגם לא עושים איתו עוד מהלך והופכים אותו למשהו מעצים, בעל תקווה, לא משלימים את כל המהלך".
"אנשים התרגשו לשמוע שאלמוג מאיר ג'אן ראה בשבי תמונות שלו מונפות בהפגנות. הוא הבין שלמישהו אכפת ממנו ותראה כמה משמעותי וכמה מעורר תקווה זה פתאום", מדגים גיל. "זה משהו שחושף החוצה כלפי העולם כולו איך זה עובד – יום אחד, כשאולי לך חלילה יקרה משהו ותצטרך את העזרה של האנשים הגדולים שמקבלים החלטות, אם הם יסתכלו עליך מלמעלה, או שיגלגלו עיניים או שיחבקו אותך כדי להצטלם איתך, או שהם יעשו פוליטיקה על הגב שלך כדי לנצל אותך לטובתם".
וכשגיל מדבר על "חיבוק כדי להצטלם", קשה שלא להיזכר בתקרית בנובמבר בינו ובין השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. דיקמן הבכור הגיע אז לדיון שעסק בהצעת חוק עונש מוות למחבלים, וממש התחנן לפני הח"כים שיורידו את הסוגיה הנפיצה מסדר היום בימים רגישים כאלו. השר בן גביר ניגש בשלב מסוים אל דיקמן וחיבק אותו חיבוק דוב, בניגוד לבקשתו – מה שהונצח בתמונה שעוררה הדים.
"היא לא הסתכלה לי בעיניים"
הזירה העיקרית שבה פעלו עד כה הדיקמנים ושותפיהם הייתה הכנסת, ועימותים רבים וכואבים נרשמו בדרך: משפחות החטופים כבר חודשים רבים מחלקות ביניהן את העבודה ומתפזרות בין דיוני הוועדות השונות כדי להשמיע את קולן ולזכות בתשומת ליבם של הנבחרים, גם של בוחריהם. הפעילות הזו, עושה רושם, מיצתה את עצמה. אך האחים דיקמן, בתור שניים שנהפכו לבולטים במיוחד במשכן בתקופה הזו, מלאים רשמים ותחושות.
"זה אפילו לא להסכים איתנו ולהצביע איתנו, אנחנו קודם כול מבקשים אמפתיה בכלל, 'היי, תראו, אני בן אדם כמוכם'", מסביר גיל. "אולי אם הייתם במצבי הייתם מרגישים כמוני. בואו נחשוב יחד איך אנחנו פועלים כדי לקדם את ההחזרה שלהם הביתה". ושי מצהירה: "הדבר הראשון שנדהמתי ממנו כשהגעתי לכנסת הוא האין-אונות. אני הגעתי ל-120 נציגי הציבור שהם מקבלי ההחלטות במדינה שלי. והתגובה שלהם? 'וואללה, אני זה לא בשליטתי, אין לי מה לעשות. אני מחכה שתסיימי וממשיך הלאה בדיון על הנושא המאוד קטן שהיום הוקצה לי לדבר עליו'. או שנותנים חיבוק ו'אני מתפלל איתך'. להתפלל זה בסדר גמור. אבל בלהתפלל אני וחבר הכנסת שווים. מה שאנחנו לא שווים בו זה שהוא בעמדת כוח של מקבל החלטות לגבי הגורל של בת דודה שלי. מזה אני הופתעתי מאוד".
"הדבר השני הוא ההפרדה, שגיל עזר לי להבחין בה: כשדיברתי לפני צבי סוכות וגם לימור סון הר-מלך והיא אמרה לי, 'את יודעת, אם זאת הייתה הבת שלי, אני הייתי עושה בדיוק כמוך, ואני הייתי משלמת כל מחיר', והיא אמרה את זה בקטע של 'זאת לא הבת שלי, זאת בת הדודה שלך'. ובמובן הזה יש איזשהו פספוס – לימור, את נציגת הציבור. כרמל היא כן הבת שלך. היא אחת מ-10 מיליון איש שהם הילדים שלך. את אמונה לדאוג להם".
"כשישבתי עם חברי כנסת ושרים אחד על אחד, התחושות שקיבלתי היו אחרות", מצהירה שי. "אני מאוד מחכה לשבת עם סון הר-מלך ולשמוע איך היא מתבטאת במצב של אחת על אחת, כי כשדיברנו אז בכנסת היא לא הסתכלה לי בעיניים. היא לא הצליחה". ומפגש שכזה, בארבע עיניים, אכן התקיים ימים ספורים אחרי הריאיון שלנו. "היא הייתה קשובה לסיפור המשפחתי שלי והראתה שהכאב של משפחות החטופים נוגע לליבה", עדכנה דיקמן לאחר מכן. "אף על פי כן, היא חזרה על דעתה כמו שביטאה אותה בוועדה – היא מתנגדת לשחרור מחבלים גם אם זה אומר שלא נחזיר את החטופים. לדבריה המנהיגים שלנו חלשים, ואם נשחרר מחבלים, ההנהגה שהיא מכנה 'רופסת' לא תדע לדאוג לביטחון האזרחים ב'יום שאחרי'".
התקרית הראשונה עם סון הר-מלך, שאותה הזכירה שי בכאב, התרחשה לפני כחודש וחצי באחד מביקוריה של דיקמן, הפעם בוועדת הכנסת. אז היא הגיעה לדבר לפני הוועדה – והתפתח דיאלוג בינה ובין סון הר-מלך, שישבה לידה. "קשה לי להגיד את זה, אבל את מחזיקה אותם (את החטופים – י"כ) כבני ערובה בשביל להמשיך להילחם", אמרה לה דיקמן. חברת הכנסת נראתה לחוצה ועצבנית בתיעוד מאותה ישיבה – ובשלב מסוים הפנתה ראשה בעוד דיקמן מדברת, בצעד שנתפס כזלזול ועורר הדים.
@hasambail ״לימור, זו הבת שלך. יש לך 124 ילדים בסכנת חיים שאת יכולה להציל״. שי דיקמן שלנו, בת הדודה של כרמל גת, אמיצה ומרגשת ומזכירה: זו האחריות שלנו להחזיר את כולם הביתה. #חסמבה #חטופים צליל מקורי – חסמבה – צעירי משפחות החטופים
"כפו פוליטיקה בכל הכוח"
בזמן שעבר בין החיבוק הכפוי מאיתמר בן גביר לעימות עם סון הר-מלך, אפשר לראות התפתחות בכיוון מסוים, גם אם סמלית – אבולוציה של אמפתיה מעוותת, אם תרצו. כי אם במקרה של המפגש בין בן גביר לגיל דיקמן בנובמבר זה עוד היה חיבוק – משמע הבעת חיבה והזדהות, גם אם רק לצורכי יחסי ציבור – במקרה של המפגש בין אחותו שי לסון הר-מלך חצי שנה לאחר מכן, הייתה חברת הכנסת עסוקה בגלגול עיניים והפניית ראשה לעבר השני. אפילו אמפתיה מזויפת כבר לא הייתה.
"גלגול העיניים הזה היה שם לגמרי גם בנובמבר", מצהיר גיל. "גם במפגש האישי שלי עם בן גביר. לפני שקרה הדבר הזה, פגשתי אותו במסדרון והייתה שיחה של 30 שניות. במהלכה ניתן התקציר למה שקרה אחר כך במשך 300 דקות. התחננתי אליו שלא יעלה את הנושא של חוק עונש מוות למחבלים. הוא הסתכל עליי, ליטף לי את הלחי ואמר: אני אעלה את זה בכל זאת".
"בשני המקרים באופן מאוד בוטה לא קיבלנו בחזרה את האמפתיה הזאת, אלא ההפך – משהו שהוא אנטי, שהוא כמעט מזלזל, ואפילו מנצל קצת. זה נכון במקרה שלי ואולי גם במקרה של שי – לקחו את הדבר המאוד אנושי הזה וכפו עליו פוליטיקה בכל הכוח. זה משהו שנחשף בעקבות הפעילות הציבורית שלנו בכנסת", מוסיף גיל. "וזה לא קורה רק לנו. גם לחן אביגדורי היה את ח"כ יצחק פינדרוס, שצעק עליו 'יאללה, יאללה' ולאסתר בוכשטב, שאותו פינדרוס אומר לה: 'אתם שוב רוצים לעשות פוליטיקה על הגב שלנו'. יחס לא הוגן, לא הולם, ושלא מגיע לבני אדם מאותם 'מתוקים' שבכנסת".
"וזה לא שכל חברי הכנסת ככה", ממהר גיל להבהיר. "יש חברי כנסת אחרים, כולל כאלה מהמפלגה של בן גביר, שאיתם יש שיח ויש מרחב לדיון ושהם קודם כול חשים אמפתיה. והם כן נרתמים כדי לעזור. למשל ח"כ יצחק קרויזר מהמפלגה של בן גביר, הוא אחד האנשים שמהרגע הראשון נרתם לעזור לנו, במה שצריך באמת לעזור. לא רק להראות כאילו הוא עוזר, לא רק לדבר בוועדות ולהגיד כמה זה חשוב לו, כשיש מצלמות, אלא אשכרה להיות בטלפון בשעות לא שעות עם בני משפחה של חטופים ולדאוג שהם בסדר".
"בת הדודה המגניבה שלנו"
אליהו גת היה חלק מהקבוצה המובחרת שב-1946 עברה מגדרה לנחאביר, שנעשה בהמשך לקיבוץ בארי. בהמשך עזב את הקיבוץ, הכיר את רותה, ובהמשך חזר איתה לקיבוץ – ויחד הביאו השניים לעולם ארבעה ילדים: אשל, אבנר, איריס וסגלית. משפחת גת הייתה לאחת המובילות בבארי. ב-1984 נולדה בכורת הנכדות, כרמל – בתו של אשל. בהמשך נולדו אחיה הקטנים ולמשפחה נוספו עוד נכדים, בהם גיל ושי – ילדיה של איריס.
הם נולדו כבר בעיר. "ילדים מאוד תל-אביביים", כפי שמגדירים את עצמם האחים. ובכל זאת עברה עליהם ילדותם בחסות המיתולוגיה הקיבוצניקית של המשפחה. מעבר לחגים, הארוחות המשפחתיות והביקורים אצל סבא והדודים בקיבוץ, תמיד הייתה שם כרמל. לא רק הבכורה, אלא גם "הנכדה האהובה על סבא אליהו", כפי שדואג גיל לציין. עבורם היא הייתה למעין אחות גדולה שחסרה כנראה לשניהם.
כעת כשהיא שם במחשכים של עזה הם מדברים עליה בעיניים בורקות. "היא בת הדודה המגניבה במובן הזה שהיא גדלה בקיבוץ, אבל לא בגלל שהיא בקיבוץ היא מגניבה", אומר גיל. "אלא דווקא בגלל קורותיה בתל אביב. כי היא גרה בשפירא לפני כולם וכי היא אוהבת את המוזיקה הכי מגניבה וייחודית ויוצאת דופן והיא כאילו סוג של היפסטרית תל-אביבית, וזה משהו שאני הזדהיתי איתו בתור בן הדוד הקטן. כל אחד רואה בה השראה לכיוון אחר".
"היא אחת כזו שצובעת את הסיטואציה", מספרת שי. "אצלנו כשיש ארוחה משפחתית קודם כול כולנו היינו מגיעים לאשל וכנרת, עורכים עם כנרת את השולחן, מסדרים את הכיסאות. ואז בחמישה ל'מאוחר מדי' כרמל יורדת. קודם כול היא תשתה את הקפה שלה, עם חלב שיבולת שכנרת לפני זה נסעה באופניים במיוחד להביא לה מהכולבו כדי שיהיה לכרמל כשהיא באה לבקר בקיבוץ. בוא נגיד שכשלכרמל נמאס מהשירים בסדר פסח, אז היא תקום ותצא ותפתח את המחששה בדשא. ושם כדאי לך להיות אם אתה רוצה צחוקים. ברגע שהיא קמה מהשולחן אפשר אולי להמשיך ולשיר 'אחד מי יודע' עם כנרת, אבל זה כבר לא אותו דבר".
"כשהייתי בת 10 וקיבלתי מכרמל את אוסף הנרות ומלחי האמבט שלה, שיט של נערות, זה היה הדבר הכי מרגש שיש", ממשיכה שי. "כי בעצם אחרי כרמל יש אלון, אור וגיל. ואני הבת הבאה בתור. כשאתה גדל ההפרשים נהיים משמעותיים פחות. אבל כרמל מבחינתי היא עדיין מי שאני יכולה לבוא אליה, לקבל עצה טובה, וגם יש לי את החיבור הזה איתה באישיות הטיפולית שהיא. כרמל היא ממש, בכל רמ"ח איבריה, אישיות טיפולית. היא כזאת שמקשיבה. היא תסתכל עליך בעיניים וכל תשומת הלב שלה תהיה מוקדשת אליך, בשיא הסבלנות, בשיא הקשב".
"אני זוכרת שיחה סופר-משמעותית איתה מחוץ לבית של סבא אליהו. סיפרתי על ההתלבטות שלי. הייתי במעבר בין לימודי פסיכולוגיה לרפואה ושפכתי לפניה את הלב כמו שנורא קל תמיד לעשות. היכולת שלה להקשיב ולהכיל, וגם באופן שבו היא מדברת על המקצוע שלה, על הריפוי בעיסוק, אני פשוט שקלתי לעשות הסבה. אני עוד מחכה לשיחות איתה".
"זה בעצם אולי גם מה שהיא עשתה ב-7 באוקטובר ומה שהיא עושה עם חטופים שהיא הייתה איתם בשבי. ב-7 באוקטובר עצמו כרמל הייתה עם האחיינית שלה, גפן, בממ"ד יחד עם ההורים שלה ויחד עם אחיה אלון ואשתו ירדן. גפן הייתה אז בת 3 וחצי ובתוך הסיטואציה הזאת של המצוקה ושל חוסר האונים שלפה כרמל ספר מהמדף וקראה אתו לגפן. במקום הזה היא יצרה לה מרחב בטוח, מרחב של שליטה ושל מסוגלות. זה פשוט לקחת מישהו, לראות את המצוקה שלו, את הצורך שלו להעניק לו ממה שהוא צריך עכשיו ואת התמיכה הרלוונטית".
"מדברים על כמה מכילה היא וכמה היא סבלנית. אבל במקביל היא גם אדם מאוד-מאוד-מאוד ביקורתי ועצמאי בתפיסה שלו", אומר גיל. "אני יכול לשמוע אותה באוזני רוחי מצקצקת על כל מיני דברים. סתם במין עצבנות כזאת, כדרך להביע את מורת הרוח שלה מדברים מסוימים שקורים. עם זה אני באופן אישי מאוד מזדהה, זה משותף לשנינו. היא אדם מודע. מה שגורם לי לחשוב, מה היא חושבת עכשיו על מה שקורה בישראל. אני מניח שהעיניים שלה מתגלגלות עד אין-סוף. אם היא רואה מה קורה פה, ואם היא לא רואה. אולי היא חושבת, 'איפה הם? למה הם לא באים?' ואני בטוח שהיא לא חושבת על מבצע חילוץ".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv