אתמול בערב הכול היה מוכן, ההורים המתינו בהתרגשות, האורחים הצטופפו על מסלול הכניסה. אף אחד לא היה מוכן לפספס את החתונה המיוחדת של בן בנימין וגלי סגל. כולם היו שם, הרופאים המטפלים, החברים מהתיכון והחברים החדשים ממחלקת השיקום.
השמש שקעה ושלומי שבת עמד לשיר את השיר שיכניס את גלי ובן לחופה.
על מה תחשוב כשתשיר את השיר שהם ייכנסו איתו לחופה?
"אני קודם כול לא אסתכל עליהם, כי אני ישר דומע", אומר שלומי שבת וקולו נשבר. "זה נורא קשה לשיר ולבכות. יש לי שיטה, אני מסתכל על האוזן, ככה אני לא נתקל בעיניים. מקווה שאני יצלח את זה".
בחדר האחורי ישב הזוג שעדיין לא יצא אל האורחים.
מה מרגישים רגע לפני החתונה?
גלי: "מתרגשים ממש".
היו רגעים שלא האמנתם?
גלי: "ברור, היו רגעים קריטיים שלא ידענו מה יהיה".
בן סידר את החליפה, וגלי מתחה את השמלה. השמלה שלא מנסה להסתיר את הצלקת של 7 באוקטובר.
"היא כבר יודעת איזה פרוטזה היא רוצה"
רגע לפני שיצאו, הבטתי בהם ונזכרתי במה שהבטיחו לנו גלי סגל ובן בנימין לפני שמונה חודשים - במחלקת השיקום בתל השומר. "אנחנו רוצים לבוא לחתונה בהליכה. רק אז נתחתן", אמרה אז גלי. זה המטרה? שאלתי אותם, שניכם צועדים לחופה? ושניהם ענו לי "כן".
כבר מדמיינים את זה בלילה, שאלתי אותם לפני החתונה?
גלי: "אני כן", היא אמרה ופרצה בצחוק.
בן: "היא כבר יודעת איזה פרוטזה היא רוצה והכול".
אה כן? מה?
"נצנצים לבנים כזה, בטח".
גלי ענתה והם צחקו
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"צעקתי 'אין לי רגל, אין לי רגל'"
ב-7 באוקטובר גלי ובן היו יחד בפסטיבל נובה. כשהטבח התחיל הם ברחו למיגונית, אבל המחבלים הגיעו גם אליה. ארבעה רימונים הם גלגלו פנימה.
"אני זוכרת שאני ממש ממששת את הגוף שלי ואני צורחת, 'אין לי רגל, אין לי רגל'", סיפרה גלי.
"אני נתתי לה נשיקה ו...", אומר בן.
"זה הרגיש כמו הסוף", הוסיפה גלי.
הם פונו בנפרד במצב אנוש לבית החולים וחשבו שכבר לא ייפגשו יותר לעולם.
"מוציאים אותי עם המיטה לכיוון החדר, ואז אני קולטת שתי מיטות לידי את בן", סיפרה גלי.
בן: "אני בדיוק גם ראיתי אותה".
גלי: "כאילו הרגע הזה ששנינו מבינים שאנחנו בחיים זה היה חתיכת אבן שירדה מהלב".
שניהם איבדו את אותה רגל
זמן קצר אחר כך יבינו שהגורל קרב ביניהם בצורה אכזרית. שניהם איבדו רגל. שניהם איבדו את אותה הרגל.
"יש רגעים שאני אפילו רוצה שהמשפחה שלי לא תראה אותי. אבל את בן אין לי בעיה. כי את מה שאני עוברת - גם הוא עובר".
ליווינו אותם בשבועות הראשונים של השיקום, במסע אל חייהם החדשים שהתחיל בבית החולים הלל יפה והמשיך לתל השומר. החיים שלהם עברו לכאן. על הקיר התמונה של החברה הטובה שני גבאי שהייתה איתם בנובה ונרצחה. ולידה מדבקה שהכינו להם החברים: "בזוגיות טובה חולקים הכול".
"בן אתה משיג אותי, תחכה", אומרת גלי שנוסעת אחריו בכיסא גלגלים, כשבן מתקדם במסדרון בית החולים על הקביים.
בפיזיותרפיה הם התחילו להתאמן על ריקוד הסלואו של החתונה, ואז קבעו תאריך - 25 ביולי. באפריל, אחרי חצי שנה בשיקום, גלי ובן אורזים את החפצים. הם סוף סוף חוזרים הביתה.
"יש רגעים שזה מרגיש כלום זמן", אומרת גלי. "כאילו זה כולה חצי שנה, אבל גם יש רגעים שזה מרגיש חיים שלמים שעברו מאז".
השתנית, בן?
"ברור שהשתניתי, אבל... "
גלי: "פציעה מהסוג הזה משנה. אתה לומד את עצמך מההתחלה. זה כמו להיוולד מחדש, רק כשאתה בוגר".
"בא לך לשבור את הפרוטזה מעצבים"
בחודשים הארוכים בתל השומר הם ניהלו עם עצמם את המלחמה שאחרי המלחמה. בן עבר שלושה ניתוחים, גלי עברה 14. הזוג הצעיר הזה, שרק לפני שנה עשה הכול בלי מאמץ, נאלץ ללמוד מחדש לעשות את הפעולות הכי פשוטות.
"זה מתסכל שאתה בא לעשות משהו שאתה חושב שאתה יכול לעשות אותו, פתאום להתכופף על הברכיים לדוגמה, או לא יודע מה ואתה לא מסוגל", אומר בן. "פעם הייתי עושה הכול, כאילו, לבד. עכשיו הייתי צריך כל דבר לקרוא לחברים, או לבקש מההורים. היום אני תלוי בהם. זה גורם לך לתסכול, שאני לא יודע איך להסביר אותו. בא לך פשוט לקחת את הרגל או את הפרוטזה ופשוט לשבור אותה או משהו כזה. כאילו מעצבים".
גלי: "כן, אבל אני חושבת שעם כל הקושי, אנחנו זוג חזק. זה שאנחנו עוברים את הדבר הזה ביחד, זה מטורף. אבל מצד שני, זה גם צריך לשמור על זוגיות, על רומנטיקה, על דברים כאלה, שמניעים זוגיות".
בית חולים זה לא נראה לי מקום רומנטי.
גלי: "לא, לא. אפס פרטיות, מלא אנשים כל הזמן".
"הפרוטזה כמו תכשיט"
"קשה להאמין שהגיע הרגע שלנו להיפרד מהמקום המדהים והעוטף שהפך לבית שני שלנו", אומרת גלי כשהיא נפרדת ממחלקת השיקום בתל השומר. "בתוך חוסר הוודאות והכאב, מצאנו נחמה".
"אני רק רוצה להגיד לכל מי שפה, המון המון המון תודה, כי לכל אחד פה יש חלק בשיקום שלנו", אומר בן.
אחרי הפרידה המרגשת אני שואל אותם מה עם החתונה. "90% מוכן", אומר בן.
דלי: "כן. האולם סגור. די-ג'יי סגור. מאפר סגור".
פרוטזה לבנה עם נצנצים?
בן: "היא גם תהיה. גם זה דאגו לה".
ואתה מעורב או שאתה ממודר?
בן: "אני מעורב. מעורב, יש לי ברירה?", הוא צוחק. "אני האו-קיי האחרון, צריך לתת את ה'וי' האחרון".
גלי: "הוא חושב שהוא ה'וי' האחרון", היא צוחקת.
הסיפור שלהם נגע בליבם של אלפי אנשים. רבים הציעו לעזור להם להפוך את החתונה המיוחדת הזאת למיוחדת אפילו יותר.
"אז מה שאני חשבתי שאולי נעשה איזושהי שמלה כזאת נקייה, חלקה. נעשה לה כזה מין שסע. ובעצם החלק הזה יראו את הפרוטזה. אולי ממש לקשט אותה", אומר מעצב האופנה אלון לבנה, שמעצב עבורה את שמלת הכלה.
גלי: "כמו תכשיט. כאילו במקום להתבייש בזה, להקצין את זה. זה מושלם".
בינתיים היא שולחת את בן לבחור חליפה. והיא לא משאירה לו יותר מדי מרחב החלטה. "התלבטנו הרבה בין טורקיז, ירוק, אפור, אבל גלי קבעה שזה בז' אז בז'", הוא עונה כשהוא נשאל על צבע החליפה וצוחק.
גלי יוצאת עם השמלה מתא ההלבשה.
נו, כמו שחלמת?
"וואו. כן, כמובן".
בן מודד את החליפה. הוא מצלם לה כדי שתראה . "איזה חתיך", היא אומרת.
"מתגעגע לכדורגל"
שבוע לחתונה. אנחנו פוגשים את בן באימון של נבחרת ישראל. לפני הפציעה הוא היה כדורגלן, שיחק בליגה הלאומית, ועכשיו הוא הבלם של הנבחרת לקטועי גפיים.
הנבחרת הזאת קיבלה חיזוק משמעותי, לא רק בן, גם שני לוחמים שאיבדו רגל בקרבות בעזה.
זה דומה לכדורגל?
"יש הבדל, אבל דומה", אומר בן.
אתה מתגעגע?
"ברור. אתמול עברתי באצטדיון נצרת עלית, לאט. ראיתי את האצטדיון מלמעלה. צבט לי הלב, ממש".
הייתי אומר לך שעד החתונה זה יעבור, אבל החתונה עוד רגע. עם איזה רגל אתה שובר את הכוס?
"ימין".
ימין זה הפרוטזה?
"כן".
"זהו זה קורה"
"מתרגשים מאוד ביום הזה" אומרת גלי במהלך ההכנות לחתונה. "וזהו זה קורה".
הוא ראה אותך?
"עוד לא"
אז הוא לא ראה את השמלה, כלום.
"כלום, לא נפגשנו כמה ימים".
מה מרגישים בבוקר החתונה?
בן: "פרפרים, לחץ. סוג של סגירת מעגל כזה. לא יודע איך להסביר את זה. מטורף".
היום הגדול הגיע, גלי ובן מתמסרים עכשיו לצלם החתונות וממשיכים לאולם החתונות. הלחץ עולה והדרך אל החופה עדיין נראית קצת מפחידה עם הפרוטזות.
אורלי סגל, אימא של גלי: "הם בונים בית חדש בישראל. הם מקימים משפחה ואין דבר יותר נפלא מזה. למרות כל הכאב ולמרות המסע המטורף שעברנו בשנה הזאת. הם ניצחו, ניצחו בגדול".
תוך כדי הצילומים לאירוע אנחנו מגלים שניצן גינת, הצלם באירוע היה אחד הצלמים של הנובה. "הצמיד של הצלם מהמסיבה עליי", הוא מראה לנו ומספר על הטראומה שחווה: "זה פוגש אותך מהמכולת בסופר עד העבודה שלי בחתונות, זאת גם השמחה שלי העבודה שלי בחתונות".
כשתשים אותם בפריים על מה תחשוב?
"שהם ניצחו את החיים".
הערב יורד, האורחים מתחילים להגיע. משהו בסיפור של הזוג הזה נשאר גם בליבם של הצוות הרפואי והם הגיעו בהרכב מלא.
ד"ר מיקי דודקביץ, מנהל המרכז הרפואי הלל יפה: "אני 9 שנים מנהל בית חולים, זאת הפעם הראשונה שאני מגיע לחתונה של מטופלים. מהמפגש בחדר הטראומה, עם המצוקה הכי קשה, למקום הזה שמסמן אושר ושמחה והמשכיות".
לא רק הרופאים הגיעו. גם דניס לופטינסקי, לוחם ביס"מ לכיש, שהיה בכוח המשטרתי שחילץ אותם מהמיגונית.
איך אתה עם דמעות של התרגשות?
"וואו אני מחזיק את עצמי. אתה לא רואה אבל אני עם אגרופים בכיסים, בשבילי זאת סגירת מעגל מטורפת לעומת המצב שהם היו בו לפני והמצב שלהם עכשיו – עומדים להקים משפחה".
הכול היה מוכן, הרב המתין בחופה עם המשפחה ושלומי שבת שהבטיח להם לפני כמה חודשים שאם יתחתנו יבוא לשיר את שיר הכניסה, עמד שם עם כל הלב שלו.
שלומי שבת: "מאז התאריך ההוא, גם ככה נולדתי רגיש, זה הפך אותי לעוד יותר, ואני עצוב כזה. אבל עזוב אני מתרגש באמת. הם הפכו לאחד הסמלים של המלחמה הכואבת הזאת".
כשהרב נתן את האות בן הכין את רגל ימין, זאת עם הפרוטזה ולאף אחד לא היה ספק אם יצליח או לא לשבור את הכוס.
אתמול בלילה הם עלו שוב על רחבת הריקודים ונכון הם כבר לא אותם אנשים שלפני 7 באוקטובר, אבל הם רקדו את הסלואו - זה שתרגלו במחלקת השיקום, וברגע הזה לא ראו את הפצעים והצלקות – התחרה והנצנצים כיסו את הכול. לכמה שעות אתמול בלילה לא הייתה מלחמה. היה שם ניצחון גדול של שני אנשים שחזרו לרקוד.
תחקיר: נוי ברכה