בשבעה באוקטובר קבוצת הוואטסאפ של אימהות קיבוץ ניר עוז הפכה בן רגע מקבוצה של עדכונים על פעילויות וחגיגות - לעדות כתובה למה שאירע באותו הבוקר בקיבוץ: דקה אחר דקה, איך עברו המחבלים בית-בית, שרפו, רצחו וחטפו באין מפריע בזמן שכל אימא ספונה בממ"ד עם משפחתה, מנסה לשרוד ואף אחד לא בא.
"מי שפותחת את הבוקר (ב-7.10) היא תמרי שלי", מספרת זיו שלו על חברתה הטובה תמר קדם סימן טוב ז"ל. "היא כותבת ב-6:32 'חברות אהובות. כולן בסדר? מישהי צריכה עזרה?". כשהיא מנגבת דמעה, היא אומרת: "תמרי בעצם האמינה שלכל אחת תהיה את קבוצת הנשים והאימהות להיעזר, להתייעץ, להיות אחת בשביל השנייה - אז זה לא מקרי שהיא זאת שפתחה את הבוקר".
"שרון קוניו כותבת 'מה לעזאזל קורה?' ואז זה פשוט מתחיל - 'וואו, מה זה, מה קרה'". משחזרת סיגי יהוד. "ואז אימא אחת, דורין ראי, רושמת 'חוששת שניסו לחדור לבית' ואחרת כותבת 'איפה הצבא? הם כאן בבקשה'. פשוט כל אחת מתחילה לשפוך את כל מה שקורה אצלה. "'הם יורים על חלונות הממ"ד'," כתבה דורין ראי ב-9:36.
לא הגעת לכאן בכלל עד עכשיו?
"לא, לא הייתי הרבה פעמים בניר עוז", עונה סיגי יהוד, שבעלה דולב נרצח ב-7.10, במקום שהיה ביתה. "הייתי בהלוויה, בעלייה לקבר ב-30, ביום השנה אבל אף פעם לא פה".
מאז אותה שבת סיגל (סיגי) לא חזרה לבית שלהם, שלה ושל דולב. הכול נשאר כאן עומד, מחכה. באותו הבוקר דולב יצא מוקדם עם תיק החובש שלו לטפל בפצועים ולא שב. במשך תשעה חודשים הוגדר כחטוף, עד שבחודש יוני הודיע הצבא לסיגי שהוא נרצח בשבעה באוקטובר וגופתו נמצאה באזור הקיבוץ.
מאיפה הם נכנסו?
"אני לא יודעת. רק לאחר ששמעתי את הזכוכית נשברת, אז הבנתי שהם בתוך הבית. אני לא יודעת כמה הם היו, אני לא יודעת כמה זמן הם היו אבל זה היה הסימן - היה ירי מסיבי, מאוד מהר הגיעו לממ"ד".
"קבוצת האימהות שלנו זועקת, בבקשה"
"בדקות הראשונות אני נכנסת לקבוצה וכולן שואלות 'מה זה? מה קורה פה? מה זה?'", משחזרת דורין ראי. "פשוט נשאבתי לקבוצה ורואה שכל האימהות עוברות את כל מה שאני עוברת עכשיו ואולי אפילו יותר. אחרי כמה דקות שואלים איפה הצבא, אני כותבת ש'לא ברור' ואז עוד פעם - תישארו בממ"ד".
גם לבית של דורין ובן זוגה ביג'יי נכנסו בשלב מוקדם של הבוקר מחבלים והחלו לירות בכל רחבי הבית. "הם יורים ונכנסים וזה קול כזה חזק ומרושע". היא ניסתה להחביא את שלושת ילדיהם - מאיה בת ה-11, ניאה בת התשע ורם בן השבע - בפינת הממ"ד, בזמן שביג'יי נלחם במשך שעות ארוכות לשמור על הידית של הדלת.
בשיחה עם דני קושמרו בשידור ב-7.10 היא לחשה: "הם חדרו לבית שלנו, הם ניסו לפתוח את הממ"ד. שיט, הם עכשיו נכנסו עוד פעם - בבקשה תשלחו משטרה שתעזור לנו, קבוצת האימהות שלנו זועקת, בבקשה". וכיום היא נזכרת: "הגדולה שלי אמרה 'מחבלים, מחבלים' ומדי פעם הילדים שואלים - מה הם רוצים לעשות לנו? הם רוצים להרוג אותנו? והייתה לי תחושה שאנחנו לא שורדים את היום הזה, שאנחנו עומדים למות ואני לא אוכל לשקר להם כש... וכאילו להוביל אותם לעולם הבא, מה שנקרא, לא אוכל לשקר להם ש'הכול בסדר, יהיה בסדר, יבואו להציל אותנו' כי זו כבר לא הייתה התחושה".
"פשוט התפללתי שנמות כולנו יחד"
"בשעה אחת חברה מקיבוץ אחר שלחה לי הודעת וואטסאפ 'את מכירה אותה?' ואז אני רואה שזאת שירי עם הילדים, מה? איך זה יכול להיות כאילו, מה הם גם חוטפים עכשיו?", היא משחזרת. "ואז אמרתי מה עושים? כי בהתחלה חשבתי שלפחות אנחנו ההורים נמות ושהילדים יהיו בסדר ויטפלו בהם, יש משפחה שתטפל בהם. אבל כשהבנתי שחוטפים גם, אמרתי 'רגע, אם אנחנו מתים מאיפה לי לדעת אם ייקחו אותם או לא?'. יש לי בנות יפיפיות, חשבתי על כל הדברים הכי נוראים שיכולים להיות שמתברר שגם היו באותו יום. זה הזוי, אז באותו רגע פשוט התפללתי שנמות כולנו יחד".
לאורך כל אותו הבוקר, האימהות ממשיכות לעדכן ולזעוק לעזרה. בכל כמה דקות שואלת אחת מהן "איפה הצבא". זאת תהיה השאלה שתישאל לאורך השבת ללא הפסקה בתוך קבוצת האימהות של ניר עוז ולא תהיה תשובה. בעשר וחצי בבוקר כותבת שרון קוניו "יש לנו מחבלים אצלנו בתוך הבית". אביטל דקל חן עונה: "גם אצלי". בזו אחר זו מעדכנות האימהות כי גם אצלם בבית נמצאים מחבלים, הם בכל הבתים. עשרים דקות לאחר מכן שרון קוניו כותבת "שורפים לנו את הבית, הצילו, יש לנו עשן, הצילו, בבקשה".
וזיו שלו משחזרת: "בשעה 9:47 אחת האימהות כותבת 'בבקשה, שורפים לנו את הבית'. אני אומרת 'שלחי מיקום, אנחנו מעבירים לכבאות'. מיכלי כותבת 'הבית נשרף' אני אומרת 'עוד פעם, מיקום' ואז היא אומרת 'כל הממ"ד עשן'".
"הילדים התחילו להרגיש לא טוב"
גם לבית של זיו ובן זוגה ברק חדרו מחבלים מוקדם בבוקר. הזוג התחבא עם שני ילדיהם הקטנים, גאיה ואיתמר, כשהמחבלים מתחילים לשרוף את הבית. "אנחנו לוקחים שמיכה, מצמידים אותה לדלת. ידענו שצריך שמיכה רטובה - עושים פיפי ואני אוספת עם השמיכה את כל הפיפי ומצמידה אל הדלת. אנחנו שוכבים על הרצפה, לוקחים סדינים ושמיכות ודברים מהארונות ונושמים דרכם".
"אחת האימהות שואלת בקבוצה מה היא עושה אם שורפים לה את הבית. אני עונה 'גם אצלנו שורפים, שימו בד רטוב על סף הדלת'. האימא כותבת שאין להם מים אז אימא אחרת אומרת לה 'תעשו פיפי על השמיכה' ואני אומרת לה 'בדיוק'. הילדים מתחילים להרגיש לא טוב ומקיאים, מתחילים להתנמנם ואז אני כבר ממש ממש מודאגת".
"לא הצלחתי לפתוח דלת, מתתי מפחד"
בינתיים בבית של סיגי המחבלים מנסים שוב ושוב לפרוץ את דלת הממ"ד. היא בחודש תשיעי עם שלושת ילדיהם הקטנים - רז בת השבע, יותם בן השש ורון בת השלוש - מנסה לעשות הכול כדי לשמור על שקט. "הייתי עסוקה בזה שהילדים פשוט לא יזוזו. רז הייתה ערה ופשוט סימנתי לה ככה, אפילו לא דיברתי איתה. הפחד שלי היה בעיקר מרון שהיא פשוט תתעורר ותתחיל לבכות ואז הם ישמעו, אז הייתי עסוקה בלהרדים אותה כל פעם מחדש".
"אני ממש זוכרת - אני עומדת חודש תשיעי עם הבטן, רון הייתה בת שלוש ושבעה חודשים ואני מחזיקה אותה כמו תינוק ומתנועעת איתה כדי שלא תתעורר לי. וככה היינו תשע שעות בחושך על מיטה אחת, בלי אוכל, בלי מים. הייתה פעם אחת שרון התעוררה ואמרה שהיא רוצה מיץ ואמרתי לה שאין לי מים ואנחנו נצטרך לחכות, ורז אמרה לה 'תבלעי את הרוק שלך כדי שלא תרגישי שאת צמאה'".
"אני כתבתי ב-10 'הם פה, יורים על הדלת', ואלה השלבים שהבטריה מתחילה לאט-לאט להיגמר. היו שלוש פעמים כאלה שנעמדתי מול הדלת ואני אומרת לעצמי בראש 'יש לי מטען בסלון, אני רצה לסלון, לוקחת את המטען, פותחת את המקרר, מביאה בקבוק מים ומה שאני רואה שם ורצה חזרה לחדר, לממ"ד'. אני עומדת מול הדלת ולא מצליחה לפתוח אותה - מתה מפחד מה יש בצד השני".
"תמרי כותבת 'ירו בנו'"
לקראת השעה 10 בבוקר מתקבלת הודעה מטלטלת בקבוצה. "תמרי כותבת 'ירו בנו'", מקריאה זיו שלו. "זאת הודעה שלא ראיתי אותה ברגע האמת. ראיתי את ההודעה שהיא כתבה אחר כך, שהיא פצועה". בבית של תמר קדם סימן טוב וג'וני, המחבלים הצליחו להיכנס. תמר כותבת "אני פצועה אנוש" - כך ההודעות נכתבו עם השגיאות, שמעידות על מצבה ברגעיה האחרונים. רק בלילה יבינו האימהות שתמר, ג'וני ושלושת ילדיהם הקטנים - ארבל, שחר ועומר - נרצחו.
דורין ראי: "באיזשהו שלב כתבתי 'יואו, חיבוק בנות, פחד מטורף, אוהבת את כולן'. זה נראה לי סוג של פרידה. כנראה אז חשבתי שזהו".
מה עובר בראש כשאת רואה את האימהות האחרות כותבות "בבקשה, עזרה"? אין איך לעזור.
סיגי יהוד: "לא, אין איך לעזור. זה היה סוג של מקום שאת יכולה פשוט (לכתוב)... אין לך למי לקרוא, אתה לא יכולה לצאת החוצה. מה שאת יכולה לעשות זה להישאר בתוך הממ"ד שלך ולסמס ולשרוד את זה, ולהחזיק ידית של דלת".
רק ל-6 בתים המחבלים לא חדרו
ב-11:46 דורין כתבה: "טוענים שהצבא הגיע. המחבלים עדיין כאן ויורים צרורות בחוץ. לא לצאת בכלל גם אם כביכול יש חיילים, רק כשתהיה הודעה מוסמכת איכשהו". וכעת היא מסבירה: "כאילו ניסיתי תוך כדי גם לעזור לאחרים - כנראה הדברים האלה החזיקו אותי, זה כמו לברוח ואין לי אין לברוח באמת".
רק לקראת השעה 14:00 נשלחת סוף סוף הודעה בקבוצת האימהות על חיילי צה"ל שמתחילים לעבור בבתים. "הצבא עבר לידנו וזיהה אותנו בחלון", כתבה זיו שלו. "הם עוברים בית-בית לוודא". החילוצים מהקיבוץ יימשכו אל תוך הלילה. לשישה בתים בלבד לא חדרו מחבלים באותה שבת שחורה. אנשי הקיבוץ יצאו להילחם לבדם על הבית, ואימהות גיבורות ניסו להיות שם אחת עבור השנייה.
אל מול העדויות הקשות על מה שעברו והמחיר שהם ממשיכים לשלם, עברה שנה וחמישה חודשים ועוד לא קמה ועדת חקירה. בשבוע שעבר החלו להתפרסם התחקירים של צה"ל, בניסיון לספק תשובה לשאלה שעלתה שוב ושוב בקבוצת הוואטסאפ: איפה הצבא? למה אף אחד לא בא?
"הילדים משחקים בלהציל את אריאל ביבס"
איך הילדים היום?
דורין ראי: "צריך להיות לידם כשהם מתקלחים, כשהם הולכים לשירותים או כשהם הולכים לאיזשהו חדר אחר רחוק בבית".
ואיך את?
דורין ראי: "באמת מרגישה שבורה ועצובה גם על מה שקרה, גם על כל החברים שאיבדנו, כל מי שאיבדנו ועוד יכול לחזור, כל החטופים והם עדיין שם". וזיו שלו משתפת: "לפעמים את שואלת את עצמך - באיזה גן משחקים שוטרים וגנבים ואומרים 'אנחנו הולכים לעזה להחזיר את אריאל (ביבס) לגן'? כי זה המשחק של הילדים, והם עדיין משחקים בלהציל אותו".
לניר עוז תחזרי?
סיגי יהוד: "אני לא. להיכנס לבית שלי אני לא מסוגלת אז לישון פה בלילה לבד עם ארבעה ילדים? לקחת את הילדה שלי לגן ולעבור איפה שרצחו את אבא שלה?".
ניר עוז לא תהיה שוב אותה ניר עוז, אבל תוכל להתחיל לרפא את פצעיה, כשהם כולם יהיו בבית. "אני לא יודעת מה צריך לעשות בשביל לבנות את זה מחדש. זה חייב להיבנות מחדש", מסבירה יהוד, "אני לא יודעת (אם זה אפשרי אבל אני חייבת להאמין שכן, כי אחרת מה אני עושה פה?"