"אני עדיין לא מעכלת. אני עדיין לא מעכלת שאני באמת פה, ושזה לא חלום", אומרת לירי אלבג בסלון ביתה לצד הוריה, בראיון ראשון ובלעדי מאז חזרתה מהשבי. "האמת שמשבעה באוקטובר אני מרגישה בסיוט אחד ארוך, מחכה שמישהו יעיר אותי, שמישהו יגיד לי 'את חלמת, זה לא קרה. זה חלום'. אבל לצערנו זה כן קרה".
מה אנחנו לא מבינים, גם אחרי הכול, לגבי מה זה להיות שבוי שם בעזה?
לירי: "כמה גיהינום שם, איזה גיהינום יש שם. זו לא קלישאה של גיהינום, זה באמת גיהינום".
מצליחים להירדם בכלל?
לירי: "אני לא הצלחתי, עד היום".
למה לא נרדמים בעצם?
לירי: "גם שמישהו ייכנס, גם היו פעמים שהם היו ישנים איתנו באותו חדר. לא נעים לי שבן אדם נוגע לי ברגליים כשאני ישנה, כי הוא ישן מולי רגליים לרגליים - לא נעים".
כבחורה צעירה, כשאת רק מול גברים, זה עוד יותר מפחיד.
לירי: "כן, מפחיד".
היא רק בת עשרים, או בעצם בת חודש כפי שלירי מקפידה לציין - כי נולדה מחדש ביום שבו שוחררה מעזה, אחרי 477 ימים ארוכים מדי. ברגעים הבאים היא תספר לראשונה את סיפור השבי שלה - ואיזה סיפור זה: החל מהחטיפה במיגונית בבסיס נחל עוז כשחברות שלה נרצחות לידה, הימים הקשים בשבי, ההתעללות, הרעב, הרגע שבו כל המדינה ראתה אותה מניפה את ידיה בחיוך בביטחון מול ההמון בעזה - ואחר כך כשמדינה שלמה שמעה אותה צועקת בהתלהבות.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
הסופ"ש האחרון בבסיס לפני החטיפה
וקשה להאמין שהכול מתחיל בחמישה באוקטובר, יומיים בלבד לפני השבת השחורה, כשלירי - תצפיתנית שרק סיימה יום קודם את הקורס - מגיעה לראשונה לבסיס שיהפוך לסמל המחדל, נחל עוז: "אני מגיעה לשם עם אגם ברגר, נעמה לוי, נועם אברמוביץ' ז"ל ושירת ים עמר ז"ל".
וזה משהו שרצית לעשות, התפקיד הזה?
"כן. הייתי הכי עם מוטיבציה, ממש מורעלת".
הספקת לעשות משמרת?
"לא, ממש לא. הספקתי להצטרף למשמרת של תצפיתנית ותיקה יותר".
נשק?
"אין. מוסמכת הכי בסיסי שיש, טירונות 02".
ויש איזה תרגול כוננות של מה קורה אם...
"לא היה".
את זוכרת את יום שישי שלפני?
"כן. הצטרפנו לשעת התה של שחף ניסני ז"ל, זאת הייתה השבת האחרונה שלה. הסתכלנו עליהן והיינו כאילו 'רגע, לאיזה כת נכנסנו?'".
היה שם ממש סוג של מסיבה בערב שלפני.
"כן. למסיבה, אני לא אשכח, קראו הדיסקו האחרון".
היו הרבה בנות שזה היה הדיסקו האחרון שלהן.
"כן".
"היא הצילה לי את החיים"
שבת בבוקר, 6:29.
"כן. אני חשבתי שזה הבנות הוותיקות יותר עושות לנו קטע ודופקות לנו על החדרים, עושות לנו השכמה בבוקר. ואז הבנו שזה טילים, צבע אדום. שמענו את הצבע האדום ממש משתחל בין הבומים ורצנו למיגונית, ומשם התחיל בעצם הסיוט".
כמה בנות אתן במיגונית באותו זמן?
"31. הבנות שהיו שם לפני אמרו 'זה חריג, הטילים האלה זה משהו חריג'. זה משהו שלא היה לפני כן, כמות הטילים שהייתה שם. מתחילות לקפוץ הודעות בטלגרם על חדירת מחבלים, עדן נימרי ז"ל לקחה שם פיקוד במיגונית. היא תפסה פינה אחת, החיילות שלה תפסו פינה אחרת של המיגונית, עם הנשק. באמת אני מגדירה אותה כזאת שהצילה לי את החיים, כי היא הגיבורה שלי, כי היא נלחמה עד הכדור האחרון. באיזשהו שלב אנחנו מתחילות לשמוע את היריות מתקרבות אלינו ואת הבומים".
וזה צרחות, בכי?
"היו צרחות עד שאמרנו 'שקט', שלא יידעו שאנחנו פה. לא דיברנו. אני חושבת שרבע שעה ישבנו בשקט מוחלט כדי שלא יידעו שאנחנו שם, כי פחדנו".
ממש שומעים את הדפיקות של הלב.
"כן, ואת הבומים והיריות. זו הייתה סצינה קשה כי פשוט כל אחת פחדה לדבר. אז הרטט של הטלפון כשמתקשרים או שולחים הודעות הפחיד אותנו".
ואת שולחת הודעות להורים?
"כן. כמובן שהמעטתי בפרטים כדי שלא ייכנסו ללחץ. וגם כי אני חושבת שבאיזשהו מקום לא הבנתי עד הסוף". ואביה אלי אומר: "יש לי את המשפט האחרון ממנה, 7:44 - 'אבא, ירו עליי ואני בסדר'. זו הייתה ההודעה האחרונה".
"הייתי בטוחה שהולכים לטבוח בנו"
ואז הם (המחבלים) נכנסים פנימה.
לירי: "כן, זה מבט שאני לא אשכח בחיים, אפשר לראות את הרוע בעיניים - שנאה, עיניים רעות, זה היה מאוד מפחיד".
דווקא החיילת הכי צעירה, או אחת הכי צעירות, מנסה לנהל את האירוע, לתפעל, לדבר מול המחבלים, לשאול אם מישהו פה מדבר אנגלית: "אני רציתי להבין מה קורה, אז שאלתי אותו 'אתם מדברים אנגלית? תסבירו לי. כי אתם מדברים ערבית ואני לא יודעת, כשאתה אומר לי לשבת בערבית, אני לא מבינה'. שאלתי 'תסביר לי מה קורה פה עכשיו, מה אתם הולכים לעשות לי?'. אני לפחות הייתי בטוחה שברגע שאנחנו עומדות שם קשורות, הם הולכים לטבוח בנו, לעשות לנו שורת ירי. זה מה שהייתי בטוחה וניסיתי להבין אם זה מה שהולך לקרות".
זה רגע מאוד קשה לפי הסרטון, שבחורות שעד לפני רגע דיברו איתך כבר לא בחיים, פצועות, מדממות.
"כשאנשים אומרים סיוט, הם לא מבינים מה זה סיוט. זה סיוט. שבעה באוקטובר זה סיוט. נכנסתי למצב הישרדותי - אמרתי מה אני עושה כדי לצאת מפה בחיים? הם אמרו לנו 'אם תקשיבו לנו, אנחנו לא נהרוג אתכן. אתן באות איתנו לעזה". אמרנו להם 'כן, תיקחו אותנו לעזה', כי פשוט פחדנו, אני חושבת שזה היה לגמרי מתוך אינסטינקט".
"סגרתי עיניים, לא רציתי להאמין"
מתי אתן מבינות שאתן בדרך לעזה?
"כשאנחנו עוברות את המכשול, את הגדר. אנחנו רואות את זה - ישבנו עם הגב לכיוון עזה, אז ראינו את הדרך שלנו יוצאות החוצה, ראינו את הגדר, את השטחים החקלאיים, את ההמון העזתי שמקיף אותנו ועומד בצדדים, מוחא כפיים, שורק, רוקד".
עם מי את בטנדר, בהאמר?
"עם קרינה (ארייב), דניאלה (גלבוע) ואגם".
מדברות?
"לא. אין שיח. אני לפחות לא דיברתי. באיזשהו שלב אמרתי שאני לא יכולה לראות את זה יותר, שמתי את הכובע של הסווטשרט על העיניים, סגרתי אותו, ולא רציתי לראות יותר. לא רציתי להאמין".
נכנסות לעזה ומה קורה שם?
"ההמון העזתי רץ אחרינו שמח, יריות באוויר, ילדים, נשים, מבוגרים. ומשם התחיל בעצם הסיפור שלי ושל אגם - בעיקרון אנחנו ביחד משבעה באוקטובר עד היום לפני שאני השתחררתי. בעצם עברנו מדירה לדירה, מדירה למנהרה, ממנהרה למנהרה, ממנהרה לדירה. היו שם הרבה מאוד מעברים".
"לא ידענו מה הולך לקרות עוד דקה, עוד שנייה. כאילו כל רגע היה מבחינתנו הרגע האחרון. היינו צריכות לבקש אישור ללכת לשירותים, היו פעמים שנתנו לנו רק פעמיים ביום ללכת לשירותים - בוקר וערב. אין שם היגיינה, אלה דברים שמשליכים עד היום, עדיין יש לי 'לכלוך' בגוף, מה שנקרא, אני לא יכולה להסביר את זה".
ככה את מרגישה?
"כן, דברים שעד היום אני מרגישה - לא הצלחתי להוריד עדיין את הטינופת מעזה".
"היו דברים שחצו את הגבולות"
מה אוכלים שם?
"אורז, פיתה ואם יש אז פסטה".
עד כמה הייתה תחושה של רעב?
"בתקופות כשלא נכנס סיוע הומניטרי זה הורגש, זה ממש הורגש, כי פתאום יורדים לפיתה אחת, היו ימים של רבע פיתה ליום ועוד ארוחה עם צלחת קטנה של אורז, זה ממש תקופות. היו ימים שהיינו מדברות על אוכל כדי לסתום את הרעב או שותות מים, היו ימים שהיינו שותות מים מלוחים כי לא היו מים. אני ירדתי שם עשרה קילו".
התקשורת עם המחבלים?
"לא יכולתי להסתכל להם בעיניים ולהתנהג כאילו הכול בסדר. לפעמים הייתי עושה את המשחק של 'כן הכול בסדר, אתם בסדר' אבל זה היה נטו משחק כי בסופו של דבר הם השולטים ואנחנו חייבות להיענות לדרישות שלהם, להוראות שלהם - 'אני אומר לך, את עושה'. הם היו מעליבים הרבה, היו שם הרבה דברים שחצו את הגבולות שלנו. היו הרבה דברים שהיינו שמות להם גבול - 'פה, את זה אתם לא עוברים'. לא מעניין אותי אם אתה רוצה להסתכל עלינו באמצע הלילה, אתה לא נכנס לי לחדר כשאני ישנה".
אבל הכוח אצלו.
"כן, אבל בסופו של דבר הוא צריך שאני אגיד לאלו שמעליו שהוא בסדר. אז היינו משחקות על זה - 'אתה מתנהג אליי ככה? טוב, תביא את מי שמעליך. אני רוצה לדבר איתו'. תשלח לו את המכתב הזה, רשמתי מכתב בערבית, תשלח לו, אני רוצה לרדת למנהרה. קח אותי מפה'. יומיים אחרי זה הורידו אותי למנהרה ואז חזרנו אל אותו אחד והוא ביקש סליחה, הוא תיקן".
הוא חטף מהבוסים שלו.
"כן. כי הוא הבין".
כלומר את הבנת שאת ערך בשבילם, שאת נכס, שהם צריכים לשמור עלייך, וניצלת את זה עם כל הפחד שיפגעו בך.
"כן. מההתחלה ידעתי שהם צריכים אותנו יותר ממה שאנחנו חושבים".
"כשפגעו בחטופים, הרגשתי שפוגעים בי"
במהלך 477 ימים בעזה לירי פוגשת בשבי לא מעט חטופים. הראשונים שעימם שהתה זמן ארוך יחסית היו אביבה וקית' סיגל.
את עודדת את קית' שהוא בן 60 ואת בת 18, אז איך זה מסתדר? איך את נותנת כוחות לאיש שהוא פי 3 מהגיל שלך?
"הם היו ההורים שלי בסיטואציה הזאת, הם היו הדמות ההורית שהייתי צריכה אותה. אני הייתי ילדה. הם ממש עזרו לי בכל דבר שהייתי צריכה".
אבל הם אומרים שאת עזרת להם.
"נכון, עזרנו אחד לשני. זה הכוח הישראלי, העם היהודי - אנחנו עוזרים אחד לשני. ככה זה היה עם כל הקבוצות שהיינו בהן, עוזרים אחד לשני. בשלב מסוים היינו חמישה, הצטרפה אלינו עמית סוסנה".
המחבלים חשדו שעמית סוסנה מסתירה שהיא משרתת בצבא, שהיא חיילת. במשך ימים ארוכים התעללו בה. לירי לא יכולה הייתה לעמוד מנגד. "לירי היא כוח" אמרה סוסנה בריאיון לעובדה, "באמת הוא הקשיב לה, וביקשתי ממנה שתדבר איתם, שתגיד להם, שתסביר להם, והיא עשתה את זה. אמרתי לה כשהיא חזרה - אני לא יודעת אם היו הורגים אותי או לא, ומבחינתי את הצלת את החיים שלי". ולירי אומרת אחרי צפייה בעדותה של סוסנה: "היא לביאה, אני באמת יכולה להגיד שלמדתי ממנה הרבה, וצברתי ממנה הרבה כוח. כי היא הייתה מאוד חזקה".
היא אומרת שהצלת לה את החיים.
"אה... אני לא הייתי מגדירה את זה ככה".
זה מה שהיא אומרת.
"אני עשיתי מה שעשיתי כדי להציל את מי שסביבי, לשמור על מי שמסביבי. אני הייתי שם בהישרדות. הרגשתי שברגע שפוגעים באחד מהישראלים, באחד החטופים, פוגעים בי ולא יכולתי לראות את זה, זה היה מאוד קשה".
השמות שקיבלו לירי ואגם בשבי
"באיזשהו שלב נתנו לנו שמות ערביים - לי קראו סוג'וד, שזה המנח של התפילה שלהם כשהם הכי קרובים לאדם, ושל אגם זה היה עלא, סימן מאלוהים. זה היה השם שלנו מההתחלה כבר. התחלתי להגיב אליו - היו אומרים סוג'וד והייתי מסתובבת כאילו ככה באמת קוראים לי. אמרו לנו 'שתיכן תתלבשו, אתן הולכות מפה, אולי יביאו את אביבה, קית' ועמית מחר'. אז אמרנו להם 'אנחנו נפגשים מחר, אנחנו בסדר, תישארו חזקים, אנחנו בקרוב בבית'. ניסינו להגיד מילות עידוד אחד לשנייה, נפרדנו".
אחרי שלירי ואגם מועברות מהדירה שבה הן שהו עם אביבה, קית' ועמית, הן מגיעות למנהרה שבה מוחזקים חטופים אחרים - חן גולדשטיין אלמוג וילדיה אגם, טל וגל, וגם שתי הילדות דפנה ואלה אליקים: "זו התקופה הכי טובה שהייתה בשבי. להיות עם ילדים - ילדים זה בעיניי הדבר הכי טוב שיש, הם תמימים, התמימות שלהם יפה, להיות איתם, לשחק איתם".
אגם גולדשטיין אמרה שהפרידה מכן הייתה קשה מאוד.
"זה היה מאוד קשה כי היינו בטוחות שעוד כמה ימים וגם אנחנו חוזרות. אמרו לנו 'אתן נשים, אתם יוצאות'. אמרו לנו 'אל תדאגו, את בכלל נחשבת ילדה, את מתחת לגיל 19, את כאילו בת 18, את יוצאת הביתה, פשוט יבקשו עלייך קצת יותר מחבלים'. עד שהגיע היום האחרון של המשא ומתן - התעוררנו בבוקר והיה פיצוץ, הסבירו לנו שזהו, אין משא ומתן, שאין עסקה, שאנחנו לא חוזרות הביתה. בכל פעם גם אמרתי לאביבה וקית' שאני יודעת שברגע שזה יהיה בשלבים, אני אירקב פה, ככה במילים האלה. כי אני חיילת, כי חיילים בסוף".
"ידעתי שאנחנו הולכים להינטש שם"
"אני חושבת שעצם העובדה שידעתי את זה, זה משהו שהיה לי מאוד קשה להתמודד איתו. ידעתי שאנחנו הולכים להינטש שם, שהולך לקחת הרבה מאוד זמן עד שיחזירו אותנו. זה היה מאוד קשה לראות אותם הולכים הביתה. אני שמחתי בשבילהם כל כך, כי אני חושבת שלכל אחד מגיע לחזור הביתה, אבל זה קשה כי פתאום אתה רואה שהם חוזרים, ואתה עדיין פה ואתה לא יודע, אתה עדיין באי-וודאות הזאת. ביקשנו מהם 'אל תשכחו אותנו. תילחמו עלינו. אנחנו עדיין פה', שהם יהיו הפה שלנו כי הם יודעים מה עברנו שם".
אז זאת אחת הסיבות שבגללה את עושה את הריאיון הזה, לא?
"כן. כי אני חושבת שאני, אנחנו, אלו שחזרו עכשיו, אלו שחזרו במשא ומתן הראשון, בעסקה הראשונה, הם הקול של מי שנשאר שם. אין אף אחד אחר שמבין אותם חוץ מאיתנו. אין אף אחד אחר שיודע כמה זה חשוב להחזיר אותם לביתה".
מה היה הכי קשה עם המחבלים?
"השנאה".
גם כשהם רואים אותך - יושבת מולם בחורה נחמדה, צעירה, זה לא משנה משהו?
"את חיילת, את 'מחבלת'. הם מסתכלים עלינו כארגון טרור. כמו שאנחנו מסתכלים עליהם, ככה הם רואים אותנו - מחבלים, רוצחים, גנבים, שקרנים. ממש היה לנו שיח איתם על השואה - הם מכחישים את השואה, הם חושבים שהיטלר גאון, שהוא חכם וצודק, שהיטלר לא עשה את זה, שהיטלר היה בסדר".
"לא הפסיקו לשאול כמה אנחנו מרוויחות"
מה הם רצו לדעת ממך?
"הם ניסו להוציא מידע על הצבא. אמרתי להם - 'מצאתם, אני יומיים בנחל עוז, אני לא מכירה כלום'. אני אמרתי להם 'טוב שלא הבאתם אותי עם ריח מהבקו"ם'. הם ממש עשו לנו חקירה - איפה אנחנו גרות, מה אנחנו עושים ביום-יום, על איזה רכב אנחנו נוהגות. כמה כסף נכנס לנו לחשבון - זו שאלה שהם לא הפסיקו לשאול אותנו, כמה כסף אבא שלי מרוויח. הייתי אומרת להם כל הזמן - לא עניינכם".
היו ויכוחים פוליטיים?
"כן, אני לא הייתי נכנסת לוויכוחים האלה, זה הצד של אגם. בכל פעם שהם היו נכנסים לפוליטיקה הייתי אומרת להם 'אני בפוליטיקה לא מבינה, תעזבו אותי, אין לי תשובות להגיד לכם'".
איפה ישנים?
"על מזרן, באיזה חדר - זה תלוי מאוד, יש דירות פרוצות, דירות מלוכלכות, היו פעמים שישנו על הרצפה, לפעמים מזרן נקי, לפעמים מזרן מלוכלך ומלא חול".
בחדרה היא אומרת: "אני עדיין ממששת את המיטה ואני לא קולטת שאני במיטה שלי עם שמיכה וכרית ומצעים ולא מלוכלך ועם ריח טוב. זה עדיין לא נתפס". ואימה שירה מראה מסמך חשוב שהגיע בזמן שלירי הייתה בשבי: "יש לנו פה את תעודת הבגרות של לירי, שהיא אפילו לא ראתה אותה", ולירי עונה: "כן, ראיתי כשחזרתי, כל הזמן חשבתי על מה הממוצע שלי, כל הזמן שאלו אותי מה ממוצע הבגרות שלי?"
המחבלים שאלו אותך מה ממוצע הבגרות?
"כן, הייתי אומרת בערך 90 אם הם היו אומרים 'וואו, את חכמה, אז הנה רק נשאר לך להיות מוסלמית".
ואת דוברת ערבית שוטפת כבר?
"אני יותר מבינה הכול, יודעת לקרוא ולכתוב אבל קצת קשה לי עם הדיבור כי אנחנו מדברות בלשון זכר ולא נקבה". ושירה אומרת: "עכשיו אני רוב היום צמודה אליה, 24/7, רק מתי שהיא אומרת לי 'אימא, שחררי לחברות' - אבל אני הולכת אחריה. חודש פלוס אחרי, רק השבוע היא התחילה לישון לבד. כל הזמן ישנתי אני לידה פה במיטה, איתנו במיטה, כל הזמן היינו צמודים אליה. עכשיו היא אמרה 'תנו לי כבר להתחיל לישון לבד'. התגעגעתי כל כך לשמוע אותה שרה פה במקלחת, שהיא במקלחת והיא שרה ואני שומעת את זה למטה זה וואו, בשבילי זה הכול".
לא נגעו לך בנעליים כשלא היית פה?
לירי: "לצערי הרב שי קצת נגע לי בנעליים".
אבל זו כאילו בקשה קצת מוזרה משם מתוך עזה, זה מה שאת מוסרת לאחותך - "אל תגעי לי בנעליים".
"ככה היא יודעת שאני נשארתי אני, זו הייתה המטרה. באמת פחדתי על הנעליים כי היא הורסת אותן".
עד כך היית מתוחכמת שאמרת "ככה אני מוסרת לה שאני בסדר".
"כן, לתת להם משהו ממני, משהו שהוא אני".
"הבנתי שאין שם בלתי מעורבים"
"אצלם מתייחסים לנשים אחרת ממה שמתייחסים אצלנו. הם היו מנסים 'לאלף' אותנו לתרבות שלהם, שלנשים אסור לצחוק בקול, אסור לשבת ברגליים משולבות".
פגשת גם נשים עזתיות? איך הייתה התקשורת איתן?
"אני יכולה להגיד שיותר טובה כי היא אישה והיא מבינה, אבל היא לא הייתה יותר טובה כי היא לא סתם 'מארחת' אותנו בבית שלה - כנראה שהיא רואה אותנו די דומה לאיך שהמחבלים רואים אותנו".
היה את המשפט הזה שהתווכחו עליו, שבעזה אין בלתי מעורבים.
"ברגע שראיתי את ההמון העזתי - הנשים, הילדים, הזקנים, הצעירים - איך הם רצים אחרי הרכב, מהללים את המחבלים ומנשקים אותם ומוסרים להם אהבה ושרים ורוקדים, הייתה מוזיקה שם באותו יום, הייתה שמחה. הבנתי שאין שם בלתי מעורבים. אני שומעת איזה שירים שומעים שם - 'הציוני, היהודי המסריח, בוא נהרוג אותו', איך הם מדברים על ערביי ישראל, בעיניהם הם בוגדים".
מה הרגיע אותך שם, בשבי?
"מוזיקה. הייתי שרה לעצמי, היינו שרות בינינו. המוזיקה הייתה התרפיה שלנו והיו הרבה שירים שהיו מלווים אותנו שם, כמו 'עטלף עיוור' (חנן בן ארי) ו-Unstoppable (סיה), שירים שהיינו שרות לעצמנו כל הזמן - זה היה נותן לי מוטיבציה וכוח להחזיק שם".
"אני חושבת שבסוף דצמבר 2023 הביאו לנו סידורים שהצבא השאיר מאחורה. הם מצאו את זה, לא היה להם מה לעשות ואמרו 'נביא להן את זה'. והסידור הזה הלך איתנו עד היום האחרון שחזרתי הביתה. זה היה משהו מאוד מנחם, משהו ישראלי, משהו יהודי סוף-סוף, יש שם תפילות, זה רשום בעברית, היינו קוראת פרשות השבוע כסיפורים, כדי להעביר את הזמן. אם היה חג שהיינו מודעות אליו אז קראנו תפילות שהיו קשורות אליו. בפסח עשיתי לנו הגדה עם פסוקים מהסידור עם ציורים, קצת שיהיה לנו משהו שירגיש בית, שירגיש נעים".
אז מיציאת מצרים עשית יציאת עזה?
"כן, גם שם רשמתי את התפילה שלנו בעצם - שכמו יהודי מצרים אנחנו רוצות גם שתהיה לנו את החירות הזאת".
העימות עם המחבל: "עמדתי על שלי"
אגם סיפרה שהיא הכינה לך כמה דברים כדי לחגוג את יום ההולדת שלך בשבי.
"נכון. זה הפתיע אותי. היא לא הסכימה שאני אסתכל, היא אמרה לי 'עכשיו תסתובבי, אני עושה לך מתנות ליום הולדת'. אני יודעת שהיה שם קונפטי, שהיה שם כתר לראש. היינו מנסות לשמור על שפיות שם. עוד משהו שהחזיק אותי זה שהייתה לי מחברת ועט שביקשתי מהם. הייתה שם טבלת ייאוש מ-29.1.2024 עד היום שחזרתי הביתה. טבלה של תאריך ויום למלחמה ועם מקרא של איך עבר עלינו היום - סמיילי עצוב אם היה יום עצוב, סמיילי עצבני אם זה היה יום קשוח, אם התקלחנו, אם אכלנו בסדר, אם ישנו טוב בלילה, וככה גם בעצם היינו מנהלות את החיים שלנו. ככה היינו יודעות מה התאריך, כמה ימים למלחמה, כמה זמן אנחנו נמצאות שם".
ואיפה הדברים האלו?
"הם השאירו את זה אצלם, לקחו את זה אליהם".
כי את חיילת. והם ביקשו מכן דברים?
"בהתחלה היינו מבשלות, מכינות שתייה, היינו מנקות גם, כמו משרתות, היינו מטפלים בילדים שלהם גם אם היו איתנו ילדים. פעם אחת הוא מסמן לי באצבעות, בקליק - 'בואי תכבי לי את האור'. עכשיו אני בחדר אחר בכלל. אני הלכתי אליו, אני מסתכלת עליו ואומרת לו 'אני לא חתולה, אל תעשה לי ככה'. אתה רוצה, יש לי שם ערבי שהמצאתם לי, ומאז הוא באמת היה קורא לי בשם שלי. כי אצלם זה קריאה, אצלנו לא, זה לא מכבד. אתה רוצה שאני אבוא לכבות לך את האור? תתייחס אליי כאל בן אדם. אני לא חתולה או כלב שעושים להם ככה והם יבואו".
אבל אני חושב על זה - באותו רגע הוא יכול להרים עלייך יד, זה רגע מפחיד, הוא עושה מה שהוא רוצה. איך את מתווכחת איתו?
"לא יודעת, הישרדות. זה האינסטינקט, אין מה לעשות. אצלנו אני רגילה שאני יכולה לעמוד על שלי, אז נשארתי אני, השתדלתי להישאר אני".
"הייתה התעללות פיזית וגם רגשית"
שמעתם את המתקפות של צה"ל?
"היו רגעים שזה היה מאוד קרוב, שכל הבניין רעד, שכל המנהרה רעדה, הדף שמעיר אותך משינה. היה פעם אחת שהיה בום מאוד קרוב, שעה אחרי זה לא הצלחנו להירדם מהבהלה שקמנו ממנה".
והמחבלים, ברגע שנפגעו הבתים שלהם ונפגעו קרובי משפחה שלהם...
"הם לא היו שוכחים לציין את זה - 'בגלל הצבא שלכם אח שלי מת, הילד שלי מת'. לא היינו יודעות מה לענות להם. הם אמרו לנו 'למה אתן לא אומרות סליחה? תגידו סליחה, אתן צריכות להתנצל, אתן מהצבא'. היה פעם אחת שאמרנו להם - למה כל המלחמה הזאת קורית? מה עשיתם בשבעה באוקטובר? הם התחילו להתעצבן עלינו - 'אל תשוו, תראו כמה הרוגים לנו יש, כמה הרוגים היו לכם בשבעה באוקטובר'. אמרנו להם 'סבבה, אבל למה המלחמה התחילה? למה היא נפתחה? מאיזו סיבה? מי התחיל?', והם ענו 'לא, זה בגללכם, כי סגרתם אותנו והיינו חנוקים ורצינו להוכיח לכם שאנחנו לא טיפשים, שאנחנו חזקים ושיש לנו כוח, והנה - הוכחנו לכם, הצלחנו. הצבא הכי חזק במזרח התיכון לא מצליח להשתלט על כתאייב אל-קסאם'".
הייתה אלימות מצידם?
"הייתה הרבה אלימות מילולית, התעללות פיזית גם הייתה כמו בסיפור של עמית סוסנה".
אבל לפחות את ואגם נשארתן יחד.
"הפריע להם שיש לנו אחת את השנייה, הפריע להם שאנחנו בוכות, שאנחנו צוחקות, שאנחנו מתחבקות - לא רצו. רצו שכל אחת תהיה לעצמה. אם הם היו יכולים הם גם היו מפרידים בינינו. זו הייתה אכזריות, בין הדברים שהכי התאכזרו אלינו בהם. הדבר היחידי שנותנים לנו לעשות אחת לשנייה זה צמות, להתעסק בשיער. זה באמת הדבר היחידי שבו הם נותנים לנו מגע אחת עם השנייה. הייתה התעללות רגשית - 'אתן לא חוזרות הביתה. האלוהים שלכם, אל תתפללו אליו, הוא לא איתכן, הוא לא מקשיב לכן. אתן לא חוזרות הביתה. ההורים שלכן לא עושים כלום - לא רואים אותם, לא שומעים אותם, הם שכחו מכן. נתניהו לא רוצה אתכם, בן גביר רוצה שתמותו'. הם היו אומרים לנו כל הזמן - 'עם ישראל לא הולך להפגנות כבר, זהו, אין הפגנות יותר, אין הצהרות, אתן לא מעניינות אף אחד".
"אכזב לחשוב שמוכנים להקריב אותנו"
ידעתן שיש הפגנות?
"כן. היה פרק זמן שהיינו עם רדיו, אז היינו מעודכנות".
איך משם הסתכלת על הוויכוח שנהיה בארץ - איך לשחרר? מתי לשחרר?
"זה שבר אותנו, כי היו שם הרבה ויכוחים. שמענו שם על גלנט ונתניהו, אמרנו - זה מה שאתם מתעסקים? זה אכזב אותנו, היינו מאוד מאוכזבים - יש פה חטופים, זה עניין של חיים פה. עזבו אותנו, יש גם חיילים שנלחמים. איך הם מרגישים שלמים להילחם כשככה מתנהלת הנהגה? זה מאוד אכזב אותנו. זה היה לנו מאוד קשה לחשוב שיש אנשים שבאמת מוכנים להקריב אותנו - למה? מה עשיתי? אני אשמה בזה שנחטפתי? אני שואלת אתכם באמת, אני אשמה בזה שנחטפתי? לא. אני הייתי קורבן של הסיטואציה, במקרה. אני ועוד ה-241 שנחטפו, הם לא אשמים. אף אחד מאיתנו לא אשם. כל הנרצחים, הם לא אשמים. אז למה? למה אתם מוכנים להקריב ככה חיי אדם?".
היו כאלו שאמרו שזו עסקה מופקרת ואסור להיכנע.
"היינו אומרות להם 'בואו תתחלפו איתנו ואז תגידו לנו אם זו עסקה מופקרת או לא. כי אני בטוחה שאם אחד הילדים שלכם היה שם, לא הייתם אומרים שזו עסקה מופקרת. זאת לא עסקה מופקרת, זה חיי אדם ועדיין יש שם חיי אדם אז שום עסקה לא מופקרת - לא מעניין אותי כמה מחבלים תשחררו עליהם, תטפלו בזה אחר כך, זו הפשלה שלכם. יש שם חיי אדם. יש שם אנשים שנקלעו לסיטואציה, שחטפו אותם מהבתים שלהם, באמצע מסיבה, מבסיס צבאי, מהמקום הכי מוגן שהיה אמור להיות. חטפו אותם, הרסו להם את החיים. לא מגיע להם לחזור הביתה? לא מגיע להם להתאחד עם המשפחות שלהם?"
ידעת כמה ההורים שלך בתוך המאבק, מופיעים?
"כן. בטבלת ייאוש היה לי מין סימן של מסר מהבית. בתקופה שהיה לנו את התקשורת והיה לנו את הרדיו, לא היה שבוע שלא היה לי מסר מהבית, שלא שמעתי אותם בריאיון. שמעתי גם שהם נפגשו עם הרמטכ"ל".
איפה ראית את זה?
"באל-ג'זירה, בתקשורת. ראיתי מעזה את העצב בעיניים, ראיתי את הכעס בעיניים, ראיתי מתי הם יותר חזקים, מתי הם יותר חלשים, בקול שלהם, בטונים שלהם. ראיתי מתי קשה להם, מתי הם יותר בסדר, מתי הם יותר מאוחדים".
מכל מה שדיברנו על השבי ועל עזה ועל שבעה באוקטובר, הפעם הראשונה שהיית קרובה להזיל דמעה זה עכשיו, כשראית שאבא שלך היה מוכן לחתוך את היד כדי שתחזרי.
"כן, מה שהחזיק אותי זה היה הם, לדעת שאני חוזרת אליהם".
יותר קשה לך ממה שהיה לך, זה היה לראות את המאבק של ההורים שלך, וכמה הם סבלו?
"כן, כי בסופו של דבר כביכול אני הסיבה לזה שהם ככה סובלים, והם לא עשו שום דבר רע. אני אומרת - למה? למה הם צריכים לעבור את זה כל כך הרבה זמן?"
הסיפור מאחורי הסרטון של לירי מהשבי
ואז מגיע הרגע שאת אומרת למחבלים - בואו נעשה סרט.
"כן. אני חושבת שביקשתי הרבה מאוד זמן, ביקשתי לפחות במשך חצי שנה, תעשו לי סרטון. כי אני רציתי שיהיה להם אות חיים ממני. שהם יראו משהו. אמרתי להם 'בבקשה, אני אומרת לכם, ההורים שלי חזקים, ההורים שלי פעילים. תעשו לי אות חיים, אני אומרת לכם, זה יעשה רעש', עד שהוא אמר לי 'בואי, הולכים לעשות לך סרטון'".
ראית את הסרטון הזה?
"כן, ראיתי אותו שם. אמרתי 'לא, למה אני נראית ככה?' בדרך כלל הייתי מנסה להיות יותר עם שיער אסוף כדי שלא יהיו כינים ולכלוך ועניינים ואז אמרו לי 'תעשי אותו פזור ומבולגן'".
מה הם אמרו לך להגיד?
"את הכול. היו כמה משפטים שהכנסתי. כשפניתי לשר הביטחון ישראל כ"ץ, זה משהו שאני הכנסתי - אמרתי אולי ככה הם יידעו ששמעתי, שיידעו שאני קצת יותר מעודכנת".
אחרי שפורסם הסרטון, הוא באמת עורר מהומה גדולה ואני באתי לפה - ואיפה שאת יושבת ישבו רק ההורים שלך כשמאחורה הפריים של הסרטון. זה באמת השפיע, זה באמת העלה את הרף של המאבק, אני חושב. כי העוצמה שלך והעוצמה של ההורים שלך - עשית נכון כשביקשת את הבקשה הזאת. תמיד היה ויכוח אם צריך לשדר את הסרטונים האלו ואם לא, אז כאן החליטו לא לשדר את הסרטון הזה.
"וטוב שכך. אני לא הייתי רוצה שהסרטון הזה יהיה מה שילווה אותי כי זו התקופה הכי חשוכה שלי. אני רוצה שיראו אותי חזקה. היה לי מאוד קשה לראות את הסרטון הזה ולדעת שזה מה שההורים שלי רואים, כי זה לא מה שרציתי שייצא ממנו, זה לא אות החיים שרציתי לתת".
זה בדיוק מה שאת אמרת, שירה, כשישבנו כאן והסרטון הזה ייצא החוצה.
שירה: "אני כל הזמן אמרתי שלירי חוזרת. אני ידעתי בתוך תוכי שלירי חוזרת. לא ידענו מתי, אבל ידעתי שהיא חוזרת ואני אמרתי - לירי לא רוצה, לא תרצה שזה מה שילווה אותה. אני מכירה את הבת שלי, ובסוף היא אמרה לי 'טוב שלא שידרתם', ואז הייתי רגועה עם עצמי, קיבלתי את האישור ממנה, שזה היה הכי נכון לעשות".
"אמרו לנו שברגע שצה"ל מתקרב - יהרגו"
שמעתם שהיו חילוצים צבאיים של אורי מגידיש ונועה ארגמני?
"כן, המחבלים סיפרו לנו".
זה עורר תקווה או פחד?
"תקווה. אני כל הזמן אמרתי - אולי תחלצו אותי. ככה גם לא יהיו לי את רגשות האשם שמוציאים עליי מחבלים רוצחים, אבל גם זה עורר פחד כי בסופו של דבר הם אמרו לנו שיש הוראה - ברגע שצה"ל מתקרב, להרוג אותנו - 'ברגע שצה"ל פה, אנחנו עושים לכם אחת-שתיים וזהו, חלאס'. זה גם הפחיד אותנו".
ואז מגיע הרגע שאומרים לך, זהו, את הולכת הביתה.
"לא האמנתי. לא ידעתי שיש עסקה, כי כבר לא הייתה לנו תקשורת בכלל. יום שישי בצוהריים הם לקחו אותי מהבית שהייתי בו, מהדירה, אמרו לי 'תתלבשי, תתארגני, תלבשי את החיג'אב, הגלבייה, את הולכת לצלם סרטון, בערב את נפגשת עם אגם'. ככה נפרדתי בעצם מאגם. אמרתי לה 'בערב אני חוזרת אלייך, אל תדאגי, אני חוזרת'. אפילו לא התחבקנו. הרגיש לי מאוד מוזר - הרגע עשיתי סרטון, למה אתם צריכים עוד אחד ממני? זה היה עד כדי כך טוב שרוצים עוד אחד ממני? אולי רוצים לעשות סרטון מתקן, להראות שעכשיו אני כן בסדר - אולי זה לא עשה להם טוב, איך שנראיתי שם, איך שדיברתי. אמרתי טוב, אין לי ברירה. אני צריכה להגיד להם כן על כל דבר".
"התלבשתי, נסעתי ברכב, פתאום עוצר רכב לידינו, פותחים את החלונות - נעמה, קרינה ודניאלה עושות לי שלום מהמושב האחורי, אחרי שלא פגשתי אותן שנה. הייתי בהתרגשות, ואז הם סגרו את החלונות, כי פחדו שיזהו אותנו, שלא יבינו למה יש צעקות והתרגשות. איחדו אותנו לרכב אחד, ולא סתמנו את הפה לרגע. פשוט דיברנו על הכול בקודים, בשמות".
"אני את קרינה ודניאלה לא באמת מכירה, והן אומרות לי 'לירי, חוזרים מחר הביתה, יש עסקה'. אמרתי מה? מה זאת אומרת? שקרניות, אל תעבדו עליי. הן אומרות לי 'לא, לא, לא עובדות עלייך. מחר אנחנו חוזרות הביתה'. אמרתי להן 'לא אני לא מאמינה לכן. לא הבנתי, מתי יש משא ומתן? מתי יש הפסקת אש? למה לא מחזירים קודם את האזרחים?', כי מבחינתי אנחנו חיילות, אנחנו בסוף. והן אומרות לי 'מה יש לך? רומי, אמילי ודורון כבר בבית שבוע'. הייתי בהלם. לא האמנתי עד הרגע שראיתי את הצלב האדום מול העיניים שלי".
"לפחד? החלטנו שאנחנו יוצאות חזקות"
הבנת שהולך להיות טקס?
"כן, אמרו לנו שרוצים שננאם בטקס, שניקח את המיקרופון שעל השולחן ושנגיד תודה לארגון הטרור שחטף אותנו והעביר אותנו את כל מה שעברנו. ברגע שעלינו על הבמה זה היה הכי ספונטני שיש - אנחנו לא נואמות. המיקרופון היה ממש מונח מולנו ואף אחד מאיתנו לא התכוונה להרים אותו. עשינו 'ביי, תודה, לא תודה, ביי, אני חוזרת לארץ' וירדנו".
אבל החיוך ולנופף בידיים זו יוזמה שלכם?
"כן - זאת הייתה יוזמה שלנו כי מעמידים אותנו על הבמה ואנחנו אמורות להסתכל על ההמון העזתי שבא לצפות בשחרור שלנו ומה לעשות - להיראות עצובות? לפחד? ממש לא. אנחנו יוצאות חזקות, אנחנו חזקות".
איך הייתה הפגישה ראשונה עם ההורים?
"וואו, אני לא זוכרת אותה מרוב התרגשות".
שירה: "אני כן זוכרת שישבנו בחדר ברעים ואמרו לנו שהן רוצות להתקלח, שהיא רוצה להתקלח והיא לקחה את הזמן והייתה לה סוף-סוף מקלחת כמו שצריך אבל אני ישבתי שם על קוצים. כשרצנו אליה זה היה כמו לידה".
אלי: "קיבלנו את הילדה במתנה".
לירי: "ברגע שהתאחדנו רציתי להראות להם - היי, אני לירי, נשארתי חזקה בשבילכם, נשארתי אותו דבר בשבילכם, משהו שיזכיר לכם שאני אותה לירי. משם נולד הסלוגן 'לירי אלבג נאמבר וואן', זה משפט שאבא היה אומר - 'אני אלי אלבג, נאמבר וואן' והייתי חייבת להגיד לו 'אני לירי אלבג נאמבר וואן' כי אחרי כל הדבר הזה, אני יכולה לעמוד ולהגיד את זה. היה משפט שכתבתי לעצמי במחברת - אני מפחדת לפחד כדי שבמקרה אתפרק ולא אצליח להרים את עצמי בחזרה'".
וחזרת על זה כמו מנטרה.
"כן. זה משפט שהמצאתי בעצמי, שתיאר את מה שאני מרגישה. אני פחדתי לפחד, אני חושבת שזה בין הסיבות שנשארתי חזקה. כי פחדתי שאני אפחד ואז אני אתפרק ואז אני לא אצליח להרים את עצמי. את התחושות אי אפשר להסביר. בגלל זה רק אנחנו מבינים אחד את השני, כי אי אפשר להסביר איך זה להיות שם בחוסר ודאות, בלי אוכל, בלי שתייה - אף אחד אחר לא יבין איך זה להיות שם 500 יום".
"הייתי מצפה לשמוע סליחה מראש הממשלה"
אלי: "אני רוצה גם להזכיר - יש לנו עדיין 59 חטופים שצריך לשחרר אותם, שהם בגיהינום, יש לנו 850 משפחות חללים שבזכות המלאכים האלה שבשמיים - אני רוצה גם להגיד תודה למשפחות, סליחה למשפחות, סליחה. ראינו מה שהיה בכנסת - אני כל פעם מזדעזע מחדש. אני רוצה שראש הממשלה וחברי הכנסת יתעוררו על עצמם. אתה יודע, אני רואה שיש חטופים משוחררים שטסים עכשיו לטראמפ שיושיע ושיעזור להם ומקבלים שם בית חם, ואני אומר - יש לנו ראש ממשלה. תהיה איתם, תשמע אותם. הם לא צריכים לטוס לארצות הברית. יש לו ממשלה שאני, בתור אזרח, הייתי רוצה לקבל חיבוק ממנו. שיסתכל ללירי בעיניים".
מה היית אומרת לו?
לירי: "הייתי אומרת לו, קודם כל, תודה שעשית את המהלך האמיץ הזה וסוף-סוף החזרת אותי הביתה, אבל זה לא מספיק. הייתי מצפה לשמוע סליחה, סליחה שזה לקח כל כך הרבה זמן, סליחה שלא החזרנו את כולם. סליחה שלא החזרנו אותך לפני זה".
הייתה שיחה קשה וטעונה עם הרמטכ"ל (הרצי הלוי).
"כן, ברור. נחטפנו כחיילות, חזרנו גם כחיילות. אני יכולה להגיד עליי שאני מאוכזבת מהצבא. אני לא מדברת על הלוחמים שנלחמו, אני מדברת על הדרג הבכיר יותר. אני לא יכולה להגיד כעס, זה יותר אכזבה".
מה הרמטכ"ל אמר לך?
"הוא ביקש סליחה. הוא לקח אחריות. אני חושבת שכולם צריכים - כל מי שזה היה במשמרת שלו צריך לקחת אחריות".
"עד שיחזרו, לא אוכל להחלים"
במה את בנאדם אחר?
"למדתי שאין יותר חשוב ממשפחה".
במה היא השתנתה?
אלי: "לא פעם ולא פעמיים כשדיברנו אמרתי לך שלירי חזקה ואתה אמרת לעצמך 'טוב, האבא מרים לילדה שלו' - אז לא הבנתי כמה היא חזקה, ועכשיו רואים כמה היא חזקה".
את ההורים אלי ושירה אני מלווה ממש מהימים הראשונים. אלי תמיד היה חזק מול המצלמות, בוטח, נלחם בעוז על הבת שלו. רק עכשיו, כשהמאבק הפרטי שלו הושלם, כשלירי בבית, הוא מרשה לעצמו בפעם הראשונה לדמוע - כשלירי אומרת שהדבר שהכי התגעגעה אליו זה "כוס מים קרים, לא מלוחים, ומוזיקה": "אתה מבין מה היא רוצה? כוס מים קרים. מישהו מצליח להבין מה הם עברו? יש לנו 59 חטופים וצריך להבין את מה שהיא עברה ומה שחשוב, צריך לקבל את הכול בפרופורציות".
שירה: "אנחנו זכינו ואני מסתכלת עכשיו על אימא של מתן (צנגאוקר) ועל ענת (אנגרסט) ועל עינת ועל עידית אהל - והלב שלי לא שלם. לירי שלי פה, אני קיבלתי אותה, אבל עדיין כשאני הולכת לישון אני חושבת עליהם במנהרות שם וזה קשה. גם השיקום שלנו, של כולנו כמשפחה ובטח כמדינת ישראל - אין שמחה בלב. אומנם אני זכיתי לקבל את הבת שלי, אבל זו לא שמחה שלמה. וחייבים-חייבים לדאוג שכולם יחזרו וגם החללים, כי חייבים לסגור מעגל. גם בשביל לירי - היא חייבת לראות שכולם חוזרים, בשביל שהיא תוכל להשתקם ולהתחיל באמת את החיים שלה ולנסוע ולהגשים את החלומות שלה בלי רגשי אשם, ובלי ייסורי מצפון - בשביל שהיא תחיה את החיים שמגיעים לה".
לירי: "עד שהם לא יחזרו אני לא יכולה להחלים".
זה עוד תופס אותך באמצע היום פתאום?
"כן. מספיק שאני רואה משהו באינסטגרם על אחד מהם ואומרת יואו, הוא עדיין שם, הוא חייב לחזור. הוא עדיין סופר את הימים".
התגובות ברחוב: "מציפים אותי באהבה"
מה תעשי כשתהיי גדולה?
"וואו, שאלה קשה. יש לי קודם כל חלומות להגשים".
ראית את זה, את סרטון ה-AI שעשו בארץ נהדרת?
"ראיתי, ראיתי את זה. ראש הממשלה מחמיא לי מאוד. אני לא בטוחה שאני רוצה להיכנס לפוליטיקה אבל זה מרגש, אני אומרת וואו, איזה מטורף זה, באמת אנשים חושבים שאני יכולה להיות ראשת ממשלה, זה כבוד, אבל ראשת הממשלה אני לא אהיה".
יש לי תחושה שעוד נשמע עלייך, גם עוד שנים מעכשיו.
"אולי".
יצאת למדינת ישראל שבה כולם מכירים אותך ואת רואה פוסטרים שלך, היית בכיכר החטופים. עד כמה זה מוזר לך?
"זה מוזר, אני בן אדם אנונימי שהולך ברחוב כמו כל בן אדם רגיל ופתאום - 'וואו, את לירי אלבג, זאת לירי אלבג נאמבר וואן'. מציפים אותי באהבה".
אחד הדברים שעשית זה קעקוע חדש.
"נכון, זה בול עם תאריך השחרור שלי, 25 בינואר. תמיד אמרתי לאגם שאני אצא בתאריך יפה, ויצאתי עם התאריך הכי יפה שיש. בעצם הטוליפים מסמנים התחלה חדשה, והפרפרים - חופש. זה היום שנולדתי מחדש. יש קעקוע של האחים ככוכבים, קעקוע שחשבתי עליו בשבי, ויש ברגל קעקוע של משפט משיר של בניה ברבי: 'תראי בסוף כל לילה החושך נעלם'".
