"לא חשבתי יותר מדי", מספר הפרמדיק נתנאל נגר, שביתו נפגע לפני שבועיים מהדף הטיל האיראני בבאר שבע, "אמרתי 'נבדוק מה עם הבית אחר כך - קודם נציל חיים'. לקחתי את הווסט ורצתי עם אשתי נועה לסורוקה. הבנתי שחייבים אותי שם".
נתנאל בדיוק יצא לסוף שבוע בבית, להתרענן מהמילואים אחרי שבועות אינטנסיביים כפרמדיק בחטיבת הצנחנים בעזה, כשהתחילה הלחימה מול איראן. הוא היה אמור לנצל את הזמן כדי ללמוד למבחנים שלו בלימודי רפואת חירום באוניברסיטת בן-גוריון ולבלות עם אשתו נועה. "אמרו לי 'תנוח קצת, תשלים שעות שינה'", הוא נזכר במה שנאמר לו כשיצא הביתה וצוחק. האזעקות תפסו אותו כבר בכניסה לבאר שבע.
הפגיעה בביתו של נתנאל הגיעה אחרי 250 ימי מילואים, שכללו לא מעט פצועים וחילוצים, לצד מראות ממה שחווה ב-7 באוקטובר שלא עוזבים אותו. כתוצאה מפגיעת הטיל האיראני דלת המקלט שבו שהו בזמן האזעקה עפה מהמקום, הכול נמלא אבק, אך במקום להישבר, נתנאל ואשתו נועה, שניהם סטודנטים לרפואה ומתנדבים באיחוד הצלה, עלו לדירה, לקחו מבין ההריסות את הציוד שלהם ורצו לזירת הנפילה בבית החולים סורוקה כדי להציל חיים.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"היינו בהלם ממה שראינו"
הפגיעה הישירה בבית החולים סורוקה בבאר שבע גרמה להדף עוצמתי בכל האזור. ביתם של נתנאל ונועה נמצא בקו הראשון לבית החולים: "היינו במקלט, כנראה מי שנכנס אחרון לא סגר טוב את הדלת, ואחרי הפיצוץ הדלת נעקרה מהמקום ונכנס אבק כבד", נזכר נתנאל ברגע הדרמטי. "חיכינו מספר דקות לעדכונים ולהודעה שאפשר לצאת ועלינו לדירה, היינו בהלם ממה שראינו". נתנאל ונועה גילו שחלונות הבית שלהם התנפצו, הקירות רעדו, זכוכיות עפו והתפזרו בכל חלק בדירה. לקח לשניהם כמה דקות לעכל את ההרס, לקחת את הציוד שלהם ולצאת לכיוון בית החולים.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שנתנאל פעל מתוך התופת. למעשה, הוא חי בה כבר כמעט שנתיים. נתנאל אומנם לא שירת שירות קרבי בצבא ואף נפצע במהלך השירות הסדיר שלו, אבל כל זה לא מנע ממנו להילחם כדי לעשות שירות מילואים פעיל עוד לפני 7 באוקטובר. לאורך השנים הוא רכש ידע רפואי וטיפל באינספור אנשים במסגרת ההתנדבות שלו בארגון איחוד הצלה. בנוסף, הוא עשה קורס שמכשיר אותו להיות פרמדיק צבאי - וידע שזה הייעוד שלו. ואז, כשרק התחיל ללמוד באוניברסיטת בן-גוריון רפואת חירום, החלה המלחמה.
"ב-7 באוקטובר היינו בצפון אצל הוריה של נועה", הוא משחזר, "עם צאת השבת התחלנו להבין את גודל האירוע". נתנאל לא חיכה לקריאה, הוא מיד עלה על הרכב ונסע לכיוון הדרום כמתנדב איחוד הצלה. והגיע לכביש 232, שזכה לכינוי הקשה "כביש המוות", אחרי שמאות מחבלי כוח נוח'בה טבחו בו בעשרות רבות של אזרחים וחיילים שנעו על הציר.
במשך שלושה ימים טיפל נתנאל בפצועים רבים. "הפציעות היו קשות מאוד, היינו שם לטפל במי שאפשר ולכבד את מי שכבר לא היה אפשר להציל אותו", הוא מספר. "התמונות של האנשים שראיתי לא יוצאות לי מהראש, אני בטיפול נפשי, אבל האירוע שהכי חרוט לי בראש הוא של שני חיילים שטיפלתי בהם. הייתה להם טבעת על היד, הבנתי שהם נשואים ובטח טריים", הוא מספר בעצב. "ידעתי שהאישה שלהם עוד לא יודעת שהיא איבדה אותם, ואנחנו הראשונים שמטפלים בהם וזה שבר אותי ממש". "המראות היו קשים", הוא משתף, "מנסים להיות גיבורים ולהמשיך לטפל, אבל יש רגעים שממש שוברים אותך".
באותו זמן נועה, גם היא סטודנטית לרפואה, נשארה אצל הוריה ויזמה והתנדבה בכל מה שיכלה רק כדי לקחת חלק ולסייע. "זיכרון יעקב הייתה מן בועה מוגנת שלא היו בה כל כך אזעקות", היא מספרת. "הצלחנו לארגן חתונה לזוג שבוטלה להם החתונה בגלל הלחימה. נסענו גם לאחד הקיבוצים באזור יוקנעם לשם הגיעו משפחות מכל מיני קיבוצים בעוטף וניסינו להפעיל את הילדים כדי לתת להורים כמה רגעים של שקט.
"אני זוכרת שנתנאל התקשר אליי וחשבתי על זה שמעולם לא שמעתי אותו כל כך מרוסק. זה היה גם מטריד, כי כבר שמענו על דברים שקרו שם וראיתי את מספר ההרוגים שעולה ותמונות של הרכבים בכבישים, דאגתי לו. אבל היה לי ברור כשהתחתנו שהוא תמיד חותר למגע. זה היה קשה אבל זה מי שהוא".
"פתאום ראינו הכול מרוסק"
אחרי 7 באוקטובר, גויס נתנאל למילואים כפרמדיק בחטיבה קרבית. בהמשך הוא נכנס לעזה עם גדוד סדיר של חטיבת הצנחנים ונלחם איתם גם בלבנון ובסוריה. "ירו עלינו בלי סוף, מוטטו עלינו בניינים בלבנון, ירו רקטה על הדירה שהיינו בה וזה היה בום לא נורמלי. זה היה מפחיד. אבל הבנתי במהלך המילואים שאני עם אנשים מדהימים ואמיצים, שעושים הכול בשביל כולם וזה מטורף ונותן כוח שיש על מי לסמוך. ידעתי גם מה החשיבות של כל מה שאנחנו עושים", הוא נזכר ומשתף: "איבדתי גם חברים במלחמה". מאז נתנאל סגר 250 יום במילואים.
אחרי 7 באוקטובר, נועה עברה קורס חובשים והחלה להתנדב גם היא באיחוד הצלה. חודשיים לפני הפגיעה בסורוקה סיים נתנאל קורס חילוץ של עירית באר שבע. "אני זוכר שאמרתי לעצמי, מה הסיכוי שיצטרכו יחידת חילוץ בבאר שבע?", הוא אומר, אבל המציאות עלתה על כל דמיון.
ברגע האמת, מצאו עצמם בני הזוג רצים לסורוקה לעזור בפינוי הפצועים מהמחלקות. "הכול היה הפוך", נזכר נתנאל בהלם הראשוני שחש כשראה את בית החולים שהוא מכיר כל כך טוב הרוס מפגיעת הטיל. "הבניין המרכזי היה נראה כמו חורבה, הכול נפל מההדף. הגענו למחלקה והיו שם מלא אנשים שצריך היה לפנות. היינו צריכים אלונקות טקטיות ופינינו אותם למחלקות אחרות ולבתי חולים אחרים. היינו שם שעות".
בהמשך חזרה נועה לדירה כדי לנסות להבין את גודל הנזק. "החלונות התנפצו ונעקרו מהמקום, כל הרהיטים היו מלאים בזכוכיות", היא נזכרת. "חבר מאוד טוב שהדירה שלו לא נפגעה פשוט הופיע בדלת והתחלנו לנקות. תוך כמה שעות פינינו את הזכוכיות. לא רציתי להיות בחוסר מעש אז הלכתי לחברים שגרים ליד, חיכיתי לנתנאל כדי להבין איפה אנחנו ישנים באותו לילה. בגלל רמת ההרס בדירה, אנחנו לא זכאים לפינוי לבית מלון, אז נשארנו לישון בבית של חברה שפינתה את הדירה שלה. בעלי הדירה מנסים לדאוג להכול כמה שיותר מהר".
בינתיים נתנאל נשאר בבית החולים והמשיך בפינוי הפצועים, "מוזר לראות גם את הבית הרוס וגם את סורוקה, בית החולים הוא גם סוג של בית, היינו שם המון בכל המחלקות ואפילו עשינו שם כמה דייטים, כי יש שם את הגלידה הכי קרובה אלינו", הם צוחקים, "פתאום לראות את הכול מרוסק, הבניין שלמדנו בו מרוסק, זה הזוי. לראות את זה היה קשוח".
"חילצנו לכודים, הרס מטורף"
בימים הבאים ישנו נתנאל ונועה אצל חברים, ובגלל תקופת המבחנים הם גם היו צריכים למצוא זמן ללמוד. אלא שהאזעקות במרחב הדרומי לא הפסיקו והפגיעה בבאר שבע לפני הפסקת האש גבתה את חייהם של ארבעה אזרחים. נתנאל החליט שהוא לא עוצר ועזר גם בפינוי הבתים שנפגעו ובטיפול בפצועים. "חילצנו לכודים, זה היה הרס מטורף", הוא משחזר.
"אחרי שחילצנו את הלכודים היינו גם בבתים שנהרסו כליל", מספר נתנאל, "ניסינו להוציא דברים מתוך הבתים. עבדנו עם אנשים שאיבדו הכול וחיפשנו את הדברים שלהם. הבנו שאנחנו עוד במצב טוב - יש לנו לאן לחזור. אולי חודש וחצי לא נהיה בבית, אבל אחר כך נחזור".
באחד המקרים במהלך הפגיעה הישירה האחרונה בבאר שבע הוזעקו נועה ונתנאל לדירה של קשישה בת 86 שלא הסכימה להתפנות מהבית שלה. "היא הייתה בחרדה, והבית שלה היה מרוסק", הם מספרים. "אישה מבוגרת שלא רוצה לצאת מהבית בעד שום דבר בעולם. אמרנו לה שהיא לא יכולה להישאר כי הכול מרוסק ועם זכוכיות. אבל היא המשיכה להתעקש. אז סידרנו לה מרחב לגור בו, ניקינו וסידרנו מה שצריך, אבל אפילו דלתות לא היו לה, כי הן עפו מהמקום. היא שהתה בממ"ד כשזה קרה. היא שמעה את הבום יצאה החוצה וראתה את כל החיים שלה מתפרקים. היא בכתה המון זה שבר את הלב".
"רוב המשפחות רצו שנעזור להן לחפש פריטים אישיים בהריסות. תמונות של הנכדים, צעצועים של הילדים, תכשיטים, ומתכונים כתובים ביד. זה מה שהם ביקשו. הדברים שיחברו אותם למה שהיה להם", מוסיף נתנאל.
"היו אירועים קשים", הוא אומר. "זו חתיכת תקופה במיוחד שזה באר שבע, חשבנו שמכוונים למרכז ופתאום שלוש נפילות בבאר שבע זה מטורף. נצטרך לפרוק ולשתף כדי לא לסחוב את זה נפשית. זאת תקופה די קשה, אבל אנחנו עוברים את זה יחד ויש לנו מעטפת של חברים ומשפחה. בזכות החברים מהאוניברסיטה הצלחתי לסיים את הלימודים שלחו לי סיכומים. העיקר שאני אעבור את השנה. בהצטיינות".
כשהוא מדבר על מה שעברו, הוא שקט. שקול. רגיל אולי מדי לזוועות. אבל כשמגיע הרגע שבו הוא מזכיר את החברים שאיבד לבו מתמלא ברגש והראש מתמלא בהבנה שיש עוד עבודה לפניו. "אלו לא דברים שקל לעכל. נצטרך לפרוק. לכתוב. לדבר. אבל בינתיים ממשיכים", הוא אומר ומוסיף באומץ: "אמרו לי במילואים 'תנוח קצת. תשתקם. נמצא לך מחליף'. אבל אני מרגיש שאני חייב לחזור".