כשהיא חבושה ומוגבלת לחלוטין בידה, מתיישבת נטע בחצר הצנועה בביתה שבאזור המרכז. "אני פה בערך שנה, כבר רציתי לקום וללכת כמה פעמים – קשה לי להיות במקום אחד הרבה זמן, זה כמו חנק", היא פותחת את דבריה. "כבר בגיל 6 ניסיתי להתאבד, רצתי לכביש וביקשתי שידרסו אותי בידיעה גמורה שזה מה שאני עושה. רק רציתי לסיים עם הכאב".
בדיבור עדין ובקול נמוך היא מגוללת את סיפור חייה, שמתחיל מהזיכרון הראשון שלה – אז נמצאה משוטטת על הכביש ביפו והיא בת שנתיים בלבד. "היום אין לי בעיה לספר הכול", אומרת נטע, צעירה בשנות ה-20 שלה, שנפצעה בתאונת דרכים ומתמודדת עם פציעה מורכבת. לראשונה בחייה היא פנתה לציבור בבקשה לעזרה בפוסט שפורסם ברשת ובו סיפורה הקשה.
בעקבות הפציעה היא איננה יכולה לעבוד עוד כמדריכת יוגה, מקצוע שגם פרנס אותה וגם עזר לה נפשית, כפי שהיא מעידה. "עם השנים אנחנו לומדים ומבינים דברים", היא מדגישה, "ואחרי שפניתי לעזרה והתרגשתי לראות כמה נרתמו ורוצים לעזור – חשוב לי להעביר מסר".
אז למה בעילום שם?
"אני לא מתביישת בסיפור שלי. אבל אנשים ששמעו אותו בעבר ניצלו את זה, ואני לא מעוניינת לחוות את זה שוב. בעלי דירות ששמעו שאני לבדי הציעו לי כל מיני הצעות. וכשפתחתי את העסק לפני כשנה, קצת לפני שנפגעתי בתאונה, והתחלתי ללמד יוגה – הרגשתי גם ריחוק ממתרגלים שיצא לי לשתף אותם בסיפור שלי".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"תהיי ילדה טובה כדי שיבחרו בך"
היא נולדה בבלארוס ("לפי תעודת הזהות שלי לפחות") ועלתה לארץ קצת לפני גיל שנתיים עם אימה, אחיה וסבתה. את אביה לא הכירה מעולם. "לדעתי הוא לא יודע שאני קיימת בכלל", היא חושבת בקול. העברית שלה רהוטה, כמעט בלי מבטא בכלל – את השם שבחרה לה אימה היא שינתה. קצת אחרי שעלתה המשפחה לארץ נפרדו אחיה של נטע ממנה – היא נשארה עם האם, אחיה עם הסבתא. כיום השניים לא בקשר. "היה קשר מאוד שולי, ניסינו, זה לא עבד. בסופו של דבר לא גדלנו יחד ואין לנו קשר של אחים באמת. אבל נגיד אחרי 7 באוקטובר היו הודעות 'אתה חי?'", היא אומרת בחצי חיוך.
אנחנו חוזרות אחורה, ליום שבו מצא אותה שוטר משוטטת לבדה ברחובות יפו, והיא אז בת שנתיים וכמה חודשים בלבד. "אני זוכרת את האירוע, במיוחד שהצבעתי לו, שניסיתי להראות לו איפה אימא", מתארת נטע בחיוך מבויש.
מה קורה אחרי זה?
"השוטר החזיר אותי ועירבו את הרווחה. מה שקרה זה שהיא השאירה אותי לבד בדירה. לימים אימי סיפרה שהלכה לחפש עבודה. כבר לפני האירוע הזה התלוננו שכנים על הזנחה כשגרנו בעיר אחרת בדרום הארץ. אבל מה שאימא שלי עשתה זה פשוט לעבור למרכז, ואז מצבי כבר לא עניין את הרשות בדרום, שכבר לא היינו משויכות אליה".
את המשפט הזה אומרת נטע כשהיא מישירה מבט ומחייכת. לראשונה היא נשמעת אחרת, קצת כועסת. "רק חצי שנה אחרי ששוטר מוצא אותי על הכביש הוציאו אותי מהבית", היא אומרת וממשיכה לתאר בלי לעצור איך הגיעה לבית מעבר בגיל 3.
נטע זוכרת היטב את הימים שהמתינה שם למשפחת אומנה. "בהתחלה היו שם הרבה ילדים, מבחינתי זה היה כיף, כי בפעם הראשונה הייתה לי מסגרת. אני זוכרת שהיו לוקחים אותנו הרבה לראות בעלי חיים, הייתה שם מזרקה שהייתי אוהבת להאכיל בה את היונים. ברקע כל הזמן אומרים לך, 'אם תהיי ילדה טובה, תבוא משפחה ותיקח אותך'".
"את ילדה בת 3, ואומרים לך 'תהיי ילדה טובה כדי שיבחרו בך' – אבל מה זה 'תהיי טובה'?" היא שואלת כאילו ברצינות. "היו מגיעים אנשים, ואת מחייכת, ותסלחי לי רגע על הביטוי", היא מתנצלת, "אבל זה כמו שעכשיו תלכי לכלבייה לבחור כלב. זאת ההרגשה. הם באים ומסתכלים בכלבים ואנחנו כאילו מחייכים וקופצים כזה, 'קחו אותי, קחו אותי, תבחרו בי, תאהבו אותי...' אף פעם לא בחרו בי".
חוויה קשה מאוד להישאר ככה פעם אחר פעם.
"ראיתי את החברים שלי הולכים אחד אחרי השני. נבחרים על ידי משפחות. היינו קבוצה של שישה-שבעה ילדים בערך, אחר כך נשארנו שלושה ולבסוף נשארנו רק אני ועוד ילדה. ואז מצאו לי משפחת אומנה – לא אימוץ. משפחה מאמצת הייתה יכולה לשנות לי את החיים".
"הכניסה אותי למקלחות קפואות"
"אם חד-הורית לילדה הגיעה יום אחד ואני שמחתי, הבנתי שסוף-סוף 'נבחרתי'. אבל מהר מאוד התברר שזה לא מה שדמיינתי", היא מתארת איך לבסוף הפכה אותה אם למשפחת האומנה שלה.
את חושבת שזו הייתה החלטה לא נכונה?
"מצד אחד אני אומרת, אולי יש נשים חד-הוריות שיכולות לעשות עבודה מדהימה. לא נעים לי... אבל לא היו לה האמצעים לקנות לי בגדים, והייתי מקבלת רק את הבגדים הישנים של האחות, שלרוב היו גדולים עליי. לא היה לי חדר ולא הייתי מקבלת דברים חדשים. אבל זה חומרי, זה לא מה שחשוב.
"אחרי כמה חודשים היא אמרה שהיא לא מסוגלת להתמודד איתי, לא רק מבחינת אמצעים שלא היו לה. היא גם כל הזמן דאגה להזכיר שהיא יכולה 'להחזיר אותי'. כל הזמן היו איומים שאם אתנהג לא יפה היא תחזיר אותי, כאילו אני איזה חפץ שהיא לא מרוצה ממנו. היא הודתה שהיא לא מצליחה לאהוב אותי כמו את הבת הביולוגית שלה.
"ואז היא הלכה לאיזה ייעוץ", ממשיכה נטע, "ואמרו לה, 'פשוט תכניסי אותה למקלחות קפואות בכל פעם שהיא מתעצבנת או עושה בעיות'. וככה היא הייתה תופסת אותי בכוח, כמו שלימדו אותה בתפיסה כזאת של כל הגוף מאחור, ומכניסה אותי למקלחות קפואות".
ה"פתרון" הזה, שמתארת נטע, הוא הדרך היחידה של האם האומנת להתמודד עם הכעס של נטע, או עם שאלות על אימה. "ילד רוצה את אימא שלו, אני לפעמים רוצה את אימא. במקום לתווך לי את המצב בדרך הנכונה, לטפל לי בנפש – הכניסו אותי למקלחות קפואות והמשיכו להגיד לי כמה אני בעייתית. ברור – תראו מה עברתי ומה אני עוברת בפחות מארבע שנים בעולם".
"חזרתי ולקחו אותי לבדיקת אונס"
"את יודעת", היא עוצרת לפתע וחושבת בקול, "הייתי אמורה להיות עכשיו עם מזרק בווריד". כשאני מהנהנת בהבנה היא ממשיכה, "זה לא שאין לי שדים וטראומות משלי, פשוט הבנתי בגיל צעיר מאוד שאם אני לא אלחם על עצמי ואהיה האבא והאימא שלי, אף אחד לא יהיה שם בשבילי".
לפני שבוע החליטה נטע לפנות לעזרה. עורכת הדין רוני אלוני סדובניק, שמלווה אותה, פרסמה פוסט ובו סיפרה את סיפור חייה בקצרה. "אני לא רוצה ששום ילד יעבור את מה שאני עברתי", אומרת נטע, "הייתי רוצה שיחסכו את העוול הזה מילדים, להעביר אותם ממקום למקום במקום לאפשר לזוג יציב, בעל אמצעים, שרוצה לאמץ ולהציל נפש לעשות זאת".
"הייתי באומנה הזאת כמעט עד גיל 7", היא ממשיכה לספר על משפחת האומנה, "ובמקביל יש קשר רציף עם האם, ביקורים, סופי שבוע. כל כמה ימים מטרטרים אותי, מבית אחד לבית אחר – הרוס, מלווה במחזות קשים. אני בטוחה שאם היו מנתקים אותי מהסביבה ההרסנית הזאת ורק נותנים לי קרקע יציבה, הכול היה נראה אחרת. אז היה כואב לי חודש-חודשיים כי ניתקו אותי מאימא, אבל בהמשך הייתי מקבלת את זכות הבחירה אם ליצור איתה קשר ולהכניס אותה לחיי. היא אף פעם לא הראתה שום רצון להשתנות".
כל כמה זמן ראית אותה באותן שנים?
"זה בדיוק הקטע, היא באה מתי שהיא רוצה. היא הייתה לוקחת אותי לסוף שבוע, נגיד, לדירה שגרים בה אנשים זרים, גם גברים מבוגרים. פעם אחת חזרתי משם והתלוננתי ששורף לי למטה, לקחו אותי לבדיקת אונס, שיצאה שלילית".
"הילדים צחקו עליי וברחתי"
לקראת סוף כיתה א' ניגשה נטע למחנכת שלה וסיפרה לה שעברה מעשה סדום מצד קרוב משפחה של משפחת האומנה, נער צעיר. חוקרת ילדים הגיעה לבית הספר, ונטע עברה חקירה. שם עלה כי היא דוברת אמת. "בחקירה צוין שאני דוברת אמת, שזה היה מעשה סדום. איכשהו זה הגיע לילדים, ואת יודעת איך זה ילדים... אחרי שצחקו עליי ברחתי משם לירקון ולא חזרתי".
את זוכרת את האונס?
"כן. אני עוצמת עיניים, אני שם. אבל הכי קשה היה הפקפוק, האימא האומנת קראה לי 'שקרנית', אחרי האירוע הזה ניסיתי להתאבד, רצתי לכביש ורציתי להידרס כדי להפסיק לסבול. אמרתי 'תדרוס אותי' – אף אחד ביקום לא מאמין לי גם ככה. אני מוכרת כפוסט-טראומטית, אני חווה ניתוקים פיזיים מהגוף כל הזמן. זו אחת הסיבות שכל כך התחברתי ליוגה – החיבור לגוף חזרה, דרך התרגול והנשימות".
באותו שלב לא קיבלה נטע בת ה-6 טיפול. מצבה הנפשי הידרדר והיא נשלחה להערכה פסיכיאטרית. "הפכו אותי למופרעת והתחילו לתת לי כדורים. הייתה להם הזדמנות להציל אותי, אבל בחרו שלא. להשאיר אותי שם במקום שלא אוהבים אותי, שקוראים לי 'שקרנית' ושנפגעתי בו מינית. אני ילדה, הוצאתי את התסכול שלי החוצה – אז נשלחתי למוסד סגור".
ומה את זוכרת משם?
"לעולם לא אשכח את זה. הייתי צועקת במסדרון שאני לא שייכת לשם, צועקת 'תוציאו אותי', והם היו מתעלמים. אבל ילדה לא רוצה שיתעלמו ממנה – אז הייתי זורקת משהו או מאיימת שאפגע בעצמי, למרות שלא תכננתי לפגוע בעצמי שוב אחרי המקרה ההוא שרצתי לכביש. אבל רציתי יחס, רציתי שמישהו יראה אותי. לא רואים אותך, פשוט מכניסים אותך לחדר בידוד, כולו לבן – ותרביצי לקירות. הייתי בערך בת 7, היו נכנסים ארבעה אחים, מרתקים אותך בכוח לרצפה, ועוד אחות מפשיטה אותך ונותנת לך זריקה. ככה מתמודדים עם ילדה בת 7? הכדורים ניפחו אותי נורא, גם זה משהו שהיה לי קשה להתמודד איתו".
כחצי שנה בילתה נטע במוסד הסגור, ומשם היא לא חזרה למשפחת האומנה אלא עברה לפנימייה סגורה באזור ירושלים. היא הייתה צריכה להשלים חומר לימודי רב ולשקם את חייה – ללא משפחה בתמונה. היא מספרת שהסתגלה למקום, לצוות החינוכי וגם לילדים סביבה. "מבחינתי סוף-סוף היה לי משהו יציב. גם רציתי ללמוד, שמחתי להרגיש קצת שיש לי סיכוי להיות כמו כולם".
אחרי שנתיים יציבות בפנימייה שכנעה נטע בת ה-9 את הגורמים המטפלים להפסיק את הטיפול בכדורים הפסיכיאטריים. "פחדו שאקרוס, אבל ההפך הגמור קרה. רק רציתי ללמוד ולהיות רגילה".
בשנים האלה היית בקשר עם אימא?
"לא. אבל בכל שבוע הייתי צריכה לשבת ולחכות לטלפון ממנה – שלא היה מגיע. זה קשה, הילדים האחרים יצאו לחגים, לשבתות, היו ימי הורים שאליהם כל ההורים היו מגיעים... ואת תמיד נשארת לבד, אין מי שיגיע. המדריכים היו עושים תורות, כל פעם מישהו אחר היה לוקח אותי. עד שהגיעה איזו משפחה מירושלים שהתחילה לקחת אותי לחופשים, וביום-הולדת 11 הם קנו לי מתנה – המתנה הראשונה שקיבלתי בחיי, זוג רולרבליידס – כל היום רכבתי עליהם ללא הפסקה. גם עם האימא של משפחת האומנה אני לא בקשר".
חזרתן לקשר מתישהו במהלך השנים?
"אני לא באמת מסוגלת, היא לא חושבת שהיא עשתה משהו רע כשהיא לא האמינה לי או הכניסה אותי למקלחות קפואות או גערה בי באוכל. היא לא מבינה את הנזק שהיא עשתה. אפשר למחול לאדם שלוקח אחריות, אבל היא אפילו לא ביקשה סליחה אף פעם".
"מעבירים אותך כמו חפץ"
בגיל 12 חגגה נטע בת מצווה בפנימייה, ואימה הביולוגית הגיעה למקום לראשונה. מאז חזרה האם להגיע לפרקים לביקור. זו הייתה השנה האחרונה של נטע במקום היציב הראשון בחייה – שאליו נשלחה לארבע שנים. "עדיין אני ילדה שעברה כל כך הרבה, ונתלשתי משם, העבירו אותי למקום אחר".
נטע הבינה שאין לה ברירה אלא להתחיל לבנות בגיל 12 הכול מחדש. "את חפץ. מעבירים אותך ממקום למקום. זה המסר שהכי חשוב לי להעביר – תסתכלו על הנפש של הילד. אני לא חפץ שמעבירים ממקום למקום. אני קטינה חסרת ישע שנולדה למציאות אכזרית". ההבנה ששוב תעבור לפנימייה סגורה שברה אותה. "לא רציתי שוב את הלבד ואת הלחץ מי ייקח אותי בחופשים, אז התעקשתי על מוסד פתוח".
לנטע הובהר כי מוסד פתוח משמעותו שהיא תמשיך ללכת לאימה. "בשנתיים האחרונות ראיתי אותה פעמים ספורות, מה כבר ידעתי על אורח חייה? אז הסכמתי", היא אומרת.
אבל המציאות שוב התנפצה בפניה של נטע, וכשהגיעה לביקור אצל האם הביולוגית היא נדרשה לעבוד בבר ולנקות את הדירה הקטנה שבה התגוררה האם עם עוד אישה שעוסקת בזנות וגבר זר. בדירה נחשפה נטע לאירועים קשים. "אני זוכרת שהיא הייתה אומרת לי לסדר את החדר שלה כשהיא הייתה יוצאת לעבוד – ולפזר קונדומים על המיטה", היא מתארת בשקט.
"הייתה שם אישה שעסקה בזנות ודיברה בחופשיות על העבודה, על לקוחות, על סמים. גם אימא שלי דיברה בחופשיות על סקס ועל הגברים שהיא נפגשת איתם. אמרתי לה שזה לא נעים לי כמה וכמה פעמים. פעם אחת היא לקחה אותי לחנות פרחים של חברה שלה כדי שאעבוד, ואותה אישה הציעה לי להסניף. סירבתי, ואימא שלי הציעה לי לעשן מריחואנה. הייתי אז בת 14".
"כבר הייתי נערה, ועברתי שנתיים בפנימייה הפתוחה, הייתה לי תקווה שאולי אצליח לרפא את אימא. אבל אחרי שהן הציעו לי סמים, משהו בתוכי נשבר. בחופש הבא הגעתי למנהל ואמרתי לו שאני לא רוצה לצאת. הוא אמר, 'את חייבת, אם את לא הולכת, אני מזמין לך ניידת'. אז כמובן שוב נסעתי אליה".
"ניצל את המקום הפגיע שלי"
את הפנימייה לא הצליחה נטע לסיים, והיא עזבה את המקום כדי להתגורר אצל בן זוג גדול ממנה שהכירה במוסד. אחרי שאימו ביקשה מהשניים שיעזבו עקב מצבו הנפשי של בנה, שסירב ליטול טיפול תרופתי, הם גרו זמן-מה ברכב. "הוא היה מנצל את המקום הפגיע שלי ומזכיר לי כל הזמן שאין לי לאן ללכת, הייתי כבולה. הוא גם היה מאיים עליי באלימות".
נטע עבדה בעבודות מזדמנות כמו מלצרות, לצבא לא גייסו אותה, אולם היא התעקשה לתרום והתנדבה לשירות לאומי. מבן הזוג האלים היא השתחררה, ויום אחד שכנעה אותה אחראית המשמרת במסעדה שעבדה בה לבוא אליה לכמה ימים ולברוח ממנו.
"היא הסיעה אותי לדירה, לקחתי כמה פריטים בודדים וברחתי", משחזרת נטע. "היא הצילה אותי ממנו. אבל אחרי כמה ימים אצלה לא הייתה לי ברירה וחזרתי לאימא הביולוגית שלי".
"הייתי אצלה כמה חודשים עד שנרשמתי לשירות לאומי, שם גם הציעו לי דירה, מה שאומר שיכולתי לעזוב את המגורים איתה. עד אז, בערך בגיל 20, הייתה לי איזושהי תקווה לשמוע ממנה 'אני אוהבת אותך'. בגיל 20 בעצם הבנתי שאני יכולה לבחור מי יהיה בחיים שלי".
בשנים האחרונות היא ניסתה לדבר איתך?
"אחרי 7 באוקטובר היא שלחה לי הודעות, אמרתי לה שאני חיה ונושמת. כל כמה זמן מאז היא מנסה ליצור קשר, מתקשרת בכל פעם ממספר אחר – וזה תמיד בשביל לבקש כסף. אני חוסמת ישר, אפילו לא עונה".
מתי החלטת לפרסם פוסט?
"זה היה לי נורא-נורא קשה, תשעה חודשים ניסיתי שלא להגיע לזה. ביקשתי הלוואות, חייתי בדוחק מהקצבה של ביטוח לאומי, מקצת כסף שקיבלתי בעקבות התאונה מהביטוח, וקיוויתי להחלים כמה שיותר מהר. אבל כבר עברתי שלושה ניתוחים, היו סיבוכים, היה זיהום, ואני לקראת ניתוח נוסף. ויש לי הוצאות, אני צריכה לשלם שכירות – זה לא שיש לי לאן ללכת. ואין לי יכולת לעבוד – אני בקושי יכולה לצאת מהבית עם הפציעה. ואז התקשרתי לרוני, אמרתי לה בפעם הראשונה שאני לא יודעת מה לעשות".
והיא הציעה את זה?
"היא העלתה את זה בעבר, שאלה אם אי-פעם ארצה לשתף את הסיפור. ואז שאלתי אותה אם זה משהו שאפשר לעשות באופן אנונימי. והאמת? ולא ציפיתי שזה יניב איזה משהו. אבל הינה אנחנו פה, נפגשות. ואנשים כן תרמו, בזכות התרומות האלה יכולתי לשלם שכירות ולהזמין אוכל, את יכולה לראות בעצמך איך אני חיה – הכסף הוא רק למחיה".