אמיר שורוש הוא שחקן – סליחה, רקדן – עסוק. בחודשיים האחרונים הוא הניח הצעות ופרויקטים בצד והצטרף לעונה הרביעית של "רוקדים עם כוכבים", המשודרת בקשת 12. השבוע החל שלב השידורים החיים, ומפלס הלחץ של המתמודדים רק עולה. "לקח לי כמה שנים בכלל להתגייס לדבר הזה. מציעים לי בערך מהעונה הראשונה להצטרף, ולא הייתי מוכן לזה ממש. גם שני הילדים שלי היו קטנים מאוד, גם עכשיו אני בעצמי מרגיש קצת גדול יותר והקריירה שלי כבר ברורה יותר. יש לי נשימה בתוך הדבר הזה".
השבוע, במקביל לחזרות הקדחתניות, הספיקו שורוש ומשפחתו לעבור דירה. "אנחנו נשארים באותה שכונה, ביד אליהו בתל אביב. לא נעזוב אותה בקלות. אחלה של שכונה, עם תמהיל של אנשים לא קיצוניים, ככה במקום אחד, מכל הגוונים. וגם יש הרבה חניה יחסית. הגעתי ל'רוקדים' כדי לצלם קצת ולרקוד, ואז חזרתי שוב לפריקות. הכול נפל על אשתי, ואני מודה לה על זה, אבל זו קצת בחירה בין הבית לעבודה. התשובה קלה בדרך כלל מבחינתי, אני בוחר בבית בהרבה סיטואציות, וכאן אני לא יכול. הבנתי את זה עוד לפני שחתמתי על החוזה".
תגיד, מה לך ולריקודים סלוניים?
"אני אדם שאוהב לרקוד, פעם ב-MTV הייתי מקליט את הקליפים ועושה את כל הכוריאוגרפיות כמו ילדי הטיקטוק של היום. בקסטריט בויז, אן סינק, מייקל ג'קסון, אשר, הרבה היפ-הופ. מצחיק לספר על זה היום, כי באתי משכונה שלא קשורה לזה. לא יודע לומר אם 'קשת יום', אבל השכונה הבעייתית של אילת, בוא נקרא לזה ככה. לא הסתרתי את התחביב שלי לרקוד ועדיין הייתי עם החברים שלי משכונה א' ולא הייתה תחושה שזה אסור. היום, בדיעבד, אני מרגיש כאילו חייתי בשני עולמות במקביל. כאילו הייתי לא שייך, אבל בעצם הרגשתי הכי שייך".
ציפית להחזיק מעמד עד עכשיו בתחרות?
"תשמע, לא הייתי נכנס לזה אם לא הייתי מאמין. אני לא בן אדם שאוהב ריאליטי כל כך, למרות שאין פה כל כך מהעולם הזה. אני לא טוב בזה ולא אוהב את זה, זה לא האזור הטבעי שלי. יש לי את הנאמבר של הריקוד, ומעבר לנאמבר יש עוד הרבה דברים מסביב. זו תחרות, ואני לא מנתק את זה מהראש. גם רזיתי מלא".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
סנה סוקול היא בת הזוג של שורוש בתחרות. מי שצופה בתוכנית כבר יודע שהמסירות בין הצמדים המתחרים לא מסתיימת אחרי שהמצלמות כבות. הקשר גולש הרבה פעמים גם לחיים הפרטיים. כך, למשל, היא סייעה למשפחת שורוש לפרוק את הבית במעבר. "אנחנו מאותו כפר, ככה אנחנו קוראים לזה", הוא אומר. "היא לא רק המורה הכי טובה, אלא היא גם חברה לחיים. היא אפילו עזרה לי לפרוק את הציוד ולקפל את הבגדים בחדרים שלנו ושל אורי וליבי, של הילדים. כמו שהיא רוקדת. טא-טא-טא-טא, ובום – קרטון נזרק החוצה. ביום אחד נכנס לחייך בן אדם, במקרה הזה בת הזוג שלי לתוכנית, ואני גבר נשוי. יש לי קשר עם אישה, שבנינו אותו יחד, ופתאום נכנסת סנה עם דינמיקה אחרת לחלוטין. זו 'זוגיות' עם מישהי שאתה צריך לדאוג לה, ואתה צריך ללמוד אותה ולהבין אותה. זה קצת הזוי".
"בעיניי זה הרבה יותר קשה ממשחק – למרות שגם למשחק יש השלכות משלו. שחקנים יכולים לא לעבוד ולקרוא לעצמם 'שחקנים'. קרה לי הרבה שנים שלא עבדתי והייתי מוגדר 'שחקן', אבל בתכלס עבדתי כמחסנאי בפרויקט בנייה, כמלצר וברמן עד שיכולתי לפרנס את עצמי רק כשחקן".
"פתאום קלטתי שכולם אוהבים אותי"
עוד נחזור לימים שבהם צוותי בידור במלונות אילת היו המפגש הראשוני של שורוש עם עולם הבידור. אבל היום אין אחד שלא יזהה ברחוב את האדם שמגלם את ראמזי עבד ראמזי, סדרן הסופרמרקט הערבי המסור ב"קופה ראשית", שמדחיק את השוני בזהותו האתנית והמינית החריגה בחברה הישראלית ה"סובלנית". ובכל זאת, זו אחת הדמויות האהובות ביותר בקומדיה עטורת השבחים של כאן 11. השנה היא חזרה לעונה חמישית, הראשונה מאז פרוץ המלחמה, אחרי ששחקניה העבירו שבועות בין בתי מלון ברחבי הארץ, פגשו מפונים וניצולים מטבח 7 באוקטובר, וניסו לעודד אותם.
מה לדעתך הופך את ראמזי לאהוב כל כך?
"ראמזי נמצא בעבודה שהוא הכי אוהב ובתפקיד שהוא הכי אוהב", הוא אומר על הדמות שהוא מגלם היום כמעט באופן טבעי – אם כי הכניסה לתפקיד בתחילה הייתה לו לא קלה והוא אף נאלץ לנקד לעצמו את כל הטקסט בעונה הראשונה כדי לצלוח את הסצנות. "כשאתה רואה מישהו שטוב לו כל כך והוא מגשים את עצמו, אז אוטומטית גם לך טוב. ראמזי לא מתמסכן עליך ולא מתקרבן עליך. ראמזי זה רונאלדו בריאל מדריד, זה מה שאני אומר מהעונה הראשונה. מבחינת הזדהות כשחקן, אני חושב שברגע שיש דמות של ערבי בחברה הישראלית שהוא לא קורבן – אני בעצם לא משחק מישהו נחות. עזוב מה אחרים רואים וכותבים. זה מה שאני מביא וזה מה שאני דואג שיהיה, זה גם משהו שאני מביא בעצמי, כחצי ערבי".
"אני לא יכול לשחק אנשים נחותים", הוא מסביר. "אני לא רואה ערבים כדבר נחות. זה בתפיסה שלי מילדות. אומנם פלרטטתי עם המקומות האלה כשהייתי ילד, בכל זאת אני חי בארץ שלנו וגם גדלתי בשכונה שאהבה לפלרטט עם המילה הזאת, 'ערבי'. לא התביישו להגיד לי את זה, שאלתי את השאלות, והייתי בצומת שבו תהיתי אם אני מקופח, והבנתי שאני לא. פשוט פקחתי את העיניים וקלטתי שכולם אוהבים אותי מסביב, שאני מצליח, שאין משהו שאבחר לעשות ולא אוכל. אז מה בדיוק הופך אותי למקופח? אני מרגיש שאני צריך לבחור להיות מקופח מאשר לא להיות מקופח".
"זו השאלה הכי גזענית ששואלים אותי"
שורוש נולד לאנואר, אב ערבי נוצרי, ולמאירה, אם יהודייה ממוצא תימני ומבית דתי. "עברתי דברים בחיים ומכל חוויה אפשר לעשות אחלה סיפור גזענות", הוא אומר. "כל האירועים האלה קרו בבית הספר היסודי, כשילדות היו מציעות לי חברות בפתק ואחרי שבוע או שבועיים נפרדות ממני כי אני ערבי. אבל אתן יודעות שאני ערבי, אז למה אתן מציעות לי? אלה היו נקודות בחיים יותר מאשר החיים עצמם. הייתי ילד מאושר, בשכונה שמחה, גם אם לא הייתי מהחזקים מבחינה חברתית וגם אם היו מתעללים בי מילולית לפעמים. היו חלשים ממני כי הייתי יודע להגיב. הייתי איפשהו באמצע, וערבי לא היה הכי חלש באזור שלי".
אז איפה זה שם אותך?
"שיש עוד תיקים חוץ מהתיק שלי. כל אחד נולד עם איזה שיט, עם משהו שהחברה רואה אותו בצורה מסוימת והוא צריך להתמודד עם זה. יש כאן קהילות שחווות הרבה, ואני לא בחרתי להגיד, 'זו ההתמודדות הכי מטורפת שבן אדם עובר'. יש עוד דברים בחיים, יש אנשים שעברו אירועים קשים יותר ממני. אני לא יכול לעצום עיניים ולשים את עצמי כקורבן הראשי. החיים שלי רגילים, ומצפים שהם יהיו פחות רגילים".
מה, שאין לך איזה סיפור טרגי?
"כן, אתה מבין? זה הסרט. אנשים כל הזמן נדהמים, 'מה, אתה לא יודע ערבית?'. זו השאלה הכי גזענית ששואלים אותי. פה אני רוצה להיות מקופח. קצת מציק לי שאני לא דובר את השפה, אבל מסיבות אחרות. זה שהחברה מצפה ממני לדעת ערבית בקטע של 'אילו מין הורים גידלו אותך', אז אני בא לומר שגם ההורים שלכם קצת מוזרים ולא רגילים. כל המדינה הזאת לא יודעת את שפת המוצא של ההורים והסבתות".
הקליפים והריקודים לא השאירו מקום לספק: להיות שחקן היה חלום ילדות של שורוש. "אני זוכר שהגיע תיאטרון לשכונה שלי, ואימא שלי הציעה לי ללכת לחוג. התאהבתי. היה לי שם הרבה חופש ביטוי בשביל ילד בן 7 או 8. זה היה גם זה וגם כדורגל ביחד, עד שבום – העיפו את החוג. פשוט לא היה לו מקום בשכונה. מאז זה היה משהו שהיה לי ברור שאעשה, נחשפתי לזה קצת בצוותי בידור באילת, הלכתי ללמוד בבית צבי, וגיליתי שזה אני. פגשתי עוד אנשים כמוני, רק פחות אילתיים".
"אה, באמת? אתה לא נראה"
בילדותו אהד שורוש את בית"ר ירושלים עם חברים לכיתה ובצבא שירת בגדוד חרוב שבחטיבת כפיר. "יש מלא ערבים שהולכים למשחקים של בית"ר ואוהדים את הקבוצה. אולי קשה לעכל את זה, אבל במציאות זה הרבה פחות דרמטי", הוא אומר, ומציין שזיכרונות הילדות הובילו אותו לכתוב את מופע הסטנדאפ הראשון שלו, שנרקם בימים אלה. "בערך 30 דקות מהמופע נוגעות בדבר הזה שנקרא גזענות. חוויתי אותה רק ביסודי. זה לא מופע של פאנצ'ים, אני כותב את עצמי ולא בא להתחרות בסטנדאפיסטים. רציתי לראות אם כיוון כזה עובד מבחינה קומית, וזה היה מוצלח. יש טקסטים שכתבתי לפני שנים והם פשוט לא משתנים. הם כל הזמן קורים".
"סתם דוגמה", הוא נזכר, "הלכתי לזרוק זבל עם הילדים שלי. הם חיכו לי ליד הרכב, והפח הוא מעבר לדלת, ככה שאתה נכנס ונעלם לרגע. כשחזרתי ראיתי את הילדים שלי עם איזו גברת חמודה שמדברת איתם. אני לא מכיר אותה ממש, ראיתי אותה אולי פעם בבניין. היא אומרת לי, 'הכול בסדר, רק שמרתי על הילדים שלך בינתיים. תיזהר, יש פה הרבה ערבים בזמן האחרון'". אז עניתי לה, 'זה בסדר, זה בסדר, הילד בעצמו חצי ערבי'. היא אומרת לי, 'מההה? האימא?'", הוא נכנס כהרגלו בתוך רגע לדמות, "ואז אמרתי לה, 'לא, אני'. התשובה שלה הייתה, 'אה, באמת? אתה לא נראה'".
שורוש בחר בגישה סלחנית מולה, בעיקר בשביל שני ילדיו, בני 8 ו-6, שנכחו במקום ושמעו הכול. "הכוונה של האישה ההיא הייתה טובה, ולכן בעולם שלי היא לא יכולה לצאת רע, לא משנה מה עובר לה בראש. יש אנשים שזו המתמטיקה שלהם, וזה לא בהכרח נובע משנאה לערבים. יכולתי לסיים את השיחה, לומר לה 'תודה' וללכת – אבל קצת השתעשעתי. גם בשביל הבן שלי שנמצא שם, שומע את הדברים שלה ויודע מי הוא. אני לא רוצה שיהיה פתאום שקט ברגע שהיא אומרת 'ערבים'. הייתי חייב להיות גאה מול הילד שלי ולהראות לו שאני לא מתבייש בעצמי".
"חוסן נפשי וביטחון עצמי הם שם המשחק. זה כל מה שאני יכול לתת להם. אני לא יודע אם הם לא יעברו דברים בחיים, אבל שיעברו, שיתמודדו קצת. למרות שהפסיכולוגית שלי כועסת עליי שאני אומר את זה. אצלנו הכול במודע, אנחנו חיים בבית שעושים בו קידוש וחוגגים כריסמס. זה נון-אישיו. משהו בבית שלי, במשפחה שלי, מודרני מדי. אנחנו מודרניים מדי להכלה בכלל, זה כאילו כמו אבולוציה של המדינה הזאת בעוד מאה שנה. רק אז אולי אהיה איש רגיל".
"הייתי ילד מופרע וקרצייה בלי גבולות"
כשחקן, שורוש לא חושש מכך שראמזי הוא וואן טריק פוני. "זו הברכה הכי גדולה בעולם. בחיים לא כיוונתי לקבל דמות כזו, באזורים האלה, ופתאום יש לי אחת כזאת. זה דבר מדהים בעיניי. אפרופו משפחת 'קופה ראשית', הכרתי משפחה אחרת, בשם 'ארץ נהדרת', שנותנת לי חופש לצאת מראמזי ולהראות צדדים חדשים. מולי (שגב, העורך הראשי של תוכנית הסאטירה – ע"א) כבר קלט את החיה שיש בי והוציא קצת את הטירוף שלי החוצה. זה עוד קרה בהתחלה עם החיקויים של אביר קארה ורן דנקר ונגמר בדמות של דובר צה"ל בערבית אביחי אדרעי, שבה אני צועק על המדינה".
View this post on Instagram
אז איך היית מתאר את השלב שאתה נמצא בו היום בקריירה שלך?
"כרגע השאלה הזאת נכנסה לתוך ענן כי כולי מושקע ב'רוקדים' והמוח שלי פיתה. אבל תשמע, אני מרגיש שאני נמצא במקום טוב מאוד. הגעתי למצב שאני בוחר בקריירה שלי ועושה את מה שאני אוהב לעשות בזמן שאני רוצה לעשות. אני בהודיה לאלוהים על זה, במיוחד בתקופה המטורפת שאנחנו עוברים".
עונתה הראשונה של "קופה ראשית", סדרה מוקומנטרית בכיכובם של שורוש, קרן מור, דב נבון ונועה קולר, אשר עלילתה מתרחשת בסניף של רשת הסופרמרקטים "שפע יששכר", שודרה בכאן חינוכית. לאור כניסתה למיינסטרים, העונה הבאה כבר שודרה בכאן 11. בזכות התפקיד קנה לעצמו שורוש שם בתעשייה, ואחרי הסדרה המשיכו לזרום תפקידים נוספים, פסטיגל אחד ואפילו דיבוב בסרט החדש של פיקסאר, "אליאו".
הפריצה הגיעה כשהיה בן 35, ושורוש מברך על התואר לייט בלומר. "מזל שזה קרה בגיל הזה ולא כשהייתי קטן, ח'ליהא עלא אללה", הוא אומר. "אם זה היה קורה לי אז, בוא נגיד שלא היית פוגש את הצד הזה שלי שמדבר איתך ככה. הייתי ילד מופרע וקרצייה בלי גבולות, ואם הייתי מקבל את הפרסום בתקופה הזו, לא יודע מה היה קורה. אני פוגש חבר'ה שחקנים בני 20 ורואה שיש שם חוכמה, אבל זה לא מספיק. יש שם איזה חוסר ניסיון שהרבה פעמים הוא הרס עצמי כמעט. לפעמים אנשים לא עוצרים, חושבים שהם יודעים את התשובות והולכים חזק על החוויה, וזה לא נגמר. הדבר הזה יכול להפוך כל אדם למפלצת בעיניי".
יש עוד תקרת זכוכית שאתה צריך לשבור?
"אני תופס את עצמי בכל פעם חושב מה אני עושה פה ואיך הגענו לפה: כשיהורם גאון מתקשר אליי ומספר לי שהוא אהב את הנאמבר שעשינו ב'רוקדים'. אחרי 12 שעות של חזרות ב'ארץ נהדרת', כשאנחנו מסיימים את הקטע האחרון ואני יושב ככה בדמות, עייף, ומסתכל על הדשא המפורסם באולפן. לידי יושב רועי בר נתן, שהוא משפחה של אשתי, ואני שואל אותו, 'מה אני עושה פה?'. הוא ישר הבין אותי ואמר: 'גם אני עדיין שואל את זה לפעמים'".
"אי אפשר לרכל איתי"
בשלב מסוים גם הגיעה ההכרה מהממסד. האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה העניקה לשורוש פעמיים את פרס השחקן הראשי בסדרה קומית על תפקידו ב"קופה ראשית". הוא גבר על חבריו לקאסט יניב סוויסה ודניאל סטיופין וגם על תפקידים אחרים – לכאורה עמוקים ומורכבים יותר – כמו זה של איתמר רוטשילד ב"ברלין בלוז".
בנאום הזכייה האחרון שלך בטקס שהתקיים השנה הכרת תודה על כל ההפתעות שאתה מקבל בחיים. למה התכוונת?
"המתנות הקטנות זה הפרס, זה 'רוקדים', זה מעבר הבית, שאני מתפתח בחיים, הילדים שלי גדלים והאישה שלי ואני בטוב. כמו שסיפרתי לך על הילדות שלי, קורים לי דברים לא טובים בחיים, אבל אני מסתכל על הרצף. יש כוח למילים ואני בדיוק נמצא עכשיו בנקודה כזאת בתחרות. יש פה הרבה סיטואציות לא פשוטות, ואם אתחיל להכניס לפה שלי טקסטים שיכולים להפיל אותי מנטלית, אז אני יכול להתפרק או פשוט לקרוס. אז אני לא נותן למילים שיש להן השפעה שלילית לצאת לי מהפה. זה קצת כמו עין הרע, כמו אמונה תפלה, אבל זה לא משהו שאני מביא רק ל'רוקדים'. זה איתי גם בחיים".
מה מרתיע אותך?
"קצת קשה לי לדבר על מוות. אסור לדבר לידי על מוות. אני לא אוהב שבן אדם משתמש כל הזמן במילים שליליות של 'לא טוב לי, קשה לי' וככה וככה. אני תמיד מנסה לשאוב את האנרגיה הזאת".
ככה אתה שומר על עצמך?
"כן, בזה שאני לא מוציא את המילים השליליות. תשאל את אשתי, זה מעצבן אותה. אי אפשר לרכל איתי".
טלי בן יוסף, אשתו של שורוש, היא שחקנית וקומיקאית בעצמה. "אני כל הזמן שואל אותה, 'את רוצה שנעשה ביחד הצגה?' והיא עונה לי: 'בחיים לא, מי יעשה בייביסיטר?'. יש משהו מדהים בזה כי משחק, בעולם שלנו, עד שאתה לא מראה מזומנים או את חשבון הבנק שלך – אנשים לא מבינים מה אתה עושה. עד שהסתדרת כלכלית, אין לך את מי לשתף בתהליך. בהצלחות כולם רוצים להיות איתך ומתעניינים בך. כאן יש איתי מישהי שמבינה את הדבר הזה, והתחתנה איתי לפני ראמזי, ולפני שהיא שיחקה בתפקידים ראשיים בבית ליסין, אז יש לי עם מי לדבר על התהליך הזה. היא רואה את ההתקדמות שלי גם בלי שאסביר. בניגוד למישהו אחר, זה לא נשמע כמו תירוץ שאני בדרך לאנשהו, וזה יתרון".
"אתה חייב להוציא את השד מהבקבוק"
בימים שבהם הדם רותח, וספציפית בשבוע שבו חבר הכנסת איימן עודה – מושא החיקוי הראשון של שורוש ב"ארץ נהדרת" – הותקף בהפגנה נגד הממשלה בנס ציונה, הרגשנו צורך לשאול את השחקן איך הוא חווה את מה שקורה במדינה. דוגמה אחרת שהתרחשה ממש באותו הערב היא התקיפה ההמונית של עובדי המזנון בבית הקולנוע סינמה סיטי בירושלים בידי עשרות נערים יהודים שקראו "מוות לערבים".
שורוש מרגיש פחות בנוח לעסוק בשאלות בניחוח פוליטי, אך בוחר להשיב: "זה נוגע בי ברמה הבסיסית בלי קשר ליהודים או ערבים. אני לא יכול לראות סרטונים של מישהו מקבל מכות. יש הרבה מתח במדינה שלנו, ואנחנו במלחמה הכי גדולה ומטורפת בהיסטוריה שלנו. ויש השלכות למתח שקיים פה. זה כמו בקבוק קולה שאתה מנער ואז יוצא קצף כשאתה פותח. ברגעים הטובים שלנו, התמהיל מדהים ויוצר הרבה דברים טובים, אבל ברגעים כאלה זה מעורר הרבה לחץ. אני חושב שצריך לשפוט את הדברים האלה אחרי זה. לשפוט עכשיו, בתוך המצב הנוכחי, אלה לא ההשלכות של המלחמה. ביום שתיגמר המלחמה, נבין".
"יש כאן אוכלוסייה ערבית במדינה הזאת, עם משפחות שחיות שם", הוא מציין. "גם אם מדובר באנשים תומכי ישראל, זה יוצר לחצים ולא יעזור כלום. זה כמו לשפוט בן אדם באמצע התקף עצבים ולהגיד – זה האיש. אני לא יכול לשפוט לא את איימן עודה כחבר כנסת וגם לא את האזרחים. יש פה טרלול, והמלחמה הזו צריכה להסתיים. ברגע שנהיה ב'יום שאחרי', נוכל להבין מה גרמה לנו המלחמה הזו ומה זה אומר גם על היחסים בין יהודים לערבים. זה מתפרץ כי הרבה שנים זה נשמר בוואקום. עכשיו זה יוצא, ואני לא רואה בזה דבר שלילי. התופעות הן שליליות, אבל אם אתה רוצה לטפל באופן יסודי – אתה חייב להוציא את השד מהבקבוק".
"רצוי שיהיה טיפול יסודי, ועם הכרעה, כדי שנבין סוף-סוף איך דברים יושבים בהיגיון של מדינה, איפה היא נמצאת ומה קו הסיום. לא להכניס אותנו שוב ללופ של רקטות וחוסר איזון. צריך ללכת עם הדבר הזה עד הפתרון, שאני לא יודע מהו. גם המשפט 'עד שכל החטופים יחזרו' כבר הפך ציני. אנחנו מעבר לזה, הם כבר היו צריכים להיות כאן. מישהו השאיר את 7 באוקטובר ולא פתר את הבעיה. צריך לפתור את הבעיה ולא להשאיר אותה לאורי וליבי", הוא מזכיר את הילדים שלו – ומעלה מחשבה שחולקים היום הורים רבים אחרים: בשוך הקרבות, איזו חברה ומדינה אנחנו משאירים לילדים שלנו?
התוכנית הבאה של "רוקדים עם כוכבים" תשודר בשני אחרי החדשות