בבסיס האם של עוצבת הבזק (אוגדה 99) בנחשונים, רגע אחרי שהזדכו על ציוד הלחימה, הם מתיישבים מולי, ארבעה אנשי מילואים שכבר ראו ועשו לא מעט. התחושה באוויר היא כאילו מישהו חסר כאן, או יותר נכון נוכח בלי שהגיע – ורק בהמשך יתברר לי למה. בעיני המביט מבחוץ זה יכול להיראות כמו סופה של תקופה, רגע שבו אפשר סוף-סוף לחזור לחיים הרגילים. אבל להם זו בסך הכול תחנת ביניים. אחרי יותר מ-350 יום על מדים מאז 7 באוקטובר, לוחמי המילואים של חטיבת הצנחנים 646, בני 20 ומשהו, 30 ומשהו וגם 40 פלוס כבר שכחו מזמן איך זה באמת להיות אזרחים.לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאןאנחנו כבר בסבב החמישי, הם אומרים, כמעט כלאחר יד. המילים אולי נשמעות כאילו הן נאמרות בקלות, אבל מספיק מבט קצר בעיניים הטרוטות שלהם כדי להבין את המשמעות: שגרת חיים שנקטעה באחת, קריירות בהייטק, לימודים באוניברסיטה, משפחות צעירות עם תינוקות בני יומם.השבוע נכנסה האוגדה שלהם עמוק להרחבת התמרון הקרקעי. משימתה העיקרית היא משימות הגנה. התפקידים והמשימות של האוגדה בכללותה, ושל הלוחמים הללו בפרט, צפויים להתרחב. היקף הגיוס צפוי להגיע ל-130 אלף אנשי מילואים.ג', בן 27, סטודנט למדעי המחשב, עוד מחזיק בטון התמים של מי שנחת היישר מתוך החיים האוניברסיטאיים אל תוך הלחימה הקשה ביותר של צהל אחרי עשורים. לידו יושב ל', בן 35, ראש צוות פיתוח בחברת הייטק במקצועו ואב לשלושה – אחד מהם בן שנולד ממש במהלך הסבב האחרון. מ', בן 27, מנהל תפעול בסטארטאפ מתל אביב, מגדיר זאת בפשטות: בערך 350 ימים על מדים – בסוריה, בלבנון, בעזה. אנחנו כבר לא סופרים. לצידם יושב י', בן 38 מירושלים ואב לארבעה ילדים, קצין אגם של הגדסר, שבאזרחות הוא סמנכל בחברת נדלן. ארבעתם חלק מקבוצה לא גדולה שנושאת על כתפיה את ביטחון המדינה בשנתיים האחרונות.היום שבו הכול השתנהבבוקר 7 באוקטובר הם הוקפצו בלי צו 8 מבתיהם. בצוהריים כבר היינו בימח, משחזר י' את אותו יום. התארגנו על ציוד, וברגע שהיה כוח ראשוני גדול מספיק נסענו לעוטף. הגענו לכביש 232 וגם למיגוניות – בחלק מהן היינו הכוח הראשון שנכנס פנימה ונחשף לזוועות שקרו שם, הוא מספר. באותו לילה וביום שאחריו נכנסנו גם לקיבוץ בארי וגם לעלומים, ללחימה ולעבודת הטיהור של הקיבוצים. הוצאנו עוד אנשים שמצאנו בממדים אחרי יותר מ-24 שעות. רק אחרי יומיים יכולנו לומר בוודאות שבקיבוץ בארי אין יותר מחבלים.הכניסה שלהם לתמרון בעזה הייתה בדצמבר 2023, דרך ציר נצרים – שהפך עם הזמן למסדרון העצום שמפריד, הלכה למעשה, בין צפון הרצועה לדרומה. לא ידענו בכלל שקוראים לו ככה, מודה י'. לדבריו, בהתחלה זה היה רק ציר, ולאט-לאט הפכנו אותו לעורק לוגיסטי עם מוצבים ומערך הגנה. זו הייתה עבודה מאוד מפרכת. כמעט אותה עבודה שעשינו עכשיו, בסבב השלישי, רק באזורים שונים, אפילו שההתייחסות בחוץ אחרת. אחרי מסדרון נצרים עוד הייתה לנו משימה בח'אן יונס.הסבב האחרון, שהסתיים זה עתה, היה קשה ביותר. במשך שלושה חודשים נלחמו גדסר 6646 וגדוד 8105 בסג'עייה, בציר נצרים, בדרג' א-תופאח ובבית חאנון. המשימה הייתה ברורה: לחצוץ בין השכונות העזתיות למערב הנגב, להשמיד מבני טרור ומנהרות, להקים מוצבי רצועת ביטחון שימנעו פלישה המונית לישראל ולהבטיח שלחקלאי נחל עוז תהיה האפשרות לחזור לשדותיהם בלי לחשוש.כשנכנסנו לסג'עייה עלינו על קו רכס שולט. מצד אחד רואים את כל העוטף: את נחל עוז, את הבסיס וגם את הקיבוץ. מהצד השני, מתחתינו, נפרשים הבתים הצפופים של סג'עייה, מספר י'. ראינו שהייתה שם עבודה של הצבא לפנינו, אבל עדיין – הבתים עמדו, צפופים, זה ליד זה. גם ממה שידענו וגם ממה שגילינו בדרך – המנהרות ותשתיות התת-קרקע עוד היו פעילות. היה ברור למה אנחנו נמצאים בנקודה הזאת בדיוק: לעמוד כחיץ בין היישובים ובין מה שיש שם מעבר.החומות הוסרו – והחקלאים חזרורכס השבעים, שממנו התבונן י' על העוטף, הוא רכס נמוך שקיבל את שמו בשל גובהו – 70 מטרים בלבד. גבוה מספיק כדי לשלוט באש ובתצפית על קיבוצי העוטף, ובמקביל הוא יוצר חיץ בין הנגב המערבי ובין שכונות העומק של עזה – מזייתון ועד סברא, שיח' עיג'לין וא-רימאל. בתום סבב המילואים החמישי כבר חזרו חקלאי נחל עוז לחרוש את אותם שדות שלא יכלו להתקרב אליהם במשך שנים. גם חומות הבטון שהקיפו את הקיבוץ מאז לפני כשנתיים וחצי הוסרו.היה ברור למה אנחנו נמצאים בדיוק בנקודה הזאת: לעמוד כחיץ בין היישובים ובין מה שיש שם מעברכשעזבנו את הנקודה הזאת היא נראתה אחרת לגמרי, מספר י'. עשינו שם עבודה שאי אפשר להתווכח איתה. היום זה קו מוצבים עומד, וכשאתה מסתכל מנחל עוז מה שאתה רואה אלה מוצבים של צהל עם דגלי ישראל. גם ל' מתחבר לתחושה בעת התצפית על השטח. לי אישית הייתה משפחה בכפר עזה, והיא נטבחה ב-7 באוקטובר, הוא מספר. היה לי חשוב לקחת את הצוות לקיבוץ – זו הייתה עיקר המשימה שלנו שם, להיות חוצץ. אלה קרובי משפחה, אז אולי זה יותר בוער בי, אבל בצוות שלנו התחושה שלא נאפשר לדבר כזה לקרות שוב חזקה מאוד.צילמתי אותו ושם הוא נהרגמחוץ למוצב, סמוך לציר נצרים, יש הרבה הריסות ואבק אבל אין נפש חיה. זהו רק קטע קטן מתוך עשרות קילומטרים של צירים בשטח העזתי שבהם שולט צהל באופן קבוע, וכן במוצבים סטטיים, שלרוב מאוישים בהיקף מוגבר. כדי לאפשר את האחיזה בשטח נסמך כל ציר כזה על השטחה כמעט מוחלטת של עשרות אלפי מבנים.ההרס נועד לצמצם את הסיכון לכוחות הפועלים בעזה, למסד את שגרת יומם בנוחות יחסית – וגם למנוע מחמאס את האפשרות לחזור ולחדש את חפירת המנהרות בהסתר או להטמין מטעני חבלה ולהגיח במפתיע אל פני הקרקע. בימים תופסים עמדות כדי להגן על המוצב, מתאר ג', ובערבים יוצאים לפעולות כמו הריסות למיניהן, מאבטחים עבודות.מ' וג', שניהם בני 27, משרתים יחד מאז הגיוס לעורב צנחנים במרץ 2016. הסבב הזה היה קשה במיוחד אחרי שאיבדו את חברם הקרוב, רב-סמל ראשון (במיל') אלון פרקס, בן 27 מקיבוץ כברי שבגליל המערבי. בתחילת יוני, בהיתקלות בסג'עייה, נורה פרקס למוות בידי מחבל שהגיח מבית סמוך. לוחם אחר נפצע קשה.הכול קרה בשניות, נזכר מ'. שמענו בקשר שיש היתקלות, בהתחלה לא היה ברור אם זה ירי שלנו או שלהם. ואז הצעקות. פעלנו בדיוק לפי מה שלמדנו – פינוי פצועים, חיפוי, דיווחים בקשר. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. אלון נהרג במקום, וגם התגובה המהירה שלנו לא הצליחה לצערנו לחסל את המחבל. ג' מחזיק בזיכרון תמונה שלא מרפה: ראיתי אותו, לקחנו אותו בידיים, העברנו אותו. זה לא משהו שיעזוב אותי אי-פעם.בצוות של פרקס נותר חלל עצום. תמיד היה לו מורל גבוה, אומר מ'. תמיד עם חיוך, תמיד מזכיר למה אנחנו פה. בן אדם שידע לנגן, לשיר, להצחיק גם ברגעים הכי קשים. לפני הפעולה האחרונה הוא הסתכל עליי ונתן מבט של 'הגענו לשיא'. עניתי לו בהצדעה. זה היה שעה לפני שנפל. מ' מוסיף כי עשר דקות לפני האירוע חש תחושת נחת מוזרה פתאום: קמתי עם הטלפון, צילמתי את כולם אחד אחרי השני, עשיתי סרטונים לכולם. התמונה האחרונה שצילמתי – זו תמונה שלו, ממש במקום שבו נהרג.אימא שלו רואה בנו חלק ממנוהקשר עם משפחת פרקס הפך לחלק בלתי נפרד מחייהם. אנחנו לא עוזבים אותם, אומר ג'. אחת לשבועיים לפחות אנחנו שם. גם ביציאה הזאת נבקר את החבר שנפצע ואת המשפחה שאיבדה את היקר מכול. פתחנו קובץ משותף כדי לוודא שלא עובר שבוע בלי שמישהו מהצוות מבקר אותם. מבחינתנו זו חזית נוספת.י' לא היה יכול לצאת להלוויה של אלון בגלל הלחימה בסג'עייה, אבל לשבעה בבית המשפחה הוא הצליח להגיע. יצאתי מעזה ובאתי לפגוש אותם. נשארתי שם כמה שעות ויצאתי בתחושת משמעות חדשה לכל מה שאנחנו עושים, הוא מספר. הם העניקו לי תחושה מדהימה של הבנה – שאלון בחר בדרך הזאת, שהוא ידע בדיוק מה הוא עושה ושהם עומדים מאחוריו. הצוות כולו מתייחס למשפחה כאל חלק מהם. אימא שלו רואה בנו חלק ממנו, אומר ג'. אנחנו רואים בהם חלק מאיתנו. הם מחזקים אותנו לא פחות ממה שאנחנו מחזקים אותם.ל', בן 35, חווה בסבב הזה סיפור אחר לגמרי: לידת בנו השלישי, בעיצומה של הלחימה. נולד לי בן ממש תוך כדי הסבב הזה, תוך כדי הטילים האיראניים, במהלך השהייה שלנו בעזה, הוא מספר. היה בזה משהו מרגש מאוד. השלישה התקשרה אליי, נסעתי לבית החולים והייתי בלידה. פתאום אתה חוטף את המשמעות של להביא חיים חדשים לעולם, ורוצה להשאיר להם כאן ארץ בטוחה יותר. זה עשה לי משהו בפנים.כמעט אין-סופימוטיב מרכזי שחוזר אצל רבים הוא השימוש ברחפנים, שמשמשים כוח חלוץ ללוחמים המתקדמים בשטח. זה עוד זוג עיניים, מסביר י'. אתה מצליח הרבה פעמים לזהות אירוע שמתרחש מולך בטווח שעדיין לא מסכן את הלוחמים או את המוצבים. כוח רחפנים זיהה שלושה מחבלים מסתובבים עם שקים, והטיל עליהם רימון. אחרי שהם נפצעו ראינו שמהשק הזה מבצבץ RPG. הצלחנו לפגוע באויב לפני שהספיק להתמקם בעמדות שמסכנות אותנו.נולד לי בן ממש תוך כדי הסבב הזה, תוך כדי הטילים האיראניים, במהלך השהייה שלנו בעזהאבל הרחפן רואה בעיקר את מה שמעל פני הקרקע, ואילו הסכנות מגיעות לא פעם מהעולם שנחפר מתחת לקרקע. בחלק מהמקומות זה כמעט אין-סופי, אומר י'. היום לצהל יש אחיזה ניכרת מאוד בשטחים האלה, הוא מדגיש. הלוחמים מצאו את עצמם מוצבים סמוך למנהרה שדרכה נחטף סמר אורון שאול זל במבצע צוק איתן, וששימשה את המחבלים גם בקרב שנהרג בו מפקד גדוד 13 של גולני, סאל תומר גרינברג זל. אתה מכיר את הסיפור, אבל רק כשאתה עומד שם אתה מבין כמה זה קרוב לגדר וליישובים, הוא אומר. תהליך השמדת התוואי הזה היה קשה ושיטתי, אבל ברגע שאתה יודע שהצלחת לפגוע בתשתית משמעותית, תחושת הסיפוק אדירה.הלוחמים מסרבים לקבל את הדימוי של לרוקן את הים בכפית. ברור שזה קשה, אומר מ', אבל רואים את השינוי. חמאס כבר לא מסוגל להוציא לפועל פיגועים בסדרי גודל של 7 באוקטובר. י' מוסיף: חזרנו למסדרון נצרים, למקום שהיינו בו לפני שנה וחצי. בפעם הראשונה פחדנו להיכנס. עכשיו זה מקום מבוצר. זה הישג מצטבר. לא תמיד רואים אותו בזמן אמת, אבל בדיעבד השינוי ברור. למרות שכמפקד תמיד יש לך את הפחד של מה שיכול לקרות, היום אתה מסתובב באותם מקומות בתחושה של ביטחון, של עוצמה.בהתחלה היינו בכותרות הראשיותכשהלוחמים מתארים את ההצלחות, גם אם הן חלקיות, ברור שהפער בין מה שקורה בשטח ובין מה שמבינים בעורף מעסיק אותם. בחודשים הראשונים הכול היה כותרות ראשיות, אומר י'. היום זה כבר מאחורי הקלעים, אבל בשבילנו זה אותו דבר. להיכנס לעזה בדצמבר 2023 או בקיץ 2025 – זה אותו סיכון, אותו פחד, אותה עצימות.הבת שלי בת 3 – ושליש מהחיים שלה לא הייתי בביתמלבד הכוחות עצמם, גם הלוחמים שנפצעו והמשפחות השכולות לא זוכים לדעתם לאותו יחס. בבוקר כולם יודעים את השם של מי שנהרג, אומר מ', אבל בערב זה כבר נעלם מהחדשות. גם הפצועים – יש מעטפת, אבל התחושה היא שזה כמו טיפה בים. לפעמים לא נותנים להם את אותה חשיבות שהייתי רוצה שייתנו להם.ההיעדרות הארוכה מהבית משפיעה גם על בני המשפחה. ג', ל', מ' וי' מספרים גם על הקשיים שנוצרו בבית. הבת שלי בת 3 – ושליש מהחיים שלה לא הייתי בבית, אומר מ'. אשתי עובדת, מגדלת ארבעה ילדים לבד, בזמן שאני פה. בתחושה שלי אנשים צריכים לנשק לה את הרגליים. היא נושאת בנטל שאף אחד במדינת ישראל לא נשא בו קודם במשך שנתיים שלמות. מי שהמשפחה שלו לא רתומה, מאוד קשה לו להיות כאן.מ' מוסיף: אימא שלי לבד בבית, כשאני ואחי שנינו במילואים. היא נושאת את כל הדאגה, אף אחד לא רואה את זה. אנשים בעבודה שלה מתייחסים אליה כאילו זה עוד יום רגיל. גם ל' מספר על הנטל שמוטל על המשפחה: להורים שלי יש שני בנים בעזה במילואים, גם בסבב הראשון וגם בסבב הזה. אח שלי נפצע בתקרית קשה, חבר לידו נהרג. אני כל הזמן חושב על אימא שלי שטיפלה ביום-יום בשתי בנות בסבב הראשון, ובסבב הזה גם בילד השלישי, כששני הבנים שלה נלחמים בעזה. כל המשפחה סביב זה.עוולה מוסרית שלא תעלה על הדעתאחרי מאות ימים על מדים, השאלה על שחיקת המילואימניקים צפה מאליה. אבל מי שמדמיין לוחמים עייפים עד כדי ייאוש – טועה. זה קשה, ברור, מודה י'. אבל זה מה שאנחנו עושים כבר שנים. כל שנה היינו נפגשים לאימון גדול, עם התזכורת ש'מחר עלולה להיפתח מלחמה'. אף אחד לא באמת חשב שתהיה מלחמה כזאת, אבל כשזה הגיע היינו מוכנים. שיעור ההתייצבות בחטיבה בסבב האחרון עמד, לדבריהם, על כ-80%. את הלכידות בצוות הם מתארים כקו ההגנה האמיתי מפני השחיקה: איבדנו חבר, ועדיין כל 24 הלוחמים בצוות נשארו עד סוף התעסוקה. אף אחד לא פרש. העוצמה הזאת של הצוות היא המענה שלנו לשחיקה.לא יכול להיות שאתה רואה את השכן שלך יוצא ל-400 ימי מילואים – ואתה בביתובכל זאת, גם הם לא יכולים להתעלם מהפער הבלתי נתפס בחברה הישראלית: בין אלה שמתגייסים ומעמידים את חייהם בסכנה בשדה הקרב, ובין אלו שמשתמטים בחסות החוק. בין פטור גורף לחרדים ובין גיוס מסיבי של מילואים לצורך הסתערות מחודשת על עזה. בין שליחת אלפי צווי 8 שקוראים להם לעלות על מדים ולהתייצב לסבב נוסף, ובין המימון של נסיעות חסידים לקברו של רבי נחמן באומן, באותו הזמן בדיוק.יש אוכלוסיות שלמות שלא נושאות בנטל, וזה לא יעלה על הדעת, אומר י'. זו עוולה מוסרית. לא יכול להיות שאתה פותח את החלון ורואה את השכן שלך יוצא ל-400 ימי מילואים, ואתה נשאר בבית, הוא מוסיף. לא יכול להיות שאתה רואה את המשפחה השכנה יושבת ודואגת לבן שלה, וזה עובר לידך. בטח שלא יכולה להיות חברה שאופן ההסתכלות שלה על הדברים הוא כזה. זה לא משהו שאפשר להשלים איתו. ג', הצעיר שבחבורה, מוסיף: רוב החברים שלי לא היו בקרבי, ויכלו להיות. אימא שלי, שדואגת לי, לא שונה מאף אימא אחרת.למרות הכול, הם מתעקשים שלא לראות עצמם כגיבורים. אני לא חושב שאני עושה משהו מיוחד. זה צריך להיות הסטנדרט, אומר ג'. פרקס, למשל, אמר לי יום לפני שנהרג שהוא מוכן להיות עוד חצי שנה במילואים – העיקר שכולם יחזרו. זו בעיניי הצוואה שלו. הוא מגיע ממשפחה שכולה משני הצדדים, ולמרות זאת המשפחה תומכת. סבא שלי נהרג במלחמת יום כיפור, ובעלה הראשון של סבתא שלי נהרג במלחמת העצמאות, מבהיר ג'. לאבא שלי קשה מאוד שאני בעזה, אבל הוא מבין את החשיבות.הם מדברים גם על השיח הציבורי המתלהם, שמלווה אותם מרחוק. במוצב אתה יושב עם אנשים מכל החברה הישראלית – דתיים, חילונים, שמאל, ימין, אומר י', מדברים, צוחקים, מתווכחים. מדברים על הסוגיות הכי מפלגות שקיימות, אבל יש בסיס משותף. ואז אתה יוצא החוצה, קורא את הפושים בטלפון, ורואה איך אותם נושאים צפים בכנסת, בתקשורת וברשתות החברתיות. יש משהו בשיח הזה שלוקח את הדברים למקום הרבה פחות מחזק.תמיד עלולים להפתיע אותנוכשאני שואל מה מצפה להם בהמשך, הם מחייכים במבוכה. תמיד עלולים להפתיע אותנו, אומר י'. רשמית, עד סוף 2025 לא יקראו לנו. אבל כבר למדנו לא לבנות על זה. שבועות בודדים לאחר פגישתנו הם באמת קיבלו צווים לסבב מילואים נוסף, כחלק מגיוס המילואים ההמוני. ארבעה גברים שחזרו לסדיר באמצע החיים. אחד עזב לימודים, השני הייטקיסט ואב לשלושה, השלישי מנהל צוות בסטארטאפ והרביעי סמנכל בחברת נדלן עם ארבעה ילדים בבית. כולם כבר יודעים שהחיים האזרחיים, לפחות כרגע, הם רק פאוזה בין סבב לסבב.כשאני עוזב את מפקדת האוגדה, הם עדיין שם – מדברים וצוחקים זה עם זה. לרגע זה נראה כמו פגישת מחזור. ובכל זאת, התחושה שמלווה אותי היא לא של ייאוש אלא של בחירה. הם יודעים בדיוק למה הם כאן. הם זוכרים היטב מה ראו בעוטף, מה חוו בסג'עייה ומה איבדו כשהחבר הכי טוב שלהם נפל בקרב. אלון פרקס כבר לא ישב לצידם. אבל הדרך, החיוך והגיטרה שלו מלווים אותם לכל מקום. הוא ספג כדורים שכנראה היו יכולים לפגוע ברבים אחרים מהצוות, אומר מ', במותו הוא הציל רבים, ואנחנו נזכור אותו לנצח.עמוד האינסטגרם לזכרו של רסר (במיל') אלון פרקס זלכל הפרטים בכתבה הותרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.