זה לא מרגיש כל כך רחוק, הרגע ההוא שבו יצאו מרכב מחבלי חמאס שלוש חטופות שדאגנו להן כל כך: אמילי, דורון ורומי. אחריהן חזרו ארבע תצפיתניות: לירי, קרינה, דניאלה ונעמה, משאירות בעל כורחן את אגם לעוד כמה ימים בשבי. ואז ירדה אגם מההריסות, וארבל וגדי שהתראו לראשונה באותו הבוקר וחזרו יחד. כמה דאגנו שלא יקרה להם כלום רגע לפני שיעברו לידי הצלב האדום. ואז גם באו עופר, ירדן וקית', ולאחר מכן שבו אוהד, אלי ואור, ואנחנו התקשינו להאמין שכך הם נראים, אבל הינה, הם בבית, ועכשיו הם יצעדו קדימה.
וזה נמשך, עוד אוויר חוזר לריאות כשסשה, שגיא ויאיר חוזרים, ואז עומר ועומר ואלי-ה וטל, וכמובן אברה והישאם. ואצל כל אחד זה חיבוק, ומעגל שנסגר וחיים שנמשכים. אבל זהו. מאז הנקודה הזו, לפני חמישה חודשים וכמה ימים, לא שוחררו עוד חטופים במסגרת עסקה, למעט עידן אלכסנדר, ששוחרר בשל ה"מחווה" של חמאס לאמריקנים.
לפני חודש היה נדמה שהינה זה קורה שוב: עוד עסקה נרקמת מול עינינו בין ישראל לחמאס. ראש הממשלה בנימין נתניהו נסע לוושינגטון, וציפיות המשפחות הרקיעו שחקים. נתניהו, שנפגש עם המשפחות, אמר להן: "אנחנו על הדרך הטובה, נחזיר לכן את הילדים". זה עדיין לא קרה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
התזה המקובלת היא שחמאס הוא שערם קשיים בחסות קמפיין הרעב, שהצליח לתפוס את הכותרות הראשיות בעולם ואפילו את הקשב של נשיא ארה"ב, ובחסות הצונאמי המדיני שגם היום מתרגש על ישראל, כשעוד ועוד מדינות קוראות להקים מדינה פלסטינית. ואכן זה מה שקרה: חמאס התעקש על מספר גבוה משמעותית של מחבלים שישוחררו ממה שסוכם דרך המתווכות, סירב לנוכחות ישראלית בעומק הפרימטר והתעקש על חלוקת סיוע הומניטרי באמצעות המנגנון הישן.
אלא שיש גורמים במערכת הישראלית שתוהים בקול כך: "על זה לא מפוצצים עסקה. אם ייכנסו 500 משאיות במנגנון הישן ו-100 דרך מרכזי הסיוע, או שכל המשאיות יעברו דרך המנגנון הישן ומשם לחמאס – זה מה שמפיל עסקה? לא זה מפיל, וגם לא הפער בין נוכחות בפרימטר בעומק של 800 מטר או של 1,200 מטר מקו הגבול – אלה זוטות כשמדובר בדיני נפשות, בהצלחת חיי אדם מהתופת", אומר גורם בכיר שבקיא ברזי המשא ומתן.
ואותו גורם גם מאשים: "חמאס העמיד קשיים, אבל היה אסור לישראל לנתק מגע. גם אם החזירה את המשלחת להתייעצויות, היה עליה להשיב אותה לקטאר ולחתור בכל דרך להסכמות. נתק מהחדר זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות. אם מנהלי המו"מ לא מבינים את זה, הם לא מבינים עיקרון בסיסי בניהול פשרות. אפשר לריב, להתפוצץ, אפילו לנתק מגע באופן רגעי, אבל אסור לזה להפוך לקצר שאי אפשר לתקן אותו".
חילוקי הדעות על העבר כנראה שייכים לעבר, אלא שגם עכשיו – ממש בימים ובדקות אלה – יש הבדלים באופן שבו רואים הדרגים האמונים על השיחות את הדרך שבה ישראל צריכה לפעול. גישה אחת אומרת שעד שלא מקבלים סימן ברור לכך שחמאס מוכן להתגמש, לא שבים לקטאר או למצרים. גישה שנייה אומרת שישיבה על הגדר והמתנה לחמאס הן בדיוק מה שארגון הטרור רוצה, כלומר למשוך זמן – ואל לה לישראל ליפול לשם. עליה ליזום כל הזמן ולהעלות מתווים חדשים. זה נכון גם אם המגעים ייכשלו, שכן במצב של אקטיביות וחתירה להבקעה – יהיה לישראל הרבה יותר אשראי בין-לאומי וגם הבנה מצד המתווכות שהגורם שתוקע את המהלכים הוא ארגון הטרור העזתי – ולא ממשלת ישראל. הפסיביות לא משחקת לטובת המו"מ, אבל גם לטובת התדמית והגיבוי הבין-לאומיים.
אלא שאל הקלחת הזו נכנסים כעת שניים: נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ויו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ'. באופן די מדהים, שניהם מושכים לאותו הכיוון. טראמפ, באמצעות השליח המיוחד סטיב וויטקוף, מדבר על "הכול או לא כלום", ובמילים אחרות: אם חמאס לא יסכים להגיע לעסקה כוללת, ישראל יכולה לעשות ככל העולה על רוחה כדי להכריעו ולנסות להביא את החטופים בדרכים של לחץ צבאי משמעותי. סמוטריץ' אומר בדיוק את אותו הדבר, רק הפוך. אל לה לישראל להמתין בכלל לרצון של ארגון הטרור להיכנס אל החדר: עליה לפעול כעת בכל הכוח, ולא לחכות – כמו שרוצה טראמפ בהנחה שהאיומים לא יובילו את חמאס אל מרחבי הגמישות.
האיגוף הזה מימין, הן של טראמפ והן של סמוטריץ', נכנס היטב אל מערך קבלת ההחלטות של ראש הממשלה, ואפילו היה כר פורה לוויכוח נוקב ומר בין שני יועציו הקרובים. מצד אחד ראש המל"ל צחי הנגבי, שכפי שחשפנו התנגד לתוכנית לכיבוש הרצועה ותמך בזו של הרמטכ"ל אייל זמיר: כיתור העיר עזה וביצוע פשיטות ממוקדות, תוך הפעלת כוחות קומנדו ותקיפות מהאוויר. ומצד שני איש אמונו והלוחש על אוזנו של ראש הממשלה, רון דרמר.
השר דרמר סבור כי כלו כל הקיצין ויש ללכת כעת למהלך להכרעת חמאס, גם אם המשמעות היא פגיעה בחטופים, אמירה שעד לפני כמה שבועות לא הייתה נכנסת בכלל ללקסיקון האפשרויות של ישראל. דרמר סבור שישראל צריכה לטרוק את הדלת בפני עסקה חלקית, גם מכיוון שהתנאים שלה לסיום המלחמה רחוקים שנות אור מאלה של חמאס. ונתניהו? לא שהיה למישהו ספק – הוא בחר בגישה של דרמר – שהיא, כאמור, הגישה של סמוטריץ'.
שווה להתעכב על הדברים הקשים שהטיח סמוטריץ' בנתניהו השבוע. "איבדתי את האמון שראש הממשלה יכול ורוצה להוביל להכרעה ולניצחון", אמר בסרטון שצולם באופן מוקפד, משל היה יו"ר הציונות הדתית עמוק בקמפיין. אגב, במהלך ישיבת הקבינט היה סמוטריץ' מפורש שבעתיים כשהטיח בנתניהו: "אתה משקר לציבור. כל המטרה שלך בתוכנית לכיבוש עזה היא להביא את חמאס לעסקה, אתה לא רוצה לנצח". אלה דברים דרמטיים. שר ושותף בכיר של ראש הממשלה בעצם אומר לו (ולא בפעם הראשונה) שהוא לא אומר אמת, שהוא מוליך שולל, שהוא משקר.
רבים במערכת הפוליטית סברו שסמוטריץ' יפרוש מהממשלה – אבל זה לא קרה. יש לכך שלוש סיבות עיקריות: האחת, סמוטריץ' הוא יו"ר מפלגה ש"אין אותה". הוא לא עובר את אחוז החסימה בסקרים, ואם זה יימשך כך, את הכנסת הבאה הוא יראה רק בזיכרון. השנייה, המהלכים שסמוטריץ' מבצע ביהודה ושומרון. אומנם הקשב הישראלי לא שם, אבל יש שם תנופת בנייה דרמטית ואישורי תוכניות של שכונות ויישובים חדשים בהיקפים שסמוטריץ' היה יכול רק לחלום עליהם בעבר. לא כל כך כל מהר הוא יפסיק את ה"מהפכה השקטה" הזו. אבל שלישית, כיוון שראש הממשלה, בתבונתו הפוליטית הגדולה, מיהר באמצעות אנשיו לתדרך ש"עסקה חלקית ירדה מן הפרק". סמוטריץ' קיבל את שרצה, לפחות על הנייר: הקבינט אישר תוכנית לכיבוש עזה, שתיעצר – רק במקרה של הסכמות על התנאים לסיום המלחמה, ולא למען עסקה חלקית, שבסופה ספק אם תוכל ישראל לחזור להילחם.
התמרון הפוליטי של נתניהו בא לידי ביטוי גם בהחלטת הקבינט עצמה, שיש לפחות שלוש דרכים לפרש אותה. יש שיטענו שמדובר שמדובר בצעד מקדים לכיבוש עזה שיצא לדרך, גם אם ייפגעו במהלכו חטופים. סמוטריץ' ובן גביר מוכנים ליצור את המדרג הזה בפועל בין מטרות המלחמה. הם לא רוצים כמובן לראות חטופים שייפגעו, ובכל זאת – מיטוט חמאס חשוב להם יותר משחרור חטופים. אם כך קוראים את ההחלטה, כפשוטה, שניהם יכולים להיות מרוצים.
דרך שנייה לראות את ההחלטה היא שמדובר בכל זאת בהחלטה הדרגתית, שייקח זמן לבצעה, ושצה"ל יפעל באופן מדוד וינסה ככל מאודו להימנע מפגיעה בחטופים. הדרך הזו קלה יותר "לעיכול" גם בציבור, גם בצבא ואולי גם בקרב חלק מהשרים שהצביעו בעד רק בשל נאמנות לנתניהו ולא למצפון שלהם. דרך שלישית היא לראות את ההחלטה כשוט, איום, מנוף על חמאס, כדי להחזירו אל שולחן המו"מ. במצב שכזה, האמריקנים מרוצים, חלק משריו הבכירים של ראש הממשלה מרוצים – אבל סמוטריץ' ובן גביר פחות. החלטה אחת, ולפחות שלוש דרכים לפרש אותה. פלא שנתניהו מצליח להחזיק את כל הכדורים באוויר?
בסופו של השבוע הזה, תיראו מופתעים, עדיין לא ברור לאילו מהאופציות חותר נתניהו. האם לו עצמו ברור? ספק. ובכל זאת, אם שופטים על פי דברים שהוא אומר בשיחות סגורות, לפי הבטחות שהוא פיזר למשפחות ולפי דברים שהוא עצמו אמר לאחרונה: נתניהו רוצה עסקה. אם תבוא עסקה חלקית, אפשר להעריך בזהירות, נתניהו לא יאמר לה לא. זה לא יפתור את הבעיה האסטרטגית שמונחת לפתחו, אבל זה ייתן לו זמן. וזמן, מי כמו ראש הממשלה, בטח במצבו, יודע, הוא משאב הרבה יותר נצרך לשם שרידות מאשר החלטה נחרצת.
