יאיר הורן חזר אחרי 498 ימים מהשבי ועדיין לא סיפר את מה שעבר שם במנהרות, אבל הריאיון הזה הוא ריאיון אחר. לא תשמעו כאן על הרעב הקיצוני או על אימת המוות, על זה הוא עוד לא יכול לדבר. זה ריאיון של אח גדול שנאלץ להשאיר את אחיו הקטן איתן בגיהינום - ולמרות שהוא חזר, הוא עדיין שם איתו. "בגדול אני מרגיש שאני באותו סיפור מאז שבעה באוקטובר, אני חי באותו סרט", הוא מספר.
"פעם אחת הפציצו איזה מקום שהיינו בו, ואז זה היה ממש קרוב אלינו", הוא נזכר באחד הרגעים המסוכנים ביותר שלו ושל אחיו איתן יחד בשבי. "יצאנו בריצה ואיתן לא בן אדם ספורטיבי, עכשיו צריך להתהלך במנהרות ככה וככה, והוא עוצר שם ואנחנו חייבים לרוץ, כי בנוסף לטילים או מה שזה לא היה יש גם את הגזים הרעילים. הוא עוצר ואני מושך אותו מהיד, מהזרוע - בן אדם שוקל מעל 100 קילו ואני מנסה למשוך אותו, הולכים.... יצאנו בנס. עכשיו אני לא שם כדי למשוך אותו מהזרוע".
"היה ברור - חוטפים או הורגים"
"כל אחד מאיתנו האחים עלה לארץ בזמנו, זה החינוך שקיבלנו - ישראל, ציונות, עלה והגשם", מספר יאיר הורן, ומשחזר את רגע החטיפה ב-7.10: "לא לקחו אותנו יחד. נכנסו לבית, באו לממ"ד, היינו בממ"ד ואז התחלנו עם הדלת, הם ניסו לפתוח ואני החזקתי בדלת, אז התחילו לירות בדלת ואני עושה את השיקול שהם יורים ואחרי זה יכול לבוא משהו יותר גרוע".
"החלטתי שאני מפסיק להיאבק ופותח את הדלת, ידיים למעלה. הושבתי את איתן בצד, התנפחתי, ניסיתי לכסות עם הגוף שלי שלא יראו אותו ויצאתי עם ידיים למעלה, לקחו אותי כמה חבר'ה".
אז כשלוקחים אותך אתה חושב שאולי אפילו הוא ניצל ברגע הזה? או שהמחשבות אחרות.
"לא, לא, לא, זה היה ברור - שחוטפים (אותו) או שהורגים. אותי מעלים על טוסטוס, עובר קצת התעללות בדרך עד שמגיע לאיזה פיר, מכניסים אותי למנהרה וזה איפה שאני 'מבלה' את כל הזמן שלי - מנהרות".
"מחוסר החמצן לא הצלחנו לצחוק"
במשך כמה ימים יאיר מוחזק בנפרד ולא יודע מה עלה בגורלו של איתן - אם נרצח או נחטף כמוהו. במהלך אחד המעברים במנהרות הוא מבחין פתאום באיתן. רק אחרי חמישים ימים יחברו ביניהם, והם יוחזקו יחד עם שגיא דקל חן, דוד קוניו ונמרוד כהן.
"קודם כל אנחנו מנסים מן הסתם להרים אחד את השני, זה קשה להגיד במצב כזה אבל אנחנו מנסים להיות משפחה עם חוש הומור, כנראה חוש הומור מטומטם מאוד, אבל חוש הומור. זה אחד מהדברים שהחזיק אותנו במשך השבי".
כן? הצלחתם למצוא גם שם איך לצחוק?
"אני אגיד משהו מוזר, אבל מחוסר החמצן אף אחד לא הצליח לצחוק צחוק אמיתי, להוציא את הצחוק, אז מחייכים טיפה אולי. החוויה של להיות ביחד - זה לא היה קל, כי כל הזמן אני ניסיתי לשמור עליו והוא ניסה לשמור עליי. את מקבלת סאג' או פיתה לאכול עם קצת שעועית או חומוס ואז (אני אומר) 'עזוב, אני אכין לך' ואז הייתי מכין ושם לו עוד כף של שעועית, כאילו שארבע השעועיות האלה זה מה שיעשה את ההבדל".
איך בכלל שורדים כל כך הרבה ימים? איך לא משתגעים? או שמשתגעים?
"בגלל שזו הזיה אחת גדולה, זה כל כך הזוי, אתה ממשיך עם הגלגל וממשיך וממשיך - לא עוצרים ואומרים 'אוי, אכלתי אותה', פשוט ממשיכים את השגרה המטורפת הזאת ומחכים - או להשתחרר או למות, כי זה מה שיכול לקרות כל שנייה".
"אולי זאת הפעם האחרונה"
אתה יכול לספר לי על רגע הפרידה מאיתן?
"כמה ימים לפני כן באו והודיעו לנו, לכל הקבוצה, ששניים משתחררים, ששניים חוזרים הביתה, והיו ימים של מלא מתח".
שניים, אבל לא אמרו לכם מי?
"לא אמרו לנו מי. היו כמה ימים שהסתכלנו אחד על השני, ואז כמה שעות לפני, הם באו ואמרו לנו שאני ושגיא משתחררים, מחזירים אותנו, ואז צילמו אותנו, את הסרטון הזה".
באותו סרטון תועד איתן אומר: "אני מאוד שמח שאח שלי יוצא מחר, אבל זה לא הגיוני בשום צורה שמפרידים בין משפחות. תוציאו את כולם ואל תפרידו יותר משפחות. אל תהרסו יותר את החיים של כולנו" - ומתייפח על כתפו של אחיו. "אני לא יודע אם זו הייתה הפעם האחרונה שאני אראה את אחי או את דוד או את נמרוד", אומר יאיר בעצב. "היינו אמורים לישון, אחרי זה אף אחד לא ישן".
מה הספקת לומר לו?
"אלה היו רגעים של שקט, לא היה צריך לדבר, הבנו מה הולך שם".
"מרגיש שזה סיוט"
בשבי כיום יש גם את זוג האחים דוד ואריאל קוניו ואת זיו וגלי ברמן. אתה יכול, בתור האח היחיד שחזר מסיטואציה נוראית כזו, לנסות להסביר איך זה בכלל? זאת אומרת, מצליחים להיאחז שם אחד בשני? יש בזה כוח או שזה עובד הפוך - כל הזמן התחושה שגם אח שלך נמצא איתך בסיטואציה כזו?
"נגיד למזלנו שהיינו כן ביחד, הוחזקנו ביחד, בניגוד לאריאל ודוד, גלי וזיוי. את דוד ואריאל אני מכיר מניר עוז, ואת גלי וזיוי אני לא מכיר אבל אני קורא להם גלי וזיוי, כי אפילו אני כבר התרגלתי שאנחנו סוג של משפחה גדולה, מקרטעת ולא מתפקדת".
לאורך התקופה בשבי, נוסף על התנאים הקשים וההתעללות הנפשית והפיזית, איתן מתמודד עם מחלת עור כרונית שהפכה מהר מאוד לזיהום בכל הגוף. כשיאיר חזר הוא העביר את המידע על אחיו לצוותים הרפואיים, שהוציאו דוח למנהלת החטופים על הסכנה שאינו מקבל תרופות. "זו מחלה סופר-מוזרה שאפילו לא כל הרופאים מזהים אותה בתור מה שהיא", אומר יאיר. "זה גורם לו להפרשות וחום וכאבים".
והוא לא קיבל שום טיפול.
"הטיפול הכי טוב זה להחזיר אותו אלינו, למשפחה, ואנחנו נדע בדיוק מה לעשות איתו. אותו דבר, צריך להחזיר את דוד לבנות, אותו דבר את נמרוד למשפחה, וככה עם כל אחד מהחטופים".
אתה שומע עכשיו על העסקה שמנסים לקדם, שמדברת רק על עשרה חטופים בחיים - שמונה בהתחלה, שניים אחרי. איך אתה מרגיש עם זה?
"אני לא אפסיק להרגיש שזה סיוט, כנראה שזה ילווה אותי עד סוף חיי הסיוט הזה, אבל זה מספיק זמן - צריך להוציא את כולם ביחד, כל החמישים ולגמור עם הסיוט הזה, זה הכול. אני חי בסיוט, כל המשפחה שלי, כל החברים שלנו, כל המשפחות של החברים בכל המדינה, כל המדינה בסיוט אחד גדול - חייבים לסיים ואולי-אולי נוכל לחזור או לנסות לרפא את המדינה שלנו".