עד לפני 10 שנים דביר בנדק שקל 150 קילו. היום, אחרי שהוריד כמעט חצי ממשקלו, הוא נלחץ מכל קילו עודף, אלא אם כן מדובר בחליפת השומן שנדרש לתפקיד החדש שלו בתיאטרון. כבר שנים שדביר בנדק הוא לא רק שחקן, הוא בן בית. אורח קבוע לארוחת שישי. כבר מהרגע שפרץ היה קשה לפספס את נוכחותו. גם בזכות הכישרון הגדול שלו, אבל גם כי המסך לא תמיד היה נדיב לשחקנים במידות גדולות.
"אני הייתי מדחיקן גדול, אני עשרות שנים הדחקתי את הצורה שלי", הוא מספר. "ניהלתי יחסים של שלום עם מה שראיתי כדי להיות מסוגל באמת להתנהל, אבל בדיעבד, גם היום ברפרנסים שאני רואה באיזה סניף של בנק ששכח להחליף תמונה או משהו, זה איש שלא ידעתי שהוא כזה גדול".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"איזה מזל שהאמנתי שאפשר לשנות"
"השמן הרגיל ברחוב מקבל מבטים ואנשים עוברים לצד שני של הכביש, שלא תדביק אותם", אומר דביר. "השמן הידוען החמוד מהטלוויזיה, קיבל חיבוק, בעיקר חיבוק". בהרבה מובנים דביר בנדק בנה קריירה שלמה מהחיבוק הזה. הוא לא היה צריך לאהוב את עצמו, הקהל עשה את זה למענו.
אתה זוכר מתי הבנת שאתה מדחיק?
"זה צירוף של כמה נסיבות. גם יולי שנולדה והתחלתי להבין שהזמן יש לו מרכיב בחיים שלי, ואני רוצה להיות כאן כשהיא תתבגר. גם הבריאות שלי, שהיא התחילה בגיל 40 קצת להיות אחרת, רופא של ביטוח של סדרה אמריקנית שממש ככה בפנים אמר לי: 'אתה תמות תוך שנה, שנתיים'. אמרתי לו למה? הוא אמר לי אתה 'פיט-פאט', אתה אלה שלא יודעים שהם חולים, ופתאום יקרה משהו והגוף לא יתמודד עם ה-150 קילו האלה. זה הפחיד אותי".
אתה חושב מה היה קורה אם לא היית מצליח?
"הייתי שוקל היום איזה 170 קילו 180 קילו, אלה לא חיים במשקלים האלה".
עד כמה משקל היה עניין מול נשים כשהיית צעיר?
"עניין גדול מאוד. יש מיעוט נשי חובב שמנים, השאר, זה אפילו לא החוויה המשיכתית".
כשאתה חוזר לבחור הצעיר הזה, שמתאר מעט חוויות עם נשים בגלל המשקל, זה גורם לך קצת להצטער?
"אני משלים".
אתה משלים איתו?
"לא, אני משלים חוויות".
אה, אתה משלים חוויות? גם תוך כדי נישואים?
"הנישואים שלי זה... אני נשוי לעירית, היא הבן אדם הכי קשוב".
יש יותר סיכוי שנשים מתחילות איתו ומפלרטטות איתו.
"נכון", עונה עירית. "מבחינתי זה סקסי". היא מסבירה כי "אנחנו המון-המון שנים ביחד. לא כל זוג עובר איזושהי מטמורפוזה כזאת, גם אני הייתי מאוד גדולה ועברתי שינוי תזונתי. קיבלנו הזדמנות לבאמת לגלות אחד את השנייה שוב. זה כאילו, אני מרגישה שאני גם אני מקבלת מחמאות כשהוא מקבל מחמאות. וכן, זה כיף לי לדעת שהוא נחשק".
הדרך להורות הייתה רצופה בקשיים
דביר נשוי לעירית כמעט 30 שנה. הם התאהבו בלימודי המשחק, והבינו מהר מאוד שהם רוצים להקים יחד משפחה. כיום הם הורים ליולי בת ה-15 וגלי בת ה-10. אבל הדרך להורות הייתה רצופה בקשיים, והביאה אותם להיעזר בפונדקאית.
"זה מגניב שעשו בשבילי כל כך הרבה", מספרת יולי בתו. כאילו, יש לי חברים שנולדו בטעות, אז אני כאילו, במעבדה, השקיעו בי, חשבו עליי. השקיעו כסף, אנשים...". דביר מתפרץ: "הרבה כסף. כן, אין מה לעשות. בשביל איכות משלמים". הוא מספר כי "אנחנו בילינו 12 שנים במרפאות פוריות וראינו זוגות מתפרקים על הבסיס הזה של 'את אמורה להצליח'".
איך אתם לא התפרקתם?
"אנחנו אף פעם לא הרגשנו שבלי ילדים אנחנו נמות. מה שגם גרם לנו באיזה שלב באמצע להפסיק לשנה או שנה וחצי, ולהגיד: 'בואי נחכה לבוקר שבו נתעורר ונגיד אנחנו רוצים ילדים'. אכלנו והשמנו, זה גם משהו ש... זה פיצוי, בטח. פיצוי גדול".
כמה שנים מאוחר יותר הם יוצאים שוב למסע - להביא לעולם אחות ליולי, וגם הפעם זה מסובך. יולי נולדה מהביצית של עירית והזרע של דביר, אבל מתברר שהפעם הם יצטרכו לעשות את זה אחרת. "זה כבר היה חמש שנים אחרי, היו לנו ביציות שלא הצלחנו להפרות אותן", מספר דביר. "אז מה שנקרא 'קנינו ביציות'".
תרומת ביצית.
"כן, תורמת ביצית. אישה תורמת, אוקראינית, שהובאה למומבאיי נשאבה שם, הזרע שלי, אני הטסתי אותו איתי למומבאיי. העוברים הופרו שם ואז הם הוכנסו לתוך פונדקאית נפאלית שבאה למומבאיי. תהליך מורכב".
כמה הגנטיקה היא עניין?
"אין שום עניין יותר מזה. הגנטיקה היום מעניינת אותנו נורא, להסתכל עליה ולהגיד 'מאיפה זה בא?'. זה לא שלי, לא שלך, זה כנראה שלה. אני אומר לך בכנות רבה: לא יודע איך אני הייתי מתמודד עם ההקשר הגנטי. היינו צריכים לרשום חופשת לידה לעירית, הם לא נתקלים בזה כל יום, אז לפקידה היה קושי להבין למה עירית צריכה לקבל חופשת לידה כשהיא לא האימא הביולוגית. אז היא צעקה לדוד, מנהל המחלקה, שיבוא. היו שם המון אנשים, ומול כל האנשים הוא אמר: 'תשמע, היא לא האימא הביולוגית. מה עושים איתה? והם ניהלו דיון קולני מאוד על...".
אתה מחייך עכשיו?
"אני חייכתי גם שם, וגם עירית חייכה שם, אבל זה חיוך של 'וואו'".
עירית מספרת: "כשיולי הייתה בת שנתיים כבר, הייתי בגינה פה בשכונה ופה ידעו על הפונדקאות, ואז מישהי באה ואומרת לי: 'יו אהובה, איזה באסה שלא חווית את זה, את ההיריון וזה'. עכשיו יולי בת שנתיים, אני אומרת לה: 'בסדר, אבל העיקר שאני אימא'. אז היא אומרת כן, 'אבל הדבר הזה שצומח בך, והקשר'. אני אומרת לה: 'וואלה, אבל את יודעת הנה יש לי...' ואז היא אומרת לי, אבל זה משהו שכאישה כאילו זה חוסר. זה שלא חווית את הדבר הזה גדל. עכשיו אני התחיל לעלות לי באיזשהו שלב וכבר חשבתי: 'טוב, תניחי לי מטומטמת. כאילו, מה את רוצה?'"
הסדרה ששברה שיאי גינס
לא רק במשפחה הפרטית של דביר יש סערות. לפני 4 חודשים, המשפחה הטלוויזיונית שלו החליטה לשחרר אותו מארוחת שישי. סברי מרנן, הסיטקום ששבר שיאי גינס ונמשך יותר מכל קומדיות המצבים בעולם ירד מהמסך, וישאיר את דביר ואותנו רק עם שידורים חוזרים. "סיפרתי ליולי שהסדרה יורדת, והיא... היא ממש בכתה. אמרתי לה, יולי זה... יהיו לי דברים אחרים, ואני יודע שהיא הייתה מאוד מחוברת, היא נולדה עם סברי מרנן. מסתבר שבחופשת הסקי הראשונה שלנו, אני אמרתי לה שזה בזכות סברי מרנן והיא הייתה בטוחה שנגמר הסקי".
אין יותר חופשות?
"אין יותר חופשות סקי. ויכול להיות שבאמת לא..." הוא מתלוצץ. אבל לא צריך לדאוג לחשבון הבנק של דביר. הוא, כידוע, הבנק עצמו, צוחק כל הדרך אל הסניף כבר 16 שנים ברציפות באחד הקמפיינים היוקרתיים שיש לעולם הפרסום להציע. על פי ההערכות, הג'וב הזה מכניס לו כחצי מיליון שקל בשנה, אבל מחייב אותו להתנהג בהתאם.
את השם שלו ספק אם תראו בעצומות אומנים שנויות במחלוקת. "יש משהו ש'שומר עליי' מאוד בקשר הזה, שחייב להיות יציב".
אנחנו נמצאים בתקופה מאוד מסובכת, ואני חושב שיש הרבה רצון שאנשי ציבור, אומנים, ינקטו עמדה על כל מה שקורה. ואני חושב שהמחיר שאתה מתאר בעוגן הזה, הוא אולי לא להתבטא בנושאים שאולי קצת שנויים במחלוקת.
"אני מרגיש בתקופה הזו שמה שחשוב לשמור עלינו, זה למצוא איזה דבק בחברה הזו, כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן. זה הרבה יותר מימין ושמאל, החטופים זה אלמנטרי כדי שנוכל לקום יחד כולם למחרת בבוקר. אני חושב שבלי לסמן לכל מי שגר במדינה הזו שאנחנו שומרים עליו ונשמור עליו, ונחזיר אותו במקרה כזה או נחליף אותו - לא נצליח להבריא".
העברת את רוב השירות שלך ברצועת עזה. כלוחם בנח"ל.
"כן, בשאטי, ברפיח בדיר אל-בלח, כן".
האמנת שכמעט 40 שנה אחרי נחזור לאותו מקום?
"לא".
כשאתה חושב היום על החיילים הצעירים, על המילואימניקים.
"אני לא מקנא באף אחד, לא שופט אף אחד. אלה אתגרים שילדים לא אמורים לעמוד בהם, אבל אנחנו במציאות מטורפת, שכנראה אין ברירה".
אין ברירה?
"אלא להשתמש בילדים האלו. יש ברירה לסיים? בטח. יש לנו חובה לסיים, ויש לנו חובה להצמיח מנהיגים אמיצים, שיהיו מסוגלים לדבר - בשני הצדדים".
אתה אופטימי לגבי מה שקורה במדינה היום?
"זאת השאלה הכי קשה ששאלת עד עכשיו. אני חושב שהמהות שלנו, או הגנטיקה שלנו, היא כזו שהיא מתגברת. אז אנחנו נתגבר".
"חיכה לי בחוץ להרביץ לי"
בתקופה האחרונה אפשר לראות אותו כמעט כל ערב בתיאטרון הקאמרי בהצגה "הליוויתן". בנדק חוזר להתמודד שם עם השדים הכי גדולים שלו, בתפקיד מרשים ומרגש כמרצה לספרות שנאבק בהתמכרות שלו לאוכל. סרט אמריקני שמבוסס על מחזה באותו השם זיכה לפני שלוש שנים את השחקן הראשי, ברנדון פרייזר, בפרס האוסקר.
בזמן שהוא לובש את חליפת ההשמנה, שאיתה הוא מופיע על הבמה, הוא מספר: "יש לי בסטנד-אפ שלי איזה 10 דקות על שמנים, שהרשיתי לעצמי לכתוב, כי זה משהו שחוויתי רוב חיי. לפני כמה חודשים מישהו שמן חיכה בחוץ להרביץ לי. נעלב נורא".
מה סיפרת?
"סיפרתי על שמנים בטיסות, על כמה קשה לשבת ליד שמן, מתוך החוויות הקשות שהיו לי מתוך האיש שנכנס למטוס תמיד ומקבל מבטים של 'רק שהוא לא ישב לידי, ואתה יכול להבין את זה גם, כי זה באמת לא נוח. מה לעשות? המטוסים לא בנויים לזה. החוויות מאוד קשות כשמן".
מותר לך לצחוק על שמנים עכשיו או שכבר זהו?
"בטח שמותר. מותר לכל מיני, מותר לצחוק על כולם. שיצחיקו עליי כמה שרוצים, צוחקים, הכול בסדר".
אבל אולי איבדת כבר את הלגיטימציה
"לא, אני שמן. אני עדיין חבר במועדון".
"אין לי שום יתרון על שחקן רזה שיעשה את התפקיד הזה", הוא אומר על המשחק בהצגה "הליוויתן", "חוץ מההבנה הנפשית של המקום הזה, שאתה מכיר את האיש הזה, שאני מכיר את האיש הזה, את הוויתור הזה שהוא מאוד קשה", מסביר דביר. "מאוד קשה גם לשחזר אותו, מאוד קשה להודות בו". בתיאטרון לא מחלקים אוסקר, אבל נדמה שחוויית המשחק הפעם לא דומה לשום דבר שדביר עשה בעבר.
אחרי שיורדים כל כך הרבה במשקל, יש איזה פחד לחזור להתמכרות הזאת שוב?
"פחד מוות. אחרי פחד שיקרה משהו לבנותיי, זה הפחד הבא. להחזיר הכול. הנטייה ישנה, ההרגלים הישנים יכולים לחזור ואני תוך חצי שנה יכול לחזור למשקל ההוא".
כן? חצי שנה?
"כן, וזה לא יקרה בחיים. זה פחד שאני מנהל עם עצמי, כל יום מפחיד את עצמי, מזכיר לעצמי שלא היה לי טוב ושמתים מזה בסופו של דבר".
ההצגה "לוויתן" מוצגת בימים אלה בתיאטרון הקאמרי
תחקיר: תמר סגל