"הייתי מאוד מרוצה מהחיים שלי, הייתי אדון ושליט לזמן שלי, עם אפס משימות טרחניות. בלי דוחות, אקסלים, בלי מיילים, בלי בוסים". המרואיין שלי, "עוז גולד", נזכר בנוסטלגיה בתקופה שבה היה נער ליווי, אסקורט בעגה של הקהילה הגאה. "עבדתי בהחלט. אבל מתי שרציתי, כמה שרציתי ואיפה שרציתי. ובעיקר, אחרי כל לקוח – נגמרה העבודה".
"הליווי היה התקופה הכי טובה בחיי", הוא אומר במפתיע ל-N12. "למרות התדמית, שם אתה לא עבד. אתה עובד שעה–שעתיים, וכמה גרוע שזה לא יהיה – זה נגמר. אתה מקבל לכל הפחות 150 אירו, וכשהלקוח הולך, מגעיל ככל שיהיה – חוץ מלעשות כביסה, סיימת את העבודה שלך".
"החיים כאסקורט הם לא כמו המטריקס של החיים הנורמטיביים – עבודה מודרנית שבה אתה נתון לגחמות של הבוס. אני מצאתי שזה לא מתאים לי, ושעבודה בשולי החברה יותר מתאימה לאורח החיים שלי", הוא מצהיר. אך מסלול חייו, כך הוא מגלה בהמשך, הראה לו גם צדדים זוהרים הרבה פחות ולקח אותו למקומות שלא שיער שיגיע אליהם.
הריאיון עם "עוז" רחוק מלהיות שגרתי. אם זה היה תלוי בו, הוא היה נחשף בשמו האמיתי ולא מסתתר מאחורי זהות בדויה. חשוב לו להדגיש: הוא לא מתבייש בעברו או בסיפור חייו, שגורם למי ששומע אותו לראשונה להרגיש כמו ברכבת הרים רגשית. מה לא היה שם: אשפוזים פסיכיאטריים, עבודה בזנות, שימוש בסמים, הידבקות במחלת מין, אובדנות – וכל זה בפרק זמן של פחות מעשור. לפעמים באמצע הריאיון צריך לנשום עמוק, ואי אפשר שלא להתאפק ולשאול אותו – לא היית רוצה חיים שגרתיים? לגור במרכז הארץ עם בן זוג ושני ילדים ולעבוד מ-8:00 עד 17:00? "חלום חיי זה חיים נורמליים", הוא משיב על השאלה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"סקס זה כמו לשטוף כלים"
"עוז", כיום בן 41, נולד וגדל במרכז הארץ, והסיפור שלו לא נשמע כמו של מי שמצפים שיתגלגל לזנות. בני משפחתו היו דמויות מפתח בעולם התקשורת, הוא גדל בבית מבוסס כלכלית ומעולם לא רעב ללחם. בגיל צעיר יחסית השתלב גם הוא בתחום התקשורת ואחר כך החל לנהל סטארטאפים. "אף אחד מהם לא הצליח כמצופה, וכשהחסכונות התחילו להיגמר מצאתי את עצמי מתחיל לחשוב על עבודה צדדית כדי שאוכל להמשיך לקדם את המיזמים הנורמטיביים. בתור חובב מין מושבע בואכה מכור, המחשבה לנסות להיות אסקורט קפצה לי לראש".
וכך, בסיפור על האופן שבו החל לעסוק בזנות, גם מתחיל הספר שכתב, "דרך הבשר", שמבוסס באופן מוחלט על סיפור חייו ופורסם בשם העט שלו. "להתפרנס בדרך מקובלת חברתית יכולתי בעצמי. לא הייתי זקוק ולא רציתי נדבות. להפך. כוח ההתפרנסות החדש שלי חיזק אותי, שימח אותי, נתן לי ביטחון קיומי שלא הכרתי קודם. הכסף שהרווחתי כאסקורט היה הכי הרבה כסף שהיה לי בחיים", הוא כותב בספרו – ומתאר איך הגיבו חבריו על העיסוק החדש שלו. "הם אמרו: 'אתה כל כך מוכשר! יכול לעשות כל כך הרבה דברים, רק תבחר', אבל אני לא חיפשתי מוצא, לא חיפשתי חלופה, לא התגעגעתי לחיי הקודמים ולמעשה מצאתי בחיי החדשים את החופש הכי גדול שאותו חיפשתי כל חיי – חופש מחרדה, חופש מדאגות של כסף".
אתה מתאר באופן לא שגרתי את הבחירה לעסוק בליווי.
"אני חושב שלציבור קשה להבין שסקס בין גברים שונה מהותית מסקס בין לגבר לאישה. רוב ההומואים שאני מכיר ו-100% מההומואים החתיכים שאני מכיר עשו איזשהו פורמט ארוטי ארעי לפחות פעם אחת בחיים בתשלום. זה לא כמו אישה, שיש לה משמעות לסקס. אצל גברים סקס זה כמו לשטוף כלים או להתקלח. זה משהו שצריך לעשות.
"נכון שיש בתוך הזנות קורבנות שזנות היא האופציה היחידה שלהם, אבל יש לצד זה אוכלוסייה שנסיבות החיים שלה, כמו שלי, אפשרו לה חיים נורמטיביים והיא בחרה בזה. הספר לא בא להתנצל אלא לספר מצב, והמצב הוא שבחילופי חוויה מינית בין שני גברים סקס הוא אירוע מכני וטכני לגמרי. לכן כל מה שחל על סקס בין נשים לגברים ועל זנות וכוח וניצול ופערים במעמדות ופוליטיקת זהויות – אין את זה בסקס בין גברים, אלא אם זה בחינם וזה מתוך אהבה".
"זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי"
בספר אתה מספר שהיה יתרון באסקורטינג, להבין את הערך של הכסף. אתה כותב: "פתאום למאה אירו היה תג מחיר מאוד ברור. על כל מאה אירו שהוצאתי, ידעתי בדיוק במה כרוך להרוויח אותם מחדש".
"כן, באסקורטינג הכסף מאוד מוחשי. עבדת שעה בלטפל בלקוח שבחיים לא היית נכנס איתו לסיטואציה אינטימית. אולי אתה סובל, אבל זה נגמר ב-200 פאונד בממוצע".
ובכל זאת, סיטואציה אחת בעיסוק הזה כן הצליחה לטלטל אותו רגשית. זה היה באמסטרדם. נער ליווי אחר הזמין אותו לעבוד איתו יחד אצל לקוח. "הרגשתי כמו חפץ. רוב הלקוחות שלי היו אירופים מנומסים, וגם אם הסקס היה מגעיל, הייתה דרך ארץ ולא נפלתי על מפוקפקים. אבל בסיטואציה הזו הם התייחסו אליי כמו לסמרטוט רצפה, וזו הייתה הפעם היחידה שהרגשתי רע ומושפל".
הכתיבה הייתה אחד הדברים ששמרו עליו בזמן שעבד בתעשיית המין. אחרי אותה סיטואציה – מיד כתב את שעל ליבו, בזמן שהוא מחכה ללקוח נוסף. את כל הסיפורים שבספר פרסם תחילה כבלוג באינטרנט, יומן רשת שצבר עוקבים אדוקים. "כתבתי הכול בלייב, בזמן אמת. יש לי מנגנון הדחקה מאוד חזק, זה מה שאפשר לי לעסוק בזנות. אם אין לך את המנגנון הזה אתה לא יכול לעבוד כנער ליווי. אחרי הסיטואציה הזו הייתה לי שעה להחליף מצעים, להתבשם ולקבל כוח בשביל עוד 200 פאונד. זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי. התחלתי לכתוב את זה ישר באובר, כשאני בדרך ללקוח הבא. אם לא הייתי כותב את זה באותו רגע, לא הייתי יכול לכתוב את זה בפעם אחרת".
למרות החוויה הקשה, עוז לא היה עוזב מהר כל כך את עולם הזנות אילו זה היה תלוי רק בו. כשמשפחתו גילתה על העיסוק החדש שלו – היא החליטה לערוך לו "התערבות". המשפחה היא גם הסיבה שאינו מזדהה בשמו האמיתי, אף שהיחסים ביניהם התנתקו בעקבות העיסוק הזה. "אני שונא להיות בארון, אני שונא את זה שאני בעילום שם, לא מתבייש בשום דבר, לא פגעתי באף אדם, סיפקתי שירותים מרצוני. המשפחה שלי הייתה מאוד קרובה אליי, אבל כשהם גילו שאני עובד בליווי, הם אמרו שהם מתביישים בסיפור שלי".
אתה מצליח להבין אותם?
"זה כמו שבהתחלה כשהגעתי לסמים פחדתי שאפגוש מישהו שאני מכיר, ואז אמרתי, 'רגע, למה נראה לך שיש בושה בעסקה הזו? הבושה היא לא של מי שמוכר, אלא של מי שקונה'".
"אפשר לשבת על זה בכלא 40 שנה"
מיד לאחר שמשפחתו החזירה אותו לארץ ודחקה בו לסיים את העיסוק בליווי התחיל עוז להשתלב בתעשיית הסמים בארץ – בהתחלה כשליח ולאחר מכן הוא כבר הקים עסק משלו. "18 שעות ביום עבדתי בסמים. מכרתי את כל סוגי הסמים שיש בעולם – עשיתי את זה כדי להרוויח כמה שיותר כסף במינימום זמן. ואם לא זנות אז סמים, אבל זה לא אותו דבר, לא בסכומים ולא בהנאה. אתה לא נהנה אף פעם".
איכשהו הצליח עוז לעבוד בביזנס הזה שלוש שנים בלי שהמשטרה תתפוס אותו. "פעם אחת כמעט הייתה לנו פשיטה על התחנה והיינו צריכים לפנות סחורה של 2 מיליון שקל באוגוסט, ביום חמישי, בזמן שיש לקוחות בדרך. עשיתי דברים שאפשר לשבת עליהם 40 שנה בכלא ואני לא מאמין שעשיתי אותם".
בתקופה הזו, כשעבד בעסקי הסמים בשיא המרץ, הפסיק עוז מרוב הלחץ שהיה נתון בו ליטול את ה-PrEP – טיפול תרופתי מניעתי המגן מפני הידבקות בנגיף ה-HIV, הגורם לאיידס. דווקא אז, כשלא עסק בזנות, נדבק בנגיף כשקיים יחסי מין לא מוגנים עם גבר שהכיר בגריינדר, אפליקציה מוכרת להיכרויות בין גברים המבוססת על המיקום. "ל-HIV, שלא כמו להתפרצות של איידס, יש טיפול. פשוט צריך לקחת טיפול תרופתי כל יום. גם הטיפול היום גורם לזה שמי שנדבק באיידס ומטופל בעקביות לא יכול להדביק אחרים".
“כבר לא יכול לנתק את הנשמה מהגוף"
לקח לעוז זמן להבין שמגיעים לו כספי פיצויים מהביטוח הפרטי שלו. "לגמרי במקרה נודע לי, דרך מישהו שניסה למכור לי ביטוח בטלפון, שכשאתה חוטף HIV ביחסים לא מוגנים אתה מכוסה בביטוח של מחלות קשות. אז אמרתי, בוא'נה, מגיע לי חצי מיליון שקל".
הוא ניסה לתבוע את חברת הביטוח שלו, אך היא טענה כי חלה התיישנות על המקרה. בסיוע עו"ד גיא מלכאי, ממשרד עורכי הדין מרקמן טומשין ושות', המתמחה בביטוח, הוא הצליח להביא לידי כך שחברת הביטוח שלו תכיר במקרה שלו, חמש שנים לאחר שנדבק, והוא קיבל כ-400 אלף שקל. "חשוב לי שבקהילה יידעו שמגיע להם פיצוי מהביטוח גם אם הם קיימו יחסים לא מוגנים ונדבקו בנגיף".
כיום הוא כבר לא עוסק בזנות. "ניסיתי ולא הצלחתי לחזור לזה, כי היום אני לא יכול לנתק את הנשמה שלי מהגוף. לא יכול לטאטא את הרגשות שלי ולהפוך להיות אביזר. זו תכונה שאתה צריך שתהיה כדי שתוכל לעבוד בתעשיית המין יותר. אין לי מנגנון כזה יותר".
גם עם הסמים הוא הפסיק, מרגע שהסטארטאפ שלו התחיל לתפוס תאוצה. "היום אני רחוק מהעולם הזה שנות אור", אומר עוז, "אבל אני מסתובב בעולם בתחושה שקרו לי דברים איומים, ואני לא מתכוון לזנות אלא לאנשים שבגדו בי לאורך הדרך, ההתמכרויות שסבלתי מהן ומחלת הנפש".
"ידעתי שיש לי זהב ביד"
רק כשהיה בן 19 החל להיות מטופל פסיכיאטרית. כיום הוא מוגדר מתמודד נפש שסובל מהפרעת אישיות גבולית וממאניה דפרסיה (הפרעה דו-קוטבית), והוא מתאר זאת כמקור המשיכה שלו למקומות שעלולים להיות הרסניים. "הייתי מאושפז ארבע פעמים, באברבנאל, בגהה, בבית מאזן בצפון. זאת התמודדות אין-סופית", הוא אומר. אחד מהאשפוזים שלו היה לאחר ניסיון אובדני – גם עליו הוא כותב בספר – ניסיון שהיה לאחר כאב גדול שחווה בזוגיות עם בחור בשם דוד, שאותו הוא מגדיר כאחת האהבות הגדולות ביותר בחייו, ושחלק גדול מהספר עוסק בו.
אותו סיפור אהבה הוא שגרם לו לרצות להוציא את הספר לאור. "זו הייתה אהבה חסרת תקדים, וזה נתן לי מוטיבציה גדולה לכתוב ספר כי זה היה תרפויטי להתגבר על הכאב. ואז החלטתי לכתוב. כשפרסמתי את הפוסט בבלוג עליו היו לו מאות קוראים ביום שנרשמו לרשימת תפוצה כדי לדעת מתי הפרק הבא מתפרסם. זה תפס תאוצה מטורפת וידעתי שיש לי זהב ביד. הזמן שחייתי עם דוד והדברים שחווינו הם חומרים שרואים רק בסרטים. אמרתי לעצמי שזה יכול להיות מוצר ספרותי מעניין, כי בכל עמוד קורה משהו".
לפני חודשיים יצא הספר לאור ובימים אלה עוז עובד על ספר ההמשך. הוא מרגיש שהכתיבה שומרת עליו. "כשקלטתי שאני סופר הבנתי שאני יכול לעשות את מה שאני אוהב ולנסות להירגע", הוא אומר. "אני גם נקי מסמים ופחות מנסה להתחפש לנורמלי".
אם היית יכול היום לדבר עם עצמך של אז, מה היית אומר לך?
"שיהיה בסדר. שאני אצליח בסוף. שאני יכול להיות שקט ולא צריך להיות בלחץ".