"לא רק שהם מקשיחים את עמדת חמאס, הם גם מרחיקים את שחרור חטופינו", אמר בתחילת השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו בתגובה על "יום העצירה" של משפחות החטופים. אדוני ראש הממשלה, תהיתי באותו רגע שבו נאמרו הדברים אם אתה יודע (את הסרטון של אריה דרעי, לדוגמה, שכל המדינה ראתה, לא הכרת...) שאותו יום נולד בעקבות בקשתה של לישי מירן, אשתו של עמרי, ששתי בנותיו הקטנות מחכות לו כבר כמעט 690 יום ולא מבינות למה אבא לא חוזר הביתה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
זה יום שנולד מבקשה של אימא שמרגישה כבר כמה חודשים שהן, משפחות החטופים, לבדן. אלה שעד לפני כמה חודשים היו קונצנזוס לאומי והיום הן כבר ממש לא מרגישות ככה. אז נכון, היו שם גם טרמפיסטים בהפגנה, שניצלו את מחאת המשפחות – ניצול שלחלקן הכאיב מאוד והן אפילו ניסו להתנער ממנו – אבל המשפחות האלה, רובן לא יודעות מה זה פוליטיקה, הן לא תמיד מבינות מה ההשלכות. כל מה שהן רוצות הוא לקבל בחזרה את הדבר שהוא מבחינתן הכי יקר בעולם. את בן המשפחה שלהם. אבא, אח, אחות. החיים והחללים.
אדוני ראש הממשלה, קח לך כמה שניות ותקרא את דברי לישי מנחל עוז, מי שבחרה יחד עם בעלה עמרי לגדל את הבנות שלה על הגדר מול סג'עייה, זאת שהופקרה עם משפחתה במשמרת שלך ב-7 באוקטובר. ותאמין לי, היא מאוד רוצה שחמאס יוכרע, והיא גם מבינה טוב מכולנו מה המשמעות אם ארגון הטרור יישאר מעבר לגדר – אבל היא לא ראש ממשלה, והיא לא מדינאית שצריכה לחשוב מה תעשה ההפגנה שלה לחמאס. היא רק אימא שרוצה לשמוע שוב את הבנות שלה אומרות את המילה "אבא".
תקרא את הפנייה שלה לבעלה: "עמרילי, אהוב שלי, עם שלם יצא היום. הלוואי שראית קצת וקיבלת כוח. אני מבטיחה לך, אתה עוד תשמע את המילה אבא, אתה עוד תקבל חיבוק שירפא את הכול מרוני ועלמא". אני לא יודע, אם עמרי שמע, אבל לישי ו-49 משפחות אחרות שמעו גם שמעו את עם ישראל ביום ראשון בערב. אלה שהיו שם ואלה שלא, נתנו להן את החיבוק שהן כל כך היו צריכות.
זה, אגב, בדיוק אנחנו – עם ישראל, וזה מה שמבדל אותנו ממקדשי המוות ברצועה. כל אחד מה-50 הוא עולם ומלואו, כל אחת מהמשפחות האלה הן המשפחה שלנו. גם אם מעולם לא נפגשנו.
אפשר להתווכח על הדרך, אפשר לחשוב כמו חלק ממשפחות החטופים שרק עסקה חלקית תוביל לעסקה מלאה ולשחרורם של כולם, ויש בהן מי שחושבות שרק השתלטות על עזה תוביל את חמאס להתקפל ולשחרר את כולם.
אבל חייבים לחבק אותן. כמו בהתחלה. את כולן. אפשר להיות נחושים נגד הטרור, חייבים להיות נחושים נגד הטרור, ובמקביל – גם רגישים כלפי המשפחות.
וכמו שראית בסוף, דווקא אחרי המחאה הגדולה ויום העצירה התקפל חמאס והסכים למתווה וויטקוף. כמובן לא המחאה היא שגרמה לזה, אבל היא בטח לא הקשיחה את עמדת חמאס, שכאמור יום לאחר מכן התקפל ואמר כן לעסקה חלקית. מה שכן, דווקא המדיניות התקיפה של נתניהו – ההחלטה בקבינט להכריע את חמאס, גם בניגוד למה שאמרו כמה מחברי הקבינט, וההחלטה להשתלט על עזה – הם שגרמו לחמאס להתקפל ולהסכים למה שלא הסכים כמה שבועות קודם לכן.
וזה מחזיר אותי למשפט שאמר נתניהו ביום המחאה, למשפט המלא שנבלע, בין היתר, מכיוון שבחר לתקוף את המשפחות שבחרו ביום מחאה שכלל גם שביתה. "אלה שקוראים היום לסיום המלחמה ללא הכרעת חמאס מבטיחים שזוועות 7 באוקטובר יחזרו על עצמן שוב ושוב", אמר. האמירה הובילה מיד להתקפה מצד מתנגדיו: "ראש הממשלה מנסה להפחיד אותנו כדי להמשיך במלחמה אין-סופית ולשמור על הכיסא שלו".
וכן, אפשר להתווכח על המניעים, אבל לא זה העניין: בימים שבהם הכול הפך להיות אישי אנחנו כבר לא מדברים על המהות, ובמהות – נתניהו צודק. על מלא. פחות משנתיים חלפו מהיום הנורא ההוא, וכבר עכשיו יש כאן בינינו מי שמדחיקים, ויותר מזה, יש כאן לא מעט שכבר היום חוזרים לחשוב כפי שחשבה ההנהגה שלנו, בראשות אותו נתניהו אז ב-6 באוקטובר ההוא. מדיניות של הכלה והגנה. אפס יוזמה, אפס התקפה. מדיניות שאפשרה לחמאס להפוך בכמה שנים מארגון טרור קטן לצבא, צבא שהכריע את אוגדת עזה, ומדיניות שתאפשר לו להיות כזה שוב.
זה שנה ועשרה חודשים שכוחותינו נלחמים ברצועה, איבדנו מאות לוחמים באחת המלחמות החשובות של מדינת ישראל, אבל את חמאס לא השמדנו. עדיין לא. ההישגים גדולים ומרשימים: צמרת הפיקוד שלו חוסלה כמעט במלואה, היכולות הרקטיות שלו נפגעו דרמטית, אלפי מחבלים חוסלו, תשתיות הטרור שלו נפגעו, ובשורה התחתונה: חמאס הוא כבר לא הצבא שהיה ערב 7 באוקטובר. הוא ארגון גרילה, אבל צריך להגיד גם את האמת: חמאס עוד שם. 70% מהמנהרות שלו עוד קיימות, ויש לארגון הטרור עוד עשרות אלפי מחבלים. גם בכירים. וגם אתרים לייצור אמצעי לחימה שפועלים גם בשעה שכוחות צה"ל בתוך הרצועה.
ואם היינו צריכים תזכורת, קיבלנו אותה ביום רביעי: כמעט 20 מחבלים הגיחו מפיר מנהרה והסתערו על מוצב קדמי של צה"ל בניסיון לכבוש אותו ולחטוף חיילים. עכשיו תנסו לדמיין מה יקרה כאן ב"יום שאחרי", אם ימשיך חמאס לשלוט ברצועה כשכוחותינו כבר לא נמצאים שם. מה אז יהיה היעד של המחבלים? נתיב העשרה? נחל עוז? אולי כרם שלום?
קצין בכיר שמנהל את הלחימה העריך באוזניי לפני כמה שבועות שלחמאס יידרשו חודשים אחדים לשקם את יכולותיו. "בין חצי שנה לשנה", אמר והוסיף: "ואם הוא יחזור לשלוט על ציר פילדלפי, עורק ההברחות הראשי של אמצעי הלחימה, פרק הזמן הזה יכול להתקצר".
מוגזם? אולי. אבל גם אם יידרשו לארגון הטרור שלוש-ארבע שנים להתחמש מחדש ולשקם את יכולותיו, זה אומר שבעוד חמש שנים, יודעים מה? עשר שנים, הוא יוכל לשחזר את 7 באוקטובר. מישהו מאיתנו מוכן לעצום עיניים ולחיות לצד האיום הזה שוב? עכשיו קראו שוב את המשפט הבא וחשבו שמי שאומר אותו הוא לא נתניהו אלא הרמטכ"ל אייל זמיר: "אלה שקוראים לסיום המלחמה ללא הכרעת חמאס מבטיחים שזוועות 7 באוקטובר יחזרו על עצמן שוב ושוב". פתאום זה נשמע אחרת, נכון? אפילו הגיוני. זאת האמת.
לנו, תושבי העוטף – אלה שמכירים טוב מכולם את חמאס (20 שנים זה מספיק זמן...), אלה שבחרו לחזור הביתה ולחיות שוב על קו הגבול – לא משנה מי אומר את המשפט הזה. בשבילנו זאת לא עוד אמירה, אלא החיים שלנו. פשוטו כמשמעו. אצלנו בזיקים לא פתחו את חוף הים, כי גם היום, כן, גם היום – איום החדירה מהים לא הוסר.
בסופו של דבר את חמאס נהיה חייבים להכריע, ארגון הטרור הזה לא יכול להישאר מעבר לגדר ולאיים על החיים שלנו. ולא משנה אם יש לו יכולות לשגר 20 מחבלים למוצב של צה"ל, שלושה ליישוב אחד בעוטף, או 7,000 ל-30 יישובים מנתיב העשרה ועד כרם שלום. במציאות כזאת, שבה חמאס מעבר לגדר, משפחות רבות כמו המשפחה שלי יחשבו מחדש אם להישאר ולחיות כאן. ספק אם אלה שעוד לא חזרו יחזרו. 7 באוקטובר אחד הספיק לנו, אין לנו כוונה לעצום שוב עיניים ולסמוך על מישהו שבפעם הבאה התגובה של צה"ל תהיה מהירה.
אז יכול להיות שנתניהו מדבר ממניע פוליטי, כי הימשכות המלחמה תשמר את שלטונו, ויכול להיות שזו ההתפכחות שלו, אחרי שכראש ממשלה היה אחראי למחדל הגדול ביותר מקום המדינה (גם אם הוא מתכחש לכך). אבל זה לא משנה – במהות הוא צודק: את חמאס חייבים להכריע למען הביטחון שלנו, למען יראו אויבינו וייראו.
עכשיו הכדור בידיים שלנו. של ראש הממשלה. ושאלה גדולה מרחפת: עסקה חלקית שתחזיר מיד הביתה עשרה חטופים חיים או המשך הלחץ על חמאס בניסיון להביא לעסקה מלאה, שכוללת על פי החלטת הקבינט את שחרור כל החטופים, פירוק חמאס מנשקו, פירוז הרצועה וסיום המלחמה. וכאן צריך לזכור: לפעמים לאיום יש יותר עוצמה מעצם הפעולה. ואולי דווקא עסקה חלקית, עם מתווכות שמפעילות את כל הלחץ על חמאס, וסטופר של 60 יום שרץ לאחר ובסופו חמאס יודע שעלולה להגיע ההשתלטות על עזה – יכולה להביא אותנו למטרות שהציב הקבינט מהר יותר מהמשך הלחץ, שיכול להימשך גם חודשים ארוכים.
