מזל טוב עידן רייכל. היום בדיוק, כשאנחנו משדרים את הכתבה, אתה בן 48. מה הזמן מסמן לך? זה מטריד אותך, המספר הזה? זה מתקרב, החמישים. קודם כל זה צומת בחיים. זה מקום של שאלות. אנחנו בימי אסון, וזה צומת בגלל הגיל, זה צומת משפחתי.כשעידן רייכל כתב את שאריות של החיים הוא היה בן 30. היום, 18 שנה אחרי, המילים מקבלות משמעות חדשה: גם בחיים האישיים וגם במה שעבר על המדינה בשנתיים האחרונות. ובמקרה שלו הדברים מתחברים - המלחמה למעשה גם פירקה לו את המשפחה.בריאיון חשוף, אולי הכי חשוף שנתן אי פעם, הוא מדבר על הפרידה מזוגתו דמאריס; על החיים על הקו בין ישראל לכפר באוסטריה שבו גרים ארבעת ילדיהם; הדמעות על החבר הטוב שנפל ב-7 באוקטובר והחיבור לשורד השבי שגיא דקל-חן.אבל רגע לפני שנצלול לכל אלו, פותחים את היום בים כפי שעידן מקפיד לעשות מוקדם בכל בוקר. קודם כל זה שקט, אין קליטה בטלפון, הוא אומר בזמן השחייה. פעם הייתי שוחה בבריכה, אבל זה לא אותו דבר. זה לא אותו דבר. ואז דני הגרי.שהיה דובר צהל. כן, נכון, הוא חבר. אז הוא אמר לי: 'עזוב, לך לים. זה הדבר האמיתי'. ואז אמרתי לו: 'אבל קר בחורף'. אז הוא אמר 'אם תקפיד כל יום, אתה לא תרגיש את הירידה של הטמפרטורה. זה גן עדן. ריסט ליום.ליום העצמאות ה-70, כתבת עם דורון מדלי את 'שבט אחים ואחיות', השיר הכי מאחד שיכול להיות. היום גם היית כותב את השיר הזה? אותו דבר? כן. קודם כל כי המשפט הכי חשוב הוא - 'כאן זה בית, כאן זה לב, ואותך אני לא עוזב'. את המדינה אני לא עוזב, שזה הערך העליון. החרוז המקורי היה 'ואותך אני אוהב', זה לא הערך העליון. אותך אני לא עוזב, זה הערך העליון. נשארים. אבל אני חושב שאנחנו שבט אחים ואחיות ואין לנו באמת ברירה אחרת.גם לאחים מותר לריב. גם הילדים שלי רבים אחד עם השני, אבל הם לא יגידו דברים בלתי הפיכים. הם לא יקראו אחד לשני 'עוכר משפחת רייכל'. הם לא יקראו בוגד אחד לשני. כשפוליטיקאי אומר לפוליטיקאי אחר 'אתה עוכר ישראל' - מה זה? אתה הרי יודע שהוא לא עוכר ישראל. אתה הרי יודע את השירות שלו. אתה מכיר את התרומה שלו למדינה. זה חוסר אחריות.היא עזבה אחרי הפיצוץ ולא חזרה7 באוקטובר, איפה זה תופס אותך? תופס אותי בבית.עם האישה והילדים? כן. ירדנו לחדר מוגן והיה בום אדיר. 70 מטר מהבית. היה בום אדיר והבנות שאלו אותי 'אבא, מה זה?'. כשהיה את הבום הזה, דמאריס הרגישה שזה מעיף את החלונות בבית, היא אמרה באנגלית: 'אני סיימתי עם זה. אני סיימתי עם זה, אני זזה מפה'.ממש בבוקר של 7 באוקטובר? שמעה את הבום הזה, הסתכלה עליי ואמרה לי באנגלית 'אני סיימתי עם הטירוף הזה. אתה בא?'. אמרתי לה 'אני לא בא'. ובזה זה הסתיים. זהו.וכמה ימים אחר כך היא עזבה? שלוש שעות אחר כך. ולא חזרה.עם הילדים? כן.עוד נחזור לפרידה מדמאריס ומהילדים, אבל באותו בוקר של 7.10 אחד הטלפונים הראשונים שעידן עושה מהממד הוא לאחד החברים הכי טובים שלו, אלמ רועי לוי, מפקד היחידה הרב-ממדית. התקשרתי לרועי כדי להבין מה קורה שם, והוא לא ענה. בערב כתבתי לו 'חושב עליך ביום הקשה הזה', וכבר ראיתי שיש רק וי אחד (בוואטסאפ), ויום אחרי זה אמרו לי שהוא נהרג. הוא היה איש מרשים מאוד.וכשהוא לא ענה לך, אתה משער שהנורא מכול קרה? לא, כשהוא לא ענה לי בכל השעות הראשונות, ידעתי שהוא רץ לאש. לא היה לי ספק שהוא רץ לאש. לא היה לי ספק בכלל. הרבה-הרבה חודשים אחר כך, באחת השיחות ה... נקרא לזה קשות עם דמאריס היא אומרת לי: 'אני לא סומכת על אף אחד מהפוליטיקאים שלכם, ועל אף אחד מאנשי הצבא שלכם. היחיד שסמכתי עליו זה רועי לוי, וגם הוא מת'. זהו. הוא באמת היה מישהו שכשהוא אמר לך יהיה בסדר, אתה ידעת שיהיה בסדר. ויש אכזבה גדולה ממנו. זה מוזר להגיד על מישהו שנפל. אבל... אבל הוא לא בסדר. הוא אמר שיהיה בסדר.אין לנו פריווילגיה לאסקפיזםמאז 7 באוקטובר, רייכל כבר הפסיק לספור בכמה הלוויות התבקש לבוא ולשיר, לפעמים ארבע-חמש פעמים ביום. גם כשהבין את המחיר הנפשי שזה גובה ממנו, לא יכול היה לסרב. יש אלמנט חוזר בלוויות צבאיות, שהראשונים שמגיעים זה הסבא והסבתא. אם אתה מגיע הרבה להלוויות צבאיות, אתה רואה שלפני כולם מגיעים סבא וסבתא. זה תמיד נראה לך כמו בר-מצווה, הוא אומר ומזיל דמעה.איזה שיר מבקשים ממך בדרך כלל? יש שירים שהמשפחה מבקשת, ויש משהו יותר נורא - זה שהחלל מבקש.לפני? ודאי. זאת מדינה שהרבה חיילים בוחרים שיר להלוויה שלהם אם יקרה משהו. וחשבתי על זה שזאת מדינה שבה אנשים צעירים בוחרים שיר להלוויה שלהם, לפני שבוחרים שיר עם האהובה שלהם לחתונה.היה איזה רגע שאמרתי לעצמך: 'זה יותר מדי'? יש לזה מחיר, ראינו את המחיר באותה הופעה שלך בתוכנית של ארז ואברי (שבוע לאחר תחילת המלחמה). שמע, אני מעולם לא היה לי דבר כזה. אני לא הכרתי את המונח הזה 'התקף חרדה'. אני פתאום מתחיל להרגיש שכאילו הכניסו לי לפה איזשהו צינור, ומישהו מנפח לי את האוויר. מתפוצץ לי הראש ואני לא מצליח לנשום. זה קרה לי אחר כך עוד פעמיים.אתה יכול לזהות מה הטריגר? זה כמו שיש לנו הדחקה ממוות, יש לנו הדחקה מזה. אנחנו מדברים על זה, אבל זו הדחקה. ולפעמים אתה אומר 'וואו, זה באמת זה'. ואתה באמת מבין את זה. אתה פתאום מבין - וואו, איזה אסון.ולמרות התקפי החרדה והמצב המורכב במדינה, עידן והפרויקט לא מפסיקים להופיע. רק אל תגידו לו שזה אסקפיזם: אסקפיזם זו פריווילגיה של נוער בנורווגיה. אין לנו פריווילגיה לאסקפיזם. יש לנו פריבילגיה לעצור רגע את כל נפלאות היום, להתכנס ביחד לשעתיים, להיות באמת ביחד. לשיר ביחד, אפילו לרקוד ביחד, ולחזור לכל המאבקים או לכל מה שבוער.שורד השבי שהגיע לחגוג בהופעההפרויקט של עיידן רייכל פרץ לפני יותר מ-20 שנה, ומהרגע הראשון היה ברור שמדובר במשהו אחר, בצבע שונה שלא היה קיים עד אז במוזיקה הישראלית. עידן היה גם מהראשונים להביא לקדמת הבמה אומנים בני העדה האתיופיות. הכרנו בצבא, הייתי מילואימניק. משהו כמו איזה שנה היינו בלהקה צבאית כשעוד קראו לה כרמלה, הוא מספר על כברה קסאי, שמשיבה בחיוך: זה סוד. והוא נזכר: יום אחד היא באה ואומרת כרמלה. מה את כרמלה? איך אימא שלך קראה לך כשנולדת? 'כברה'. אמרתי 'אז את צריכה לחזור להיות כברה', והיא חזרה לכברה.כברה, בעלה והילדים התגוררו בצרפת שנים רבות. הם חזרו לארץ שבוע לפני 7 באוקטובר. אמרתי לעצמי שזה סימן בשבילי, שעכשיו אני צריכה להיות פה, היא מספרת. בייחוד שאחי גם לוחם בגולני, שירת גם בלבנון וגם בעזה. לא הייתה שום אופציה מבחינתי לחזור לפריז.מאחורי הקלעים רייכל פוגש את שגיא דקל חן ואשתו אביטל (מילי). חצי שנה כבר אני פה, מספר שגיא. חגגנו. לא באמת חגגנו, רק ציינו. וזה הדייט הראשון שלנו, וגם יום נישואים אתמול - 11 שנים ברוטו, אנחנו סופרים את הברוטו. זה נחשב בפזם. עברנו משהו, זו הייתה זוגיות טלפתית, ואביטל מסבירה: גם את הזמן שהוא לא היה, אני מכניסה את זה בפנים.רייכל: מה עשית ביום הנישואים הקודם? לפני שנה?אביטל: בכיתי. מה עשיתי?.רייכל: אתה ידעת שזה התאריך?.שגיא: אני ידעתי שם מה התאריכים, בתאריכים שחשובים לי גם וידאתי אותם. אבל כן, ידעתי. ובכל התאריכים, ימי ההולדת של הבנות, ימי חברות, נישואים. היה לי לוז מלא של בכי וחיבוק כריות.אביטל: אה, הייתה לך כרית?שגיא: לא, הייתה לי שקית אשפה מלאה בבגדים, אז זו הייתה כרית. אז אני באופן כללי מתרגש מהרבה סיבות להיות פה היום, ומקווה שאני אשב מספיק רחוק בקהל כדי שלא תראה אותי מתרגש. מאוד פגעו לי בחזית הגברית שלי בחצי שנה הזאת. אני בוכה מלא, וזו ממש בעיה.במופע רייכל חולק כבוד על הבמה לדוד אגמי, נגן כלי ההקשה, ומספר לקהל שמדובר גם בלוחם שעשה מאות ימי מילואים. הוא עושה סוויץ' מדהים. באחת ההופעות הוא הגיע ממש מהשטח. שם את המדים כאן, הרובה היה כאן, והוא מנגן. ואני אומר תשמע, זה מדהים. אני לא יודע איפה הוא היה לפני שעתיים, עכשיו הוא מנגן שירים ומתרגש מהם, ואז הוא לוקח את הרובה וחוזר. זה הישראלי היפה, הוא מסביר.ודוד משתף: היו תקופות שממש הייתי יוצא אחרי מעצר או משהו להופעה, חוזר. זה קשה, מאתגר מאוד. זה לעבור בין מוד אחר לגמרי ותודעה שונה - אני מנגן ובלילה קרו דברים אחרים לגמרי, יש מעין פלאבקשים כאלה. יכול להיות שזה מוזר, אבל זה קורה, מתרגלים.דמיינתי כאילו שערי אושוויץ נפתחולא רק המתופף שלו התגייס, גם רייכל עצמו בסוג של מילואים בשנתיים האחרונות: מגויס לחלוטין למען משפחות החטופים, למען החיילים, למען המפונים, ולמען כל מי שזקוק לעזרה.יש הופעות שבהן אתה נותן את מספר הטלפון שלך האישי - למה? מספר הטלפון שלי מעולם לא היה חסוי, ואני גם, כשאני הולך ברחוב אני לא סובל מסלבריטאות, שבאים ומשגעים אותי. אני מרגיש שכשאנשים יוצרים איתי קשר, זה בדרך כלל להערכה. אין לי בעיה להגיד מה הטלפון שלי גם כאן - 054-7000725. אנשים יודעים שהם לא מקשקשים לי עכשיו מיליון הודעות. אנשים כותבים לי כשהם באמת צריכים ממני משהו.בלילה שבין 11 ל-12 באוקטובר (2023) קיבלתי טלפון מאח של שגיא שאמר לי 'אתה יכול לבוא אליי? עכשיו'. לקחתי את הרכב, הגעתי אליהם לאילת בחצות וחצי, למרכז הניצולים של ניר עוז וראיתי שם את אחד המחזות הכי מזעזעים שראיתי בחיי - ההבעות על הפנים של האנשים, מעולם לא ראיתי הבעה כזאת.זה היה מבעית ודמיינתי את זה אחר כך כאילו השערים של אושוויץ נפתחו והאנשים עומדים במקום: ילדים שלא יודעים איפה ההורים שלהם, סבים וסבתות שלא יודעים איפה הנכדים שלהם, הלם מוחלט. ומישהי אומרת 'אתה יכול לשיר לנו משהו?' - מה לשיר? מה השיר הראשון ששרים מאז 7 באוקטובר? ואני לוקח את הגיטרה ושר לאט-לאט וכולם מתחילים לדבר כאילו אלו המילים הראשונות שיוצאות להם מהפה ואני שר 'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד' וגם הם שרים ויש התפרקות טוטלית, ואתה אומר 'זה כל מה שנשאר, שבת אחים גם יחד'.קיבלתי תמונה מח'אן יונס מלוחם שמצא בבית, על שידה, תמונה שלי שבה אני עם ראסטות ואני נמצא ליד אבא ומיטת תינוק. אני ב-2008 הייתי בארגון שנקרא save a child's heart - ארגון שנוסע בכל העולם, מביא לפה תינוקות לניתוחי לב. בשלב מסוים הם התחילו להביא הרבה ילדים פלסטינים והחייל אומר לי: 'תשמע, האבא הזה הוא פעיל חמאס, והתינוק הזה הפך להיות שהיד ויש לנו פה את הפוסטר שלו ואותך.בסוף אתה עזרת למשפחה הזאת, וקיבלנו מהם טרור ורצח. נורא ואיום, זה נורא ואיום. אמרה לי פעם אישה מאוד-מאוד מבוגרת מאוסטריה: אנחנו כולנו היינו מעורבים (בשואה). אנחנו לא ידענו על מחנות אבל ידענו שנעלמים יהודים מהרחובות אבל לא שאלנו מספיק ולא התנהגנו כמו אלה שהתגלו אחרי שנים רבות כחסידי אומות העולם. עד היום לא נמצא חסיד אומות העולם בעזה.עכשיו אנחנו לא מופיעים בעולםרייכל אומר שלא הציעו לו לחתום על עצומת האומנים נגד המלחמה ובכל מקרה לא היה חותם עליה. כאחד השגרירים הבולטים של ישראל בפסטיבלים של מוזיקת עולם ברחבי העולם, הוא יודע איזה נזק עצומה כזו גורמת לדימוי של ישראל, הבעייתי גם כך.אתה מסתובב הרבה בעולם. אגב, משהו השתנה מבחינת הזמנת הופעות? כן.מה זה אומר? זאת אומרת שאנחנו לא מופיעים בעולם.אתה אחד האומנים הכי מצליחים, הכי מרוויחים בישראל. אתה מה שנקרא איש אמיד? כן. אני חושב. אמיד זה שיש את החופש לעשות מה שאני רוצה. אני חושב שכן. אתה יודע, זה מעניין. חשבתי על זה שבתרבות שלנו תמיד קצת מצניעים את זה. אני מאחל להרבה אומנים שיעבדו את ה-25 שעות ביממה כמוני ושיתפרנסו מזה.ועדיין אתה גר בקומה שלישית בלי מעלית ומתנייע בעיקר באופניים. מה שהרווחתי זה חופש. החופש לבחור בכל בוקר מה קורה.אתה אומן מצליח, מה שנקרא פעם בוהמה - לא מעשן, לא שותה, לא עושה דברים אחרים. זה די יוצא דופן. קודם כל, ספציפית אלכוהול אני חייב להגיד שכן רציתי פעם לנסות, נגיד, להשתחרר או משהו כזה, אבל לא ניסיתי אף פעם.זה ענייני בריאות? לא, פשוט מפחיד אותי.שליטה? כן, שליטה. פשוט מפחיד אותי פתאום להיות איזה קקטוס כזה, לקחת את הדבר הלא נכון.אני אסביר לך יותר את כמות הסאחיות. פעם הלכתי לנוירולוג באיכילוב, ושאלתי אותו בהתייעצות איזה 'גאנג'ה' אני יכול לעשן. הוא אמר לי: 'אני לא מאמין לך שבאת אליי בשביל זה'. אמרתי לו 'תשמע, אני מאוד רוצה לנסות, אני לא יודע איך זה'. הוא אמר לי 'עזוב, אל תתעסק עם זה. אם באת לפה בשביל לשאול ואתה בכזאת חרדה, אז אל תנסה'.החיים שלי תמיד היו שמחות ונפילות, הסקאלה היא כזאת. יש אנשים והחיים שלהם פחות בסערות. אצלי זה היה ככה, וזה פתאום נהיה ככה. כשאתה שמח, אתה הרבה יותר שמח. וכשאתה מרוסק, אתה הרבה יותר מרוסק.בטוח שהיא תחזור ותבחר בישראל שובוכשעידן מדבר על התרסקות הוא מתכוון למשפחה שלו שנמצאת כבר שנתיים הרחק ממנו, בכפר קטן באוסטריה. זוגתו דמאריס החליטה לעזוב עם הילדים ב-7 באוקטובר בבוקר.זו בעצם הייתה הטיסה האחרונה של אוסטריאן לפני שסגרו את נתבג. שלוש שעות אחר כך היא כבר לא הייתה פה. כן, טיסה אחרונה. היא אמרה 'זהו, אני צריכה זמן'.למעשה, המלחמה גם פירקה לך את המשפחה, את הזוגיות? כן, זה אתגר מאוד גדול. הבחירה של דמאריס לצאת לשם וההחלטה שלי לא לזוז מפה - זה לא מאפשר חיים משותפים כמו שאנחנו רגילים.והילדים? יש לך ארבעה. כן, פיפה בת 11 וסלו בת 10, קמילו ואמיליו הם תאומים בני ארבע וחצי.אז איפה הם גרים עכשיו? בכפר באוסטריה.הכי שונה מהמציאות הישראלית. זה ממש כפר פסטורלי כזה, כמו בגלויות, כן? מאוד שונה מהילדות שלך בכפר סבא, אני משער. כן, הסיבה שזה בכפר באוסטריה היא בגלל שגם וינה עצמה הפכה להיות מאוד בעייתית. 42% מבתי הספר הציבוריים הם מוסלמים פליטים. ואז מה שקורה זה שלפעמים בית הספר כולו מדבר בערבית, והן לא יכולות לחזור ולהגיד 'היינו בחופש בישראל ויש לנו אבא שם'.ואיך זה הולך? כמה אתה רואה את הילדים? המון. טס המון. לפעמים אפילו לטוס ליום אחד. פשוט על הקו המון.והם יהיו אוסטרים, הילדים שלך? אני חושב שהילדים שלנו יגדלו למה שנהפוך אותם להיות. יש להם אבא מאוד ישראלי, שגם בתקופה כזאת בוחר לגור ולהיות פה על אף המחיר. זה מצב שהוא מורכב מאוד. ויש להם אימא נפלאה אוסטרית. אבל בכל האתגרים של המשפחה, אני גם בטוח שהיא תבחר במקום הזה עוד פעם.שהיא תחזור? שהיא תחזור לפה, כן. אני לא יודע מה זה יעשה בינינו, אבל אני בטוח שהיא תבחר במקום הזה שוב. ואין לי ספק שהילדים שלי יהיו פה, ואנחנו ניפגש בלשכת הגיוס. וודאי, לא שאלה בכלל. אני מחובר לילדים שלי. מרגיש אותם, מחובר אליהם, אקטיבי, נושם אותם.היא פשוט הורידה לי את הראסטותיודעים שהילדים שלך מישראל? יודעים שהם מישראל. בשכונה, לפני החופש הגדול, היה איזה דיבור כזה עם המורה, שכל ילד יספר מה הוא עשה בחופש הגדול ושהם יספרו על זה שהם יהיו בישראל. ופתאום ב-31 באוגוסט הבנו שצריך להצניע את זה. אתה פתאום מבין שצריך להצניע את זה, וכן, וזה בעייתי. אני כן רוצה שהבנות יהיו גאות ויספרו על החוויות שלהם. לפעמים אין להן את הכלים להתמודד. אם ילד בכיתה מטיח בהן האשמות שההורים שלו אומרים, אין להן עדיין את שכבות ההגנה.אלה גם לא הבנים והבנות של 'סתם ישראלי', אלא של אחד הישראלים הכי מפורסמים בישראל. תראה, אני יכול לספור אולי על יד אחת או שתיים כמה פעמים הן היו בהופעות שלי. זה לא היה נוכח בבית, הדבר הזה. דמאריס תמיד הקפידה להגיד שאני הולך לעבודה ולא להופעה, היא רצתה להוריד את כל העניינים האלה מהפרק. זו העבודה שלי והן לא עושות מזה עניין.במשך שנים הסמל שלך היה הראסטות. גם לזה דמאריס אחראית.איך זה קרה? היא הייתה בהיריון, בחודש רביעי, עם הבת הראשונה. והיא אמרה משהו כמו: 'אתה צריך להיראות כמו אבא, אתה צריך להפסיק עם השטויות האלה'. והיינו בווינה ואמרתי לה: 'מה את רוצה לעשות?', היא אמרה 'אתה צריך להוריד את זה'. אמרתי 'טוב' והיא הלכה, קנתה מכונה ופשוט הורידה את זה ומאז זהו. גם ככה נראה לי שבגנים שלי, אם היא לא הייתה מורידה את זה, זה היה נופל עם השנים. לא מצאתי את עצמי מתגעגע לזה.מפחד שילד לא יהיה מוגן במיטתויש כל כך הרבה שירים שלך שהפכו לסוג של המנונים בתקופה הזאת של המלחמה. 'תחזור' למשל. 'תחזור' נכתב לפני 7 באוקטובר, והוא התחיל מהמשפט הזה שפעם אמר לי אב שכול: 'הבן שלי גם ככה לא היה בראשון עד חמישי בבית. לפעמים היה לוקח לו שבועות לחזור. שבועיים, שלושה. אז הוא לא היה נמצא בבית, ואז הוא נפל, והגיע יום ראשון. אבל ביום ראשון גם כך הוא לא היה בבית, וגם ביום שלישי הוא לא היה חסר לי בבית. אבל פתאום ביום שישי הייתי מסתכל על הדלת, הוא לא בא. והוא אמר: נפל לי האסימון רק אחרי חמישה חודשים שהוא לא חוזר'. ואז כתבתי את השיר הזה 'הלוואי תבוא בלי להודיע'.כל החטופים חייבים לחזור ואי אפשר לוותר עליהם, ואסור לוותר עליהם. ומי שלא מבין את זה צריך לדמיין מה יקרה אם פתאום יהיה חטוף מתחנת הדלק במודיעין שיחטפו אותו לרמאללה, האם פתאום אתה תגיד: 'אה, שוב? אבל זה רק אחד, זה כבר פחות'. ואז מי שהמציא לנו את המילה 'טפטופים' ימציא לנו את המילה 'חיפטופים'.אני מפחד שילד לא יהיה מוגן באמת במיטתו - אלה אנשים שנחטפו, זה הבית הבטוח שלנו, בוודאי שהם צריכים לחזור, אוי ואבוי אם הם לא חוזרים. אתה יודע על מה מצע הבחירות בכפר באוסטריה? על סוג הגינון שיהיה בכפר. ואני אומר לעצמי 'הם לא נורמלים?' - לא, זה הנורמלי.ההמנון שלנו תמיד נשמע לנו סאחי, כי אנחנו שרים אותו המון שנים אבל הוא נורא יפה, הוא אומר 'יש תקווה, לא צריך הרבה'. שגיא דקל חן הוסיף על זה עוד משהו - 'וכוס מים ביום'. הוא אומר שהוא הבין בשבי שזה מה שצריך - תקווה וכוס מים.