שנה ו-8 חודשים אחרי ששוחררו משבי חמאס, מיה ואיתי רגב מנסים לחזור. לא לחיים שלפני, אלא לסוג של שגרה שיכולה להתקיים אחרי שהיו בגיהינום – וחזרו. "אני עושה יוגה פעמיים בשבוע. אני מרגישה שזה הרגע שלי להשאיר את כל מה שעברתי ביום, כל מה שעברתי בשבוע מחוץ לחדר הזה, ולהתמקד בנשימות, בתנועות, בשרירים שלי", מספרת מיה. "זה המקום החופשי שלי להוציא את כל האגרסיות, את כל העצבים שלי, האדרנלין מטורף, שיגעון, אטרף. אם אני אוגר כל השבוע, זה המקום שלי לבוא ולהוציא", מספר איתי, שמתאמן באגרוף.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ליווינו את שני האחים בשגרה החדשה שאותה הם מנסים לסגל לעצמם. "את היוגה די גיליתי בשיבא, הייתי מאושפזת שם 10 חודשים. ובין הטיפולים, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, אני החלטתי ש'יאלה, אני הולכת לנסות'", מספרת מיה. "עוד שהיו לי את הברזלים על הרגל ולא לגמרי יכולתי ללכת, והרגשתי פתאום שזה עושה לי ממש טוב. אני משתפרת, אני מתחזקת". איתי מספר: "בעזה ידעתי שאני רוצה להתאגרף. ותמיד אמרתי לעצמי שברגע שאני אחזור, אני רוצה להיות הגרסה הכי טובה של עצמי".
את מצליחה באמת לא לחשוב בזמן האימון?
מיה: "אני אשקר אם אגיד שכן. ברור שבאות מחשבות. תמיד".
מה עובר לך בראש?
מיה: "החטופים, בעיקר הסרטון של אביתר. איך אני יכולה להיות בשלווה? איך מישהו מאיתנו יכול להיות בשלווה?"
את מי אתה מדמיין כשאתה מתאגרף?
איתי: "בתכל'ס אני לא מדמיין אף אחד. אבל אם הייתי רוצה לדמיין מישהו מהפנים, זה את כל מחבלי חמאס. את כל מחבלי חמאס, שכל הראשים שלהם עפים לי מול הפרצוף".
"פתאום יש 60-70 אלף בכיכר, למה לא בכל שבת?"
יותר מ-50 ימים הם הוחזקו בעזה. מיה הוחזרה הראשונה, ארבעה ימים אחר כך גם איתי שוחרר. במובן מסוים, שניהם עדיין שם.
עד כמה החוויה של השבי שלכם נוכחת בחיי היום יום?
מיה: "מבחינתי, ללכת לישון זה הסיוט הכי גדול שלי. אם בכלל אני נרדמת, זה להגיד תודה. זה פשוט, הכול. אתה פתאום בשקט מופתי, ובחושך ואתה עם עצמך. אז מה הדבר הראשון שקופץ לראש? מלא דברים. אז אתה מתחיל להריץ".
איתי: "אני מנסה לא להסתכל על דברים כ'קשה', כי עברתי את הכי קשה. אני חושב שאני מסתכל על חיים אחרת. אם זה להעריך את הדברים הקטנים, שאני יכול לפתוח את המקרר מתי שבא לי. אני יכול... אני יכול להגיע לשובע. אני לא הגעתי לשובע חודש. חודש אני אוכל, ואני מסיים לאכול ואני נשאר רעב. זו תחושה נוראית. ולהגיע לשובע, אתה פתאום מעריך את זה, וזה נראה לכולם מובן מאליו. החטופים שנמצאים שם עכשיו לא מגיעים לשובע חודשים שלמים, ואותי זה מחרפן".
השבוע פורסמו הסרטונים הקשים של רום ואביתר. מה זה עשה לכם לראות אותם?
מיה ואיתי: "כעס, כאב. הכול".
מיה: "גם מה שזה גרר אחריו. פתאום יש לך 70-60 אלף אנשים בכיכר, ולמה זה לא ככה כל שבת? כל החטופים שחזרו דיברו על הרעב, דיברו על ההתעללות, דיברו על הצמא, על הקושי, על הפחד למות כל רגע. ואנחנו עדיין ממשיכים לדבר על זה. אנחנו לא מדברים שטויות, אנחנו אומרים את זה כי היינו שם, כי אנחנו יודעים. וזו רק הוכחה, וצריך פשוט כל פעם, כל יום, לחשוב איך אני היום עושה משהו בשביל החטופים".
"ישבתי בבית והרגשתי שאני לא עושה מספיק"
בחודשים שעברו מאז שחזרו, במקביל לשיקום הפיזי והנפשי, הם הקדישו הרבה זמן להסברה ולניסיון להשאיר את נושא השבת החטופים על סדר היום - בארץ ובעולם. הם לקחו חלק במשלחות, הופיעו בוועדות הכנסת ונאמו בעצרות. אבל בשלב מסוים הם הבינו שהם צריכים לא רק לדבר, אלא גם להקשיב.
וכך נולד הרעיון לפודקאסט החדש שלהם – "לפני הזריחה", בבית התוכן של NMC. שם הם מארחים לשיחה שורדי שבי ובני משפחות. הם מקווים שכמה שיותר אנשים יקשיבו לשיחות שהם מקליטים. מבחינתם זה לא רק תיעוד של מה שהיה, אלא דרך לנסות להשפיע על מה שעוד יכול לקרות.
למה החלטתם לעשות את הפודקאסט הזה?
מיה: "אחרי שחזרנו, הרגשנו ש... קודם כל זה היה נורא מוזר פתאום שכולם מכירים אותנו. לא ציפינו לזה. והבנו שיש לנו כוח בידיים. ובאמת, כל התקופה הזאת היינו טסים המון ומדברים ומעלים את המודעות לכל הנושא של החטופים והמלחמה, וכל מה שקורה שם בעצם, ופתאום חשבנו שאולי כדאי למצוא דרך אחרת לנסות להעביר את זה שתעניין אנשים כי עבר כבר המון זמן".
איתי: "אני יושב בבית ואני מרגיש שאני לא עושה מספיק. פשוט עלה לי רעיון, שאני רוצה לעשות פודקאסט משותף שלי ושל מיה, ששם אנחנו גם נדבר עם אנשים שחוו את המלחמה מקרוב ושתהיה שיחה אותנטית, ובסופו של דבר מי שצופה בזה ייקח מזה המון".
אתם חושבים שהפודקאסט יעזור במשהו?
מיה: "אני מאוד מקווה. זאת המטרה. זה נורא שונה מלבוא ולהתראיין, כי בסוף אנחנו יושבים עם בן אדם שעבר חוויה מאוד דומה לשלנו. ואנחנו פשוט מדברים, שוכחים רגע מהמצלמות, מעבירים חוויות.
איתי: "אני חושב שבתור בן אדם שיושב בבית ושומע שיחה שלנו מדברים, אני חושב שיש המון מה לקחת. שאנשים באמת יבינו את המצב שאנחנו נמצאים בו במדינה, שיבינו מה החטופים שלנו עוברים, שהם נמצאים שם, שזה יבער פה. הנושא הזה חייב לבעור".
מיה: "וגם אני יכולה להגיד שהרבה פעמים, כל החטופים שחוזרים בסוף חוזרים לחיים שלהם במידה, אבל כן אתה יודע יש את האינסטגרם ועוקבים אחד אחרי השני כל מדינת ישראל בערך, והם נוטים לראות בסוף שאתה מעלה סטורי שאתה מצלם במסעדה ואתה בחו"ל, ואף אחד לא יודע מה באמת עובר עליך בפנים".
"יצא לי לקרוא לא מעט תגובות של, גם עליי אני יכולה להגיד, של אינסטגרם, אם היא מומנת על ידי המדינה, היא עושה ככה, היא פה, היא שם. מאיפה אתם יודעים שכיף לי וטוב לי? הפודקאסט הזה, זה לשים רגע לאנשים מצב של: הם חזרו, הם יכולים לטוס, הם נהנים, אבל אנחנו עדיין עוברים משהו. זה לא שחזרנו וזה נגמר, זה עוד יושב עלינו".
"גם כשאני עושה עכשיו, לא יודעת, אני במסיבה ואני מחייכת, אז רגע. אני מגיעה לשיא של החיוך שלי, ונכנס לי כזה לראש... אתה יודע, זה תמיד שם. זה תמיד פה. לא משנה איפה אני נמצאת, יש פה איזה סלע. משהו שעוצר אותי ומושך אותי טיפה אחורה. ואני מנסה בכוח ללכת קדימה, כי זה מבפנים, כי הם עוד שם".
אתם מרגישים שהמדינה עושה הכול?
מיה: "אנחנו מעדיפים לא לדבר על פוליטיקה כל כך. לא להיכנס לזה".
אני לא שואל על פוליטיקאי כזה או אחר, המדינה כמדינה.
איתי: "אני לא יודע אם המדינה עשתה הכול, אני יודע ש... צריכים לעשות הכול בשביל שזה ייגמר כמה שיותר מהר. כי אין יותר מדי זמן".
"יצר הנקמה זה משהו שיש בכולם"
כאנשים שהיו שם, מה אתם חושבים על הטענות שישראל מרעיבה את האוכלוסייה בעזה?
איתי: "אתם צריכים לבוא לחמאס בטענות. חמאס לוקחים את כל האוכל. תן לי מחבל אחד שנראה כמו החטופים שלנו, תן לי מחבל אחד שנראה כמו הילדים בעזה. תמצא לי תמונה. כל המחבלים שם נראים עשר. הם לוקחים את כל האוכל אליהם".
מיה: "אני יכולה להגיד לך ש... אני הייתי מקבלת מנה ליום של קצת אורז, ולפעמים איזה חתיכה של עוף, והייתי צריכה לחלוק את זה עם עוד שני מחבלים שהיו איתי, כשאחד מהם כל יום בחוץ ועוד אוכל. הוא גם אוכל כל היום, ואז בא ואוכל לי מהצלחת".
לכם יש רצון לנקום?
איתי: "תשמע, יצר הנקמה זה יצר שיש בכולם, אני מאמין. אם עושים לך משהו, תמיד יהיה לך את היצר של נקמה. אם זה מה שיעזור לי? אני לא יודע. אני מאמין ש... השם למעלה רואה הכול, והוא יעשה מה שצריך לעשות. הוא יעשה את הצדק. תמיד".
מיה: "אם היו מעמידים לי עכשיו מחבל פה מולי הייתי שמחה לתת, אתה יודע, להוציא את כל מה שיש בתוכי. אבל באותה נשימה אני גם אומרת, שאני מאמינה שבסוף זה יחזור אליהם".
מה הכי קשה להסביר לאנשים שלא חוו את מה שאתם חוויתם?
מיה: "כמה זה דחוף. כמה כל דקה חשובה, כמה כל שעה, כמה כל יום חשוב. כאילו, זה לא, זה לא צחוק. כל שניה, באמת כל שנייה, אתה יכול למות".
איתי: "מעבר לקושי שאתה חי שם כל יום בקושי מטורף, אתה כל יום מפחד על החיים שלך. אתה כל יום נאבק. מעבר לקושי, אין יותר מדי זמן. זה מה שצריכים להבין".
מיה: "אתה יודע שכלום לא תלוי בך בסוף. אתה תלוי בשובים שלך. גם אם אתה אומר: 'יבואו לחלץ אותי', יומיים לפני כן הוא אמר לי שאם יבואו לחלץ אותי אז הוא ישים לי כדור בראש. אז מה זה משנה? שום דבר לא תלוי בך".
מי המרואיין שהכי הייתם רוצים שיגיע לפודקאסט?
איתי: "אני הייתי רוצה שמתן אנגרסט יישב מולי".
מיה: "מתן ואביתר וגיא. כולם".
איתי מסכים: "כולם".
תחקיר: נוי ברכה
הפודקאסט של האחים רגב "לפני הזריחה" מבית התוכן 24/7 של יונייטד NMC זמין להאזנה