גם היום, כמו לפני 20 שנה, אביאל טוקר גר בנצר חזני. אלא שהיישוב הזה, שמופיע בתעודת הזהות שלו וממוקם בליבה של הארץ, עשר דקות מרחובות, הוא לשיטתו לא הבית. "נצר חזני, שאני גר בה היום, זה מבחינתנו אתר זמני, והילדים יודעים שהם צריכים לחזור לגוש", הוא מבקש להוסיף בסוף השיחה איתו. "הדברים שאני אומר הם לא מנותקים – גם אנחנו היינו במלחמה הזאת. מתוך שבעה ילדים היו לי שלושה לוחמים במלחמה. אחד מהם לחם ב-7 באוקטובר, במוצב פגה המפורסם, ונפצע שם. בן נוסף נכנס לעזה, למקום שהוא גדל בו. גידלתי אותם לחזור לגוש קטיף. אז אמרתי לבן שלי, כשאתה נכנס לעזה תחפש את טחנת הקמח הישנה שהייתה ליד נצר חזני. תראה טחנת קמח, ותדע שהגעת הביתה".
"ויום אחד הוא אכן התקשר אליי ואמר לי, 'אבא, אני בדרך הביתה'. איפה? לא ראיתי אותו חודשיים. הייתי מאוד מופתע. אז הוא אמר לי, 'אני בדרך הביתה-הביתה', והוא באמת הגיע לטחנת הקמח ועמד שם, בחולות נצר חזני. רק לפני שנתיים עוד חלמנו על זה. בערב ט' באב ביולי 2023, לפני 7 באוקטובר, תליתי שלט על כביש 6 שרשום בו 'חוזרים לגוש קטיף, חוזרים הביתה'. חמישה חודשים אחרי זה זכיתי שהבן שלי עמד בנצר חזני. החלומות לפעמים מתגשמים ואנחנו מקווים שיוגשמו ברחמים, לא בייסורים ובכאב כמו שחווינו".
טוקר, מהבולטים בתושבי נצר חזני המקורית, זו שהייתה בדרום גוש קטיף, הוא היום ומאז השבת הנוראה מהדומיננטיים שבפעילי השיבה לחבל עזה, כפי שמכונה התנועה הזו. "אנחנו רוצים להקים את גוש קטיף מחדש, אבל לא רק. החזון שלנו הוא להקים את חבל עזה – התיישבות גדולה שהיא רצף עד מצרים, התיישבות שתכלול ערים וגם נמלי ים. עשינו עכשיו תוכנית שלמה, כי אם נקים את הגוש מחדש, מחר יוכל לבוא איזשהו שר ועוד פעם להוציא אותנו. אבל כך לא יהיה במקום שיש בו מאות אלפי יהודים או או אולי מיליונים שיחיו ויתפרנסו שם".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
מיזם ה"פינוי-בינוי" של עזה
"הגשנו את התוכנית החודש לכנסת", מספר טוקר. "אנחנו בגדול מתחברים לחזון של הנשיא טראמפ עם שינויים קלים. התוכנית מסודרת מאוד, ועבדנו עליה עם משרדי מהנדסים ואדריכלים. היא נועדה למימוש לתקופה של 15 שנה בשביל שבסוף התהליך יהיו בכל השטח 850 אלף יחידות דיור – רובן בערים שיוקמו – שני נמלי ים, וכמובן גם חקלאות. תראה את גוש קטיף כחלק מהתוכנית הזאת. יישובי הגוש יחזרו למקומם ואיתם חקלאות ענפה מאוד, כמו שהייתה. ולצד החקלאות גם אזורי תעשייה".
למה שיקבלו אותם? אתה רואה שבכל אירופה ובארה"ב סוגיית ההגירה שמעיקה כבר היום על המדינות המפותחות היא סוגיה פוליטית ונפיצה מאוד. אז שפתאום יסכימו לקבל, נניח, 100 אלף פלסטינים מעזה?
"קודם כול, הפליטים עדיין ממשיכים לזרום מכל מיני ארצות. אני מאמין שטראמפ, בצורה מסודרת ועם פיצוי כספי, עם התובנות שלו, יודע לעשות את זה, ויוכל לדאוג לזה שכל מדינה תיקח 100 אלף איש. קח את מצרים שיש שם 10 מיליון ערבים. אני לא בטוח שעוד 100 אלף ישברו אותם, אם יקבלו תמורה".
ואז יש סכנה להסכם השלום?
"עושים הכול בהסכמה, בעזרת ארצות הברית שתעזור לנו בעניין הזה. וטראמפ, כמו שאני רואה, מאמין בזה ועובד על זה. לנו זה נשמע המון – מיליון וחצי איש – אבל אנחנו יודעים שזה לא הרבה באמת, כשמחלקים את זה כמו שצריך, ובונים תוכנית מסודרת. שמענו כבר כל מיני מדינות שטראמפ מדבר איתן, כמו אתיופיה. צריך לתת להם אדמה ובית, זה בטח הרבה יותר טוב מאשר לגור באוהל בעזה אחרי דורות של עוני וטרור. אני, אין לי ספק שאם תשאל את הערבים בעזה באמת, הם יקבלו את זה בידיים פתוחות. אין ספק".
"כבר עם הפנים לבית בחזרה"
איציק פיטוסי, היום תושב ההתנחלות טלמון, פונה ב-2005 מביתו שבמושב קטיף. מ-7 באוקטובר 2023 הוא עוסק בקדחתנות בהקמת "גרעין ישי", שאותו הוא מייעד להתיישבות בצפון הרצועה. באותה שבת נוראה נפל בנו, סמ"ר ישי, בקרב על מוצב נחל עוז. הגרעין נושא את שמו של ישי ז"ל. עד ל"גירוש", לשיטתו, הייתה כל משפחתו מפוזרת באזור הגוש: "ההורים שלי גרו בעצמונה וההורים של ענבל, אשתי, גרו בגני טל, וסבא וסבתא שלה בנווה דקלים". שם נולדו חמשת ילדיו הגדולים (השישית נולדה אחרי כן). ישי ז"ל, השלישי בסדר, היה בן 3 בזמן ההתנתקות.
"גרעין ישי הוא גרעין פעיל מאוד, חברות בו יותר מאלף משפחות", מספר פיטוסי. "בכל השנה וחצי האחרונות יש צוותים שפועלים במקביל גם במישור הפוליטי-מדיני. מעשית בשטח, עד היכן שהצבא נתן לנו להגיע קרוב לגבול, אנחנו מקיימים פעילויות כאלה ואחרות, כמו שהייה בשבתות ובאירועים סביב החגים. ובגדול, אנחנו כבר עם הפנים לבית בחזרה".
פיטוסי עורג למה שהיה גוש קטיף. כל חייו כאמור היו באזור הזה. ושם נולד ישי ז"ל וחי את שנות חייו הראשונות. "יש מה שנקרא גן עדן של מעלה, וגוש קטיף היה גן עדן של מטה. אנחנו חיינו בעולם של חול, של ים, של פיתוח חקלאי, של מעצמה עולמית, עולם הישיבות, עולם התורה. קשה מאוד להסביר לבן אדם שהייתה פלנטה אחרת במדינת ישראל, היה אורח חיים אחר".
"אנשים הגיעו אלינו כל הזמן לגוש כי הייתה רצועת חוף מדהימה, על כל מה שמשתמע מכך", ממשיך פיטוסי. "הילדים שלנו, הם גדלו במקום מתוק ואידיאלי שאפשר לגדל בו ילדים. ילדים יחפים שמרגישים את האדמה, ילדים שקיבלו את החינוך המופלא שהיה בגוש קטיף. אני בעיקר זוכר את הילדים שלי, ובהם ישי, הולכים לדיונות, לוקחים איתם משטחים ומתגלשים בחול, וככה כולם מתמלאים בחול ומסתובבים איתו כל היום. אני זוכר את ההליכה לים ברגל, שזה היה קרוב מאוד, כל יום שישי. אלה החיים, ככה זה היה".
"העם יבוא בלי שנצטרך לשכנע"
"התיישבות בחבל עזה היא הכרחית, אנחנו מקבלים מסרים כאלו מפוליטיקאים מכל הקשת", מבקש פיטוסי להדגיש. "בלי התיישבות גם הביטחון שוב לא יהיה בידינו. הפעילות הזו, מעבר לפן האישי שלי כמשפחה שגורשה, היא לטובת כלל עם ישראל. היום מעריכים את זה שאנחנו היינו למעלה מ-30 שנה השכפ"ץ של המדינה, ספגנו והיינו שם איתנים. אפשר להגיד שהבאנו את השקט לישראל".
אלא שמעבר לשאלות הגדולות של ריבונות, ביטחון וחזון תכנוני, ניצבת גם משימה אזרחית לא פשוטה: לשכנע ציבור רחב ומגוון לראות במקום הזה לא רק סמל לאידיאולוגיה, אלא גם יעד קונקרטי לחיים. להפוך רעיון שהיה מזוהה במשך שנים עם ציבור מסוים בלבד – להצעה שמדברת גם אל ליבם של חילונים, צעירים ומשפחות ממעמד הביניים. מדובר באתגר של שפה, של דמיון, ובעיקר של שינוי תודעתי עמוק.
"אנחנו, תושבי גוש קטיף שגורשנו מגוש קטיף בכפייה, מאוד-מאוד מאמינים שמה שצריך לקרות עכשיו זה ביחד עם עם ישראל", מדגיש טוקר. "אנחנו לא רוצים שיגורו שם רק אנשי ימין או אנשי ההתיישבות, אלא שיהיה פתוח לכל עם ישראל. אני חושב שברגע שננקה את המקום והוא יהיה ברובו משוטח ונקי, נתחיל להסביר. כבר יש תוכניות בעבודה, שבהן אנחנו גם מסבירים איך עושים את העבודה מבחינה טכנית. באזור עם חופים יפים ותיירות מכל העולם שתגיע, אני חושב שעם ישראל יבוא באופן עצמאי, גם בלי שנצטרך לשכנע. זה יהיה מקום קסום כמו שהיה כשישבנו בגוש קטיף. לך תראה מה עשו מהמקום היפה הזה ואיך הוא נראה עכשיו".
"להפוך את זה מהזוי לשנוי במחלוקת"
טוקר, היום בן 52, הגיע לגוש קטיף כשהיה בן 4, ילד להורים אקדמאים שעלו מארצות הברית ובחרו להפוך לחקלאים. ב-1976, בטקס העלייה לקרקע של נצר חזני – היישוב הראשון בגוש – שלחו אותו, הילד הקטן, להעניק לראש הממשלה יצחק רבין סלסילת עגבניות שגודלו במקום. "החיים שלנו כילדים היו סביב הדיונות והגלישה על החול", נזכר טוקר. "הים הכחול – שם בילינו זמן רב, וגם העבודה לצד ההורים בחממות ובשדות הייתה חלק בלתי נפרד מהיום-יום".
היחסים עם השכנים הערבים, כך הוא מתאר, היו טבעיים וחמים: הם הוזמנו לשמחות, הקניות בוצעו בח'אן יונס, ואם היה צריך להגיע לתל אביב – רג'ב מדיר אל-בלח היה מגיע במונית הקבועה. "כולנו, כל הילדים הכירו את אבו פלאח, החורש הקבוע של האזור. בסוף כל יום היה מעמיס את הילדים על העגלה לעוד סיבוב בין הערוגות. שנים אחר כך, ביום חתונתי, הוא זה שהסיע אותי עם הסוס והעגלה לחופה".
"אנחנו מאמינים שעם ישראל יבין שזה קודם כול זה הפתרון היחיד באמת לבעיית הטרור בעזה", הוא קובע. "אחרי שנקבל את האישורים ויראו את המקום ואת ההצלחות שלו, אנשים יבואו אחרינו. אנחנו נוביל בראש, כי מישהו צריך להוביל, כי זה בלב שלנו. עם ישראל יבוא אחרינו, ואין לי איזה ספק בכלל. אתה יודע, כשהתחלנו את המטה, אחרי 7 באוקטובר, קבענו יעד להפוך את זה מ'הזוי' ל'שנוי במחלוקת'. פעם כשאמרתי שאני רוצה לחזור לגוש קטיף, כשדיברתי על גירוש... היום כבר מתווכחים איתי אם זה פתרון או לא פתרון, וגם זו התקדמות. כבר לא צוחקים עליי כשאני מדבר על זה".
"הדרך היחידה להחזיר את החטופים"
כשנושא החטופים עולה לדיון, אני תוהה עם טוקר אם לא אצה להם הדרך ואולי פשוט היה אפשר קצת לחכות עם תוכנית חידוש ההתיישבות. "אם היית מוצא דרך להחזיר אותם, הייתי יושב בצד ושותק גם עשר שנים", הוא עונה. "אבל הדרכים שאנחנו פועלים בהן היום שגויות. זה לא עובד. הדרכים הנכונות הן להכריע את חמאס בכוח ולהביא את החטופים. אין שום דרך אחרת. כמו שזה נראה, חמאס מרצונו לא יחזיר אותם. ברגע שיחזיר אותם הוא יגמור את עצמו, ולכן הדרך הנכונה משתלבת בדיוק במה שאנחנו מבקשים. הדרך להכריע את חמאס היא לקבוע התיישבות, וזו גם הדרך היחידה להביא את החטופים".
משפחות חטופים רבות משוכנעות שלחץ צבאי לא יכול להשיב אותם. מבחינתן, אתה רוצה עכשיו לבנות איזו מין עיר חלומות בעזה על הגופה של הבן שלהן.
"לא. חס וחלילה. זה משפט שאסור להגיד. אמרתי לך, עוד פעם, אם היית אומר לי עכשיו שאני אשב בצד, הייתי יושב גם עשר שנים ושותק כדי להביא חטוף אחד. אבל זו לא האמת. זה שקר וכזב. האמת היא שאם לא נחנוק את חמאס, לא נכריע אותו. יש הרבה מאוד משפחות חטופים, חלקן בפורום תקווה, שיגידו את זה טוב ממני".
הגרעין של פיטוסי מיועד לפי תוכניותיו להתיישבות בצפון הרצועה, לשם מועדות פניהן של 300 המשפחות המדוברות. אך גם הוא, כמו טוקר, מלא תכנונים מרחיקי לכת הרבה יותר. "מבחינתנו הולכים על כל רצועת עזה, אבל אנחנו נחושים ומוכנים שוב פעם להיות החזית ולהתייצב בחוד החנית להתיישבות. משם ניכנס פנימה עד נצרים, רפיח, רפיח ים ומורג".
"להיאחז ולא לצאת משם לעולם"
"חשוב שאנשים יבינו, מדובר במשפחות מכלל הגוונים של הפסיפס האנושי במדינת ישראל: דתיים, חילוניים, מהעיר, מהכפר, מתל אביב, ויכול להיות שגם מהשומרון, מעפולה או מאשקלון", מדגיש פיטוסי בהתייחסו לגרעין שבראשו הוא עומד. "יש לדעתי כ-300 משפחות שבהתראה של שעה אנחנו נמצאים כבר בתוך עזה, עם אוהלים, עם ציודים ועם הילדים, מוכנים לשהייה ממושכת וארוכה עד בניית עיר שלמה. אנחנו מוכנים להגיע בתת-תנאים שיש שם, בלי חשמל ובלי מים, קודם כול להיאחז בקרקע. רק שייתנו את האישור, ולא לצאת משם לעולם".
כלומר, מבחינתך להגיע כבר עכשיו, בזמן שהמלחמה נמשכת?
"אנחנו יודעים שאזור התוחמת הצפוני מנוקה מאזרחים פלסטינים. מה שכבר בשליטה ביטחונית של ישראל ראוי להתיישבות. נכון שגם המנהיגים יקבלו טיפה אומץ ויממשו את מה שנקרא מבחינתי 'הניצחון האמיתי', וזו החזרה להתיישבות". והוא שב ומדגיש, התיישבות במצב מלחמה ממש לא מעלה בו חששות. "אותי לא יכולים ללמד כלום. איבדנו חברים, עפו עלינו פצמ"רים. היינו החיילים והמגן האנושי של ישראל. אז כן, יש את המשפחות האלה גם היום, שמבינות שזה מה שנחוץ כרגע, ואנחנו חיים בשליחות העם כולו לטובת המדינה".
אחרי ששכלת את בנך אתה עדיין מסוגל לראות את עצמך כ"שכפ"ץ של המדינה"?
"אני לוקח את זה להיבט אחר. יש האבל הפרטי והאישי שלי, שהוא רגעי ושעתי, מה שנקרא. אתה חי ונושם את הכאב. אבל יש גם מה שחונכנו באידיאולוגיה שלנו, וזה לטובת כלל מדינת ישראל, לטובת העם שלנו. וכן, יש האבל הפרטי האישי ויש הראייה הרחבה יותר. אז אנחנו נחושים לחזור לבית שלנו. אתה מדבר עם אדם שרוצה לחזור לבית מאיפה שגירשו אותו. אותי גירשו אל הלא-נודע. אני מציין עכשיו 20 שנה של חיים בלא-נודע, את הארעי. הקבוע שלנו הוא גוש קטיף".
יש הרבה מאוד משפחות שכולות ומשפחות חטופים שבאות ואומרות לך ולאנשים אחרים שבאים ופועלים כדי להתיישב מחדש בעזה שמבחינתם אתם באים להגשים את החלומות שלכם על הגופות של ילדיהן.
"לפי מה שאתה אומר, זו תהיה דלת מסתובבת. כשגורשתי מהבית השארתי חממות. השארנו להם את זה, 'קחו, תתחילו מזרח תיכון חדש', כמו שחלמו. וראינו מה קרה ב-20 שנה. 7 באוקטובר לא נולד כי קם עם ואמר, 'היום אני תוקף את מדינת ישראל'. 20 שנה זה מה שהוא עשה: התחמש, הכין מגננות לעצמו, וככה הוא נלחם איתנו כבר יותר משנה וחצי. אין לו איזה רצון לחיות בכלל, הבנה של חיים. הם מבחינתם נולדו להרוג, להשמיד את העם היהודי – אותי, אותך ואת כולם. לכן כל עוד נמצאים ברצועת עזה מחבלים, ואנחנו יודעים שאין בית שאין בו מנהרה, גם ה'אזרחים הפשוטים' הם בחזקת מחבלים. אתה רואה את זה עם הסיוע ההומניטרי, עם החמצן שעדיין ממשיכים להזרים לחמאס. אז מה, נחזור חזרה אחורה?"
המהלך לביטול ההתנתקות ולא בעזה
אבל גוש קטיף ושאר ההתנחלויות ברצועה לא היו המקום היחיד שפונה באותה התנתקות. גם ארבעה יישובים בצפון השומרון – גנים, כדים, חומש ושׂא-נור – נמחקו באותו קיץ. גם שם נשארו רק עמודי בטון ריקים, שלדים של מבנים, קברים שהועתקו וגבעות שוממות, שמאז ועד היום נשארו בלי יישוב קבוע.
בשונה מעזה – שם תקוות כמוסות שנדמו כחסרות היתכנות התעוררו אחרי שהגדר שדיכאה את אותן תקוות נפרצה דווקא מהצד השני, זה של עזה, ואחרי טבח שבו נרצחו יותר מאלף ישראלים ביום אחד – בצפון השומרון הגדר הייתה משפטית. במשך כל השנים שחלפו עדיין היה האזור בשליטה צבאית ובמעמד של שטח צבאי סגור. הגדר הזו נפרצה בכנסת לפני כשנתיים, כשאישרו הנבחרים את "חוק ביטול ההתנתקות", זה שמבטל את המעמד המשפטי של האזור והופך אותו נגיש לכל ישראלי, אם כי עדיין לא לשם התיישבות. בהיבט הזה חולמי החלומות של הימין עדיין עסוקים במרץ.
בחומש כבר פועלת ישיבה זה למעלה משנה, בשומרון מקווים שזו רק הסנונית הראשונה. עיקר הפעילות ממוקדת כרגע דווקא בשא-נור. מהארבעה, שא-נור היה היישוב הצפוני ביותר. ההתנחלות הוקמה בשנות ה-80 כהיאחזות הנח"ל והפכה ליישוב אזרחי בתחילת שנות ה-90. חיו בה בסך הכול כמה עשרות משפחות, אבל המקום נודע בעיקר בזכות בית הכנסת שלו, שנבנה באבני בזלת כהות והפך לסמל האחיזה במקום. אחרי הפינוי נותרו רק חורבות.
לאורך השנים ניסו כמה פעמים לחזור. קבוצות של גרעינים תורניים, ישיבות, וגם משפחות עלו שוב ושוב לגבעה. ב-2015 אף הוקם בשא-נור מחדש גרעין התיישבות זמני, עם מגורים באוהלים וקרוונים, אך גם הוא פונה. ולמרות זאת, הדגל לא ירד. כעת, בצל החזרה לחומש והדיונים על עתיד ההתיישבות ביהודה ושומרון בכלל, גם שמו של היישוב הקטן והנשכח הזה צץ שוב בשטח.
אתמול (חמישי) ביקרו משפחות גרעין השיבה לשא-נור ביישוב – לראשונה מאז ההחלטה שמתירה להם לחזור – מלווים בשר בצלאל סמוטריץ'. ישיבת גרעין ראשונה נערכה במבנה המצודה העתיק, ולאחריה החלו גם בעבודות ניקיון של ערמות פסולת. "ידענו כבר אז שגם אם חלילה ייצא הגירוש לפועל, עוד נשוב לכל המקומות שגורשנו מהם. זה נכון בעזה ובוודאי שגם נכון בשומרון", הצהיר סמוטריץ', "אנחנו מתקנים את חטא הגירוש".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv