יום אחד פרופ' דוד אסף, פרופסור להיסטוריה, התהלך בסופר ועשה קניות. הוא בחר אריזה של שום מרוסק ממותג מוכר. רובנו לא מתעכבים יתר על המידה על האותיות הקטנות שעל האריזות בטרם תושלכנה לעגלה, אך פרופ' אסף איתר בדקדקנות של היסטוריון מלומד כיתוב לא שגרתי מאחורי אריזת השום: ללא חשש לינת לילה, נרשם צמוד לחותמת הכשרות הסטנדרטית.האם נגזלו חלילה שעות שינה מהשום האומלל בטרם רוסק ונדחס לאריזה הקטנה? כמי שמפעיל כבר שנים את הבלוג המצליח עונג שבת, העוסק במורשת יהודית וישראלית, טרח פרופ' אסף לברר ופרסם את הממצאים בבלוג. החקירה שלו העלתה כי הכיתוב הלא שגרתי מקורו בפרשנות לתלמוד, בפסוק קטן הנדרש לא רק לגורלו של השום, אלא גם לזה של הבצל ושל הביצה (יש הטוענים שגם על העגבנייה חלים דינים דומים).את השום, הבצל והביצה יש לעבד מיד עם קילופם, ולא להשאירם חשופים במהלך הלילה, עירומים מקליפתם. הסיבה לאיסור החריג הוא החשש שבמהלך הלילה יחדרו ליצירות התמות הללו של הקבה שדים ורוחות רעות. מי שחלילה יאכל מהם, יאחז גם בו הדיבוק. הפסיקה המוזרה הזו מצאה עצמה מושלכת מקודקס ההלכה היהודי כבר במאה ה-12, בחסות מצג ריאליזם של רבנו תם, נכדו של רשי ומחשובי הרבנים של העת ההיא. אלא שמה שיצא מההלכה בדלת הקדמית במאה ה-12, חזר לחיינו בעת המודרנית דרך הדלת האחורית – עטוף אריזת פלסטיק ממותגת.לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאןהתחביב המיוחד של רופא השינייםאנחנו מדברים על תקופה שאנשים האמינו בשדים וברוחות רעות, מסביר דר ארי גרינספן איך נולדה הפרשנות. הרוב המוחלט של עם ישראל לא מאמין בזה, ועובדה שאין לאמונה הזו שום היבט בהלכה. זו דוגמה טובה למה שקורה כשמצטטים את הגמרא בלי להיות בקיאים בה באמת ולהבין אותה. אנשים מקפידים על דברים כי הם מתעקשים לקרוא את הטקסט בצורה מאוד מילולית. אני שומר הלכה ושומר שבת, ומקפיד בכול, אבל גם בראש צריך להשתמש.כבר בעת ההיא רבנים לא היו טיפשים, והתפתחו הרבה מנהגים וגזרות מחשש סכנה, ממשיך גרינספן. לדוגמה, בתלמוד גם רשום שאסור לשתות מים שנותרו חשופים במשך הלילה. למה? שמא הגיע איזה נחש ושחרר שם את הארס שלו. האם אנחנו מכירים היום סכנה כזו? מאותה סיבה יש ביהדות גם מנהג שלא נוהגים לבשל יחד דגים ובשר, כי אולי יאכל את הבשר אדם שאלרגי לדגים. מיליארדי גויים משאירים בצל לא קלוף, קרה פעם שמישהו חלה? זה שפעם היה אצל יהודים חשש כזה, זה לא רלוונטי היום. זו דוגמה קיצונית שמראה בעיקר חוסר בקיאות של אנשים מסכם גרינספן.אומנם דר גרינספן הוא רופא שיניים במקצועו, אך את מרב מרצו הוא מקדיש דווקא לתחביבו המרכזי, שאותו נגדיר, בהיעדר הגדרה מדויקת יותר, הרפתקן הלכה. כשאין הוא עוסק בעיסוקיו הנוספים, מוהל ושוחט, מבלה רופא השיניים מאפרת, יליד ארהב, חלק ניכר מזמנו במסעות חובקי עולם כדי להתחקות אחרי קהילות יהודיות נידחות – מסורותיהן והלכותיהן. הוא נכון לצאת לכל מסע בלשי הלכתי, גם אם זה אומר לחפש ברחבי חופי ישראל אחר מוצאו של חילזון הים הנדיר שממנו הופק צבע התכלת ששימש לצביעת ציציות – או לנסוע לאפריקה כדי להוכיח את כשרותו של בשר הג'ירפה.אין בהלכה שום דבר לא רציונלי ובכל מערכת משפט יש ההיגיון הפנימי שלה, ממהר גרינספן להגן על מסורת ישראל. יש בודדים שלא מכירים את מסורת ישראל, וככה קורה שיש דוגמאות קיצוניות ומעוותות כאלה של כשרות.למה החברות נכנעות?אז כיצד קרה בכל זאת שהלכה שנעלמה במאה ה-12 צצה מחדש בחיינו במאה ה-21? לפרופ' אסף התשובה ברורה: זה לא כל כך הלכה, כמו שזה פולקלור מימי חזל. במאה ה-12 היו חכמים נועזים דיים כדי לומר את דעתם על המנהג – ואילו במאה ה-21 כנראה כבר לא. עולה פה השאלה העקרונית על כל מיני חברות וגופי מזון שנכנעים לגחמות של גופים חרדיים שמעניקים תעודות כשרות. זה פשוט מטורף. אבל השאלה היא לא עליהם אלא על החברות האלה ולמה הן נכנעות. יש שלוש סיבות אפשריות. אחת, שזו פשוט בורות. אומרים להם 'לינת לילה', אז הם חושבים שזה חלק מהסט של הכשרות. שנייה, היא התרפסות. והשלישית היא פשוט חמדנות. חושבים שאם תהיה עוד כשרות ויוסיפו גם 'לינת לילה' זה ימכור יותר. גם יכול להיות שאלו שלושת הגורמים האלו גם יחד.אחרי שעורר סערה זוטא בעת שחשף את ההלכה המוזרה שפתע צצה, לפני כשבע שנים – ואפילו מצא עצמו מתראיין על הנושא בטלוויזיה – בחר פרופ' אסף להפנות את תשומת לב קוראי הבלוג הוותיק שלו לכמה דוגמאות נוספות לדרכים יצירתיות משהו שבהן מופיע הממסד הזה בחיינו. בשיחה איתנו הוא מפנה לאחת הדוגמאות הללו, אף היא בצורה של כיתוב מסתורי בשוליה של חותמת כשרות. במקרה זה, על נייר טואלט.ללא חשש גניזה הוא משפט המופיע על מספר לא קטן של מותגי נייר טואלט וממחטות נייר, לאו דווקא מהמותגים הפופולריים. מי שמעוניין בפירוט, מוזמן לבלוג של אסף. גניזה הוא מונח שאכן מקושר לענייני נייר – אלא שבמקרה זה הכוונה היא לכזה שעליו מודפסים כתבי קודש.איך קרה שתחום הכשרות הגיע עד לנעשה בבית הכיסא? איך מחומר גלם יום-יומי צמח חשש הלכתי שלם, כזה שמצריך תעודת כשרות מיוחדת? השאלות הללו מובילות ישירות אל ארגון לא-מאוד-ידוע, המתקרא ועד ההלכה לענייני גניזה. הרמנו טלפון לגוף הנל. מעברו השני של הקו ענה אברהם כהנוביץ', ראש הוועד. הוא הואיל להסביר כי חלק ניכר מנייר הטואלט המיוצר בישראל מקורו בנייר ממוחזר שנלקח מתעשיית הדפוס. כהנוביץ' וחבריו לארגון נזעקים מן האפשרות שחלק מחומר הגלם הזה עשוי להכיל חלקים של כתבי קודש שנועדו לגניזה. אך חששו של כהנוביץ' אינו מתמצה בכך.אנחנו משתדלים שבמקור ידפיסו כמה שפחות דברי תורה, שלא יצטרכו לגנוז אותם, הוא מסביר. זה כולל יותר פרסום חול שמכניסים בו דברי תורה. אם אדם כולל בפרסום כלשהו או כתבה איזה פסוק, זה דבר תורה, גם אם זה פסוק אחד על חוברת שלמה. אנחנו כבר פונים למפרסמים או לעיתונים ומקומונים שלא יכניסו את דבר התורה הזה. מהמערכות כבר פונים אלינו או שולחים אלינו לבדוק לפני שמדפיסים את הדברים. אנחנו מונעים כך מראש שלא תיווצר הבעיה.הרב כהנוביץ' מעריך בזהירות רבה שכשליש מכלל הנייר ההיגייני שאנחנו משתמשים בו, מקורו בנייר ממוחזר. לגבי העלות: 24 שעות ביממה, במשך שישה ימים בשבוע (לא כולל שבת, כמובן), מוצב קבע במפעל עובד שתפקידו לסקור את משלוחי הנייר המגיעים אל המפעל. העובדים שזכו שזה יהיה עמלם מועסקים בידי המפעל עצמו, מדגיש הרב.אני משתמש בנייר טואלט כבר 60 שנה, 40 מהן בארץ, ותופתע לשמוע שמעולם לא ראיתי אפילו לא אות אחת על נייר הטואלט שלי, נזעק גרינספן ההרפתקן ההלכתי. הוא גם מעניק את פרשנותו שלו לסוגיה: אולי בשנות ה-70 או ה-80 של המאה הקודמת, כשנייר הטואלט בארץ היה יותר כמו נייר זכוכית, נייר מאיזו גניזה הגיע לאיזה מקום. אולי באמת פעם אחת זה קרה. וגם אם זה קרה, זה מקרה יחיד. פריטי גניזה מובאים לקבורה, אבל אולי חברות הכשרות מצאו כאן דרך לעשות קצת כסף, כי חברת הנייר טואלט חוששת שאולי אנשים לא יקנו ממנה. אני בחיים שלי לא חיפשתי הכשר בנייר טואלט. ככה רוב עם ישראל.זו תגובה למודרניותהיהדות האורתודוקסית סובלת בדורות האחרונים מתופעה של אובססיביות, מסכם שחר אילן, ממקימי עמותת חדוש לחופש דת ושוויון ופרשן לענייני חרדים בכלכליסט. בכל פעם מחפשים עוד חומרות והמשבר המנהיגותי הוא שאין שום רב שיגיד, 'תפסיקו, אי אפשר לחיות כך'. זו תגובה למודרניות מצד אחד, אך בישראל זו גם תגובה למדינת ההלכה. בגלות היה ברור שיש מגבלות לכמה יכולים יהודים להחמיר. איך תשים בגלות משגיח שיעבור על חומרים של נייר ממוחזר? אם הייתה מעורבות חרדית אמיתית בניהול המדינה ובתרומה לקופה המשותפת, יכול להיות שהיו יותר זהירים גם בכסף של הבריות.עולם שבו תחום הכשרות תמיד טעון במחלוקות לרוב הוא כמובן עולם המסעדנות. בעל מסעדה ששוחחנו איתו ושבחר לפני כמה שנים להפנות עורף לתעודת הכשרות הקונבנציונלית, לטובת אפיקי פיקוח אלטרנטיביים יותר, נזכר באבסורד שהיה לאחת הסיבות לגט הכריתות שהניף בפני הרבנות.יש בכשרות כל המושג של 'איסור חתנות', שיוצא מתוך המושג 'בישול עכום', שזה ראשי תיבות של 'עובדי כוכבים ומזלות'. יש איסור על בישול במסעדות בידי גוי, שחלילה לא נתערבב בהם. לכן תיקנו את התקנה הזו. אני אפילו זוכר שלפני עשר שנים ישבתי עם חבר'ה, משגיחי כשרות, והם הודו בפניי שזה אבסורד. במקומות מסוימים מה שעשו זה שהעובדים היהודים היו על הגריל, כדי להימנע מהאיסור הזה, והערבים היו המלצרים, למרות שהמטרה 'איסור חתנות' זה כדי שלא יתערבבו ביהודים. כל המטרה של האיסור הזה הפכה בעצם ללא רלוונטית. כאילו הלכו לפי הספר ובאמת עשו את מה שהתקנה אמרה, אבל יש איזה מושג שנקרא 'בטל הטעם, אך לא בטלה התקנה', וזה מה שקורה בעיקר במקומות של ספרדים שמקפידים על זה יותר מאשכנזים.זה שהלכות הכשרות פורשו כדי להרחיק אותנו מגויים, זה בעיה אחת, אומר אילן. הבעיה היא שהיום הן משמשות גם כדי להרחיק בין חילונים לדתיים. ביין למשל יש הבחנה בין שומר שבת ללא-שומר-שבת (לפי ההלכה, יין שמי שאינו שומר מצוות מעורב בהכנתו אינו כשר). קבוצות דתיות שלמות לא ייכנסו למסעדה שתעודת הכשרות שלה לא מחמירה מספיק, מה שמרחיק כמובן עוד יותר בין דתיים לחילונים. זה הביטוי העיקרי לאובססיביות הזו שאני מדבר עליה. כשאתה אומר יש דבר שהוא 'כשר למהדרין', אתה בעצם אומר שיש כשר שאינו כשר. זה הזוי מילולית, כשר הוא כשר. המצב שבו אדם אומר 'לא מספיק לי סתם כשר', זה בעיני החילוני עיסוק בטפל ולא בעיקר. והעיקר הוא להיות אנשים טובים. זה שהמשגיח שלך יעבוד עוד כמה שעות במסעדה כדי שלא יקרה שהגוי יבשל לבד, יעשה אנשים לטובים יותר? לא. אבל זו האורתודוקסיה שנוצרה פה.הכשרות עובדת גם בעוד כיוון, מוסיף אילן. אני לא יודע אם זה בדיעבד או מלכתחילה, אבל בסוף כל הלכות הכשרות הן כאלו שאם אתה צריך לאכול אוכל שאתה חייב לדעת את מקורו ואיך הוא הוכן, קשה לך מאוד לאכול אצל לא-יהודי בבית.האבסורד של בתי המלוןיש אפשרות לעבוד בשבת בצורה כשרה, מציין המסעדן ומצביע על אבסורד נוסף, ובמקרה שלו מקומם במיוחד: העובדה שבתי מלון כן יכולים לרשום, למשל, ולקבל כסף בשבת באישור הרבנות, לעומת מקומות אחרים. יש נוהל של הרבנות שנקרא 'נוהל רישום בתי המלון'. אם יהודי נמצא במלון בשבת והוא רוצה עכשיו להזמין לחדר שלו עוד משהו, אז הוא יכול לעשות את זה, וצריך לעשות את זה בכל מיני אמצעים וכלים. קודם כול יש עניין של הבדלה בין כתיבה בעט לכתיבה במחשב. יש הקלה ביחס לשימוש במחשב, ביחס לכתיבה ממש. הכתיבה היא ממש מלאכה, והקלדה היא כאילו תת-מלאכה, או משהו בסגנון. כל העניין של בתי המלון אבסורדי, מכיוון שאם אתה כאדם חילוני רוצה לעשות צ'ק אאוט במהלך השבת, אף אחד לא יגיד לך 'לא'. אתה משלם ויוצא.בתי המלון הם שריד של תקופה שבה הסטטוס קוו בין דתיים לחילוניים פעל, אומר שחר אילן. אחד המקורות למות הסטטוס קוו הוא שהצד הדתי אומר, 'אני לא רשאי להתפשר'. כל עוד היה סטטוס קוו הצד הדתי כן התפשר, ולראיה הוא הבין שיש דברים שבהם המדינה חייבת לחלל שבת. בין היתר הוא הבין שאם בתי מלון לא יוכלו לפעול בצורה שבה חילונים, ובייחוד לא-יהודים, יוכלו לקבל בהם שירות – יפתחו בתי מלון ללא כשרות. לכן הממסד אפשר הרבה דברים לא הלכתיים בבתי המלון.היום אתה אומר לממסד הרבני שאם תהיה תחבורה ציבורית בשבת, הרבה פחות אנשים ייסעו במכוניות בשבת, ואומרים לך בתגובה, 'אנחנו לא מוסמכים להתפשר על ההלכה'. המקרה של בתי המלון הוא בדיוק זה: פשרה הגיונית על ההלכה. וכשהושגה הפשרה על בתי המלון, המסעדות היו עניין הרבה פחות נפוץ והן היו פחות עניין לבילוי ויותר עניין של אנשים הולכים למסעדה, כי הם צריכים ללכת לאכול.לא נכון להיצמד לבצלבמדינת ישראל כשרות אינה חובה, אומר תומר בן-צבי, מנהל מחקר בעמותת כושָרוֹת – ארגון מחקר והסברה בתחום כשרות המזון. אבל מי שבוחר להיות כשר צריך להיצמד לאיזשהו נוהל הלכתי כלשהו. מועצת הרבנות הראשית קבעה את הנהלים ברמת הכשרות הרגילה ובכשרות המהדרין, מה נחשב כשר ומה לא. ההלכה מורכבת מהמון-המון פרטים, ולהתחיל לרדת רק לפינה אחת, בבצל או בשום או בנושא כזה או אחר, זה באמת לא נכון. ויש עוד דברים אחרים שהם שיח ושיג של אלפי שנים בעם היהודי, וכדי שהכשרות תוכל להיות כזו שכמה שיותר יהודים יוכלו לשמור אותה, כמו שקורה היום ברבנות, אין אפשרות לבוא עכשיו ולהגיד 'בוא נחתוך את מה שלא נראה לנו, את מה שנראה לנו לא מודרני מספיק'.אנחנו צריכים שההלכה תיצמד למקורות, למורשת היהודית בת אלפי השנים, ותתאים עצמה בצורה פרקטית ויעילה. ויש הרבה פתרונות. לדוגמה, עם הבצל. לא זורקים בצל. יש פתרונות, אפשר לשים עליו מלח או כל מיני דברים אחרים שפותרים את הבעיה. וכך אפשר לחיות גם עם ההלכה המסורתית של אלפי שנים גם במטבח מודרני.יש כאלה שגם ללפף על הזרוע שלהם עור של פרה כל יום נראה בעיניים המודרניות שלהם כמו דבר משונה, אומר בן-צבי. אבל יש כאלה שזה הדבר הכי קדוש ועליון שהם עושים במהלך היום. יש רוחניות ויש לעם ישראל מורשת שהוא רוצה להיצמד אליה.יש גופים שנותנים כל מיני תעודות כשרות כאלה ואחרות למסעדות, גם כאלה שפועלות בשבת. אנחנו חיים היום בעולם תחרותי. אבל הציבור שרוצה לאכול כשר ולהיצמד למורשת לא מגיע למקומות האלה. יש מסעדה שפתוחה בשבת והיא מדי פעם עושה קמפיין המונים כדי להצליח לסגור את החודש. למה? כי ההמונים לא רוצים מסעדה שפתוחה בשבת.לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv