את הדר אלרון אנחנו תופסים מלאה בחול מיד אחרי סשן אינטנסיבי של אימון סמוך-קום על החוף. זה התרגיל. אנחנו מתאמנים בשלשות, וסמוך-קום זה 3 נקודות. כל שלשה צריכה לעשות כמה שיותר ניקוד, ולכל תרגיל ניקוד שונה. אבל זה הכי הרבה. הדר בת 17 ממושב צופית, ויש לה חלום: להתגייס ל-669. היחידה שבה כף רגלה של לוחמת אישה טרם דרכה מעולם. יש שתי בנות שהתחילו שם מסלול, אבל עדיין לא הודיעו שהן סיימו אותו, היא מבקשת להדגיש.לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאןאת מחכה שהן יפתחו את השער? כן ולא. יכול להיות שאני אפתח לעצמי את השער. המלחמה מאוד השפיעה. אחים של חברים שלי נהרגו, אנשים מהמושב שלי, והבנתי שמה שאני רוצה לעשות בצבא זה קרבי.לפני שנה, ב-2024, אח של חבר ממש טוב שלי נהרג, משתפת הדר מלאת הביטחון. הוא היה לוחם בסיירת גולני ונהרג בלבנון. משם הבנתי שזה משהו שאני מאוד רוצה, וגולני עדיין לא פתוח לנשים, אז קראתי על יחידות אחרות. יש לי אח גדול שהיה בקורס טיס ועכשיו הוא מפעיל כטמם. דיברתי איתו אחרי שהמלחמה התחילה והחלטתי שמה שאני רוצה זה קרבי. דיברנו על כל מיני יחידות, התחלתי לקרוא, והבנתי ש-669 זה מה שאני הכי רוצה.ולמה דווקא 669? בכל היחידות שקראתי עליהן כתוב שהן עוסקות בלוחמה והמטרה היא להילחם. 669 היא דווקא יחידה שהיא לחילוץ והצלה. היא מחלצת אנשים משדה הקרב תוך כדי שהיא נלחמת, אבל המטרה העיקרית שלה היא חילוץ, וזה משהו שנגע בי מאוד. אני פחות רוצה להילחם במטרה להרוג, המטרה שלי היא יותר לחלץ משדה הקרב ולהיות ככה בשמירה ובהגנה על ישראל.אם הייתי מתקבלת ליחידה אחרת שיכולה גם להיות בשדה הקרב בשביל להרוג, במטרה להציל בסוף, אבל שגם הורגת אנשים, מחבלים – זה משהו שלא בטוח שאני יכולה לעמוד בו. אני כן יכולה כשאני יודעת שהמטרה שלי היא להציל אזרחים או לוחמים אחרים.דיברת על זה שאת מעדיפה את 669 בגלל ההסתייגות מההרג. יש מי שיגיד שזה בגלל שאת בת. שמעתי הרבה דברים כאלה בחיים שלי, שבגלל שאנחנו נשים לא נילחם. אני לא מאמינה בזה, ואם יש אנשים שחושבים שזה כך, אז שימשיכו לחשוב ככה. בסופו של דבר יש הרבה בנות לוחמות בצבא, ולצערי, בעקבות 7 באוקטובר, הרבה נשים נפגעו. הרבה נשים גם הרגו מחבלים. אני יודעת שאם אני אגיע ליחידה אחרת, שהיא קרבית, ויהיה מצב שאני צריכה בסופו של דבר להרוג מישהו שנמצא מולי, זה לא משהו שישתק אותי. אדע להתמודד. פשוט משך אותי יותר עניין החילוץ, גם כי פוגשים פחות את העניין של ההרג.ואם לא תתקבלי לי 669 מה יהיה? חשבתי על עוקץ. זה גם משהו שמעניין אותי, אבל בסוף זה מושך אותי פחות.הבנים עוד היו בהלםבראשית ספטמבר התכנסו על חוף הים בהרצליה כ-300 נער ונערה בטווח גילים שבין 15 ל-21. אולי זה לא נראה כך, אבל זו למעשה מסיבת סיום, רק כזו שבנויה בצורה של תרגילי כושר קרבי. מסיבת סוף הקיץ של מפעל ההכנה לשירות הצבאי של חברת אקסלנט, אחת הבולטות בארץ בתחום הזה, שמפעילה שלוחות במספר מיקומים בארץ.כעת התלכדו יחד חניכי כל השלוחות כאן בחוף. אם חשבתם שמסיבת סוף קיץ כוללת די-ג'יי ובריכה מתנפחת, כנראה עדיין לא נכחתם באירוע שבו 'חגיגה' פירושה לעשות כפיפות בטן עד שהחול נדבק לך לנשמה. באקסלנט (תוכנית הכנה לנוער לפני גיוס, גיבושים וכושר קרבי) מעריכים שכ-20% מהחניכים שהתייצבו הם בעצם חניכות. הן בולטות עוד יותר מהבנים. חרף הנחיתות המספרית, הן בכל פינה.בהתאספות שלפני תחילת האירוע, כשהחניכים מכל הארץ, שאינם מכירים זה את זה, התאספו והתגבשו, הבנים עוד היו קצת בהלם. הבנות לעומתם כבר התאספו יחד לחבורות שמקשקשות על הדשא כאילו הן מכירות שנים. וזה חידוש אדיר שהביאה עימה המלחמה הנוכחית. חמש שנים קודם, אומר לי אחד מאנשי החברה, מספר הבנות באירוע הזה היה קרוב לאפסי.מתחת לאירוע הזה משתרעת אמת פשוטה ומבצעית: שירות קרבי של נשים אינו גחמה חברתית אלא אינטרס ביטחוני מהותי – כך הובהר לאחרונה בדיוני הכנסת במאי 2025, כאשר חשפו נציגי צהל כי נשים הן כיום כ-20.9% מכוח הלחימה – מספר חסר תקדים במונחי צבא. מעבר לתפקידים הטכנולוגיה והמודיעין עיקר המגמה הוא בשילוב נשים כלוחמות בקו הראשון. מהלך זה מאפשר לצהל להרחיב את הסדכ הקרבי הסדיר שלו ובכך להפחית את התלות בכוח המילואים – כך על פי מחברי הדוח.זחלתי כמו בטירונות בגיל 5למרות הפייטריות הגדולה שהיא מפגינה, הדר בת ה-17 היא מקרה קצת חריג. לא רק בגלל שהיא, לדבריה, פחות מחפשת אקשן ומודה שהיא נרתעת מהרג. אף שגם אחותה משרתת שירות קרבי ואביה שריונר גאה, הכמיהה לשירות הקרבי במקרה שלה היא תוצאה ישירה של המלחמה. זה היוצא מן הכלל. אצל רוב הנערות המתזזות כאן על החוף, המורעלוּת החלה לחלחל בגיל צעיר הרבה יותר.עדי שחם מפתח תקווה היא עוד מעט 16, ואצלה הסיפור התחיל הרבה יותר מוקדם. זה התחיל מזה שהייתי עושה זחילות כאילו אני בטירונות כבר מגיל 5 או 6, ואני הכי קטנה. יש לי אחים מאוד גדולים, היא משחזרת. אני זוכרת שהייתי בערך בת 4, בטקס סיום קורס קצינים של אח שלי, ואני כבר מסתכלת על הנשק ובוחנת אותו. ומצדיעה. יש תמונה שאני מצדיעה עם כומתה על הראש. אז נראה לי שכבר אז הבינו שאני אלך לצבא. תמיד הייתי שואלת את האחים שלי שאלות על הצבא, על כושר ועל זמנים.עדי, שעלתה עכשיו לכיתה יא, מספרת בקולה המאוד נערי על שתי אחיותיה. הן, בניגוד אליה, הלכו לשירות לאומי. עדי היא תלמידת בית ספר ממלכתי-דתי, והיא לא היחידה כאן. פה ושם נצפו כמה נערות בלבוש אימון, אבל בחצאית. ממש היום הייתה לנו שיחה על זה בבית הספר. כשאתה מגיע לשלב של להחליט אם אתה רוצה שירות לאומי או צבא או כל דבר אחר בחיים, אתה צריך לחשוב איפה תהיה הכי משמעותי בשביל לתרום למדינה, ואני חושבת שאת התרומה הכי טובה שלי אני אתן בצבא. לא משנה לאן אגיע.בגלל המלחמה יש הרגשה שמי שהולכת לשירות לאומי נשארת יותר מאחור? אני חושבת שלא. אבל אולי לפעמים אנשים קצת מכלילים. בשירות לאומי יש המון עמותות שהן גם קשורות למלחמה. המלחמה העצימה גם את הרצון ללכת לשירות לאומי ולתרום שם. אבל אני הרגשתי יותר חזק את הרצון להמשיך את הדורות הקודמים של אלה שהגנו על המדינה, שעכשיו תורי להגן.אי אפשר להתעלם מהמשמעות שעשויה להיות להרחבת התמרון לכיבוש עזה או להימשכותה של המלחמה על חניכים שנמצאים כאן בשעת אחר הצוהריים החמה הזאת – בנים ובנות כאחד. עדי היא לא מאלה שחוששים יותר מדי, או שנתונים לרעשי הרקע בדיווחי החדשות להשפיע עליה. ובכל זאת היא אומרת, זה כן מלחיץ קצת. גם יש לי בן דוד, לוחם בהנדסה קרבית, שעכשיו נמצא בעזה. אני חושבת שהם כבר רוצים לצאת משם, הם כבר שחוקים. היה את כל ההייפ, כאילו את כל האדרנלין בהתחלה, וגם עכשיו הם לא מוותרים לעצמם. הם כן רוצים לחזור הביתה ולסיים את ההרגשה הזאת של הפחד או של ההקרבה, גם הנפשית, שלהם.אקסלנט במובן הספציפי הזה עושים איתנו עבודה חזקה מבחינת הקטע המנטלי, שגם אם נשחקים וגם אם עייפים ואתה כבר רוצה לוותר, בסוף שואלים: מה ה'למה' שלך? למה אתה פה? למה אתה רוצה לעשות את זה?, היא מוסיפה. אז כן, אתה תישחק ואתה תהיה עייף, אבל אתה צריך לזכור מה הסיבה שעומדת מאחורי זה. ואם הסיבה שלך היא להגן על המדינה ולהגן על החברים ועל המשפחה, אז כן, איפשהו זה נותן בך עוד כוח.ההורים אומרים: מה, תלכי לקרבי?עדי אלעד, גם היא מפתח תקווה, בת 17, הייתה עד לא מזמן בכלל שחקנית טניס וכיוונה לקריירה מקצועית בתחום. החיידק הקרבי הדביק גם אותה. זמן קצר לפני הרחבת התמרון בעזה, היא מבינה שהשירות שלה קרוב לוודאי לא יהיה שירות קרבי רגיל, אבל לה זה לא משנה הרבה. זה מאוד מפחיד, אבל המחשבה להיות משהו שהוא לא משמעותי – זה גומר אותי, זה גרוע יותר, היא אומרת. כאילו, לבוא ולעשות משהו שהוא לא משמעותי עבורי, או באופן כללי. בזבוז של זמן.אפיק, בן דודה של עדי, לוחם גבעתי, נפצע קשה בעזה לאחרונה. זה לא שינה דבר מבחינתה. אבל, היא מסבירה, זה עשה סוויץ' בראש. כל המשפחה, בני דודים, סבא, סבתא, כולם פחדו, באמת רעדו. וגם ההורים שלי אומרים לי, 'כאילו, מה, את הולכת לקרבי?' המשפחה יודעת שאני מתאמנת ומכוונת רחוק, אבל אני לא יושבת ומדברת על זה. משאירה את זה לעצמי. עדי מספרת שבמשפחתה למעשה מתנגדים לכיוון שהיא בחרה (הם אמרו שזה בזבוז זמן, מה שאני עושה כרגע) וכנראה יהיו הרבה אנשים שיקראו את הכתבה הזאת, יראו את התמונה שלה ויופתעו.לה זה פחות משנה. היעדים של עדי הם כל אלה שהכי מחוץ להישג ידה של חיילת: סיירת מטכל, קורס טיס, או 669. לאו דווקא בזה הסדר. אולי גם עוקץ או השייטת, היו לי מחשבות גם על זה, היא מספרת. אני לא באתי להתבזבז. אני מאמינה שאני מאוד חזקה. כל העניין של הקרבי הגיע רק אחרי שהצטרפתי לאימונים. אני כבר שנה ומשהו בכושר קרבי. אבל תמיד היה בי הרצון לעשות משהו משמעותי. התחלתי לחשוב על זה כבר מהחטיבה, מכיתה ז' אולי.בשלב מסוים הבנתי שהספורט התחרותי, במה שאני עסקתי לפחות, נגמר. אני מבינה שאני צריכה להתמקד בחיים. וצבא הוא משהו שילך איתי קדימה, משהו שאני יכולה לעבור אותו ולהרגיש משמעותית, מסבירה עדי. אני באה ממשפחה ששואפת גבוה. גם בטניס זה היה ככה. עדיין יש רצון שאנצל את הצבא למשהו שייקח אותי גם לעתיד, כמו לעשות עתודה, להיות מתכנתת, לקחת איתי משהו גם לאזרחות.מה יש לך להגיד לאנשים שיקראו את הכתבה ויגידו, היא רק מחפשת את הסמל, שאת רוצה ללכת לסיירת מטכל כי זה מגניב? אנשים לא יכולים לחשוב ככה בלי להכיר אותי. אני יודעת מי אני, ואני יודעת שאני מאוד חזקה, מתאמנת מאוד חזק ומאמינה שיש בנות גם ממש חזקות שמגיע להן להגיע למקומות האלה. ובאמת, עם הרבה רצון והרבה כוח, אפשר להגיע לכל מקום, בנים, בנות. אני חושבת שבעזרת השם בעתיד הקרוב יראו עוד מספרים מכובדים של בנות במטכל.המהפך של יובלמי שהייתה אמורה, כנראה, לעבור את המסלול שעליו חלמו הוריה של עדי היא יובל הנדלמן, בת ה-16 וחצי מהיישוב שקד שבשומרון. מעבר להכנה לשירות קרבי, כל אחד ואחת מהחניכים בקורס סופג ערכים מוספים, אלא שבמקרה של יובל הערך המוסף הוא לא פחות ממהפך אישיות. בניגוד לריבוי היעדים של רוב הנערות, היעד שלה מאוד מאוד ממוקד: אני רוצה להגיע ליהלם, לספ, אלה שמתעסקים בסילוק פצצות וניקוי שטח. כשהחלטתי שאני רוצה קרבי, חיפשתי מתוך האפשרויות שפתוחות לבנות, והיחידה הזאת ספציפית מאוד בלטה לי, כי ראיתי שיש שם שילוב לא רק של לוחמה, אלא גם משהו מעבר, מעבר לפצצות, גם החשיבה של איך אתה ניגש לכל הדבר הזה.כשהייתי ילדה הייתי מתכנתת והבנתי במחשבים, אז כן רציתי משהו שמשלב, מספרת יובל. ואכן אם היו משוחחים איתה לפני שנה או שנתיים, היא כנראה הייתה עונה 8200 כשהיו שואלים מה תרצה לעשות בצבא. אבל עכשיו היא מצאה את השילוב הראוי. כלומר, בין לוחמה לגיקיות. חיים פעם אחת. להישאר בבית ולעשות רק מה שנוח לא יגרום לך לגדול, להשתפר ולחוות דברים, היא מסבירה. אני מנסה לאתגר את עצמי ולהתקדם הכי רחוק שאפשר.7 באוקטובר השפיע גם על הרצון של יובל להתגייס לקרבי, אבל הבסיס היה שונה. זה בא מהאינטרנט. דווקא משם. שיניתי תפיסה בזכות תכנים שצפיתי בהם. חיפשתי שיפור עצמי, הייתי מאוד בתוך זה, היא מסבירה. יש המון בני נוער שמחליטים לקחת את החיים שלהם לקצה. אנשים שהיו לא מרוצים מהמקום שלהם בחיים, ורוצים להגיע למקום אחר, כמו שאני הייתי. הייתי פעם במקום אחר, בעיקר סגורה בתוך עצמי. לא הייתי עושה את הריאיון הזה בחיים, ואין סיכוי שהייתי מתאמנת. היה לי הרבה פחות ביטחון עצמי. ראיתי אנשים מסביבי עם הרבה ביטחון ושאפתי להיות כמו האנשים האלה.הילדה המופנמת והמעט מתבודדת שגילתה את עצמה מחדש חולמת עכשיו להגיע עד יהלם – היחידה ההנדסית למשימות מיוחדות, שבה ממש כעת משולבות לוחמות ראשונות. זה לא שינוי רדיקלי מדי? לדעתי לא, זה מאוד הולך עם הדרך הזאת של ללכת רחוק כמה שאפשר ולנסות בכל פעם להגיע לגבהים חדשים.תקרת הזכוכית האחרונה של הלחימהבצהל מדגישים: יותר מ-58% מתפקידי הלחימה פתוחים כיום בפני נשים, אף שעדיין קיימת חסימה בולטת בפני שירות בחיר המתמרן – בין היתר בגולני, גבעתי, נחל, כפיר וחטיבת הקומנדו. עם זאת, בשנת 2024 יצא צהל בקמפיין פיילוטים תקדימי: נשים שובצו במסלולי הכשרה ליחידות כמו יהלם, 669, וסיירת מטכל – והפיילוט ביהלם אף הושלם, בזמן שבצהל ממשיכים לבחון את עתידן של יחידות אלה לשירות סדיר של לוחמות. משלוש חיילות ניגשו למסלולים ב-669 ובמטכל, שתיים נשרו מהמסלול.30 שנה בדיוק אחרי בגץ אליס מילר, שעם כל הסערה שהוא עורר הזניק את התהליך הממושך של פתיחת מקצועות הלחימה בפני חיילות, אנחנו נמצאים כעת בתחילת השלב הבא: פריצת הדרך אל המקומות שצהל פיאר לאורך עשורים כדובדבן שבקצפת – סיירות ומסלולים שמותחים את הגבול האנושי עד לקצה. אחרי עשור שבו מספר הלוחמות גדל פי עשרה – מכמה מאות בתחילת העשור הקודם לכ-7,500 נכון ל-2023 – ועם נתון שיא של כ-21% מכלל כוח הלחימה המורכב כיום מנשים, זו לא עוד שאלה של אם אלא של מתי והיכן תיפול תקרת הזכוכית האחרונה של הלחימה הישראלית.בני מאיר, לשעבר איש לוטר (יחידת הלוחמה בטרור) ושבכ, ניהל לפני קרוב ל-30 שנה את הקורס הראשון להכשרת מאבטחות בשבכ. היום הוא מנהל את אקסלנט ומודה: כל הנערות שמשתלבות בפעילות מרגשות אותו. זה לא נתפס. אני לא נרגע מזה. הכשרתי בנות בעברי בכל מיני מקומות, זה היה נדיר מאוד ומיוחד מאוד, ופה אתה רואה שיש לך עשרות בנות שהחלום שלהן הוא להיות לוחמות. אי אפשר להסביר, הוא אומר.ועם יד על הלב, גם הוא מודה שהתלהבות היתר של חלק מהנערות אולי מעט מוגזמת. אחוז גבוה מהן תהיינה קרביות, אבל אפס סיכוי שיגיעו למטכל. סטטיסטית ביחידות המאוד מיוחדות ומובחרות, מגיעות לשם שתיים–שלוש בנות במחזור. היותר ריאלי זה יהלם, עוקץ, וכל היחידות המעורבות כמו קרקל, אבל אלו שפה, כולן יהיו קרביות.מאיר מספר על מגמה בצבא שנמשכת כבר לפחות חמש שנים, שפותחת את השירות הקרבי לבנות. אני יודע אישית שיש בנות לוחמות שהן לוחמות עוד הרבה לפני 7 באוקטובר, כולל באבטחה ובעוד מקומות. 7 באוקטובר גרם לכך שאתה רואה את זה בעיניים. הוא מסביר: שמעו שאפשר ויש יחידות סגולה. מאליס מילר וצפונה – הן היו יחידות סגולה. היום כל בת יכולה להזדהות ולהגיד 'וואי, גם אני יכולה'.אני יכול להגיד לך, כמי שאימן נשים הרבה מאוד שנים, שיש רק פער אחד בין נשים לגברים, והוא החוסן הגופני, מבקש מאיר להדגיש. ההבדל במסת השריר בא לידי ביטוי רק במגע ישיר עם האויב. אז אם אתה לוקח את זה לעולמות של אבטחה וכולי, אז הנערה לא תהיה המחסום האחרון מול האויב, נגיד. אבל היא יכולה לעבוד בצוות, היא יכולה לעשות הרבה דברים אחרים.ומה חושבות הנערות עצמן על הפער הזה, או ההבדל שבין המגדרים? אני לא חושבת שזה מורגש כל כך, כי בסופו של דבר האימונים שלנו הם אותו דבר, תוכנית האימונים זהה לנו ולבנים, מבהירה עדי שחם. גם מתאמנים באותו מקום. אפילו שהקבוצות נפרדות, אנחנו כן רואות מה הם עושים. לפעמים אנחנו עושות גם דברים יותר קשים מהם. אם הם עושים ספרינטים במישור, אנחנו עושות את זה בעלייה ויותר סבבים, ויותר זמן. המאמנת שלנו דואגת שנצא מאזור הנוחות שלנו ונשבור את תקרת הזכוכית של כל אחת מאיתנו.לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv