ניצחון במלחמה נתפס במבט ראשון כמושג חד וברור – הצד המנצח מממש את מטרותיו, והצד המפסיד מאבד את כושר הלחימה ואת והרצון ללחימה. בעבר זו הייתה המשמעות המעשית: המנצח השמיד את יכולות האויב והשיג עבור מנהיגיו הישגים ברורים, כך שלמעשה בעבר "ניצחון" ו"הכרעה" נחשבו כמעט למילים נרדפות. אך בעולם המודרני – בעקבות עוצמת ההרס שהשיגה המלחמה התעשייתית והגרעינית, והגבלות משפטיות וערכיות – מדינות רבות לא מסוגלות או לא מעוניינות להגיע להכרעות מוחלטות כפי שהיה פעם.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
לכן, הדוקטרינה המודרנית מבדילה בין "ניצחון" – השגת מטרות הלחימה שהוגדרו מראש במחיר סביר ותוך שיפור המציאות הביטחונית לאורך זמן – ל"הכרעה", שהיא השמדת כושר הלחימה של האויב (רצון+יכולת). כך ייתכן מצב ששני הצדדים טוענים לניצחון, כל אחד לפי יעדיו, אבל בלתי אפשרי ששני הצדדים יכריעו בו-זמנית. האינטואיציה לא מקבלת זאת.
"ניצחון" נתפס כהצלחה אובייקטיבית, כמו במשחק ספורט, אך המלחמה אינה מתנהלת כך. אין למלחמה חוקים קבועים עם שופט מוסכם, היא ממלכת האי-ודאות והאקראיות. במלחמה מנסה כל צד להטעות את יריבו ולשנות את כללי המשחק.
חוסר ההפנמה של השוני יוצר ביקורת גואה בעיקר כלפי מי שמצהיר שניצחון אינו מחייב חיסול מוחלט של חמאס, אל מול אחרים שמצפים לכך – ומול הדרישה הפוליטית ל"ניצחון מוחלט" מן הסוג של מלחמת העולם השנייה. ניהול הלחימה בעזה מעורר אם כן שאלות: האם ניתן להסתפק בהשגת מטרות המלחמה בלבד – "ניצחון" – או שיש לחתור להכרעה מלאה בכל מקרה?
אז האם אנו מנצחים בעזה?
כדי לענות על השאלה, אנו צריכים לבחון מה מצבנו מול המטרות שהוגדרו בראשית הדרך:
- מיטוט שלטון חמאס בעזה ופירוק כוחו הצבאי
- הסרת כל איום צבאי מעזה על תושבי מדינת ישראל ושיקום תחושת הביטחון של תושבי העוטף
- שיקום הביטחון והחוסן הלאומי של אזרחי ישראל
- חיזוק ההרתעה הישראלית ומניעת הסלמה בזירות נוספות
- יצירת התנאים להחזרת החטופים
- החזרת תושבי העוטף והצפון לביתם ובבטחה (מטרה זו התווספה בספטמבר 2024)
חלק מהניסוחים אינו מדויק או בר-מדידה, ולכן נתעלם ממנו. מונחים כגון "תחושת הביטחון", "שיקום החוסן הלאומי" "חיזוק ההרתעה" – אלה מושגים והישגים שאי אפשר להעריך ולמדוד. הרתעה נבחנת רק כאשר היא קורסת, ולכן מידת השגתה, כל עוד האויב לא פועל, נתונה לוויכוח. תחושת הביטחון היא דבר סובייקטיבי ולא מדיד, והחוסן הלאומי נמדד בכושר ההתאוששות ממשבר, כך שהוא ייבחן באמת רק במשבר הבא. מטרה מספר 6 (האחרונה) הושגה, ולכן נשארנו רק עם שתיים: הכרעת חמאס והשבת החטופים.
הכרעת חמאס
המטרה העוסקת בארגון הטרור העזתי אינה מגדירה במפורש את המושג הכרעה. היא עוסקת בפירוק כוחו הצבאי ובביטול שלטונו ברצועה. העובדות הן שחמאס אינו עוד ארגון של צבא טרור כפי שהיה ערב 7 באוקטובר: מפקדיו הושמדו, גדודיו פורקו, יחידותיו אינן מתפקדות באופן מערכתי, אין לו תעשייה צבאית, יחידת קשר, כוחות מיוחדים, כוח אווירי, כוח ימי מיוחד ומערך מטה מאורגן. הוא אינו מנהל קרב סדור, ומצוי במצב לוחמת גרילה של תאי טרור קטנים ובמצב הישרדות אישית של מחבליו.
מבחינת היכולות הצבאיות, חמאס מחזיק בכ-10% מהרקטות שהיו לו לפני הלחימה, ועל פי הערכות כלליות כ-10,000 רובים, וכ-17 אלף לוחמים (רובם מגויסים חדשים ולא מיומנים). ביחס לכל קנה מידה של האיום הקודם שהציב על ישראל מדובר במציאות אחרת לחלוטין, אך ברור שנדרשים מנגנון וסידורי ביטחון ייעודיים שימנעו את שיקומו של ארגון הטרור.
חמאס כיום הוא ארגון טרור וגרילה. לפיכך הכרעתו, אם תוגדר, מחייבת השמדת לוחמים בהיקף ובמספרים שאינו יכול לגייס מחדש. בהכרעה מסוג זה ממד הקרקע חשוב פחות מממד כוח האויב: לגרילה אין מרכז כובד קרקעי שאם ייכבש הארגון יתמוטט (אין עיר בירה). מרכז הכובד של הגרילה הוא האנשים וכושר הגיוס שלהם (המוטיבציה).
השליטה בשטח חשובה, אך היא לא מבטיחה את ההכרעה במהלך צבאי מתמרן אחד. ולפיכך כיבוש השטח – במקרה שלנו, העיר עזה ומחנות המרכז – אינו מהלך של "פירוק המעוז האחרון של חמאס". הוא גם לא "שבירת המפרקת", הוא מקסימום רכיב בהכרעה הצבאית של חמאס, שתימשך עוד זמן רב של לוחמה נגד חתרנות וטרור, והיא קשורה קשר ישיר עם זהות גורם השלטון בעזה.
השמדת היכולת השלטוניות של חמאס
הן את הכרעת חמאס כארגון טרור והן את השמדת יכולתו השלטונית ניתן להשיג בתנאי שיוצב שלטון אחר המתחרה בו. ארגון הטרור הסוני אינו שולט אפקטיבית כיום בשום דרך ברצועה (לא מוניציפלית ולא לאומית), אך בהיעדר גוף שולט אחר, ובהיותו המחזיק בנשק, הרי סביר שעם שוך הקרבות הוא יחזור לשליטה מלאה – אלא אם כן יהיה גוף אחר שינצל את חולשתו הנוכחית, ואת הלחץ הצבאי הישראלי, כדי לקבע שליטה אזרחית ברצועה.
ולפיכך, כפי שנקבע בראשית הדרך עת תוכננה מלחמת חרבות ברזל, השגת מטרה זו מחייבת פעולה מדינית מקבילה לצבאית לצורך כינון כתובת אזרחית חליפית לחמאס. ויש להצטער על כך שעד לרגע זה עדיין נשמעת הטענה כי לפני כל דיון שכזה יש להגיע להשמדתו המוחלטת של חמאס.
הדרישה הזו יוצרת "מלכוד 22": כל עוד חמאס חזק, אי אפשר להציב כתובת שלטונית, וללא גוף שלטוני חלופי, חמאס יכול להתאושש ולהתחזק – משום שבהיעדר תחרות על המוטיבציה של הצעירים בעזה, הוא ממשיך להתחזק על ידי גיוס מתנדבים חדשים. שליטתו המוחלטת בכלכלת הסיוע ההומניטרי מאפשרת לו להציע למאות אלפי הצעירים בעזה תעסוקה. ובהיעדר אלטרנטיבות הוא לא יכול להיכשל. הם ימשיכו להגיע. מעגל זדוני זה הוא ההסבר להימשכות המלחמה, והוא לא יישבר לאחר כיבוש העיר עזה.
יצירת התנאים להחזרת החטופים
וכעת ניגע בתפוח האדמה הלוהט של שחרור החטופים. השגת המטרה כפי שהוגדרה פירושה יצירת מצב המאפשר את שחרור החטופים. כלומר, על הצבא ליצור מציאות ביטחונית שלוחצת על חמאס בצורה כזו שהוא יעדיף עסקת חטופים על פני המשך המלחמה, והגמול שחמאס יקבל בעסקה זו הוא בר הכלה. גמול זה יתבסס בעיקר בוויתור ישראלי על הישגים של כיבוש צבאי של שטח בתוך עזה. בתמורה לנסיגה, ניתן להקטין את יתר התמורות שחמאס דורש.
ואכן, מטבע כיבוש הקרקע הושג: ישראל מחזיקה היום יותר מ-70% משטח הרצועה. הלחץ הצבאי לאורך השנה האחרונה הביא את חמאס לזעוק לעסקה ולהתפשר, אך פה מצוי עוד מלכוד 22: בכל פעם שהלחץ הצבאי מביא את חמאס לפשרות ולקריאה לעסקה, זה נתפס בישראל כסימן לחולשה המעיד על הכרעה קרובה – ולפיכך אסור להסכים לה, שכן היענות משמעותה ויתור על ההכרעה "דווקא כאשר אנו כה קרובים". וככל שחמאס מרגיש חזק יותר, כך הוא דורש דרישות מופרזות, ולכך בוודאי אי אפשר להסכים. וכך אנו נעולים בעוד מעגל זדוני מתמשך.
אז מה עושים מכאן?
מציאות מסובכת זו, שבה מלכדנו עצמנו במעגלים בלתי נסלחים, חייבת להיפסק. יש להכיר בכך שהבאנו את חמאס הכי קרוב שאפשר להכרעה, שיצרנו את התנאים לעסקת חטופים טובה, ואנו צריכים לדון ברצינות בהצעה להחלפת חמאס בממשל אחר בחסות ערבית בין-לאומית. מבחינת ישראל זהו ניצחון. נכון, גם חמאס יכריז על מצב זה כעל ניצחון, כפי שחיזבאללה הכריז, וכפי שמנהיג איראן הכריז, אך אין זה מבחננו. המבחן הוא המחיר שישראל משלמת, ואם השתפר מצבה הביטחוני לאורך זמן.
אנו קרובים לניצחון הרבה יותר ממה שמורגש על פני השטח. לצורך השגתו אנו צריכים להגיע לעסקת חטופים ולדחוף לכינון ממשל חליפי בעזה. וכן, נגזר עלינו להמשיך את שחיקתו של חמאס בלחימה מתחת לסף המלחמה, לאחר שיוכרז הניצחון.
הכרעת חמאס עדיין רחוקה. היא אפשרית, אך רק בתנאי שיכונן גורם שולט אזרחי בעזה המתחרה בחמאס, שיפקיע מידיו את השליטה בסיוע ההומניטרי ויקשה עליו לגייס לוחמים חדשים. גורם שלטוני זה נדרש כדי לאפשר לישראל להמשיך לפעול בעזה בתיאום ביטחוני לאורך זמן. חמאס יוותר על השליטה בעזה כל עוד יבטיח את המשך קיומו כארגון חמוש, אך כל עוד לישראל סמכות ביטחונית גוברת – מצב זה הוא זמני.
מדינת ישראל צריכה להחליט על הסדרי הביטחון מול עזה. הסדרים אלה יהיו חלק ממצב הסיום ומתרחיש הניצחון. ביניהם יש להדגיש את נוכחות ישראל במרחב האבטחה (הפרימטר הביטחוני), את נושא הסמכות הביטחונית הגוברת של ישראל, ואת מנגנון הפיקוח על הסמכות השלטונית החליפית.
החזרת החטופים מחייבת התפשרות מצד ישראל ומתן תמורות מרחיקות לכת לחמאס, אך כל תמורה שהיא בת חלוף אינה משמעותית. רוב התמורות שדורש חמאס – הפסקת הלחימה, נסיגה מהשטח, שיקום הרצועה, פתיחת מעבר רפיח – כולן בנות שינוי בהחלטה פשוטה יחסית ובזמן קצר. רק שחרור אסירים קשה לגלגל לאחור.
>>> אלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר ומפקד הגיס הצפוני לשעבר. כיום הוא עומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
