"זה היה עלול להיגמר אחרת. הרבה יותר גרוע", אומר אלחנן גרינברג על הלילה הנורא ששינה את מסלול החיים שלו ושל אשתו חני. בלילה ההוא חזרו בני הזוג מחתונה משפחתית בצפון ברכב של שני בני משפחה. חני ואלחנן ישבו מאחור והיא הייתה אז בשבוע ה-24 להריונה ונשאה ברחמה זוג תאומים. הם לא ידעו שרגעים מעטים אחר כך יתרחש אירוע שישנה את חייהם, ברגע אחד ארור.
רכב שנסע מימינם עקף את המכונית שנסעו בה, סטה לתוך המסלול שלהם בלי לאותת – ואז בלם בפתאומיות. "לא הספקנו להגיב", אומר אלחנן, שזוכר כל שנייה מהאירוע. "הרכב שלנו הסתחרר בעוצמה אדירה, פגע בגדר ההפרדה שבין הנתיבים ונעצר נגד כיוון התנועה. אחר כך התברר שהייתה שם גם משאית שבלמה במרחק של שניות מאיתנו".
שלושה חודשים עברו מאז אותו לילה שהתחיל בשמחה משפחתית בצפון והסתיים בפגיעת ראש, פגיעה בעמוד השדרה, ניתוחים, נכות, לידת תאומים לא מתוכננת – והתחלה חדשה, שונה מכל דמיון. בלילה ההוא החלו חני ואלחנן מסע רפואי ורגשי ארוך ומורכב, מסע של גוף, נפש ואמונה, שהסתיים בלידה שכה ציפו לה; מסע שהתחיל ברכב המרוסק ועבר דרך שיקום קשה שכלל חודשים של פחד, כאב, אמונה ולידה של תאומים בריאים.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"זה היה נס משמיים"
חייהם של חני ואלחנן גרינברג, בני 25 ממודיעין עילית, התהפכו באחת. התאונה הקשה ריסקה את הרכב שנסעו בו מלפנים, מאחור ובפרט במקום שבו ישבה חני. לאחר ההתנגשות הצליחו בני הזוג שהיו במושבים הקדמיים להיחלץ, אך הדלתות האחוריות ננעלו וחני ואלחנן לא הצליחו לצאת מהרכב. רק בדיעבד הבינו השניים שהעובדה שלא ניסו להוציא את חני בכוחות עצמם הצילה את חייה. "דלת אחת הייתה חסומה, זה היה נס משמיים שלא הצלחנו להוציא אותה, כי היינו עלולים להזיז עוד מהחוליות שנפגעו ואולי זה היה נגמר אחרת".
"חני הייתה גיבורה מאוד, לא בכתה ולא צעקה", מוסיף אלחנן, "היינו פשוט בהלם". "כשהגיעו כוחות ההצלה צעקנו שיש פה אישה בהיריון עם תאומים. פחדנו שהזמן נגמר", נזכר הבעל בבהלה שאחזה בו. "ההיסטריה שלנו הייתה על ההיריון, היו זכוכיות בכל מקום ועשן התחיל לצאת מהמנוע".
"כבר באותו רגע הרגשתי שאני עלולה להיות נכה. שהחיים שלי, כמו שהכרתי אותם, נגמרו", מספרת חני על הרגעים המטלטלים שאחרי התאונה. היא הובהלה לבית החולים רמב"ם שבחיפה, שם היא התקבלה בשעה 23:00 לחדר ההלם וחיכתה לניתוח חירום לקיבוע הצוואר. החשש היה שיש לה שבר מסוכן בצוואר, קרוב לעמוד השדרה, ונשקפה סכנה לגורל העוברים שבבטנה, בני 24 השבועות.
"אני זוכרת את עצמי מחכה לניתוח באמצע הלילה", משחזרת חני את הרגעים הקשים. "לא בכיתי, לא צרחתי, אבל ידעתי שהחיים הולכים להשתנות. ניסיתי לעכל, ומה שהכי מפחיד זה לא לדעת. לא לדעת אם אקום, אם אלך, אם אהיה שם כשילדיי ייוולדו", נזכרת חני ברגעי חוסר הוודאות. "ניסיתי להכין את אלחנן לזה".
"רגעים של פחד טהור"
לאחר הניתוח לקיבוע הצוואר הועברה חני ליחידה לטיפול נמרץ כללי, והיא מורדמת ומונשמת. "היו שם רגעים של פחד טהור", מתאר אלחנן את הרגעים שאחרי הניתוח. "הלחיצו אותנו שתהיה היפרדות שליה (סיבוך היריון חמור שעלול לסכן גם את חיי העובר וגם את חיי האם – א"מ), ולידה מוקדמת, ותהינו אם להמשיך עם זה או לא. לא אכלנו, לא ישנו. אני לא זוכר הרבה מהשעות האלו. הכול זכור לי בטשטוש של דמעות וטלפונים למשפחה. כל דקה חיכינו למשהו, לצילום, לעדכון, לבדיקה שתגיד לנו מה יהיה".
"בהתחלה פחדתי נורא מהניתוח ומההבנה שהחיים הולכים להשתנות", נזכרת חני ברגעי הדרמה. "הרגשתי את זה בכל הגוף שלי. אחר כך הגיעו מחשבות אחרות, שלא ככה רצינו ללדת את הילדים הראשונים שלנו ולא ככה דמיינו את העתיד המשותף שלנו". "הפוקוס היה על המאבק על חני ועל מה שהיא צריכה לקבל", משחזר אלחנן. "היא אמרה כמה פעמים כמה זה לא פייר, 'למה דווקא אני', 'זו הלידה הראשונה וההיריון הראשון'. נשבר לי הלב".
גם אחרי הניתוח לא הייתה תמונת המצב ברורה. לאחר כמה ימים שבהם הייתה מורדמת ומונשמת, עם צווארון קיבוע לצוואר וצינור זונדה להזנה, הוחלט להעיר את חני. "הייתי בהכרה מלאה. עם צינור לגרון", היא נזכרת. "אי אפשר להסביר את התחושה הזו: לא לדבר, לא לזוז, רק לנשום ולנסות להבין איך הגעתי לפה, ואני בתוך הגוף שלי, שהוא כבר לא שלי".
במקביל לטיפול בפציעה נמשך גם המעקב אחר ההיריון. הרופאים ניסו לדחות את הלידה כמה שיותר, כדי לתת לתאומים סיכוי טוב יותר. שבוע עבר, ואחריו עוד שבוע, ובמקביל עברה חני טיפולי פיזיותרפיה וניסיונות ראשונים להחזיר את התנועה לגפיים.
"כל יום היה יום של ניצחון"
"קבלה של נשים בהיריון לטיפול נמרץ היא דבר נדיר, אבל יש לנו ניסיון ממקרי עבר", מציין פרופ' ירון בר לביא, מנהל אגף טיפול נמרץ כללי ברמב"ם, שטיפל בזוג מהרגע שהגיעו לשערי בית החולים. "זו סיטואציה מסובכת שבה אתה מטפל בו-זמנית בכמה אנשים – באם, בעוברים ובבני המשפחה הקרובה. הניסיון שלנו אומר שאם אתה מטפל היטב באימא, זה גם מה שטוב לעובר. מדיניות הטיפול היא המיקוד באם ובמה שטוב לה.
"אחרי שחני התקבלה במחלקה עקבנו אחר מצבה ומצב העוברים כל הזמן, בשיתוף פעולה עם הרופאים מתחומי ההיריון והלידה, וכן הפגייה. הדיון היה על מועד הלידה – מה הזמן הנכון ביותר ליילד את חני כדי לאפשר לה להחלים ובמקביל לתת לעוברים את מקסימום הזמן ברחם להתפתחות מיטבית ככל האפשר. ההחלטה בדיון המשותף הייתה ליילד אותה בשבוע ה-34, כאשר מצבם של העוברים טוב יותר והסיכויים לסיבוכי פגות קטנים".
"כל יום שעבר ובו הייתי מחוברת למכשירים ומחכה לעוברים שיגדלו, היה יום של ניצחון", נזכרת חני. "אבל היה גם פחד, כי בכל יום כזה אני במיטה, משותקת, לא יודעת מתי אראה את הילדים שלי".
"זה היה מאוד קשוח מהצד, שברתי את הראש איך להעסיק אותה", מוסיף אלחנן. וחני משתפת: "לא רציתי ביקורים, לא סרטים, לא ספרים, לא יכולתי לדבר והייתי נורא מתוסכלת שלא מבינים אותי ושאני לא יכולה להתחיל שיקום. אבל הייתי נאמנה למטרה: לאפשר לעוברים לגדול כמה שיותר לפני שייצאו לאוויר העולם".
מהר מאוד הפכו האחיות במחלקת הטיפול הנמרץ שבה שכבה חני חודשיים לחברה שהייתה זקוקה לה. "היו המון רגעים יפים במחלקה, הרגשנו שעוטפים אותנו", מספר אלחנן. "אין לנו ניסיון בבתי חולים, התנפצו לנו הרבה מיתוסים, לפחות במקום שהיינו בו. הרגשתי שאם אני הולך ומשאיר אותה עם צוות האחיות, אני יכול להיות רגוע". עם הזמן החלה חני להזיז את הגפיים שלה, והרופאים היו אופטימיים לקראת הלידה הקרבה.
"נתנו לי לראות אותם מיד"
כשחני הגיעה לשבוע ה-33 להיריון הרופאים לא רצו שתסתכן והמליצו לזוג ההורים ליילד את התאומים. "היו כמה התלבטויות גדולות", מציין פרופ' עידו שולט, מנהל יחידת רפואת האם והעובר בבית החולים רמב"ם. "ההיריון לא אפשר לגמול אותה מההנשמה, כי לא רצינו לסכן את העוברים. מצד שני, גם בהארכת ההנשמה יש סיכון לסיבוכים. קיבלנו החלטה משותפת להמתין עד השבוע ה-34 ולהקטין את סיכוני סיבוכי הפגות בעוברים. דילמה אחרת נגעה לאופן הניתוח – הרדמה כללית או מקומית. החלטנו ללכת על האפשרות המורכבת יותר, של הרדמה מקומית, כדי לאפשר לה להיות נוכחת בלידה ולתת לה חוויית לידה".
"לילה לפני כן לא נרדמתי", מספר אלחנן בהתרגשות. "מה שהרגשתי היה בעיקר פחד", מוסיפה חני על היום המרגש בחייהם. "לא תכננתי ללדת בניתוח, ויש לי פחד מדם וניתוחים". הניתוח התקיים ב-8 בבוקר. אלחנן לא הורשה להיכנס לחדר הניתוח וישב עם בני משפחתו מחוץ לחדר והתפלל. "אני פחדתי על העוברים ועל כל המסע המטלטל שהם עברו בחודשים האחרונים, קיוויתי שהם ייצאו בסדר מכל הסיפור הזה", הוא משתף בתחושות שליוו אותו ברגעים מורטי העצבים שבהם המתין מחוץ לחדר הניתוח.
אבל למרות החששות הכבדים שלא הרפו מחני ומאלחנן בעשרת השבועות שחלפו מאותה תאונה קטלנית הביאה חני לעולם שני תאומים בריאים. "נתנו לי לראות אותם מיד", נזכרת חני בהתרגשות. "הרגשתי הקלה עצומה כשראיתי שהם בסדר ושהם בכו מיד".
"הפרופסור הודיע לי שהפכתי לאבא", נזכר אלחנן וקולו רועד. "קראנו תהילים עם המשפחה והייתה התרגשות גדולה. זה היה רגע שאי אפשר להגדיר במילים, גם ההתרגשות של להיות אבא וגם הקלה אחרי כל התקופה הזו. חודשים שזה היה הנושא – מתי הלידה – והינה זה קרה".
צוות הרפואה, מספרים השניים, היה מרוגש לא פחות מהם. "האחיות הביאו בלונים, חיבקו, בכו איתנו. כל הצוות חווה את ההיריון הזה איתנו. הם חיכו לתינוקות כמו שאנחנו חיכינו", הם מספרים.
"היינו עם דמעות בעיניים"
"היום של הלידה היה אירוע מרגש בצורה בלתי רגילה. חני נכנסה ללב של כולנו", נזכרת אסנת אספיס, אחות אחראית במחלקת טיפול נמרץ כללי. "כשאנחנו בוחנים את המצב שבו היא הגיעה והיכן היא היום, זה מרגש מאוד. ההתאוששות אחרי הלידה הייתה מדהימה, והתאומים בריאים. הרבה שנים אני אחות וראיתי הרבה מקרי טראומה, הפצועים הכי קשים שמגיעים לבית חולים, וזה מקרה שבאמת הפך למשמעותי מאוד עבורנו. כולנו היינו עם דמעות בעיניים באותו היום. עברנו ביחד המון דברים, כיוון שחלק גדול מההיריון שלה היה איתנו. אני בטוחה שכולנו נזכור אותה כל החיים וניקח את המקרה הזה איתנו עוד הרבה זמן".
אבל גם אחרי הלידה לא נגמר השיקום. התאומים נשארו בפגייה, וחני עברה שיקום נשימתי במחלקה לטיפול נמרץ, שאליה חזרה אחרי הניתוח הקיסרי. המרחק הפיזי רק העמיק את הכאב. "הם היו במרחק של קומה, לפעמים של בניין, אבל ההרגשה הייתה כאילו הם ביבשת אחרת", מספרת חני על התחושות הראשונות שלה כאימא. "לא יכולתי להגיע אליהם לבד. לא יכולתי להניק. אפילו לבקש בקבוק היה מאמץ. זה היה שוב לשחרר, להבין שזה מה שיש ושזה מספיק טוב, כי הם חיים, כי בכל זאת אני פה".
חני, שכמעט לא הצליחה להזיז את הידיים, ניסתה לשאוב חלב. "הבנתי שזה בלתי אפשרי, לא היה מי שיחזיק לי את המשאבה", היא אומרת בצער. "כאב לי, לא רק פיזית. זה היה החיבור היחיד שלי אליהם. אבל אלחנן הזכיר לי שכבר נתתי להם הכול, את הגוף שלי, את החודשים הקשים, וזה מספיק".
"איזה תותחית, הייתי בהלם"
שבוע לאחר הלידה נסע אלחנן לבית הוריו לשבת, ובזמן שהיה שם נגמלה חני מההנשמה ומצינורות ההזנה שהייתה מחוברת אליהם ושמנעו ממנה לדבר. "פתאום הגיע טלפון ממנה", הוא משחזר, "נכנסתי להיסטריה, מה קרה עם התינוקות? מה קרה עם חני? הייתי כל כך בהלם. התרגשת כששמעתי את קולה. לא חשבתי שעד כדי כך מהר אקבל טלפון ממנה. תותחית! גיבורה גדולה! רצנו וקנינו לה טלפון, כי הוא נשבר בתאונה".
לאחר הלידה קיבלה חני הזדמנות לעבור לשיקום בבית החולים תל השומר, במרחק גדול מילדיה שנשארו בפגייה הממוגנת של רמב"ם. "הייתי צריכה לבחור: להישאר ליד התאומים או להתחיל לתקן את עצמי. לבחור בי, כדי שאוכל להיות בשבילם", מספרת חני אחרי 72 יום במחלקה לטיפול נמרץ. "זה היה כמו לקרוע את עצמי לשני חצאים, אבל ידעתי: אם לא אתחזק עכשיו, אצטער על זה. נפרדתי מהם בידיעה שזו פרידה למען חיבור ארוך בעתיד".
אלחנן נשאר עם התאומים בחיפה, חני עברה לבדה לשיקום ואלחנן התרוצץ בין בתי החולים. את הימים הראשונים של המלחמה עם איראן בילו אלחנן וחני בחניון התת-קרקעי בתל השומר. מפאת המלחמה הוא לא יצא לרמב"ם במשך כמה ימים ולא ראה את התינוקות הרכים. מי ששהו לצידם ברמב"ם הם קרובי משפחה אחרים. "מצב מטורף", הוא מתאר.
ביום שני השבוע שוחררו הפגים מבית החולים, וחני ממשיכה בשיקום בבית החולים בתל השומר. "היא החלה להזיז את הגפיים", מספר אלחנן בהתרגשות, "היא מצליחה לעמוד ולעבור למיטה, אבל עדיין היא לא עצמאית. הרופאים אופטימיים בקשר לשיקום שלה, אבל זה לא יהיה ב-100%".
"מה שהחזיק אותנו הוא האמונה", מסכם אלחנן. "מעבר ליחס הטוב שקיבלנו ברמב"ם החזיקה אותנו הידיעה שהקדוש ברוך הוא עושה בשבילנו את הכי טוב". "היו לי לפעמים מחשבות מה עשינו שזה קרה לנו, ורגעים של בכי ועצבות, אבל אני יודעת שאלוהים עושה הכול בשבילנו", מוסיפה חני. "השתדלנו שלא להתקרבן ולא להתבכיין. עלינו בכמה רמות באמונה שלנו כי ככה חונכנו – ופתאום זה מקבל עומקים ברמות אחרות, זה מתקדם".