בחודש שעבר ציין דוד בן עוזיאל את יום הולדתו ה-90. "הבהרתי לאשתי: שום מסיבות, לא מזמינים אף אחד, אני לא אוהב את זה", הוא מצהיר. "לא התייחסתי לגיל שלי אף פעם. זה ממש לא עניין אותי. אני רואה את הספרות, אבל אני לא כל כך מבין את המשמעות", מבהיר בן עוזיאל. "שזה לא ישמע חלילה שחצני, אבל כיוון שאני פעיל אין שום חסם של הגיל שמונע את הפעילות שלי, לכן אני לא כל כך מתרגש מהגיל הזה. שום דבר לא בולם אותי מלהמשיך את הפעילויות שאני אוהב לעשות".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כבר בהיותו נער הוא זכה בכינוי "טרזן", לאחר שבמהלך טיול הציל מטביעה את אחד מחבריו. הפעולה ההרואית הייתה כה מרשימה, שעד היום הוא נושא את הכינוי בהשראת הלהיט ההוליוודי. בימי נערותו, כשבתי הקולנוע בירושלים הקרינו את "טרזן", הוא כבר ברח ברחובות מהשוטרים הבריטים שחיפשו את פעיל האצ"ל הקטן. הכינוי ליווה אותו גם כשהיה לאחד מלוחמי יחידה 101, וגם היום, כשהוא תר אחרי עוד פסגה לטפס עליה. יש פעילויות רבות שגם ממרום גילו אוהב בן עוזיאל לעשות, אך לפני הכול יש עוד כמה הרים לטפס עליהם. גם בשנתו ה-91 על כדור הארץ.
"מאמץ פיזי, אתה מתגבר עליו או שאתה נשבר, ואתה מוכיח לעצמך ורק לעצמך, לא לחברים", פורס בן עוזיאל את משנתו. "אף אחד לא מבין מה זה אומר אם טיפסת 5,000 או 6,000 מטר. מי שלא בעולם הזה גם ככה לא יבין על מה אתה מדבר", מבהיר מי שלמרות הסתייגותו מהתואר, הוא אחד ממטפסי ההרים המבוגרים בעולם, אולי המבוגר שבהם. "לכן אמרתי לכל מי שרק רוצה לשמוע: בלי סקרנות החיים שלך שטוחים. מעבר לתחום העיסוק שלך, מה עוד מעניין אותך? אז אני מתעניין בכל מיני דברים. למשל, תרבויות עתיקות מאוד מעניינות אותי. אני רוצה להבין את השורש. למה בניתם דווקא פה יישוב? איך בניתם? מה הסיבה? מה קרה פה לפני כך וכך שנים?"
"אתה בוחן את עצמך כל הזמן"
מדי שנה נוהג בן עוזיאל לצאת למסע ארוך אחד לפחות. בחודש מרץ הוא חזר ממסע בן מספר שבועות ברואנדה ובבורונדי, שאותו סיכם במאמר במגזין טבע הדברים, כפי שהוא נוהג לעשות בכל אחד ממסעותיו. "יש שם שתי קבוצות גבהים – הרים גבוהים יותר וגבוהים פחות. מי שארגן את הדבר הזה היה חייל שלי בצנחנים, ועכשיו יש לו עסקים שם. גם הוא היה בשוק ואמר לי: 'מה, אתה? בגיל שלך?'. אבל אני לא בעניין של לעשות רושם על אף אחד, אז אמרתי לו, 'בוא ניקח את הפחות גבוהים'. בוא נגיד שגם הם מספיק קשים או מסוכנים. להחליק ולמות זה לא רק מגובה של שני קילומטרים, גם מגובה פחות אפשר להחליק".
"הכול שם ירוק מפליא, הכול טבול במים והכול באמת גן עדן אחד של פריחה", הוא מספר. "אבל זה היה מאמץ פיזי לא קטן, ולא הרגשתי שאני לא יכול לעשות את זה. עשיתי את זה". המאמץ הפיזי, וגם זה המנטלי, שלהם הוא נדרש, מעורר התפעלות. "אתה יורד במדרון של הר, כמו שיש שם ובעונה הזו הכול בוץ, אין לך איפה להחזיק, אז אתה פשוט מחליק ונופל. ואתה רואה את המורד שאתה יכול להתעופף אליו, שם למטה. המאמץ הפיזי היה בעיקר איך אני בולם את הגוף שלא ליפול, במה אני מחזיק בכלל? אבל העליות לא היו כאלה קשות".
בן עוזיאל, כמה לא מפתיע, כבר מתכנן את המסע הבא, שאליו הוא מתכנן לצאת כבר בחצי השנה הקרובה – והפעם לסין, עוד אזור בעולם הקרוב לליבו. בעוד את מזרח אפריקה, הטריטוריה שבה הוא עורך את מרביו מסעותיו, מכיר בן עוזיאל היטב עוד מימי שירותו במערכת הביטחון, במקרה של סין זו כבר אהבה שאינה תלויה בדבר. לא סתם אגף שלם בספרייה הביתית שלו מוקדש למדינה זו. את מספר הפעמים שביקר בה הוא כבר לא מסוגל למנות.
הציפייה לקראת הביקור הבא מעוררת בו זיכרונות ממסע קודם שערך בסין, לפני כ-20 שנה – והוא אז בן 70. "עשיתי את המסע הארוך של מאו צה-דונג", הוא נזכר. "בשנות ה-30, עוד לפני מלחמת האזרחים, הלכו במשך שנה הגייסות הקומוניסטיים של מאו לכיוון מערב, מותקפים כל הזמן בידי הלאומנים. מתוך כ-86 אלף איש שהתחילו את המסע סיימו רק 7,000. לכן עד היום עבור הסינים המסע הזה נחשב לחלק מהמיתוס שלהם".
"40 אלף חיילי הצבא האדום הסיני – חצי מכוח האדם של הצבא – חוסלו במקום הזה", מספר בן עוזיאל בהתלהבות נערית כמעט. "בהמשך הדרך, כשעדיין ממשכים כל הזמן להתקיף אותם – הם הגיעו להרים בגובה 5,200 מטר, עם סנדלי קש, ואז עוד 10,000 מתו מקור". הוא מבהיר: "הייתי חייב להבין, גם כאיש צבא לשעבר, איך מוליכים אנשים במשך שנה בלחימה שלא פוסקת. מי אתה כמפקד? איזו דמות אתה? איך אתה מושך את האנשים אחריך? רציתי גם להבין את הרוח. כנראה היה להם מורל אחר משל הלאומנים הסינים שבהם הם נלחמו".
"היה לי ברור שאני נגמר"
מה שעשה אותו גם למטייל חסר מנוח זו לא רק אהבתו לנופים ולתרבויות, אלא גם אותה משיכה עמוקה למקום הלא מוכר, למבחן העצמי, לפחד, לאתגר הפיזי והמנטלי. כמו במסעות ובדרך לפסגות, הגורל העמיד בפני עוזיאל אתגרים וזימן לו הזדמנות לבחון גבולות גם במדים. למזלו התגייס בן עוזיאל לצה"ל באותה שנה שפורקה בה יחידה 101 ושולבה בצנחנים. כך זכה להיות חלק באחד הפרקים המיתולוגיים בתולדות ביטחון ישראל ולהיות אחד מיוצאי יחידת הקומנדו הישראלית הראשונה. כיום הוא מאחרוני אנשי ה-101 שעדיין בחיים.
"בפעולת קיביה הייתי חלק מחוליית החסימה. לא היה לא היה לנו מידע, לא היו צילומי אוויר ולא כלום", הוא מספר. "נתקלנו שם באזור שלא הכרנו. יש כפר לפנינו, כולו ער ושואג, ואנחנו נמצאים בקו עמדות אבן. אמרתי למפקד החוליה שיש לנו שני שקים, ובכל אחד יש 10 ק"ג חומר נפץ. הצעתי שאתקרב לאחת העמדות, אשכב, אניח את השקים אחד על השני צמוד לקיר העמדה ואפעיל את המטען. אני מניח שאחרי ש-20 קילו יתפוצצו הם יפתחו באש, ואנחנו נוכל לעבור. מצאתי מחסה שבעה מטר ממקום הפיצוץ. עכשיו, שבעה מטר בפיצוץ של 20 ק"ג, זה מצב שהיה לי ברור שאני נגמר. חירש בטח אני אצא מזה, לכל הפחות. במצבים דומים כאלו הייתי המון, וזה בונה את הביטחון".
"פעם קראתי ספר על הספרטנים בקרב תרמופילאי נגד הפרסים", מפליג בן עוזיאל בזיכרונותיו. "הם דיברו שם עם החיילים שלהם על פחד. לפני 2,500 שנה הם דיברו על פחד. אז התקשרתי למישהו שהיה קצין רפואה בכיר בצה"ל, ואמרתי לו: 'אם הם דיברו על פחד, איך זה שבצה"ל אנחנו לא מדברים על פחד?'. אולי יכולנו למנוע כל מיני תופעות של בהלה, למשל מקליע ששורק לך ליד הראש, אם היינו מדברים עם החיילים?".
אחרי כל מה שעברת, וכל המקומות שהיית בהם, עדיין יש פחד?
"לא. אבל זה תהליך, זה בטח לא מולד. אני זוכר את ירושלים ב-1947, לפני מלחמת העצמאות, על המתחים שהיו שם עם הערבים והבריטים. אני זוכר גם את 1948, כשאני בן 13, רץ מטעם האצ"ל בקרבות בירושלים, תוך כדי הפגזות שלא נגמרות, והתפקיד שלי הוא לבצר בתים. מגיל 12 אני בפעילויות האלה. לא הייתה ברירה, אתה היית צריך ללמוד להתגבר. כשהגעתי ל-101, בגיל 18, כבר היה לי מטען מסוים שצברתי בגיל צעיר יותר. חלק גדול מהפעילות שלי בשירות החובה היה חדירות מעבר לגבול, ושם ההתמודדות עם הפחד נבנית באופן טבעי".
"במבצעים של העלאת יהודי אתיופיה בסודאן שהשתתפתי בהם נעצרתי פעם במחסום סודאני. מחלקת חיילים סודאנים עם תת-מקלעים מכוונים אליי מטווח אפס עם אצבע על ההדק. מפחיד? בטח. אבל לזכותי עמד זה שאני גם מכיר את היבשת, ואני יודע איך לדבר. אני יודע מה לא להגיד ובאיזה טון לדבר, וזה מאוד חשוב. אמרתי לאנשים שברגע ההוא כל התנסות החיים מגיל 12 ועד לאירוע באה לידי ביטוי. גם אם אתה פוחד, אסור לך להראות פחד. אדם לבן יראה פחד באותה צורה, וזה אוטומטי: 'קחו את הכסף, רק אל תיגעו בי'. ומה חושבים הסודאנים? 'ניקח את הכסף, וגם ניגע בך'. כשאתה לא מראה פחד, הם לא יודעים איך לבלוע את זה".
הבריחה מהבלשים הבריטים
"בירושלים של 1947 בשש בערב העיר מתה. אין נפש חיה ברחוב, אפילו חתולים אין – חוץ מבלשים בריטים בבגדים אזרחיים, כדי לתפוס אנשי מחתרת. בגיל 12 עברנו אימונים באקדחים, בחומרי נפץ, והכנו בקבוקי תבערה ורימוני יד. ואז עלתה השאלה איך אתה מגיע מצפון העיר, שם היו האימונים, חזרה למרכז. איפה למדתי תנועה בשטח בנוי? אתה חושב שבצה"ל? לא, באצ"ל, כשהייתי עובר מקצה של בית לקצה השני, ובודק אם אין בלשים בריטים. בגיל הזה אתה יודע שאתה בסכנה, ואתה לא צריך להתגבר, אתה חייב".
באחת מאותן פעמים, מספר בן עוזיאל, הצליחו הבריטים לתפוס אותו. "הבריטים עצרו אותי במחנה יהודה, בשוק. היה שחור ואפל באמצע הלילה, חציתי את השוק, והינה פנס ממרחק של מטר מכוון לפרצוף", הוא משחזר. "ואז הם בדקו אם יש לי סימני דבק על הידיים, אם הדבקתי כרוזים. ברגע שהם לא ראו, הם שחררו אותי. בגיל 12 וחצי אתה נתקל בחושך מצרים הזה של השוק. הכול נורא מפחיד. אם אני אדבר עם חיילים על פחד, אני אוכל לתת דוגמאות שיתרמו יותר לאנשים להבין מה זה ואיך מתגברים על זה, עם מספר דוגמאות שקרו בשטח ולא סתם אמירות".
אפרופו פחד, בהמשך השיחה נזכר בן עוזיאל באחד מהחיילים עזי הלב ביותר שידעה מדינת ישראל, ובמקרה שלו גם מפקדו האישי: אריק שרון. על שרון הוא מדבר בערגה שקשה להסתיר. "בכל ההרצאות על מנהיגות שאני מוזמן לדבר בהן אמרתי לאנשים את הדבר הבא: יש הגדרות שונות של מפקד. יש כזה שמבין, יש כזה שהוא חברמן. הכול זיבולי שכל. מה שחשוב זו השראה. כשאני אומר על מפקד שהוא נותן השראה, זו הרמה הגבוהה ביותר של מפקד. אריק היה כזה".
"אנחנו בני 18 ושעתיים, ומגיעים ל-101. הוא רב-סרן, אני טוראי. אבל הדרגה לא עניינה אותו, זה לא שינה כלום", הוא מספר. "הוא לא התייחס בכלל לדרגות, אלא רק למי אתה ואם אתה טוב מספיק כדי שאני אתן לך לפקד. אני אמרתי דבר שהוא נשמע דבילי. אנחנו יוצאים לפעולות בלי קשר, ובלי חילוץ. ב-1953 אין בצה"ל יחידת חילוץ, אין הליקופטרים. אגב, ב-101 גם יצאנו בלי דסקיות זיהוי ובבגדים אזרחיים. אם תופסים אותך המצרים או הירדנים, אתה מרגל. אמנת ז'נווה לא חלה עליך בכלל. אז מעבר לזה שאין לך קשר ואין לך חילוץ, אתה גם לא מוגן מהבחינה הזו".
"ויש עוד דבר: אנחנו אז היינו היחידים שחוצים גבול ועושים מבצעים", ממשיך בן עוזיאל. "אני בן 18 ובגיל הזה אומרים לנו ש'ביטחון מדינת ישראל על הכתפיים שלכם'. וכך התחושה. מכשיר הקשר שוקל 10 ק"ג והוא טוב ל-5 ק"מ. אם יש מיסוך, גמרנו. אז חמישה אנשים נושאים 10 ק"ג על הגב. ומה עושים עם המכשיר? מתקשרים לאריק. מה בדיוק אומרים לו? שנפצע לך מישהו? ועכשיו מה הוא יכול לעשות? הוא יכול לחלץ אותך? לא. הוא סומך עליך שתדע להתנהל במצבים שהתפתחו".
לקצינים ותיקים שכמותך יש לפעמים נטייה לזלזל בדור הלוחמים ה"מפונק" של היום. גם אתה כזה?
"לא, אין מה לזלזל. הטכנולוגיה מתקדמת, וזה מעולה. אתה יכול לעשות יותר דברים ממה שאנחנו לא יכולנו לעשות. כל מי שמזלזל בכל ההתקדמות של הדורות האחרונים נניח לו. השאלה פשוטה: אתה מיומן בשימוש בדברים האלה. כן או לא? יש לך הציוד הכי מתקדם שיש, אתה מיומן? זה מה שאני שואל את הקצינים של היום".
אחרי הכישלון הצבאי המחפיר ב-7 באוקטובר, כשאתה רואה את מה שהיה באותו יום ומה שקדם לו, מה אתה חושב?
"בגיל 10, בירושלים, עוד לפני מלחמת העצמאות, ואני אז חניך במכבי צעיר וילד סקרן מאוד, הייתי נוהג לרוץ לעיר העתיקה. ואומנם אני מכליל, אבל הפנמתי בגיל הזה שהערבים הם אויב עד היום האחרון של ההיסטוריה. כשאמרתי את זה קפצו עלי כל מיני חברים. אבל אמרתי להם שכקצין בצה"ל לא מעניין אותי אם ראש הממשלה או שר או כל מישהו אחר בא וטוען שהערבים מורתעים. זה לא התפקיד שלך, אתה קצין בצבא. אתה צריך לראות אויב פעיל מול העין כל הזמן. מחר בבוקר הוא יכול לפרוץ את הגדר, וכך תתייחס אליו. אל תסתובב לי במדים יפים, שלא עושים רושם בכלל", אומר בן עוזיאל ומוסיף קריאה לראשי מערכת הביטחון: "אתם לא עשיתם את זה, אתם נסחפתם להאמין שהערבים מורתעים. אין דבר כזה. תכניסו לראש שאין דבר כזה, ואני מקווה שאחרי מה שקרה לא יחזרו למחשבה הזו שוב".
אחרי שנים בשירות כמפקד בצנחנים השתחרר בן עוזיאל מצה"ל בדגת סגן-אלוף. אבל על קיר חדר העבודה שלו תמונה שלו בדרגת רב-אלוף – בצבא דרום סודאן. צבא שבן עוזיאל היה למעשה ממקימיו, כי עם תום הפרק הצבאי הוא פנה לשרת במוסד ונשלח למשימות עלומות בחו"ל. את עיקר שנותיו העביר באפריקה במשימות רגישות ומסוכנות, ובהן המבצעים להעלאת יהודי אתיופיה מסודאן – מהפרקים הדרמטיים והחסויים ביותר בהיסטוריה של העלייה החשאית לישראל.
דרגת רב-אלוף – בצבא דרום סודאן
בסוף שנות ה-60 הוא כבר הגיע לסודאן, מדינה שפעל בה המוסד כמה שנים. במקביל להעלאת היהודים רקמה ישראל ברית עם אנשי הדרום הנוצרי של המדינה וסייעה להם, גם צבאית. בן עוזיאל היה הקודקוד שהוביל את הפעילות הזו. כשזכתה לבסוף דרום סודאן בעצמאותה ב-2011 לא היה אב גאה ממנו. "אני רוצה להגיע שוב לדרום סודאן", מצהיר שועל הקרבות והמסעות הוותיק.
מתברר שיש דברים שהוא טרם הספיק. "כבר יש לי תוכנית לעשות מסע סביב תקרית שהייתה בין הצרפתים לבריטים במאה ה-19, בזמן החלוקה של אפריקה בין הבריטים לצרפתים. הכול כבר מתוכנן. ויש עוד מסע שאני מתכנן עכשיו. הארכיאולוג אדם זרטל כתב ספר 'סודו של סיסרא', והוא יוצא מנקודת הנחה שגויי הים (הפלשתים המוזכרים בתנ"ך – י"כ) באו מסרדיניה. אז אני רוצה להגיע לשם לפי הספר שלו. יש פה תרבות עתיקה שכבר נכתב עליה ספר ונעשו מחקרים. אני לא הולך לגלות את אמריקה, אלא בעקבות ספר. קטונתי".
אמרת שבסין נורא התפלאו איך בן 70 מטפס על הרים. אני מניח שגם בישראל אתה נתקל בלא מעט תגובות כאלה.
"מעריכים את זה, אבל מרימים גבה. כי במספר 90 יש איזו תובנה שאתה כבר הולך עם מקלות או דוחף איזה קרש לפניך", אומר בן עוזיאל, שהתרוצץ פעמים מספר במהלך פגישתנו בקלילות על המדרגות שבין שתי קומות ביתו. גם חבישה על זרועו – תוצאה של מעידה בחוף הים ליד ביתו בנתניה ערב קודם לכן – לא מהווה שום מגבלה. "יש מי שאומרים, 'תגיד, אתה משוגע?'. מה הסברתי לכם? אין שום הגבלה פיזית. אולי תבוא הגבלה כזו, אבל אני לא מתכוון להתאבד ולא להוכיח כלום לאף אחד. אני פשוט לא יכול לשבת דקה בלי פעילות".
בשלב הזה שוב נזכר בן עוזיאל באחד ממסעותיו הרבים, עוד אחד מאלה שהתרחשו כבר הרבה אחרי יום הולדתו ה-70. "קראתי ספר שבו כתוב שרק שני זרים טיפסו על הר מסוים בטיבט. הפיוזים נדלקו לי והגעתי לשם. קראתי לפני כן במשך חצי שנה חמישה ספרים, והגעתי בחורף כי רק בחורף אתה יכול לתפוס את הנוודים שגרים שם. הם מתכנסים ליד אגם עם היאקים שלהם, אתה צריך אותם כדי שיסחבו את הציוד. הלכנו 17 ק"מ, ואז הם אמרו לי: 'השביל להר מכוסה שלג, אין סיכוי שנטפס'. החלטתי שנחזור. יש גבול כמה אפשר להיות גיבור, והיאקים צריכים לאכול באיזה שלב. הקמנו אוהל על השביל המושלג, ואז התחושה ברגליים נעלמה מרוב קור".
"הרגליים שלי הולכות ואני לא מרגיש אותן, ואני מבין שחוסר התחושה יעלה בגופי עד שאני נופל על השלג מת. הבנתי שאני צופה בתהליך מותי. אז הבנתי שאני צריך להתחיל ללכת מהר, להמריץ את הדם. המתורגמן לאנגלית והנווד הסתכלו על התייר, וחשבו שאני השתגעתי מהקור. ואחרי חצי שעה התחושה חזרה. כשהגעתי לארץ התקשרתי לרופאים וביקשתי שיסבירו לי את המצב הזה. הם לא ידעו מה לענות. לפני כמה חודשים קראתי כתבה של נשיונל ג'יאוגרפיק על מטפסי הרים. הם כותבים שבמצב הזה הדם עולה למקומות החיוניים – הלב והמוח. אז זה לא שאתה הולך ליפול מת, אבל אני לא ידעתי את זה".
מעניין אותי הרגע הזה שאתה יוצא לפנסיה, לפני 30 שנה. ומה אתה אומר לעצמך בשלב הזה? איך אתה מתכוון להעביר את שארית חייך?
"לא היה לי ברור, עד שבא חבר שהיה איתי במוסד ואמר: 'בוא איתי לעבוד בסין'. הוא נסע לשם לעבודה שלא נרחיב עליה, ורצה לצידו מישהו שהוא יכול לתת בו אמון. שלוש שנים עבדתי שם, אבל לא ידעתי איך מדברים איתם, אני לא יודע שום דבר על התרבות הסינית. לא יודע איך ניגשים לזה בכלל. הגעת למדינה שאתה לא מכיר, לארץ שאתה לא מכיר. סע לאט, נסה להבין את הדברים הכי בסיסיים".
אחר כך, הוא מסביר, נכנס השיגעון של טיפוס ההרים. "יש הרים, כמו האוורסט והקילימנג'רו, ואני לא מדבר על הפסגה למעלה. אני מגיע לגובה מסוים ובוחן את יכולת העמידה שלי. מתי אני נשבר. אתה בוחן את עצמך כל הזמן, והשאלה אם יש בך כוח רצון חשובה לא פחות מהשאלה אם אתה מסוגל לעמוד במאמצים פיזיים ונפשיים. זה מה שטיפוס על הר נותן לך. אבל אנשים אומרים לעצמם, 'אני לא הגעתי עד הסוף, היה לי קשה. אז אני לא אספר את זה'".
בן עוזיאל היה בן יותר מ-70 כשטיפס על הקילימנג'רו – הר שתמונתו תלויה עד היום על הקיר בחדר העבודה שלו. באותן השנים גם הגיע לאוורסט. לפסגות הוא לא הגיע, אך זה לא הותיר בו אכזבה. "קודם כול אתה צריך להשקיע חודשיים והרבה כסף. הרבה מאוד כסף. להגיע לפסגה זה עשרות אלפי דולרים. החלטתי שאגיע לגובה המקובל שמטפסים לא-מקצועיים מגיעים אליו ולא מעבר לו".
"באוורסט ירדתי מההר למטה, ובכיוון הנגדי עולה שווייצרי, בערך בן 40, נמרץ מאוד", הוא מספר לסיום. "ישבנו לשתות תה, השעה היא שלוש אחר הצוהריים ואני שואל אותו אם יש לו קבוצה. הייתה לו. ראיתי את הקבוצה, חבר'ה בני 20 שבורים לחלוטין. שאלתי אותו, 'איתם אתה רוצה לסחוב עוד יום קדימה?'. הם כבר הלכו שפופים. פשוט הסתכלתי עליהם, בני 20 ובקושי זזים. אין הרבה אינטראקציה. אני לא טיפוס של 'היי, מה אימא שלך אמרה לך? למה טיפסת?' אני מתבונן, אם יש מישהו שנראה לי מעניין לדבר איתו, אני אדבר".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv