"בסוף זה מפלצת די קטנה הדבר הזה", אני אומר לרב-סרן י' - סגנית מפקד טייסת קרב כשאנחנו עומדים מול מטוס ה-F-16 שלה. "אבל מפלצת מפלצת", היא אומרת בהערכה.
את הריאיון עם רס"ן י' התחלנו לצלם לפני כמעט שנתיים, בספטמבר 2023. היא הסכימה אז להתראיין לקראת 50 שנה למלחמת יום כיפור. המטוס של סבא שלה, טייס סקייהוק, הופל ביום השני למלחמה, ב-7 באוקטובר 1973. "ה-7 באוקטובר בשביל המשפחה שלי היה תאריך אחר, תאריך שמציין את היום שסבא שלי נטש את המטוס שלו ביום כיפור, ומאז הוא נעדר. ומאז, לצערנו הרב, התאריך הזה קיבל משמעות אחרת לגמרי, לכולנו" היא מספרת. אנחנו עוד נחזור ל-7 באוקטובר ולסיפור המשפחתי של י', אבל קודם, נעבור ל-12 ביוני 2025.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"דממה, מוכנות ודריכות"
בואי נדבר על מה שקרה בשבועיים האחרונים. מתי את מבינה שהולך לקרות כאן משהו אחר?
"אני חושבת שעד ההמראות של המטוסים הייתי בדריכות מסוימת של האם זה באמת הולך לקרות. בסופו של דבר אני ביום רביעי מבינה שביום חמישי זה הולך לקרות. וקוראת לכל הטייסת להגיע בחמישי הבוקר".
מה הם חושבים שקורה? שמדובר באימון?
"לא, אמרתי להם תבואו ליום הדרכה, ושזו לא טעות להביא תחתונים ומברשת שיניים".
ואז כולם מתכנסים בחדר המבצעים, חדר התדרוכים, ומה את אומרת להם? "אנחנו הולכים למלחמה נגד איראן"?
"השקף הראשון שאני מראה זה השעה ביום שהפצצות פוגעות, שהפצצות מתוכננות לפגוע".
באיראן?
"כן. שהמשמעות של הדבר הזה שאנחנו פותחים במלחמה מול איראן, מלחמה שלא היינו בה עד עכשיו. אנחנו הולכים לטוס למקומות שלא טסנו בהם עד עכשיו, עם איום שלא היינו בו עד עכשיו. אני אומרת להם שזה לא יהיה פשוט, ובניינים הולכים ליפול, ואזרחים הולכים להיפגע. ולא בטוח כולנו נחזור".
ככה?
"כן".
ומה קורה שם באותו רגע?
"יש שקט, יש דריכות, אבל יש גם עוצמה מאוד גדולה, שברור לכולם שלרגע הזה התכוננו, ועל זה התאמנו - ועכשיו זה הזמן".
את זוכרת מה עובר עלייך כשאת אומרת את הדברים האלו? זה לא דברים שקורים כל יום, גם לא כל שנה.
"אני בעיקר מסתכלת לאנשים בעיניים. יש שם חדר תדריכים מלא שמסתכל עליי, והמבטים זכורים לי. הרצינות והדריכות וההבנה של זה קורה, אנחנו הולכים לעשות את זה".
מתי את ממריאה הפעם הראשונה לתקוף?
"תקיפה הראשונה, בלילה, לאזור שעדיין לא טסנו אליו, ככל שהזמן עבר במערכה הגענו לאזורים נוספים".
היו שאלות?
"לא. דממה. מוכנות ודריכות עד שזה יקרה".
"אפקט ההפתעה חשוב מאוד"
"וצריך לשמור את הסוד הזה", היא מדגישה. "זה אחד הדברים שאני בטוחה שהיו קשים לכולם. אחד הדברים שאנחנו גם מדגישים זה שאי אפשר לצאת מפה מהחדר תדריכים ולהרים טלפון למשפחה ולבית. צריך לשמור את זה. אפקט ההפתעה והפתיחה חשובים מאוד".
וכשאת אומרת לטייסים שזה מה שהולך לקרות, איך בוחרים אותם? כולם רוצים לטוס?
"עשינו תהליך הכנה ממוקד מול המשימות השונות - וכולם רוצים לטוס, כולם נלחמים על זה. כולם התכוננו לזה. וכולם דואגים".
"כולם".
את יכולה להגיד לי מה תקפת?
"לא במדויק".
באיראן איפשהו?
"באיראן".
בגדול?
"בגדול כל המטרות שתקפנו היו מטרות שהן קשורות להסרת האיום הגרעיני ועוצמת איום הטק"ק (טילי קרקע-קרקע)".
"נכנסים לקוקפיט ומתנתקים"
אני שואל אותה אם היא רואה בעיניים מקומות באיראן, ערים באיראן. חבל שאי אפשר להראות את החיוך שלה.
תספרי לי מה קורה במטוס, את עם טייס או טייסת עוברים את הגבול.
"דרוכים, שקטים. אתה נכנס לקוקפיט, אתה סוגר את החופה וזה ניתוק מוחלט ממה שקורה בחוץ. עושים את כל הפעולות וההכנות ומתקדמים אל עבר איראן. זה עובר מאוד מהר. הדרך הלוך מרגישה כמו רבע שעה".
אין שיחה שם בקוקפיט?
"לא".
שקט?
"שקט. מדברים על מה שצריך לדבר. על הפעולות שאנחנו מבצעים, על התהליכים בדרך, על המבצעים שאנחנו צריכים לעשות. אבל לא 'מה קורה, מה המצב'".
כשעוברים את הגבול ונכנסים לשמיים האוויריים של איראן, משהו משתנה?
"אני חושבת שיש עוד דריכות קטנה כזאת משמעותית. אבל בסוף צריך להגיד, כל הדרך לשם היא לא בשמי מדינת ישראל ויש דריכות לאורך כל הדרך. וכן, כשאתה חוצה קו לאיראן, אתה אומר, 'אני באיראן'".
יש איזה רגע שאתה אומרת "אני לא מאמינה, אני פה", לא יודע, "מעל שמי טהראן, אספהאן, נתנז - כל הדברים האלו ששמעתי עליהם עד היום"?
"כן, אני עדיין לא מאמינה".
"אתה ממשיך דרוך לעבר המשימה"
"גם בדרך הלוך וגם בדרך חזור, אתה רואה דברים שאתה מבין שהם חלק מהמערכה", היא מתארת. "זאת אומרת, אנחנו חוצים קו הלוך, אנחנו רואים את הכטב"מים מתחתינו מגיעים, ואנחנו כבר רואים שיש מטוסים שמטפלים בהם. אבל אתה חוצה קו בידיעה שיש איום נגד ישראל".
רואים את הטילים גם?
"ותוך כדי ביצוע גם רואים את הטילים לעבר ישראל".
את ממש רואה אותם משוגרים?
"כן"
סרט, כאילו תחתיך כטב"מים, מעלייך טילים.
"כן, ואתה צריך להמשיך דרוך לעבר המשימה. הדרך חזרה היא לא פחות חשובה ומסוכנת. צריך להישאר דרוכים ולראות שאנחנו לא מורידים את המתח עד שלא רק שהגלגלים על הרצפה, אלא שמכבים את המטוס.
"וכן, כשמכבים את המטוס, מסתכלים לטכנאי בעיניים, מסתכלים לטייס בעיניים. אחר כך מבינים שעשינו פה משהו גדול".
"חיבקתי את הילדים לפני"
רב סרן י' היא פורצת דרך בחיל האוויר. היא סיימה קורס טייס כנווטת קרב, והייתה האישה הראשונה שמונתה לסגנית מפקד טייסת קרב, ובהמשך הראשונה שמונתה למפקדת טייסת נווטי קרב בבית ספר לטיסה. שם גם פגשנו אותה בספטמבר 23.
י' הכירה בחיל האוויר את בן זוגה ב', שהוא נווט קרב בעצמו, כיום מפקד טייסת תעופה, בקרוב מפקד טייסת קרב. יש להם שני ילדים קטנים, בן ובת.
בעלך טייס, ויש לכם שני ילדים קטנים. ובין לבין צריך גם לנהל את האופרציה הזאת. כאילו, רגע אני בטהראן, ורגע צריך לקחת אותו לגן. איך זה עובד?
"במערכות עצימות, יש קבוצת וואטסאפ שנקראת 'צו שמונה משפחתי'. ובגדול יש לנו משפחה וחברים מדהימים, שלוקחים אותם תחת חסותם באופן מלא".
כשאת אומרת שלום לילדים שלך, ויודעת שאת הולכת למלחמה, זה שלום קצת אחר?
"כן. הוא היה אחר. הוא היה אחר הפעם".
אני יכול לראות את הפרצוף שלך קצת נרגשת.
"כן, זה היה חיבוק אחר. זה היה חיבוק אחר לתוך מקום שהוא לא נודע. לא ידענו איך השבועיים האלה ייגמרו. נערכנו, התכוננו, ידענו שזה יהיה קשה. וכפי שראינו, לצערנו הרב, חווינו אבדות בעורף של אזרחים שנהרגו, אזרחים שהיו תחת מתקפת טילים".
גם בעלך תקף?
"גם בעלי תקף, כן".
אז מה אתם אומרים ביניכם? שניכם באמצע פעילות מאוד-מאוד מסוכנת. שני ילדים.
"אני חושבת שהמערכה הזאת במקביל, מצד אחד הייתה לא פשוטה - המחשבה שהם במקלט והם תחת ספיגה והעורף חוטף. מצד שני, המחשבה והידיעה שמה שאנחנו עושים הוא בשביל שלהם יהיה אחר כך עתיד יותר טוב, ללא איום מאיראן".
כן, אבל היה משהו בשיחות ביניכם? מה יקרה אם קורה משהו למישהו?
"לא, כי אנחנו מדחיקים. אבל אני כן אגיד לך שכשהוא יוצא לטוס המצב ברור לי, כי אני יודעת על מה הוא נלחם. הייתי שם אתמול, אני יודעת מה תמונת האיומים ואני לא דואגת. מצד שני, הסתכלתי על התמונה של המטוסים ווידאתי שהמטוסים שלנו חוצים קו חזרה בשלום, ואז נשארתי לצפות עוד חמש דקות לראות שגם הוא חוזר בשלום".
נותנים טיפים אחד לשני?
"כן, כמו כל בני זוג שמדברים בבית על עבודה".
כשאתה ליד טהראן, תיקח את השמאלית.
"דווקא יותר ברמה הפיקודית והניהולית וההתמודדות של כל מה שקורה, אבל שוב, כמו כל שני בני זוג נורמלים שמדברים על עבודה בבית".
זה לא נורמלי. שני בני זוג נורמלים לא תוקפים יחד בטהראן במטוסי קרב. זה מאוד לא נורמלי.
"היו מטוסים שטסו צוות נשי"
16 טייסות ונווטות השתתפו במלחמה הזו. אני שואל אותה אם היה לה איזה רגע שהיא מצאה עצמה במטוס - נווטת וטייסת. "בטייסת שלנו לא", היא עונה. "אבל יש דבר כזה. היו מטוסים שטסו צוות נשי לגמרי. זה משמעותי וזה הולך ועולה. והייתי רוצה לראות עוד בנות, נערות, צעירות שיכולות להגיע למקום הזה. בעיקר מתוך ההבנה שהן יכולות ומסוגלות. ושכל אחת תמצא את המקום שמאתגר אותה".
למרות שהוויכוח הזה הוכרע. אנחנו בדיוק 30 שנה לבג"ץ אליס מילר, והשטויות של המיידלע של עזר ויצמן, ז"ל. אבל גם היום יש קולות בממשלה, בתקשורת, גם של נשים, שאומרים שנשים לא צריכות להיות בקוקפיט.
"אז שיגידו. אני מעדיפה להשקיע את הקשב שלי בדברים אחרים, אבל בסופו של דבר, כשאני מוציאה את הבת שלי מהגן, והיא רואה אותי על סרבל, מבחינתה זה מובן מאליו שאימא טסה במטוס היום. היא לא שומעת את הקולות האלה, וזה מה שחשוב".
משפחת חיל האוויר
עבור י' חיל האוויר הוא לא רק מקום שירות, הוא גם משפחה. "סבא שלי היה טייס, סבתא שלי הייתה מדריכת סימולטור, ככה הם נפגשו בחיל האוויר, היא מספרת. "אח שלה גם טייס קרב, היה בעברו, והם היו ביחד באותה טייסת. ואבא שלי ושלושת האחים שלו גם היו בחיל האוויר, דוד שלי טייס קרב".
מה סבא שלך היה חושב על זה?
"אני יותר חושבת מה סבתא שלי הייתה חושבת על זה. היא הלכה לעולמה לפני כמה חודשים, תוך כדי המערכה. היא הייתה גאה, אבל היא גם אהבה לשאול אותי הרבה פעמים בצד 'אבל למה את צריכה את זה?'"
אז למה צריכה את זה?
"אני במקום שהוא מאתגר אותי, מספק אותי, עם תחושת שליחות ואחריות מטורפת, שאין לתאר".
מאיזה גיל ידעת שתהיה במטוס קרב?
"אימא שלי טוענת שמגיל שידעתי לדבר".
היא נולדה וגדלה במרכז הארץ, המשפחה שלה על כל דורותיה, היא היא הסיפור הישראלי, היפה, הפטריוטי, ששואף ומגיע הכי גבוה. גם אחד הרגעים המרגשים שחוותה באוויר, קשור לסיפור המשפחתי, כשהשתתפה במטס יום הזיכרון, לכבוד סבא שמעון אש, טייס שנפל ביום כיפור.
"זכיתי, באמת זכיתי, להשתתף במטס, ביום הזיכרון בהר הטייסים, במבנה החסר, כשהמשפחה שלי נמצאת שם, בתור המטוס השובר. תחושה מאוד חזקה, גם תחושת גאווה, שליחות, וסגירת מעגל, אחד הרגעים המרגשים שהיו לי. באמת", היא משתפת.
"זה קצת אירוע סוריאליסטי"
"כל התמיכה, של כל העורף, כל האנשים, היא פשוט מדהימה", אומרת רס"ן י', "ואנחנו מרגישים את זה בצורה מטורפת. החל מכל התמיכה של האזרחים שמגיעים, ורק רוצים לעזור, ולתרום, ולתמוך, גם הרבה הודעות גאווה. ואז אתה מבין שאתה מייצג משהו שהוא יותר גדול מהפרטי, מייצג את המדינה".
ובתסריט ההזוי של החיים כאן, הסבא שמעון ז"ל, שהיה גם טייס באל על, טס לא מעט לטהראן, בימים הטובים שלפני המהפכה. יותר מ-50 שנה אחרי, גם הנכדה שלו עשתה השבוע את הדרך לטהראן ובחזרה - רק שהפעם, במטוס קרב, F-16.
מה אוכלים בכמה, 4-5 שעות טיסה?
"תמרים, אגוזים. אחת מהטיסות שלי בדרך חזרה, הכנסתי את היד לתיק של החומר לטיסה, והקצינה שלי הכניסה לי כמה סוכריות גומי בפנים. שזה קצת אירוע סוריאליסטי לטוס לאיראן, ובדרך חזרה לאכול גומי.
"האירוע הזה הוא לא רק הטייס בקצה, שלוחץ פיקל, שהפצצות ייצאו, אלא יש פה מערכת מטורפת של אנשים מהמודיעין והמוסד, והמטה שמתכנן, וכל החיילים המדהימים בטייסת, מהגף הטכני, מתחזוקה, מבינוי, והמבצעים - שפשוט דואגים שכל דבר הזה ינגן, ונביא את בסוף הפצצה למקום. וכן, גם הגומי שמכניסים לטייסים בטיסה".
יש לכם איזה אמונות טפלות?
"תראה, אנחנו טייסת עטלף ובאטמן זה הסמל שלנו. אז אני לא אשקר אם אני אגיד שיש פה טייסים שמסתובבים עם גרביים של באטמן בימים מיוחדים".
יום שלישי בצוהריים, הפסקת אש נכנסת לתוקף, צה"ל עוד רוצה להגיב על המתקפה האיראנית. המטוסים בדרך ובגלל טראמפ הם חוזרים - ואת חוזרת הביתה גם כן, לטפל בילדים, לא?
"עדיין לא. קודם אני יוצאת לטוס לתקיפה בעזה. ולא סיימנו עדיין. יש לנו מטוסים בעזה כל הזמן".
אז ביום שלישי, בלילה, את מגיעה הביתה, מנסה לעכל את כל מה שעברת, אבל יש גם את החיים עצמם.
"יש את החיים עצמם".
כמה זמן לא ראית את הילדים, ב-12 יום האלה?
"שבועיים".
לא ראית אותם?
"הבת שלי קראה לי הבוקר סבתא כבר פעמיים, אבל אני מקווה שהיא תיזכר שאני אימא", היא צוחקת.
"אנחנו אומרים להם שאימא ואבא בעבודה, הם יודעים שאנחנו מפקדים, והם יודעים שאנחנו טסים במטוס. הם עדיין בגיל יחסית קטן, שהם יכולים לספוג את זה, אבל, מתישהו כנראה זה יתהפך עלינו.
"אני חוזרת הביתה, שנייה שואפת את האוויר. מנסה לעכל את כל מה שקרה בשבועיים האחרונים. אני מסתכלת על התאריך ויש יום הולדת חמש לבן שלי עוד שבועיים. אני צריכה לארגן את היום הולדת. עם כל הכבוד לאיום האיראני.
"ואני קוראת שלבנות של שרון קוניו יש גם יום הולדת חמש - וכמה אני מקווה שאבא שלהן יהיה ביום הולדת שלהן. ולאורך כל הזמן אי אפשר לשכוח את החטופים. אסור לנו ואנחנו לא שוכחים אותם".
סבא שלך שנהרג במלחמת יום הכיפורים כטייס, נחשב חלל נעדר שמקום קבורתו לא נודע. ומדינת ישראל עשתה וניסתה למצוא את הגופה שלו. את מרגישה שגם היום עושים הכול?
"אני מאוד רוצה להאמין שעושים הכול כדי להחזיר את 50 החטופים הביתה, אנחנו חייבים את זה להם, למשפחות שלהם ולמדינה", היא אומרת ומראה את התמונה של אריאל ביבס שמונחת אצלה בסלון ליד פסל באטמן ענקי - סמל הטייסת. "הוא פה איתנו מאז 7 באוקטובר, אנחנו לא נשכח אותו".
"זכינו להיות חלק מפרק משמעותי מאוד בהיסטוריה", אומרת י'. "אני בטוחה שכל לוחם וכל טייס עבר היה רוצה להיות בנעליים שלנו עכשיו. ויחד עם הזכות הזאת יש גם הרבה אחריות. זה המשמרת שלנו. היינו גם במשמרת הזאת ב-7 באוקטובר, כשלנו שם. וזכינו להיות במשמרת הזאת גם בתקיפות באיראן, כדי להחזיר הרתעה למדינת ישראל מול האיום האיראני".