"יכולתי לראות שם אהבה שלא רואים בכל יום", אומר ארקדי דוכין על השיר החדש שלו, "סיגליה" שהוקדש לזכר סיגליה חפץ, אשתו של חברו הקרוב צבי חפץ, דיפלומט ששימש בין היתר כשגריר ישראל בסין ובבריטניה. "היא נפטרה לפני שנה וחצי לאחר מאבק בסרטן, הייתי חבר של המשפחה כשעוד הייתה בריאה. לכן, המסר שהיה חשוב לי להעביר שזה לא 'עוד' שיר אבל. זה שיר על חיים, על אהבה ועל תקווה. רציתי להשאיר אותה בחיים בשיר הזה, עם כל הזיכרונות היפים שלה".
ב-40 שנות קריירה, ארקדי דוכין כתב והלחין יותר מ-900 שירים. חלק ניכר מהם הוא לא ביצע בעצמו, אלא מסר אותם לשורה מגוונת של זמרים – מאריק איינשטיין ("יש בי אהבה") ועד אייל גולן ("ואני קורא לך") ועופר לוי ("רוח ים"). בשבוע שעבר הוא הוציא את "סיגליה". "הקשר שלי עם צבי חברי. אני אוהב אותו, הוא אוהב אותי, ואנחנו ממש לא מדברים על פוליטיקה. הוא ניגש פעמיים ביום לבית העלמין – בבוקר ובערב. זו הייתה אהבה חזקה מאוד, מסוג שרואים ממנו מעט מאוד. המפגש שלו עם האובדן היה טרגי וקשה מאוד. גם בגוף הוא עבר כל מיני מצבים. הוא עלה במשקל, כאילו הזניח את עצמו לרגע, ולאט-לאט הוא יוצא מזה. לא כל אחד יודע לקום מאובדן כזה, כמו כל אובדן של אישה או ילדים".
מה הוא חשב על השיר?
"הוא בכה. זה התחיל עוד כשהיא הייתה בחיים, הוא הרגיש שהשירים שלי גורמים לה להעריך את השמחה ואפילו את החיים. ואז התחלתי לבוא ולנגן הרבה ולשיר לה, והתיידדנו ודיברנו. השיר הוא מתנה ממני אליו".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
דוכין מעיד על עצמו: "בלי להשתחצן, אני די יודע להיכנס לנפש של אנשים אחרים. למשל, אם אני כותב שיר כמו 'ואני קורא לך' לאייל גולן, אז אני מנסה לחשוב איך זה יהיה בפה שלו. זאת אומרת, אני מתנתק מהשאלה 'איך אני אשיר את זה'. זה סוג של פיצול אישיות בשביל להיכנס לדמות, עם השנים למדתי להזיז את עצמי".
"לא לעצום עיניים מול סבל"
הזמר והיוצר בן ה-62 עבר כברת דרך ארוכה במוזיקה הישראלית מאז שהקים את "החברים של נטאשה" ב-1987 לצידו של מיכה שטרית. בהמשך הוא גם קנה לעצמו מקום של כבוד בקריירת סולו עם להיטים גדולים ובראשם "חדר משלי", "היא לא דומה" ו"מי אוהב אותך יותר ממני".
אחד השירים המדוברים שבהם היה מעורב בעבר הוא "אחרינו המבול", שהלחין לנורית גלרון, שנאסר להשמעה בגלי צה"ל וברשות השידור. בשיר עצמו הזמרת הביעה לראשונה את עמדתה הפוליטית בעניין אדישות הציבור הישראלי לנוכח האינתיפאדה הראשונה. אחת השורות בשיר: "אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה", רומזת לקהות החושים של הישראלים סביב סיפורה של הודא מסעוד – פעוטה בת שנה ממחנה הפליטים ג'באליה שאיבדה את ראייתה בעין אחת בעקבות כדור גומי שירה חייל צה"ל.
"אני לא קשור לשיר הזה", קובע היום דוכין. "אני קשור רק ברמה אחת – האהבה לאישה הזאת. אני לא מזדהה עם המילים האלה, הלחנתי אותן בלי להבין אף מילה. אני לא הבנתי מה דעתי לגבי זה, אבל אני חושב שאי אפשר להתעלם. מה זה 'אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה'? אי אפשר, צריך לדבר על זה ולשים את זה לדיון. אני לא מסכים לעצום עיניים מול סבל מכל צד שהוא".
"הרבה שירים… תראה, לא הייתה לי בהתחלה דעה. כשאתה עולה ארצה בגיל 16, ובגיל 17 וחצי מוצא את עצמך במבצע שלום הגליל ואתה מאבד חבר במלחמה, ואתה שנה וחצי בלבנון – לא בהכרח אתה יודע מי האויב ומי הידיד. אתה לא מבין. שמים אותך בנגמ"ש, אתה נלחם ועושה מה שאומרים לך. עם הזמן אתה כן מפתח דעה, אבל לאו דווקא פוליטית. לא הייתי מגדיר את עצמי אדם פוליטי, אני יותר חברתי".
הסיבה שלא חתם על מכתב האומנים
"עכשיו מדברים על ההצהרה הזאת, אני מכבד כל צד בסיפור הזה", הוא מזכיר את מכתב האומנים שקרא לסיים את המלחמה בעזה ועורר סערה בגלל חלקים מתוכו שהזהירו – בדגש על הזהירו – מפני פשעי מלחמה. דוכין עצמו בחר שלא לצרף את שמו להצהרה, אך מנגד גם לא השתלח בחותמיה כמו הזמר עידן עמדי. "חלק מהאנשים בטח יגידו 'הכי קל לשבת על הגדר'. אני לא על הגדר. אני רוצה לנגן לאנשים שהם נגד ואני רוצה להופיע בפני אנשים שהם בעד, ולרגע לחבר אותם לאיזו חמלה או אהבה. לגרום להם לאהוב אחד את השנייה. לפני שאתם מדברים על שלום, תאהבו זה את זו. מה בא קודם, שלום או אהבה?".
"כשאתה עולה ארצה בגיל 16, ובגיל 17 וחצי מוצא את עצמך במבצע שלום הגליל ואתה שנה וחצי בלבנון – לא בהכרח אתה יודע מי האויב ומי הידיד"
"גידי גוב ואתגר קרת מצד אחד וסאבלימינל וכל אלה מצד שני – אין להם ברירה, אנחנו חיים באותה ארץ ואנחנו חייבים להיות חברים. אי אפשר להגיע למצב שכל דעה, כל דעה – קשוחה ככל שתהיה – תפלג בינינו. לכן, אם קוראים לי להופיע בשטחים, אני אסע. לא בגלל ההשקפה הפוליטית שלי, אני אסע כי אני רוצה להעביר להם מסר של אהבה. אם יקראו לי להופיע ברחוב של שמאל, אני אסע מאותה הסיבה. אני יודע שהרבה קולות עכשיו קוראים לתפוס צד, ואני לא מעוניין בזה. שמעתי את עידן עמדי, וגם אני הייתי במלחמת שלום הגליל וחבר שלי מת לידי. אז אני יכול חופשי להגיד שמותר לי שתהיה לי אג'נדה שונה".
"אם הייתי יכול, הייתי שר גם לערבים. לא מתוך מסר שאני מסכים איתם בזמן שהם מחזיקים בחטופים, אלא מתוך עיקרון שאולי אני כן אצליח להזיז להם משהו בלב. שהם יתעוררו ויפסיקו להילחם בנו. לא מתוך הזדהות איתם, חס וחלילה, אחרי הרציחות והמעשים הברבריים שאי אפשר בכלל להצדיק. הכי קרובים לנאצים, ואני דור שני לניצולי שואה. הייתי רוצה לעורר בהם רגש ולומר שגם פה יש ילדים – אבל גם בצד שלהם יש ילדים. באיזו זכות יש לי לבטל צד?".
"אכלתי אותה בגלל הדעות שלי"
אז איך אתה תופס את תפקידו של אומן בימים של כאב גדול ושסע עמוק בחברה הישראלית?
"אחדות בעם ואהבה. אתה בטח אומר שאהבה זה נאיבי, אבל אם באים אליך עם אקדח דרוך לרקה ואומרים לך 'אחי, אם לא תאהב – אתה מת' – איך תסתכל על אהבה? פתאום משתלם לאהוב. אחרי שזה משתלם לך, בא העניין שזה הופך כבר למשהו טבעי. בסופו של דבר, אנחנו צריכים לחיות פה ימין, שמאל, מרכז. זה לא קל. אנחנו צריכים עוד משהו שיאחד בינינו, ומוזיקה יכולה לעשות את זה. 'יש בי אהבה והיא תנצח'. אני לא רוצה להיות כמו היטלר – ההוא בלונדיני עם עיניים כחולות? סבבה. הוא חושב אחרת? בוא נשרוף אותו".
"יש סרט מצוין של ליאונרדו דיקפריו, 'החוף', שמתרחש בחוף קסום בתאילנד. אחת הנשים שם בשמלה לבנה באה בגישה ש'אנחנו בתאילנד והכול סבבה, יש פה כמה מוכרי סמים, אבל חוץ מזה הכול בסדר'. ואז בחור אחד, חבר של דיקפריו בסרט, שוחה וכריש חותך לו את הרגל. כל הלבן הזה מתמלא בדם, ואותה אישה אומרת: 'בוא ניתן לו למות, כי אם לא ניתן לו למות – יגלו אותנו'. ואז כל הלבן הזה בסרט הופך להיות כתם אחד של דם. אז אתה אומר לעצמך, אף אחד לא יהיה מאושר אם כולם לא יהיו מאושרים. אתה לא יכול לתת למישהו להתבוסס בדם בשביל אידיליה של אחרים".
"בסופו של דבר, אנחנו צריכים לחיות פה ימין, שמאל, מרכז. זה לא קל. אנחנו צריכים עוד משהו שיאחד בינינו, ומוזיקה יכולה לעשות את זה"
פעם הרגשת שאתה צריך לצנזר את עצמך בגלל הלך רוח ציבורי?
"אני אכלתי אותה בגלל הדעות שלי, מול אנשים קרובים. כששאלו אותי 'מה צריך לעשות?' אז אמרתי להם 'לאהוב'. אז הם אמרו לי: 'אז אתה דתי'. לא שדתי זה גנאי – יש הרבה אנשים שמתייחסים למציאות בגישה כזאת שמי שלא חושב כמוני – בוא נבטל אותו".
"כשעושים אלבומים, תמיד משהו כואב"
בין התחנות השונות, לבד על הפסנתר ובשיתופי פעולה עם אומנים אחרים, דוכין זוכר מעל הכול את המפגש הראשון עם מיכה שטרית: "הסיכוי לפגוש בן אדם כזה מוכשר, שורשי, ישראלי לגמרי, חניך פנימייה בבית הספר החקלאי בנהלל, שמכיר כל צמח ומחובר לאדמה – ואני, מצד שני, במקום אחר לגמרי עם כל הסיכויים להישאר תקוע בסביבה הרוסית שלי. להיתקע לא בהכרח במובן הרע. הרבה רוסים נשארים נאמנים לתרבות הרוסית ומתקשים לפרוץ את המעגל הזה, אפילו ברמת השפה והמבטא".
"אתה לא יכול לתת למישהו להתבוסס בדם בשביל אידיליה של אחרים"
"אם יש משהו שנקרא לו לצורך העניין 'הבורא' או הטבע, אז למה דווקא הוא הפגיש אותי עם מיכה? זה המפגש הכי משמעותי. אנחנו ערבבנו את הרוק הישראלי בצורה כזאת שאמרו עליו לפעמים שהוא שר במבטא שלי (צוחק). בחור מרוקאי ששר במבטא רוסי. מיכה גאון. הוא נתן את השם שלנו אחרי שנתתי לו אינפורמציות ותמונות ישנות מרוסיה. למה קראנו לאלבום השני שלנו 'שינויים בהרגלי הצריחה'? כי באלבום הראשון צרחנו והבענו זעם ותשוקה".
"החברות ביני לבין מיכה הייתה ההתחלה של הכול מבחינתי", הוא מספר על הקשר שנוצר בין העולה החדש מבלארוס הסובייטית לנער שגדל ביקנעם. "הוא זה שאמר לי, 'עזוב, אתה לא רוסי. אתה עכשיו תהיה מרוקאי. אתה תבוא ותבקר בעיירה שנקראת מגדל העמק (היכן שדוכין התגורר בשירותו הצבאי, ע"א), תעשן שם את הג'וינט הראשון שלך, תאכל פלאפל ודגים חריפים, ותחווה דברים שהם תרבות מאוד ישראלית. אולי ג'וינט פחות".
"16 שנה מחיי הייתי ברוסיה, ואנשים כמו מיכה ואריק איינשטיין אפשרו לי לגשר על הפער והזמן שלא הייתי כאן. ופתאום אני יושב עם גידי גוב ונורית גלרון, שאימצה אותי כאחות גדולה. באלבום הראשון שלי אמרתי לה – 'את יודעת, יש לי כאבים מוזרים כאלה בבטן'. היא ענתה לי: 'ככה זה ארקדי. כשעושים אלבומים, תמיד משהו כואב'".
השיר שהתקבל אחרי שנים
את "היא לא דומה", אחד השירים הכי מזוהים עם דוכין, כתב בנעוריו – כשחלם על אהבת אמת עוד בטרם גילה אחת כזאת. "זו דוגמה לשיר שעשה טיול ארוך", הוא אומר. "כתבתי אותו בגיל 16 ולקח לו זמן למצוא את הפופולריות שלו. הוא היה פה והיה שם, חיכה במגירה, ואז נתתי אותו לאריק סיני. רק בגיל 40, לפני 22 שנה, אמרתי 'וואלה, אני אשיר אותו סתם ככה, מותר לי לעשות קאבר לשיר שלי'. ואז הוא הושמע בכל מקום, גם בחופות ולצערי גם בבתי קברות".
"בשנתיים האחרונות אני מקדיש את השיר הזה לתצפיתניות. הבנות האלה, בגופן החשוף, חסמו את האש הראשונית שהייתה מיועדת אליי הביתה. ובעצם – זה הכי נוראי במלחמה הזאת. ישבו שם בנות בלי נשק, ואף אחד לא הקשיב להן. אישה זה כוח עצום, ואני בטוח שאם היה להן נשק הן היו נותנות פייט.
"במקור, הסיפור של השיר די מצחיק. בגיל 16 עבדתי במסעדה ודמיינתי סיפור על מלצרית שלא היה לי אומץ להגיד לה שהתאהבתי בה. חזרתי הביתה וכתבתי את השיר הזה. לאשתי סימה אני מקדיש את השיר הזה בדיעבד".
מאז 7 באוקטובר החל דוכין לקעקע את המלחמה והחיים לא רק בשיריו, אלא גם פיזית על הפנים שלו. כך למשל הוא חתם על הלחי הימנית את צמד המילים "לא לשכוח" בעקבות הטבח באותה שבת. "לא כולם הבינו אותם", הוא אומר. "אני אדם שמאמין ב'טוב מותי מחיי' אם אני כאומן לא יכול לעשות שינוי דרמטי ולכבוש סגנון חדש. בעשר השנים האחרונות אני חוקר היפ-הופ. כשהתחלתי לעשות את זה, הוצאתי כמה קטעים בטיקטוק ולא קיבלתי תגובות מגניבות. אני בחרתי להקריב את הפנים שלי בשביל שיהיה 'דיזולב' בצורה חיצונית בשביל להרוויח זמן. הרי מה פתאום גבר בן 62 עושה היפ-הופ?".
"בגיל 16 עבדתי במסעדה והייתה מלצרית שלא היה לי אומץ להגיד לה שהתאהבתי בה. חזרתי הביתה וכתבתי את השיר הזה. לאשתי סימה אני מקדיש את השיר הזה בדיעבד"
"לא בהכרח קיים מסר. יש לי גם קעקוע של 'הנסיך הקטן' (גרסה שאימץ דוכין באלבום "כוכב האהבה"), יש לי קעקוע עם הכיתוב Sugar Pain (שם הבמה של דוכין הראפר, שנתן לעצמו בעקבות ההתמכרות לסוכר). תחשוב שיהורם גאון פתאום יתחיל לעשות היפ-הופ. כולם היו אומרים 'משהו קרה פה'. ואז חשבתי, איך אני ארוויח את הלגיטימציה להתעסק במוזיקה הזאת? הגעתי למסקנה שאני מוכן לחרב, או להקריב אותם יותר נכון, למען האומנות".
ובאילו תגובות אתה נתקל?
"התגובה הכי טובה שקיבלתי היא אחת לעומת 500 אלף תגובות אחרות. פתאום בא אליי אחד, מחבק אותי, ואומר לי: 'אתה הראפר הכי טוב ששמעתי'. אז אמרתי לו – 'אתה יותר מכל ה-500 אלף האלה'. אותי תמיד מעניין מה שעוד לא עשיתי, ורק אנשים לא 'רחבים' בלשון המעטה יכולים לכתוב על הקעקועים שלי שאני נרקומן ונראה כמו לוח מודעות. אבל כל זה מתבטל בהופעות כשהקהל בא. אני אוהב להתקשט ורציתי ללכת על משהו הארדקור, פנים".
אתה שלם על כל הקעקועים?
"יש לי כאן מפתח שאני מוריד בלייזר", הוא מצביע על הקעקוע שממוקם על המצח. "מפתח תמיד קשור למנעול, ומנעול תמיד קשור למשהו שאתה סוגר או פותח. זה קיצוני בעיניי ולכן אני לא שלם איתו. ועוד טיפ לכל מי שהולך לעשות קעקוע – ביום עצמו, אל תריבו עם אדם יקר לכם. רבתי עם מישהו ביום שבו קעקעתי את המפתח, אז אל תבואו במצב רוח לא טוב".
"אומנות לא נמדדת רק בכסף"
חרף הטלטלות בשנים האחרונות, ישראל עדיין מרגישה בית עבור דוכין: "אין לי בית אחר חוץ מישראל. אני יוצר דברים ברוסית ועושה את זה באהבה גדולה, אבל הבית שלי פה כבר הרבה שנים".
בעולם משווים אותנו לרוסיה ואת נתניהו לפוטין. כמי שגדל בבלארוס הסובייטית בילדות לא פשוטה, אתה מזהה בזה משהו?
"אני מזהה בכל מקום בעולם כוחנות שהיא לא פוליטית. בכל מקצוע אפשר למצוא אנשים שמנצלים את הכוח שלהם לרעה, זו תכונה אנושית. כשבן אדם מחליט להשתמש בכוח שלו לרעה, זה לא קשור לא לרוסיה, לא לאוקראינה ולא לישראל. בעניין הזה לא הייתי משווה את ישראל לשום דבר וגם לא עושה השוואות בכלל. אני אגיד משהו בנאלי – שבמלחמות אנחנו לא נפתור כלום".
כשהוא נשאל איך הוא משתדל לשמור על רלוונטיות לאורך השנים, דוכין שב להצביע על הקעקועים שלו – ומזכיר את ההיפ הופ ומוזיקת הטכנו שהוציא בעשור האחרון כמו באלבום "אסונות דיגיטליים". למרות שהביקורות נטו לקטול, לפעמים גם להתעלם, לארקדי יש אמירה חשובה לאומנים צעירים "שהם זקנים יותר ממני בגישה. הם כל כך רכושנים להצלחה ולמקום שלהם, שהם מפחדים להעז ולעשות משהו חדש. זה ויכוח נצחי של אנשי מקצוע שאומרים: 'וואלה, למה עשית את האלבומים האזוטריים, המוזרים האלה, המיותרים?'. אני סולח להם כי אני אוהב את החברים שלי, אבל אני חושב שזו אמירה נוראית לאומן. זה לא נמדד רק בכסף, תעשו אומנות".
והנה הוא ממשיך להעז, והשנה לוהק לתפקיד קולנועי ראשון בסרט "התכשיט" של יהודה גרובייס, המפיק והבמאי שייסד את תעשיית הסרטים החרדית. דוכין, שמגלם בו מאפיונר, משחק לצד שי חי וטיילור מלכוב. "התשובה הכללית לזה היא שאני נפתחתי", הוא משתף. "עד לפני כמה שנים לא כל כך דיברתי עם הקהל, והיום על הבמה אני מרגיש הרבה יותר פתוח. בסרט אני משחק רוסי שילעס לך את הגרגרת. אנשים לא יודעים שאני גם יודע להיות מצחיק".