ספק אם אפשר למצוא אדם אחד בישראל שסבר בימים שלאחר 7 באוקטובר, שכמעט שנתיים אחרי האסון הגדול ביותר שידעה המדינה מאז הקמתה, ראש הממשלה בנימין נתניהו עדיין יהיה בעמדה לכל הפחות אפשרית, שלא לומר נוחה, להרכיב גם את הממשלה הבאה. אל מול המחדל הגדול שהוביל לשבת השחורה, נתניהו הצליח - בתהליך הדרגתי אך עקבי - לייצר נרטיב שמלכד את המחנה שלו: לא העירו אותי, לא עדכנו אותי, מידרו אותי, הוליכו אותי שולל. אכלו לי, שתו לי. אפשר להתבדח ולהרים גבה, שבטח תיתקע למעלה משל הוזרק שם בוטוקס, אבל אפשר גם לנתח את הסיבות העמוקות לכך שזה עדיין מצליח. בשורה התחתונה: נתניהו עדיין כאן ולא הולך לשום מקום. מי שחשב שהחורבן הגדול יזיז אותו מהשלטון, מרצונו או שלא - טעה.למול נתניהו מתייצבת אופוזיציה שכשלה במשימתה המרכזית: להפיל אותו. על הנייר היו לה את כל הנתונים להצליח, ודי בקלות. לשם השוואה: בעוד בקואליציית בנט-לפיד לנתניהו היו את הלחצים על הזוג שמוליק ועידית סילמן שמוטטו את הממשלה (חמץ בבית חולים!), בקואליציית נתניהו הייתה ליאיר לפיד, לבני גנץ ולאביגדור ליברמן קטסטרופה לאומית, חברתית ומוסרית כדי להצליח להפוך בעזרתה את הקערה על פיה. זה לא קרה.אלא שגם בעתיד הגוש להחלפת נתניהו צפוי להיתקל במהמורות לא פשוטות, כשברור שאל השנה האחרונה של ממשלת נתניהו השישית מגיע תלכיד אופוזיציוני מוזר. נסו למצוא את הקשר המובהק מבחינה אידיאולוגית בין נפתלי בנט ליאיר גולן, למשל. גם אם תחפשו עם זכוכית מגדלת, ספק אם תצליחו לאתר כזה. הדבר המרכזי שמחבר אותם הוא רק לא ביבי, אבל כפי שהוכיחה ממשלת השינוי, זה ממש לא מספיק כדי לייצר שינוי אמיתי ועמוק. הבעיה היא ששניהם, במינונים שונים, עוד נאבקים במובן מאליו במקום להפוך אותו ליתרון: הרי לציבור ברור שבנט וגולן יישבו ביחד באותה ממשלה, אם רק יצליחו להרכיב אותה. לכן, המשחקים והשקרים של 2020 כבר פחות מתאימים לרוח התקופה הנוכחית.בכירים בגוש השינוי מודים בבעיה, אבל כבר מנסחים את הפתרון. כן, אנחנו לא מסכימים זה עם זה על הרבה דברים, אבל יש בינינו הסכמות לא פחות מאשר בין ניר ברקת ליצחק גולדקנופף או בין אריה דרעי לאיתמר בן גביר. אם הם מסתדרים - גם אנחנו נסתדר, הם אומרים. מי שיבחר בנו יצטרך לאכול את הלקרדה של מפלגת הדמוקרטים, אי אפשר להתחמק מזה. במקום לנסות, כדאי להדגיש את תחומי ההסכמות שגדולים לאין-שיעור: חוק גיוס שיכיל סנקציות, חיזוק מעמד חוקי היסוד, חוק להגבלת כהונת ראש ממשלה, השקעה משמעותית בתחומים שנתקע הטיפול בהם במשך שנים במישור האזרחי, הכלכלי והחברתי. יש מספיק מה להדגיש שמחבר מאשר לשחק לידיים של נתניהו עם מה שמפריד.לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאןמי שעדיין לא נמצא שם הוא נפתלי בנט, שעדיין לא בשל לתמונה אחת עם יאיר גולן. אלא שגם הוא יודע שזה בלתי נמנע, ולא בכדי הוא אומר בשיחות סגורות: מי שיודע להילחם איתי כתף אל כתף בעזה - אני אדע לשבת איתו גם בממשלה. אין מסר נהיר מזה.הדילמה של בנט וגולן היא רק מרכיב אחד בסל הדילמות של הגוש הזה. בכירים ויועצי קמפיין שכבר נשכרו על ידי כל השחקנים שוברים את הראש בימים אלה לגבי האסטרטגיות הנכונות עד למועד הבחירות, אוקטובר 2026. החשדנות גדולה, בחלק מהאינטראקציות ביניהם פשטו הלעג והזלזול. מספיק להסתכל על חלופת התדרוכים הארסית בממשק שלא קיים יותר - בין גנץ לאיזנקוט - כדי להבין עד כמה עמוק הפער האישי שנוצר בשבועות האחרונים. לא יהיה קל לגשר עליו ברגע שיצטרכו לקבל החלטות קשות, שעשויות להשפיע על גורל הגוש כולו.עד אז - ומבעד למסך החשדנות הזה, יש בכל זאת כמה קווים שברור שהגוש להחלפת נתניהו יצטרך ללכת לאורם כדי למקסם את הפוטנציאל. הקווים הללו עולים באותן פגישות תיאום שמתקיימות בין ראשי הגוש, כמו זו שהתקיימה בתחילת החודש.בראש ובראשונה , ועל זה מסכימים כלל השחקנים, עליהם לנסות לייצר סיפור ישראלי חדש. כלומר, מה הם מביאים למרכז הבמה שמחייב את הבחירה שלהם על פני הממשלה הנוכחית? מהו אותה עלילה בוחנת-עתיד שהם מציעים לתושבי ישראל? בכירים באותן מפלגות מדברים על קונטקסט משילותי. המשמעות: להבליט סדר יום ביטחוני אבל אחראי, עם ראייה אסטרטגית קדימה לצרכיה הלאומיים של מדינת ישראל, משילות אזרחית וכלכלית, ולסמן קווי הפרדה מול תלות בפלגים שמושכים לקיצוניות. שנתיים אחרי המלחמה, הציבור רוצה נורמליות.גדי איזנקוט, שהשיק בשבוע שעבר את מפלגתו החדשה, ישר, כבר הלך על הנרטיב הזה בצורה מוקפדת. אל תוך הקונטקסט הזה חובה להכניס שוב סוגיות שכאילו שייכות רק לתקופה של לפני 7 באוקטובר, אבל הן פה, בועטות, מחכות שמישהו יטפל בהן: יוקר מחיה, דיור, תעסוקה, אנרגיה, תחבורה, חינוך, בריאות. באנו לעבוד, אבל עם תוכנית עבודה שמוצגת מראש.לבנט יש אחת כזאת: הוא בנה תוכנית בכל התחומים, מכלכלה דרך חינוך ועד ביטחון, ישב עם 250 איש שונים מכלל תחומי החיים והצוותים שלהם. ברגע שיוכרזו בחירות, התוכנית הזאת תושק, ואיתה גם רשימה שמתעצבת בשקט ומאחורי הקלעים בימים אלה תחת מעטה סודיות. אצל ליברמן ולפיד לכאורה כל התוכניות כבר ברורות וכתובות. עכשיו רק צריך לראות שהכול מתכנס יחד.שנית , ודווקא על רקע האנומליה שבה אזרחים מתגייסים לסבב שישי ושביעי של מילואים, אבל מגזר שלם משתמט מגיוס בחסות הממשלה, על קואליציית הצללים להתחייב לממשלה שבה לא תהיה סחטנות מגזרית, לא תהיה בה הסתמכות בלעדית על קצוות, ובכך למשוך פנימה את אלו שקצה נפשם בקטטות, קומבינות ומהלכים שמדיפים ריח רע. את אותם אנשים צריך להעביר מבריכת האדישות לבריכת המעורבות. אלו תאים רדומים שעייפו בדרך, וקטליזטור בדמות עתיד נורמלי יכול לעורר אותם.שלישית , ובאופן פרקטי יותר, על השחקנים לנסות להגיע להסכמות קואליציוניות מוקדמות, אולי אפילו למסמך פומבי של עקרונות קואליציוניים כדי להפיג חשש מחוסר יציבות. ליברמן מגדיר את העיקרון הזה כפעולה ותפקוד כמו תזמורת שבה כל אחת מהמפלגות מנגנת בכלי אחר, אבל כולן מנגנות את אותה המנגינה. המסר, לגישתו, צריך להיות שהמפלגות פועלות כצוות מאוחד, מלוכד ומנוסה, ושכל מרכיביו יודעים לעבוד יחד - כאמור, מבלי לטשטש קווי אי הסכמה.רביעית , אין לגוש הזה שום יכולת לאבד ולו קול אחד. האגו של מרב מיכאלי לא יכול לחזור במערכה שנייה אצל גנץ, איזנקוט או אחרים. זאת תהיה השאלה החשובה ביותר מבחינת הגוש הזה: לא מי תהיה המפלגה הגדולה יותר - אלא איך המפלגות הציוניות מגיעות יחד ל-61 מנדטים. מכאן נגזרת גם שאלת העל שבסופו של דבר תכריע את גורל הגוש, שיש לו בעיה מבנית דרמטית: אין לו דמות אחת שסביבה כולם מלכדים.בנט כבר היה שם והוכיח שזה אפשרי, מה שמקנה לו יתרון גדול. גנץ סבור שאם בנט הצליח אז גם הוא יכול, ליברמן חושב שוויתר מספיק, כך גם לפיד. הציבור רואה חבורה של קפטנים שמושכים את הספינה לכיוונים שונים, מה שהופך את ההפלגה למשימה בלתי אפשרית. הדילמה הגדולה, אם כן, הינה אחת: האם לרוץ יחד או לחוד? זו ללא ספק שאלה אסטרטגית. האם להתאחד כבר עכשיו תחת רשימה אחת גדולה - או שמא עדיף שכל אחד ירוץ בנפרד ולהתחבר לאחר מכן?התרחיש הראשון - איחוד מראש - נשמע טוב על הנייר: כוח אלקטורלי מרוכז, מניעת בזבוז קולות, מסר של אחריות. הבעיה? בשביל איחוד צריך להסכים מי יעמוד בראש, והשחקנים עוד לא בשלים להחלטה כזו. בנט מנסה לשכנע את יתר השותפים הפוטנציאליים שהצבתו בראש רשימה גדולה, שתחבר אליה שחקנים נוספים, תייצר מצב תקדימי שבו נתניהו מתמודד לראשונה ראש בראש מול איש ימין. מי שירים את הראש צריך לראות שתי אופציות מול עיניו - בנט או נתניהו - וזה יביא איתו אנשים שמבינים שמול ראש הממשלה ניצב ראש ממשלה פוטנציאלי שגם אם ינסו לצבוע אותו, וינסו, לא יהיה אפשר לכנות אותו שמאלן, מה שביבי עשה בכל הבחירות האחרונות: מול גנץ, מול לפיד, מול הרצוג ולבני, אומרים בסביבתו של בנט.התרחיש השני - ריצה נפרדת - מאפשר לכל שחקן לשמור, לפחות בינתיים, על המותג שלו, לפנות לנישה שלו ולהימנע ממריבות מוקדמות. ליברמן סבור, ואומר זאת ליתר השותפים מעל גלי האתר ובשיחות סגורות, שריצה של כל אחד מהם בנפרד תמקסם את מספר המנדטים. זו מחלוקת מרכזית בינו לבין בנט ולפיד, למשל. שניהם סבורים, כל אחד מטעמיו, שמי שיגייס את איזנקוט אליו יהפוך למפלגה הגדולה בגוש, וישאב לעברו את המנדטים שלא החליטו איפה הם חונים בבחירות הקרובות.ללפיד, איזנקוט נותן את הגושפנקה של מנהיג המחנה הליברלי (בבחינת: אם איזנקוט בחר בו אז הוא יודע בדיוק למה). לבנט הוא ייתן את הגושפנקה בקרב מצביעי מרכז-שמאל שעלולים לברוח ברגע האחרון. כשאיזנקוט שם, הם ירגישו נוח להישאר איתו. אלא שאיזנקוט בינתיים מתנהל כשחקן בודד, משיק מפלגה, מנסח מטרות. הוא מבחינתו שומר על כל הקלפים פתוחים. את האיחוד הוא יבצע רק בישורת האחרונה של קמפיין הבחירות. הוא מחכה להתחזק בסקרים, ואז יקבל החלטות.החודשים הקרובים יציבו את ראשי הגוש בדילמה. נכון לעכשיו, יש פער גדול בין מה שהם מספרים לעצמם לבין מה שהם מספרים זה לזה. בתוך שבועיים איזנקוט אמר על גנץ שהוא לא מסוגל להביא את השינוי, סביבת גנץ האשימה אותו בתדרוכים שקריים ובהדלפות מפגישות בארבע עיניים. לפיד וליברמן הבהירו שלא יוכלו לשבת עם אף מפלגה ערבית, אבל גולן רואה לפחות בחלק מאותן מפלגות שותפים. בנט מיתג את לפיד בהקלטות שפורסמו בחדשות 13 כשמאל, ולפיד אמר שבנט יישב עם נתניהו ואי אפשר לסמוך עליו שלא יגנוב את קולות הבוחרים. מה שנקרא, אחד שיודע. אלא שאם זה ימשיך כך, לא יהיו קולות לגנוב, אחד בלבד ינצח - וכל ראשי הגוש יודעים בדיוק מיהו.