"סבלנו משלטון חמאס במשך יותר מ-18 שנה, ולפני כן סבלנו מהשחיתות שנפוצה ברשות הפלסטינית, שהיא גם הסיבה העיקרית שהביאה לנפילתה בעזה", מספר לנו בתסכול רב מ', ממובילי המחאה נגד חמאס בעזה. "נמאס לנו מניסיונות כושלים, נמאס לנו מהמנהיגים המושחתים, אם מהרשות ואם מחמאס, וגם נמאס לנו מניסיונות שלטון של הרדיקליים האיסלאמיסטיים שטוענים לייצג את האיסלאם".
והתשובה על שאלת מיליארדי הדולרים איך תיראה עזה של העתיד – ברורה בעיניו: "לא רוצים שלטון מדכא חדש ולא רוצים אפוטרופסות מאף אחד – תושבי עזה יודעים שכל מי שיגיע מבחוץ לנהל את הרצועה לא ינהל אותה כמו שתושביה עצמם ינהלו אותה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כמעט שנתיים מאז מתקפת 7 באוקטובר ועמוק בתוך המלחמה בעזה, בישראל עדיין אין תוכנית ממשית ל"יום שאחרי". 50 חטופים עוד מוחזקים ברצועה, חיילי צה"ל ממשיכים לחרף נפשם בקרבות והביקורת הבין-לאומית הולכת ומחריפה, על רקע התמונות של הרעב. אך ראש הממשלה בנימין נתניהו עדיין מסתפק בסיסמאות ("נעביר את השלטון לגוף אחר – לא חמאס, לא הרשות הפלסטינית"), בלי לוח זמנים ובלי תשובה על שאלה אחת פשוטה: מי יכול בכלל להחליף את חמאס, ובאיזה מחיר?
בקהיר, סביב שולחנות המשא ומתן, התמונה מעט אחרת. בחדרי הישיבות של המודיעין המצרי מדפדפים הדיפלומטים בניירות, והתפריט דל: ממשל טכנוקרטים פלסטינים בפיקוח הרשות הפלסטינית, זה המתווה היחיד שמדובר כבר חודשים ארוכים. הרעיונות האחרים – שלטון חמולות, כנופיות חמושות או ממשל צבאי ישראלי – נשמעים בעיקר כהד רעשני שמהדהדים בישראל ולא כתוכנית בת מימוש. בזמן שבמצרים מנסים להתוות דרך, בישראל שוררת תחושה של מבוי סתום, וחמאס עדיין כאן, ולא מתכוון ללכת לשום מקום.
"נתניהו לא רוצה את הרשות שם"
רק השבוע שר החוץ המצרי עבד אל-עאטי העלה שוב לכותרות את הרעיון של הקמת "ועדת תמיכה קהילתית" של טכנוקרטים שתנהל את עזה. אך גורם פלסטיני בכיר, ששוחח עימנו והעדיף שלא להזדהות בשמו, מגדיר אותו כמת עוד לפני שנולד: "כל הרעיון הזה לא תופס. מראש הוא קובע שהוועדה הזו עוינת את חמאס ואת הרשות הפלסטינית, אז מה הסיכוי שתצליח? אפס. מי יסכים חוץ ממשת"פים שיעבדו עם ישראל", הוא תוהה.
לטענתו, "נתניהו לא רוצה כלל את הרשות הפלסטינית, כי עצם קיומה כגורם אחראי לעזה ולגדה סולל את הדרך למדינה פלסטינית" – תרחיש שראש הממשלה ביקש למנוע לאורך הדרך, גם במחיר של חיזוק חמאס כדי להעמיק את הפילוג הפנים-פלסטיני.
מבחינת הגורם הפלסטיני, הפתרון ברור: "כוח ערבי בתמיכה אמריקנית שמנהל באופן זמני את עזה והרשות הפלסטינית הוא חלק מהפתרון. סוגיות הביטחון חייבות להישאר בידי כוח ערבי תומך שיאמן את המשטרה הפלסטינית. המשטרה הזאת תטפל גם בבעיית הנשק, חמאס והמנהרות".
על רעיון החמולות הוא מגחך: "איזה חמולות? למישהו יש סמכות על כל החמולה? לאבו שבאב יש חמולה? ראש החמולה לא יכול לשלוט במי שבחמאס או במי שבמקום אחר. ברגע שצה"ל ייסוג, יאכלו אותו". עם זאת, מבחינתו אסור שייווצר ואקום: "הכול צריך להיות מוסכם – צה"ל נסוג מהרצועה ויודעים מי הולך לשלוט בעזה ומי בעל הבית".
"האופציה היחידה, הרע במיעוטו"
לדברי ד"ר מיכאל מילשטיין, גם שוק הרעיונות הקיים דל במיוחד. "מעבר ליוזמה המצרית שהפכה ליוזמה הערבית – אין באמת הצעות ריאליות על השולחן". מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן.
"זו האופציה היחידה הממשית שעל הפרק שהיא הרע במיעוטו", הוא אומר בריאיון למגזין N12 על רעיון ממשל הטכנוקרטים המצרי. "הרעיונות האחרים, כמו שלטון חמולות או כנופיות חמושות, שייכים לעולם הפנטזיות ולא תואמים את המציאות של 2025", הוא קובע.
ד"ר מילשטיין מציין כי הרעיון של שלטון חמולות או כנופיות כמו אבו שבאב, שזוכה להד בארץ, מנותק מהשקפת העולם הפלסטינית. "זו לא עזה של לפני מאה שנה – התהווה שם דור צעיר עם זהות לאומית חזקה בהרבה מזהות של חמולות. אפשר למצוא שבטים בדואיים מדרום הרצועה עד למרכזה, וגם חמולות עירוניות מצפון, אבל זה לא יכול להתפתח לכתובת שלטונית שתיקח את מקומו של חמאס".
הוא מצביע על כך שבישראל מקדמים מענה שאינו תואם את הרוח הפלסטינית. "כשאני שואל פלסטינים על סיפור החמולות, הם עונים, 'יש להן דימוי של משת"פים, נראה לכם שאפשר לגרום לפלסטינים להקים אמירויות?'"
לדבריו, חמולת אבו שבאב "התנערה" מיאסר אבו שבאב, שפועל נקודתית באופן עצמאי יחסית וללא כוח ממשי של חמולה מאחוריו. "זו כנופיה שחולשת על פאתי מזרח שכונת תל א-סולטאן, את אבו שבאב מעניין רק תל א-סולטאן וזה לא יכול להתפתח לשום חלופה בעזה. הוא פועל בחסות צה"ל, רק לאחרונה ניסו אנשיו לפעול בח'אן יונס וחמאס הוציא להורג פעילים שלהם"
החמולות שתומכות בחמאס
אף על פי שחמולות מסוימות מחזיקות בכוח מדגיש מילשטיין: "לחמאס עוד לפני 7 באוקטובר הייתה רגישות גדולה לנושא החמולות. הרבה מפקדי חמאס מגיעים מהן, ויש המון חמולות שתומכות ממש בחמאס". בד בבד הוא מזכיר מקרים שבהם ניסו חמולות להתנגד לחמאס, אך חזרו בהן במהירות, מחשש שיאבדו את מעמדן. "מי שמדבר על חמולות כעל חלופה לשלטון בעזה – מתעלם מכך שחמאס רואה בהן איום, פועל נגדן, ובחלק מהמקרים פשוט מוציא את ראשיהן להורג".
מבחינת מילשטיין, אין מדובר בתשתית שלטון אלא לכל היותר בתופעה מקומית, שבשום אופן לא יכולה להחליף את מנגנוני הכוח של חמאס. גם מ' העזתי שותף לדעה הזו: "הכי טוב עכשיו הוא שלטון טכנוקרטי הכפוף לביקורת עם מנגנוני ביטחון חזקים מאוד, שמכבדים את החוק, את האזרח ואת זכויות האדם. זה מה שאנחנו רוצים. אני חושב שעל ישראל לפנות לכולם, ואני אומר את זה מתוך ידע: בעזה יש לנו הכוחות המקצועיים שמסוגלים להירתם למשימה, למען החברה הפלסטינית, הסרת הרדיקליות והבטחת מקומות עבודה ושיקום".
אבו מאזן בעזה – פנטזיה או מציאות?
בכל הקשור לאפשרות של ממשל ישראלי בעזה, מילשטיין מזכיר ומזהיר ש"העלות מטורפת". מאז שנות ה-60, הוא מדגיש, אין לישראל מנהל אזרחי ברצועה, וזה הקיים ביהודה ושומרון פועל בצל הגבלות קשות ובתיאום עם הרשות הפלסטינית. "כדי להפעיל מערכות חינוך, רווחה ותשתיות בעזה, תידרש ישראל לעשרות אלפי עובדים ותקציבים של עשרות מיליארדים ואף מדינה ערבית לא תהיה מוכנה לשאת בהוצאות, ברגע שישראל היא השלטון בפועל", הוא מבהיר. "רק בשבועיים של סיוע הומניטרי הוצאנו 700 מיליון שקל, וזה עוד לפני שדיברנו על מים, על חשמל או על ביוב. המשמעות היא שתקציב מדינת ישראל הולך להיות מושקע בעזה".
את האפשרות להחזיר את הרשות הפלסטינית לשלטון בעזה מגדיר מילשטיין כתרחיש מופרך, ללא קשר להחלטה של ישראל להוציא את אותה אפשרות מהתמונה. "איזו רשות פלסטינית?", הוא תוהה. "גם המצרים אומרים שהרשות יכולה להיות חלק מהפתרון, אבל לא הפתרון עצמו, שיהיה בזיקה אליה. מדובר באנשים שלא בנויים לשליטה הזו, הם עדיין מתקשים לשלוט בג'נין עם כמה שהמקום הזה טוהר ועבר שינוי".
מח'יימר אבו סעדו, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת אל-אזהר בעזה, שמתגורר כיום בקהיר, מציב סדר עדיפויות ברור בשיחה עם מגזין N12. "הדבר החשוב ביותר לפלסטינים בעזה כרגע הוא הפסקת המלחמה והרעב ברצועה. מה שקרה במהלך 22 החודשים האחרונים היה קשה מאוד, ואנשים כבר לא יכולים לשאת זאת. התושבים בעזה כרגע לא מתעניינים במיוחד בשאלה מי ישלוט שם ביום שאחרי המלחמה. הם רוצים שהמלחמה תסתיים, שהרעב ייפסק ושסיוע הומניטרי יוזרם פנימה".
בהתייחסו למה שיקרה עם סיום המלחמה הוא אומר: "רוב הציבור בעזה לא רוצה שלחמאס יהיה שום חלק בשלטון ביום שאחרי המלחמה. מאז שאותה תנועה השתלטה על הרצועה, הפלסטינים חוו מלחמות ואסונות רבים, ומה שקרה במלחמה הנוכחית חצה את הגבול של מה שהם יכולים לשאת".
בה בעת מצביע אבו סעדו על כך ש"יש זעם על הרשות הפלסטינית ואבו מאזן. רבים בעזה סבורים שהרשות והעומד בראשה נטשו אותם במהלך המלחמה ולא סיפקו סיוע, ואף לא קיימו הבטחות – עבאס לא ביקר בעזה ואפילו לא במעבר רפיח, לעומת ראשי ממשלות אירופה ומזכ"ל האו"ם. התחושה היא שהרשות הפקירה אותם".
החוקר העזתי שמכיר מקרוב את המציאות ברצועה מבהיר: "הציבור רואה במיליציות כמו אבו שבאב כמי שמשתפות פעולה עם ישראל, ולכן דוחה אותן לחלוטין. גם משפחות מקומיות הודיעו בעבר שלא ישתפו פעולה עם צה"ל או עם ישראל, וציינו שהכתובת היא הרשות הפלסטינית".
בניגוד למילשטיין סבור אבו סעדו כי "הפתרון שנתפס כמקובל ביותר הוא שלב מעבר שבו כוחות ערביים או בין-לאומיים יפעלו לצד הרשות הפלסטינית ובאחריותה. הרשות היא גוף מוכר בין-לאומית מכוח הסכמי אוסלו ונחשבת לנציגת הפלסטינים בגדה וברצועת עזה".
"חמאס מסכל תוכניות ישראליות"
הפרשן הפלסטיני מוסטפא א-זואתי, המתגורר במצרים ובירדן, שולל מיד את האפשרות שהרשות תחליף את חמאס. "הרשות מוכנה לשלוט ברצועה במקום חמאס? הנושא הזה בכלל לא על הפרק. הרשות הפלסטינית וגם מוחמד דחלאן לא מסוגלים לנהל את הרצועה – זה לא נמצא בתרחישים".
הוא מצביע על כך שגם ישראל לא מעוניינת בשלטון שקשור לחמאס או לרשות הפלסטינית, אלא לשלטון שידמה למנהל אזרחי שישלוט רק ברצועה. עם זאת, א-זואתי טוען כי לב הוויכוח נעוץ בכך ש"חמאס עד עכשיו מסרב למסור את הנשק". אלא שמבחינתו כאן נכנסת הפרגמטיות של ארגון הטרור: "חמאס יודע להסתגל מהר ולסכל את התוכניות של ישראל".
"אחרי ההצהרות של ח’ליל אל-חיה שהכעיסו את קהיר, חמאס לא אפשר לישראל לנצל את האירוע לטובתו. הוא הגיע למצרים והמשלחת השלימה איתם מיד. ביום שאל-חיה היה שם הצליח חמאס למשוך את עמדתה של מצרים ולהתגבר על כך. ואז מצרים הצהירה במפורש: 'אנחנו לא רוצים שחמאס יניף דגל לבן' – כלומר, ימסור את הנשק", הוא מסביר. מבחינתו המשמעות ברורה: מצרים לא דורשת מחמאס שייכנע.
“הכוח של חמאס נעוץ בפרגמטיות שלו, ביכולתו להחזיק את המקל מהאמצע – לנהל מדיניות של משיכה ודחיפה", מסביר א-זואתי. לטענתו, בשטח הוא מראה יציבות ושליטה, וכך בזירה המדינית הוא יודע לעצב את התמונה לטובתו – פעם באמצעות מתקפה חריפה על מדינות ערב, ופעם דרך ספיגת הזעם ושיקום היחסים. הוא סבור כי "גם רעיון הטכנוקרטים לא מציאותי כל עוד חמאס או פתח מחזיקים בשלטון. ניסיון העבר להקים ממשלה כזו ב-2006 קרס בגלל הגישה הנוקשה והשליטה של דמויות המזוהות עם פתח וחמאס, שדוחות רעיון כזה".
"למנות מנהל לרצועה? רק אחרי טיהור"
הפרשן המצרי מוחמד סעד ח'יראללה, שמתגורר כיום בשוודיה, לא משאיר מקום לספק: "יש בעיה מהותית בכניסה של כל כוח לרצועת עזה – אם לא יושלם חיסולן המלא של מיליציות הטרור של חמאס". לדבריו, בכירי ארגון הטרור שבו והצהירו שכל כוח שייכנס לעזה – ערבי, בין-לאומי או אחר – ייחשב מבחינתם לכוח כובש.
במצב כזה הוא פוסל מעורבות מצרית או של גורמים ערביים אחרים. "אני שולל לחלוטין אפשרות שמצרים תהיה חלק מכל שלטון צבאי כל עוד נותרו פעילי חמאס בשטח. אני שולל גם מעורבות של גורמים ערביים אחרים, מפני שאין לשכוח שמכונת התעמולה האיסלאמיסטית תציג זאת כ'מאבק של חמאס בסוכני הכיבוש'". הפתרון שהוא משרטט נראה כך: "שליטה צבאית ישראלית מלאה לתקופה של שישה חודשים לפחות, ובמהלכה יתבצע טיהור מוחלט של הרצועה מכל גורמי המיליציות". רק לאחר מכן, לדבריו, "יהיה אפשר לשקול מינוי דמות לניהול הרצועה".
ח'יראללה רואה בשילוב הרשות הפלסטינית אפשרות לשלב מאוחר יותר בלבד, אך ורק בסיוע כוחות רב-לאומיים, כדי לאפשר לה לרכוש את המיומנויות הנדרשות לשליטה עצמאית ולמנוע חזרה על מודל ההפיכה שבו השתלט חמאס על הרצועה. "כל פתרון אחר פשוט לא יעבוד", הוא טוען.
הצד שמאבד סבלנות והמבוי הסתום
ומה לגבי עמדתה של ערב הסעודית, מי שנראתה במרחק נגיעה מנרמול היחסים עם ישראל רגע לפני 7 באוקטובר? גורם בבית המלוכה הסעודי שעומד בקשר עם N12 אומר ללא היסוס: "סעודיה תומכת בהרחבת שלטון הרשות הפלסטינית ברצועת עזה ובכל השטחים הפלסטיניים בגדה – אבל היא לא תיכנס בצורה ישירה ולא תתערב ישירות בענייני הפלסטינים, מלבד העברת סיוע ותמיכה לרשות הפלסטינית ולעם הפלסטיני, כדי שיקבלו את צורכי הביטחון, המזון והתרופות ואת זכויותיהם".
כמעט שנתיים אחרי 7 באוקטובר והשאלה מי ינהל את עזה עדיין תקועה בין ניירות עמדה, אינטרסים אזוריים ופחד מהכרעות. קהיר מדברת על טכנוקרטים, לא דורשת מחמאס שייכנע, ריאד תומכת מרחוק – ובישראל בעיקר מסתפקים בסיסמאות. בשטח שומר חמאס על אחיזתו, הפלסטינים מאבדים סבלנות והעולם מביט מהצד. זה מבוי סתום שמזין את עצמו: כל יום שאין בו החלטה הוא עוד יום שבו נשארת עזה בידי מי שאיש לא רוצה ואף אחד לא מצליח להחליף.