אפשר פשוט להסתכל ולהתרגש, אומרת אשירה גרינברג, אלמנתו של סאל תומר גרינברג זל, מפקד גדוד 13 של גולני שנפל בקרב ברצועת עזה, בחזרות לטקס הזיכרון. בעוד ארבעה ימים יישבו כאן 25,000 אנשים - והיא תעמוד מולם על הבמה. אשירה גרינברג תנחה השנה את טקס הזיכרון הלאומי של תנועת קומו, הטקס המרכזי למעשה, כי המדינה ויתרה.יהיו פה כל כך הרבה אנשים שבוחרים לבוא לפה פיזית. לקחת חלק בטקס, לזכור ביחד. וזה בלי המדינה בכלל, זה כסף של אנשים טובים מהעם, שבחרו לקחת חלק ותרמו כדי שהטקס הזה בכלל יתקיים, היא מסבירה. זה טקס שלהם, לא שלי כמנחה. טקס של העם.ביום שבו תומר גרינברג נכנס לעזה, אשירה אהובתו שלחה לו את שיר הנישואים שלהם. היא לא ידעה שאת המשך הדרך היא תצטרך לצעוד לבד. כשהתחילה המלחמה, הבית עמד על רמת הטופס ארבע, כמעט. מרחק יריקה מלקבל את הבית, וכלום. הכול קפא, עצירת עבודות, עצירת כניסות פועלים, אין שום דבר, היא מספרת בבית שהפך בינתיים לבית שלה. ושאלתי אותו, אבל כשנחזור, אתה רוצה שאני אמשיך להתקדם?. הוא ענה: ממשיכים הכול. אשירה מוסיפה: ואז הוא נהרג לי.תומר שמע ותפס את הראשאל הבית שהיה אמור להיות הבית המשותף שלהם היא נכנסה לבד, עם ארבל בתם, שהייתה אז בת שלוש. לפני כן, הם גרו יחד בבית קיבוצי קטן. שלא תטעי, הייתה לי מחשבה לא להיכנס לבית, היא מבהירה. מה אני אעשה עם הדבר הזה? אני מבוגר וילד. מה אני אעשה עם הבית הזה? גרתי בבית של 50 מטר, ובשביל מה כל הדבר הזה. אשירה מוסיפה כי הכובד של המלחמה הזאת מרגיש כמו מיליון שנה. אומרים שהזמן מרפא, אני לא יודעת... הדמעות שלי פשוט התייבשו עם הזמן, אבל זה לא אומר שקשה לי פחות.6:29, תומר מקבל טלפון ראשון. הוא מזנק מהמיטה, הולך למטבח ומתחיל שיחה שנייה, שיחה שלישית, וממש שומעים הכול, היא משחזרת את אותו בוקר. שומעים את היריות, שומעים את הצעקות של החיילות ברקע, שומעים פיצוצים. ותומר מקבל דיווח מלא: שהמוצבים נכבשו, שהיישובים נחדרו. ותומר מנסה לעכל את הכול ולהבין, והוא מסמן לי כאילו שמי שמדברת איתו מבולבלת. הוא אומר, אני לא מבין. איזה מוצב? איזה יישוב? אני אומרת לו: 'תומר, אתה לא מקשיב. כל היישובים, כל המוצבים'. ותומר פשוט תופס לעצמו את הראש בידיים, כי הוא לא מאמין איך זה יכול לקרות, ממשיכה אשירה. וגם דווקא בשבת שהוא בבית, זה לא נתפס.המילים האחרונות שלו כשהוא פתח את הדלת ויצא מהבית היו 'אני חושב שהסמגד שלי לא בחיים'. והוא יוצא, מוסיפה אשירה. הוא שלח אות חיים ראשון בבוקר למחרת, ב-8 באוקטובר. 'היי, הכול בסדר. אני אוהב אותך. נדבר'. קצת יותר מאוחר הוא כתב בהודעה שהוא חילץ זוג תאומים, שההורים שלהם לא בחיים. זה בערך המקסימום שיתוף שלו מכול המלחמה, היא אומרת. הוא כמעט ולא מתקשר, כל המלחמה. התקופה הקצרה הזאת, חמש שיחות טלפון. כמעט כל יום קיבלתי אות חיים ממנו, דרך SMS או מפקד אחר שפגש אותו בשטח והיה מעביר לי, אבל גם יכלו לעבור יומיים-שלושה שלא היה לי מושג.יש דפיקה בדלת, וזה לא תומראני אומרת לו שמלא מנשות המפקדים שואלות, ואם אפשר לתת לי מידע כלשהו שאני אוכל להרגיע אותן, והוא פשוט כותב: 'יש איזה שבעים ומשהו הרוגים, את לא יכולה להגיד כלום. אני לא יודע מי יודע, מי לא יודע. את לא יכולה לספר לאף אחד'. אשירה מספרת ש-42 מחייליו של תומר נהרגו, כולל אלה שנפצעו ב-7 באוקטובר ונפטרו לאחר מכן. איבדנו דור שלם של אנשים שיכלו להיות העתיד של המדינה הזאת, היא מבהירה. זה קשה וזה כואב, וזה רק בגדוד אחד.תומר כל הזמן היה מעלה דיווחים מתוך הלחימה בשטח, ואני הייתי מתחזקת מהסרטונים שלו, שהוא אומר שהחיילים שלו גיבורים, היא אומרת. את יודעת איזו גאווה זו? כמה כוח אני מקבלת מזה בבית? כשהוא משדר את זה לכולם, הוא משדר את זה גם אליי, ואז אני מעבירה את זה לארבל, והיא נדלקות לה העיניים. אז אתה מקבל כוחות, ואתה אומר 'יש לו תשע נשמות'. הוא כאילו בלתי מנוצח.היום שבו נפל תומר היה אחד מימי הקרבות הקשים במלחמה הזו. שמונה לוחמים נהרגו באותו קרב בסג'עיה. תומר והמפ שלו, אלמ יצחק בן בשט, שני קצינים ושני לוחמים מגדוד 51, וקצין ולוחם מ-669. בתשע וחצי בערב שומעים את הדלת, ואני לא מבינה למה שמישהו יבוא אליי בשעות האלה. ואז יש צעדים, והצעדים נשמעים כמו נעליים של תומר, נעליים צבאיות. ואני אומרת: 'וואו. כנראה שקרה משהו כזה נורא שהוא פשוט בא הביתה, משחזרת אשירה. ואז יש דפיקה בדלת, אבל זה לא תומר. ואני חושבת שהם מבזבזים לי את הזמן. 'יאללה תגידו לי באיזה בית חולים הוא נמצא? איפה הוא נפצע? אני אסע לשם. אני אתמודד'. והם אומרים: 'לא, תשבי'. בסוף כבר לא משנה מה הם אמרו, איך הם אמרו. בסוף זה נאמר. המציאות לא משתנה.תומר ידע שהמצב לא טובגם היום לא ברור מתי תסתיים המלחמה, ואשירה נפגשת לראשונה עם בן זוגה להנחיה, צחי הלוי. יש לנו אחת את השנייה באירוע הזה, הוא מרגיע. אני אהיה שם בשבילך לכל דבר. הוא מספר שאדם, הבן שלו, הוא כמעט באותו גיל כמו ארבל של אשירה. כשזה מגיע לילדים, זה משהו שמפרק אותי, הוא אומר. אשירה מספרת שארבל התחילה לפתח הומור שחור על הנושא: היא יכולה להגיד לגננת: 'היום אבא שלי אוסף אותי מהגן', והגננת לא מוצאת מילים, והיא נשארת ממש דוממת מול ארבל. ואז ארבל אומרת לה: 'סתם, נראה לך, אבא שלי נהרג'. זו התמודדות.בכל יום שישי אשירה מארחת בבית החדש את החברים מהשכונה בקיבוץ. כל אחד מביא משהו. מבשל, כלים, צלחות, סכום. וכל אחד צריך להגיד סיבה למה מגיעה לו צלחת, היא מסבירה. קיבוץ אלמוג שבו גרו ובו קנו מגרש נמצא ליד ים המלח, לא רחוק מיריחו. בצומת אלמוג אירעו לא מעט אירועים ביטחוניים, ותומר התעקש שביתם יהיה כזה שיושב בלב ההרחבה ולא על הגדר. הוא לא הפסיק לדבר על זה, מספרת אחת מהחברות בשכונה. 'הם על הגדר', 'הם כל הזמן על הגדר ותכף הם נכנסים', והמצב לא טוב.חברה אחרת מהשכונה מסכימה גם היא. הוא כל הזמן אמר. הוא ידע. הוא אמר כל הזמן 'המצב לא טוב', ואנחנו לא האמנו, לא רצינו להאמין. אותה שכנה מוסיפה: אני לא זוכרת את המילה מלחמה, אבל הוא אמר שהם תכף... הם כל הזמן מנסים אותנו, הם על הגדר, מתמודדים שם עם דברים מאוד קשים. הוא ידע, הוא הרגיש את זה.לפעמים גם היו לי חלומות רעים על אבא, מספרת ארבל.מה זה אומר? למשל, שהייתי עם אבא בחופש ובאו אנשים ולקחו אותי.ואז את מתעוררת עם פחדים? כן.לא רוצה להיות לבדכוחות הפינוי פינו אותו מאוד מהר כך שהצלחתי והספקתי לעשות קצירת זרע, מספרת אשירה. זה לא מובן מאליו. נשות השביעי לא קיבלו את ההזדמנות הזאת. לקח בין יומיים לשלושה עד שבכלל הגיעו לכל החללים בשטח, ואני קיבלתי הזדמנות. אני זכיתי להיפרד ממנו - אני אתחיל את המסע שלי להיכנס להריון. מחכה לו הרבה זמן. זה מחכה לי. תומר מחכה לי.היא מבהירה עד כמה המצב הזה אבסורדי: זה פשוט מגוחך. אין חקיקה בנושא. אם הוא לא הספיק להשאיר הודעה מפורשת, אני נאלצת לתבוע בעצם את החזקה בשביל לעשות את המהלך. למרות שאני נשואה לו, ונשואה ברבנות, ואימא של הילדה המתוקה שלו, אני עדיין נאלצת לעבור הליך משפטי שבו אני נאלצת לפרט דברים אינטימיים ואישיים על הרצון שלי ושל תומר להביא ילדים לעולם.אני עוד עברתי תהליך מהיר יחסית, היא מבהירה. לקח לי חודשיים-שלושה של תהליך משפטי, שצריך לחכות שנה לפני שאתה מתחיל אותו. פגשתי אלמנות שחיכו שבעה חודשים ושמונה חודשים, שנשאלו שאלות מאוד לא במקום. גם ככה אנחנו מתמודדות עם כל כך הרבה. ההחלטה עצמה היא מורכבת, היא קשה, וזה סתם עול מיותר.על ארבל היא מספרת: היא מאוד מתגעגעת. היא מחפשת אותו בכל דבר. אם היא תראה ילד רץ לאבא שלו, אני רואה את הלב שלה פשוט נשבר. והיא הולכת אליי בלי מילים. זה לא שהיא נפלה ונשים לה פלסטר וזה יעבור. זה שם כל יום, זה משהו שמתעוררים איתו והולכים איתו לישוןאת תחפשי לכן זוגיות? ברור. הייתה לי אהבה טובה, אני לא רוצה להיות לבד.אשירה גרינברג לא בחרה בתפקיד, התפקיד בחר בה. היא התחתנה עם מגד 13 של גולני, וגם כשהוא נהרג היא עדיין נשואה לחטיבה. עוברת בין טקסים וביקורי פצועים, וגם מחזקת ומתחזקת מנשים שגורלן זהה לשלה. יש לנו קבוצת וואטסאפ של האלמנות של המלחמה, וזה מזעזע שכל פעם צריך לברך 'ברוכה הבאה' לאלמנה החדשה, היא מספרת. אנחנו פתאום, כקבוצה, מבינות שאנחנו יכולות לתמוך אחת בשנייה. מחליפות טיפים על מה עושים לקראת השלושים, לקראת יום השנה. קבוצה של כוח.יש בתים שבהם האישה הייתה מפרנסת העיקרית, היא מוסיפה. והמלחמה הזאת שמה אותנו בחזרה בבית. כאלמנה, זה שם אותך עשר צעדים אחורה. יש כאלו שאהבו את העבודה שלהן, זה היה החלום שלהן, ופתאום נאלצות להתמודד עם הכול.אשירה מספרת כי מצופה ממך לבכות, להיות מסכנה, להיות קורבן. ואם בא לך להיות אלמנה חזקה ולצאת החוצה? ולבלות ולקנות ולהיות במסעדות כל יום? מסתכלים על זה בצורה קצת עקומה. ואם את אומרת 'אני רוצה אהבה' והתחתנת אחרי שנה? אז מסתכלים על זה בצורה של 'כל הדוסיות מתחתנות מהר'. לא, זה לא קשור.