אלה חיימי עסוקה כבר חודשים בלחזור לשגרה. ואין יותר שמסמן שגרה יותר מ-1 בספטמבר. "חזרתי עכשיו אחרי ששמתי את הילד בבית ספר, אבל אוף, אני לא מוצאת את הכלבה!", היא מכריזה. נדמה שהיא עדיין מנסה להסתגל, יעיד הבית הלא מסודר והמזוודות בסלון שטרם נפרקו. יום קודם עוד חזרה עם ארבעת ילדיה מטיול משפחתי בבולגריה, רגע לפני החזרה לכיתות - זו שגרה שנבנית לאט-לאט.
בינתיים הפנים של בעלה טל ז"ל, שנפל בקרב ונחטף לעזה, מופיעות מולה כל הזמן: "זה לראות את התמונה והשם שלו בכל מקום. זה לטוס לחו"ל, למקום הכי מרגש לכל משפחה, לצאת לחופשה ולראות את הפנים שלו באולם היוצאים ובאולם הנכנסים. מה שנראה אולי מאוד מרגש, לילדים זה חתיכת מכה. כשיצא לנו לטוס הם תמיד עצרו ליד התמונה, כי אי אפשר שלא. אבל זה מאוד קשה. אנחנו כל היום רוצים להביא את החטופים לקדמת סדר היום ובצדק, שיראו ושידברו על זה, ושנעסוק רק בזה, כי ככה זה צריך להיות. אבל עבור ילדים זה לא בהכרח הדבר הקל".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"גם להיכנס לחדר האוכל פה בקיבוץ ולראות את פינת ההנצחה, לצאת מחדר האוכל לדרך הביתה ולראות את האנדרטה, ועכשיו מתחילה גם עוד הנצחה בתוך הקיבוץ. זה מאוד-מאוד קשה לראות את השלטים בכל מקום. הלכתי עם ניר ברחובות ניו יורק, בום, אתה רואה את אבא שלך פתאום מודבק על איזה עמוד. זה כל פעם תזכורת".
אני פוגש אותה לראשונה בחדר הכביסה המאולתר שבחצר הבית בקיבוץ ניר יצחק - המקום שבו גרו עד 7.10 ושאליו חזרו. היא בדיוק מעמיסה עוד מכונה. הכול עדיין מאולתר כי בניר יצחק פעלה מכבסה עד השבת הנוראה ההיא. "אנחנו אחרי חודשיים של חופש גדול. שום יום של שגרה לא היה כאן. הנה הגיע היום הראשון של השגרה שלנו, שלב שמאוד חששתי ממנו. כשיש ארבעה ילדים זה דורש הרבה תפעול".
והתפעול הזה נופל עליה, בהרכב חסר ועם מועקה בלב: "כשטל היה פה, בכל שנה בראשון בספטמבר הייתה כאן התרגשות מאוד גדולה בבוקר. לובשים את החולצות הלבנות, מכינים את הסנדוויצ'ים, מלווים אותם יחד לתחנת אוטובוס. אפילו הכנו בבית איזה טקס קטן מרגש כזה. טל היה אבא אקטיבי מאוד בדברים האלה. מאוד, מאוד. ולא משנה כמה אקטיבי הוא היה, ב-7:00 הוא יוצא לעבודה. כל מה שהיה קורה היה צריך לקרות עד שבע, אבל אם עכשיו היה צריך איזשהו הורה מלווה, או אבא שיבוא לעשות איזושהי משימה בכיתה, הוא היה הראשון להתנדב".
"הכול השתבש, זה קשה לו"
כבר לפני חודשיים היא חזרה הביתה, אבל המכבסה עדיין סגורה, אולי לתמיד. אז עכשיו מתרגלים. אבל עצם החזרה הזו לקיבוץ, לבית הזה, שאותו נאלצה לנטוש, היא הכי לא מובנת מאליה. בבוקר 7 באוקטובר יצא טל חיימי להגן על ניר יצחק. הוא היה מפקד כיתת הכוננות של הקיבוץ והוביל אותה במשך שעות מול עשרות מחבלים שפרצו דרך שער הכניסה.
למרות שנקלע לנחיתות עצומה, המשיך להילחם לצד חבריו עד שנפל בקרב, "שניים מהם נפלו ונחטפו יחד איתו - ליאור רודאיף ז"ל ואורן גולדין ז"ל (שגופתו הושבה מעזה לפני עשרה חודשים). בקרבות כיתת הכוננות באותו היום נפלו גם ירון שחר, בועז אברהם ואופק ארזי.
במשך ימים אחדים נחשב טל לנעדר, ומשפחתו עוד נאחזה בתקווה שישוב. בדצמבר, כעבור חודשיים, הוכרז כחלל. אלה, שנשארה עם שלושה ילדים קטנים ובהריון, נאלצה להתמודד עם האובדן מבלי שניתנה לה האפשרות להיפרד ממנו.
למעשה, נכון להיום משפחת חיימי היא היחידה מבין משפחות החטופים מהקיבוצים שחזרה לגור בקיבוצה, ממש באותו הבית - צעד שבעבר לא דמיינה שתעשה. גם יפה, אלמנתו של ליאור רודאיף ז"ל שגופתו נחטפה גם היא, חזרה לקיבוץ. 1 בספטמבר מציין גם את חזרתם של הילדים - התאומים ניר ועינב בני ה-11 ואודי בן השמונה - למסגרת החינוכית, ואליהם מצטרף לראשונה בניר יצחק גם לוטן, שנולד אחרי נפילת אביו.
פה הכול קרה. את חוזרת עם הילדים למקום שבו אבא שלהם נהרג. הילדים יעברו כל בוקר בשער הקיבוץ, בדיוק בנקודה איפה שאבא שלהם נרצח.
"נכון. הם ידעו את זה כשהם החליטו לחזור לקיבוץ, ויכול להיות שהם ישנו את דעתם בהמשך. זה שחזרנו לקיבוץ זה לא אומר שעכשיו אני חייבת להישאר כאן לשארית חיי. יכול להיות שאני אקבל החלטות בהמשך. מה שלמדנו זה לא לחשוב כל כך רחוק. אנחנו מסתכלים על השנה הקרובה".
כשאנחנו נפגשים, אלה מתנחמת שעם ילדים במוסדות לפחות תוכל לקבל שוב בחזרה את הבקרים. אבל הנה שיבוש - הגיעה הודעה מהגן של לוטן הקטן. "קצת קשה לו היום וכדאי שנאסוף", מקריאה אלה מהטלפון. "מבאס, אבל צפיתי את זה. בשבילו זה לא חזרה לקיבוץ, בשבילו זה הכול מההתחלה. זו הפעם הראשונה שהוא נכנס לגן. זה די קשה, הוא בעצם נכנס בתחילת יולי, רק חודשיים במסגרת, אחרי שהוא היה מעל שנה בבית. בדרך כלל ילדים נכנסים בגיל חצי שנה, הוא נכנס בגיל שנה וחודשיים. הכול השתבש. וכן תכננתי להשאיר אותו איתי קצת יותר, אבל זה היה כבר לקראת החזרה הביתה, ולא רציתי לשגע אותו. זה היה כל כך קשה, שכשהייתי מגיעה בסוף היום לגן היו אומרים לי 'הוא חייך היום פעם אחת' או 'היו לו כמה רגעי משחק', דברים כאלה. אבל זה משתפר".
"אלו החיילים הבאים"
לוטן, כאמור, בכלל לא זכה להכיר את אביו ז"ל, אז עד כמה היעדר האב משחק תפקיד בהסתגלותו של העולל בן השנה בקיבוץ, שלמעשה גם אותו הוא לא מכיר? "אני בטוחה שזה משחק איזשהו תפקיד, אני לא בטוחה שאנחנו יודעים להסביר אותו", אומרת אלה. "זה גיל מאוד צעיר והוא לא יודע שיש עוד מישהו שהיה צריך להיות איתו, זה משהו שהוא ילמד בהמשך. כרגע הקושי הוא בעיקר שלי להתמודד עם הילד עם משימה שהיא ממש מנטרלת זוג ידיים. בתור התחלה, את משימת הכריכים העברתי למיקור חוץ: אימא שלי מכינה אותם, ואבא שלי מביא. וזה חלק מאוד משמעותי בהתארגנות לבית הספר".
"זה היום הראשון לבית הספר ואני רואה הרבה ילדים ביום הזה, אני רואה את הילדים עולים על האוטובוס, בכיתות, בבית ספר. אני אומרת לעצמי איך שפעם, כשהסתכלתי על הילדים, הייתי אומרת לעצמי שזו המנהיגות של הדור הבא - המנהלים הבאים, המנכ"לים, המדענים, המדעניות, הרופאות. אלה האנשים שיחזיקו את החברה בעוד עשור או שניים, ודווקא היום מה שעבר לי בראש זה שאלה החיילים הבאים."
"אני מסתכלת בקנאה גדולה על ילדים אחרים ודברים שהם עושים, ואני יודעת שהילדים שלי לעולם לא יוכלו להיות כמותם. אבל אולי. אולי בהמשך, באמת הם יצליחו להתחזק טיפה", אומרת אלה. "אני חושבת על זה הרבה, מה הם יגדלו להיות. ברור שזה תמיד יהיה חלק מהם, הילדים שהם גדלו ויגדלו להיות בגלל מה שקרה, לעומת הילדים שהם היו גדלים להיות, אם זה לא היה קורה, זה שני ילדים שונים. אין ספק".
"אני מקווה שיגיע היום והם יהיו ברשות עצמם - ואני בטוחה, אני סומכת עליהם, אני סומכת גם על עצמי - שהם יצליחו לבנות לעצמם חיים טובים. אני עושה כל מה שאני יכולה בשביל זה, אני מקדישה כרגע את חיי בשביל זה. אני מתחילה בקטן. מבחינתי שנת הלימודים מביאה איתה המון מתח, כי אני יודעת כמה קשה להם - החל מהעובדה שצריכים להיות בהסעה לבית ספר בשעה שבע ועשרה, שזה שעה נוראית, כי זה 7 ו-10".
"העובדה שהם צריכים להיות בשעה מסוימת, זה מאוד קשה להם, הבקרים מאוד קשים, אתה קם למציאות וזו מציאות לא טובה". במילים פחות עדינות, כך משפחת חיימי קמה כבר 700 בקרים לסיוט: בלי האבא, בידיעה שהוא כבר לא יחזור חי, בלי קבר לעלות אליו ועם הדיווחים האין-סופיים על המגעים לעסקה וסימני השאלה שמרחפים - אם היא סוף-סוף תצא לפועל ואם טל יהיה כלול בה.
איך חוזרים לכיתה ש"פוזרה" כשהקיבוץ הותקף
"היום זה יום מאוד מרגש, אז אני לא יודעת אם זה דווקא היום שבו חסרונו של טל הכי מורגש. גם חזרנו אתמול מחו"ל, אנחנו מאוד-מאוד מוצפים", היא מסבירה. "אז אתמול היה להם קשה להירדם והבוקר היה ילד אחד שהתעורר נורא-נורא מוקדם, הם מתרגשים מאוד לפגוש חברים שהם לא פגשו הרבה זמן. במקרה של הגדולים שחזרו לבית הספר זה ממש הרבה-הרבה זמן, כמעט שנתיים. אחד הדברים שאני מזכירה להם הרבה זה שהילדים שאתם זוכרים לפני שנתיים זה לא בהכרח הילדים שתפגשו עכשיו. גם כי לא כל הילדים נמצאים, הרבה עוד לא חזרו, אבל בעיקר כי ילדים משתנים בשנתיים. והוספתי להם, גם אתם השתניתם בשנתיים. אמרתי לבת שלי, אם יש איזה ילדה אחת שאת זוכרת שהיית חברה מאוד טובה שלה, זה לא אומר שבהכרח זה יתחיל מאותה נקודה שבה זה הסתיים".
"ויש לי ילד אחד שבחר לא להיכנס לבית הספר הזה השנה, בניגוד לכל מה שתכננתי. הוא בעצם לא למד. לא בשנה הראשונה ובחצי מהשנה השנייה. לא למד בכלל ויש לו פערים עצומים. היום הוא נכנס לכיתה ג' ובעצם הוא כמו מתחיל עכשיו מא'. כשהיינו בקיבוץ משאבי שדה, הוא נכנס שם למסגרת אחרת, לבית הספר יער, בחוץ. בית הספר שלנו פה היה ערוך לקלוט אותו ועשה הרבה התאמות כדי לאפשר לו ללמוד בחוץ, כי הוא פשוט לא היה מוכן להיכנס לכיתה. ובסופו של דבר הוא בחר להישאר באותו בית הספר שבו הוא היה בשנה שעברה, ושרחוק מכאן 40 דקות נסיעה. אז לשם לקחתי אותו הבוקר - 40 דקות כל כיוון - ושם הוא יישאר כל בוקר מעכשיו."
"זה מאפשר לו לעשות את הדברים שהוא אוהב ומרגיש בהם נוח, וגם לא להיות חריג. אחד הדברים שראיתי עם הזמן שהכי קשים לו זו החריגות הזו. אחת הסיבות שבגללה כל כך טוב להם לחזור שוב לפה, להיות עם החברים בקיבוץ, זה כי הם לא צריכים להסביר שום דבר. הילדים פה יודעים הכול, יודעים בדיוק מה קרה, איפה זה קרה, ולא צריך להסביר".
"הוא אמר שבצבא טועים ואבא חי"
"הוא לא מאמין לנו כל כך, לכל הסביבה הכי קרובה שלו", משתפת אלה בכנות מפתיעה. "זה משהו שהולך ומשתפר כי הוא גדל, לא כי המציאות השתנתה. הוא בהתחלה לא האמין שטל בכלל מת. כי הוא אמר, וזה דווקא הגיוני, 'איך קובעים שמישהו מת אם אין גופה?' וזה מתבטא בזה שהוא לא מאמין בעיקר לאנשים שבאים מטעם מוסד כלשהו: מערכת החינוך, הצבא. הוא אמר לי שהמדענים של הצבא טועים ואבא חי. קשה לו לרכוש אמון באנשים באופן כללי".
"למזלנו הוא מצא את המקום הזה, עם מעט מאוד ילדים וצוות מאוד חם. בכל מערכת החינוך יש צוות טוב וחם, אבל שם הוא יכול להדליק מדורות, לגלף בעץ, לחפש זוחלים ולהרים אבנים ולבנות ולשתול ולזרוע. הוא רכש המון אמון במקום הזה. אני מבינה למה הוא לא רוצה עכשיו להגיע למסגרת חדשה, למרות שהוא מכיר חלק מהילדים, למרות שהמחנכת שלו הייתה אמורה להיות מישהי מהמשפחה ולמרות הנסיעה הרחוקה. הוא מעדיף ללכת למוכר, לקבוע, ליציב ולמצומצם. אני סומכת עליו שזה יעזור לו לצמצם את הפער. הוא היה מאוד קשור לטל, וגם צריך לזכור שהוא לא ראה בית ספר כל כך. הוא היה שבועיים-שלושה בבית ספר, כיתה א', וזה מה שהוא הספיק".
"אם יש משהו שאני רואה אצל כל שלושת הגדולים זה שהם איבדו את יכולת ההתמודדות, שהיא התקצרה מאוד עד לא קיימת - מאפס לאחד ומאחד לאפס, אין אמצע. אנחנו, המבוגרים שאמורים לתווך להם את העולם, מתקשים לעשות את פעולות התיווך. אין לנו את הרווח הזה להיכנס בו וזה מאוד קשה. אני מרגישה גם שהם הרבה פחות קלילים - פחות ספונטניות, פחות שובבות ילדית. יש הרבה יותר קושי להיפרד או להתרחק ממני".
"גם צריך לזכור שאנחנו באיזשהו סטטוס ביניים כזה. כן, אנחנו יודעים שטל לא יחזור, אבל הוא לא פה עדיין. ואז אתה במין תקופת המתנה נצחית. שמענו ביום שישי שהחזירו שתי גופות ואנחנו יודעים שאחת מהן זה של אילן וייס, ומי השני? זה היה סוף שבוע מסובך, ועוד כשאנחנו בחו"ל", היא נזכרת. לבסוף התברר כי מדובר בשרידיו של עידן שתיוי ז"ל שנחטף מהמסיבה. "אחד הדברים שלמדנו", היא מבקשת להדגיש מנגד, "זה באמת לנצל כל הזדמנות ליהנות ממנה. ואם אנחנו בחו"ל, אנחנו נעשה את הכי כיף שאנחנו יכולים". כן, גם בימים כאלה.
"לא הייתה שאלה איפה נגור ביחד"
אלה (מבית בלברמן), בת 42, נולדה, גדלה ולמעשה חיה כל חייה בניר יצחק. כך גם טל ז"ל, המבוגר ממנה בשנה. ניר יצחק, מקיבוצי הקו היותר קשה של קיבוצי השומר הצעיר, היה אחד האחרונים שנטש את הלינה המשותפת. תקופת מלחמת המפרץ לפני 34 שנה, שאילצה את הילדים ללון בבית הוריהם, חיסלה סופית את העניין. היא הייתה אז בכיתה ב', הוא היה בכיתה ג'. "מאוד שמחנו אבל אני זוכרת שהיה מין תקופה כזאת שהבתים עוד לא היו ערוכים לשינה של ילדים. אז ההורים הלכו לבחור מיטות ומצעים".
בחדר האוכל, שממש לידו אנחנו עוברים כעת, היה אז מעין יריד גדול, מספרת אלה. "אז לכולם לדעתי עד היום יש את אותם מצעים. לא היה חדר שינה גם לילדים וגם להורים. אז אנחנו הילדים ישנו בחדר שינה וההורים היו בסלון. היה מזרן בסלון שכל לילה היו מרימים אותו ומחזירים כל בוקר למקום. עד שהתחילו עם שיפוצים ובתים, כמה שנים חיינו ככה. אהבתי את הלינה המשותפת דווקא". בית הילדים ההוא היה המקום שבו נפגשו למעשה לראשונה, ומשם התחילה אהבת חייה. בתנועה הקיבוצית שני בני אותו קיבוץ שנישאים זה דבר די נדיר. "פה בניר יצחק זה דווקא די נפוץ", אומרת אלה בחיוך.
הם הכירו ממש באותם השבילים שבהם אנחנו צועדים עכשיו עם האופניים. "במקרה שלנו זה היה מאוד ברור שנקים את המשפחה שלנו פה. טל היה בן 30 ונסענו לחגוג לו, ואז דיברנו על זה שאנחנו רוצים ילדים. אז צריך גם להתחתן. 'טוב, בוא נתחתן בקיץ, בבריכה של הקיבוץ'. מעולם, לדעתי לא דיברנו על איפה נגור, לא הייתה שאלה בכלל. קיבוצניקים עד הסוף. שנינו מאוד מחוברים למקום, המשפחות שלנו כאן, החברים גם. אין סיבה בעצם ללכת לגור במקום אחר".
"טל כבר ידע שאני בהיריון"
אנחנו מתקרבים לגן של לוטן, בן שנה ושלושה חודשים בלבד, זה שההודעה בוואטסאפ ממקודם אילצה אותנו לקטוע את הראיון ולהקדים את ההגעה אליו. "זה יהיה רגע מאוד קשה, הוא מאוד יבכה. הוא גם בטח מאוד עייף". טל נהרג בשלבי ההריון הראשונים: "הוא כבר ידע שאני בהריון. עוד לא ידענו אם זה בן או בת". את השם לוטן, אגב, בחרו שלושת אחיו.
"ילד אחד נ-א-ס-ף", אומרת אלה בסיפוק כשיוצאים מהגן. "עכשיו יש עוד שלושה", ואנחנו ניגשים לתחנת האוטובוס שתביא את הילדים. וב-1 בספטמבר הזה, גם זה סוג של היסטוריה. אוטובוסים צהובים גדושי ילדים שנעים בין הקיבוצים הם לרוב מראה נפוץ באזור הזה של הארץ, אבל בשנתיים האחרונות הם נראו פחות ופחות. 1 בספטמבר הזה סימן גם את שובם לנוף האזורי.
לוטן הקטן מתנהג יפה על ברכי אימו ובעיקר מרותק לגעיית הפרות שיוצאת מהרפת הסמוכה. "אחרי כמעט שנה התחילו כאן מלא פרויקטים", אומרת אלה. "אתה חושש לחזור לכאן, מכל מיני סיבות, גם העניין הביטחוני, וגם החלק של הזיכרון הקשה. כשאתה רואה מלא התחדשות זה הופך למשהו שאתה רוצה להיות חלק ממנו. כשיש תנועה, יש חיים, התחדשות. ניר יצחק היה מבחינתי מקום מאוד עצוב. מבחינתי, משאבי שדה היה מקום שמח, וניר יצחק היה מקום עצוב. והיום כבר אני גם יכולה לשמוח פה".
"בפסח, כמה חודשים לפני שחזרנו, הלכתי עם הכלבה בחוץ בערב, ואמרתי 'יואו, אני הולכת בשבילים שבאותו יום אי אפשר היה ללכת בהם'. אתה לא מבין את זה עד שאתה לא הולך בשבילים האלה. בגלל זה אני אומרת שהפסדנו באותו יום, הפסד שעוד לא נגמר. יותר נכון, אפילו לומר 'הושפלנו'. כי לא יכולנו ללכת בתוך הבית שלנו, במקום הכי פרטי ואינטימי, היינו מוגבלי תנועה. נלקח מאיתנו החופש, ויש אנשים שעד עצם היום הזה החופש נלקח מהם".
"קיבלנו תזכורת כמה טוב היה פה"
הקיבוץ שב לשגרה מלאה?
"כן, ועדיין זה עוד לא ניר יצחק שאני מכירה. זה יחזור לדעתי להיות רק אחרי שהחטופים ובהם טל וליאור יחזרו, ותסתיים המלחמה. יש הרבה סיבות לחזור לניר יצחק עם הרבה התלבטויות, אבל צריך לדבר גם על החינוך הטוב, הקהילה, התרבות, על המרחבים הירוקים, על האפשרות של הילדים להסתובב חופשי בקיבוץ בלי שאני יודעת איפה הם אפילו. וזה יהיה כך גם בעידן החדש שמתחיל עכשיו, אחרת לא הייתי חוזרת. עדיין לא כל המשפחות חזרו וחלקן הן מהמשפחות שמאוד קרובות אלי. אבל עכשיו בקיץ הקיבוץ התמלא בילדים, גם ממשפחות שעוד לא חזרו. אבל הן הגיעו לחלק מהקיץ. זה היה תזכורת כמה טוב היה פה, וכמה טוב יכול להיות פה".
והיו היסוסים אם לחזור?
"כן. בשלב המאוד-מאוד ראשוני, כשהכל היה נראה מבהיל ולא ברור. ככל שעבר הזמן וככל שהתבהרה התמונה, גם מה שקרה כאן, וגם מה שקרה כאן מבחינתו של טל, אז היה לי ברור שאני חוזרת. זה מתחלק לשניים: קודם כל הילדים, הם מאוד-מאוד רצו לחזור. ממש חיכו לזה. וכשהגענו הביתה, לגבי אחד מהילדים ממש ראיתי כמה שזה לא טוב היה לו להיות במקום אחר. חזרנו לפה והוא חזר לעצמו קצת. וגם חיינו כמעט שנתיים בחיים מלונאיים, שזה כיף לסוף שבוע, אבל זה לא כיף לשנתיים. פתאום להיות תחת גג, קורת גג אחת, זה משהו ששכחנו כבר כמה זה טוב".
אבל הייתם יכולים לשוב להיות תחת קורת גג אחת גם במקום אחר שאינו ניר יצחק?
"נכון, אבל אם היינו עוברים לדירה בבאר שבע, נניח, לא היינו עם הסביבה הקרובה שלנו. יש המון אילוצים, וצריך להסתכל בתוך זה מה הדבר הכי טוב. הסיבה השנייה היא סיפור הגבורה של טל. כאילו קשה לי להגיד גבורה, כי טל מבחינתי הוא טל, הוא לא איזה גיבור. אבל סיפור הלחימה שלו, זו המילה המתאימה יותר, בשער הקיבוץ, במשך שעות. וכל שאר חברי כיתת הכוננות, ששילמו בחיים שלהם, כזאת הקרבה עצומה. אז מה אני אגיד? הקרבתם את עצמכם, ואני לא חוזרת הנה? טל דור שלישי בקיבוץ, המקום הזה היה מאוד-מאוד חשוב לו. אני בטוחה שכשהוא יצא מהבית באותו בוקר הוא לא הבין את גודל האירוע, אבל ככל שעבר הזמן הוא הבין. ובכל זאת הוא בחר להיות שם, להישאר שם, להילחם. זה בחירות שלו, זה החלטות שלו. והתפקיד שלי זה לקיים את הבחירות האלה".
"אל תזכירו לי את זה כל הזמן"
"אנחנו לא נוכל להשתקם", היא אומרת ומתייחסת לתזכורות לטל, שמגיחות מכל פינה. "גם כשאתה מנסה לחזור לאיזה שהם חיים נורמליים, זה כל הזמן שם. אנחנו לא נוכל להשתקם עד שהחטופים לא יחזרו. לא נוכל להשתקם עד שטל לא יחזור".
בינתיים היא גם מבחינה בשינוי בתוך התא המשפחתי: "אני רואה גם על הילדים שהם - הגדולים לפחות - ככל שעובר הזמן, חשוב להם גם להיות מעורבים. הם רוצים לפעמים לדבר בעצרות, להגיד את שלהם, וגם זה מאוד-מאוד קשה להם. כשהיינו במשאבי שדה ניר דווקא כן רצה קצת לשתף ולהסביר לילדים האחרים מה עובר עליו. אבל אז הילדים מתחילים בתגובות של ילדים, וזה מקסים - 'יואו, איזה גיבור אתה', 'איזה גיבור אבא שלך', ו'כל הכבוד לך'. אבל אני שונאת שאומרים לי בעצמי את זה, אני ממש לא מסוגלת לשמוע את הדברים האלה".
"בסופו של דבר הגענו לפה ואתם מכירים אותנו, גם ברמה פרטית של הכיתה וגם ברמה ציבורית, בגלל משהו מאוד נורא שקרה לנו. זו לא סיטואציה שעבדנו קשה בשביל להיות בה, או שיש בנו איזשהו כישרון. עברנו משהו נורא ואני לא רוצה שתזכירו לי את זה כל הזמן. וככה גם הילדים. אל תגידו לניר שהוא גיבור, כי זה שוב פעם מזכיר את אותה המציאות העגומה של חייו".
"אנחנו במשפחה - אני, אחות של טל, אבא שלו, רוצים עכשיו לעשות איזשהו משהו להנצחה שלו", מבקשת אלה לספר. "יצאנו לדרך, ופתאום נפל לי האסימון, שבעצם אנחנו עושים הנצחה למישהו שהוא לא נקבר אפילו. ואמרתי 'רגע, זה לא מסתדר לי'. אני לא מסוגלת עדיין להגיע לשלב ההנצחה לפני שקברתי. זה מדגים למה חשוב להחזיר גם את החללים, ומה זו התקיעות הזאת. אני לא מרגישה שאני יכולה ללכת למקום שהוא יהיה לזכרו של טל, לפני שעברתי שלב, לפני שקברתי אותו". אלה משתפת שכל מה שידוע להם זה שטל ז"ל נהרג בכניסה לקיבוץ כחלק מקרב עם מחבלים. מעבר לכך לא התקבל מאז ועד היום אף פרט מידע על גורלו של טל, גם לא מהחטופים ששבו בעסקאות השונות.
"חסר לי זוג ידיים בכל יום"
בתוך כל הטלטלות, וכן, גם הטלטלה החיובית עם החזרה לקיבוץ, למסגרת הלימודית, לסוג של שגרה. יש גם את ההסתגלות הפרטית של אלה לחיי האלמנות. "לא יעזור, אני בכל יום בארבע אחרי הצוהריים חייבת להיות בבית", היא אומרת ומספרת שנאלצה להתפטר מעבודתה בחברת "טרה" כדי להתמקד בשיקום המשפחה, בטיפוח הילדים ובמה שחשוב לה לא פחות - השתתפות פעילה במאבק להשבתו של טל ו-47 החטופים הנוספים, מה שלצערה די נבצר ממנה עד כה, בעיקר משיקולי מחסור בזמן.
"אין מישהו אחר שייקח את העניינים. יש לי המון עזרה, ההורים שלי מאוד עוזרים. אורטל, דודתו של טל, מאוד עוזרת. אחות של טל, אבא שלו, גם הם. יש כאן הרבה משפחה שחיה בקיבוץ, ההורים שלי והאחים שלי. אבל כן, בעצם אני צריכה להחזיק בית לבד, הכול עליי. אני משתדלת מה שאפשר להוציא החוצה אבל הכול עליי. אחד הדברים שהכי קשים לי בערב, למשל, זה שאני מרדימה את לוטן וזה לפעמים יכול לקחת זמן, ושאר הילדים לבד בזמן הזה, וערב זה לא זמן שילד צריך להיות בו לבד, בטח שלא כל יום. ולוטן עדיין יונק. אני לפעמים מבקשת מאימא שלי שתישאר קצת או משהו כזה. אבל מלבד הנושא הגדול הזה של להחזיר את טל ולקבור אותו, כן, אני צריכה להתרגל לחיי האלמנות עם ארבעה ילדים קטנים. חסר לי זוג ידיים. מעבר לעניין הזוגי והשותף שחסר, חסר לי זוג ידיים. וזה מורגש בכל יום, בכל רגע".
"אבל זה קורה, לאט-לאט, כל פעם אנחנו עוברים שלב בחזרה לשגרה. עם הבית, למשל, לקח זמן ועדיין מכינים אותו לחיים החדשים. היה צריך לעשות התאמות קודם כי מעל שנה לא גרו בו, היה צריך להשמיש אותו. אחר כך עשיתי כל מיני שינויים, רכשתי כל מיני מוצרים, בהתאם לשינוי בחיים שלנו, אלה דברים שטל למשל לא היה מסכים להם בעבר. רק ברמה הרגשית קשה לעשות את ההתאמות כי ללב שבור אין תרופה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv