זמן לא רב לפני שעמדה לסיים את שירותה כלוחמת קרקל, נקלעה טאשה פז לפיגוע סמוך לגבול עם מצרים. בעבר סיפרה כי בין היתר עסקה באיסוף שרידי החללים בפיגוע. "אני לא זוכרת הרבה חוץ מרגע אחד שבו הרגשתי הכי לבד בעולם וחוץ ממני והגופות לא קיים אף אחד", היא משתפת כיום במה שקרה באותו אירוע זוועתי. במשך 13 השנים שחלפו מאז השתחררה פז, כמו כל חבריה, ניהלה חיי אזרחות תקינים וגם שירתה כל העת במילואים. אבל בשנים האחרונות משהו השתנה. ההדחקה החלה להישחק, השד התעורר ומשרד הביטחון הכיר בה כפוסט-טראומטית. "עשיתי תעסוקות מבצעיות עם גדוד חי"ר", היא מספרת. "עוד לפני כן הייתי שנים בחפ"ק מג"ד של גדוד אחר".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
וגם כשהגיע 7 באוקטובר וכל חבריה וחברותיה גויסו למילואים, העובדה שבכיסה נשאה עימה תעודה של נכת צה"ל לא שינתה מבחינתה דבר. פז התייצבה כמו כולם לעוד שירות מילואים פעיל. "עשיתי 120 יום מילואים בסבב הראשון, כבר באוקטובר, ובאתי מוצהרת עם אבחנה של PTSD. הכול היה ידוע, אולי לא מבחינת המסמכים אבל לפחות מבחינת המפקדים. אבל . מרוב שאני רוצה שהכול יהיה מסודר ולא לסכן חיי אדם, אז אני הכי צהובה ומערכתית שיש".
"נתק רגשי מוחלט, חוסר תפקוד"
"ביום השני של המלחמה דיווחתי בקשר על אירוע אמת, תוך כדי שאני שומעת את הכול. זה לא משהו שנכה צה"ל עם PTSD אמור לעשות. והסמח"ט שלנו נהרג בתקרית הזו. הוא היה איש כל כך טוב. בתוך שנייה זה נתק רגשי מוחלט, חוסר תפקוד. לא מרגישים כלום, גם אין לך מצפון. איך אחרי שחזרתי הביתה גם התווסף פה עניין יותר פוליטי. התחיל לחלחל לי ש'וואלה, אני לא רוצה להיות חלק מזה יותר, מהמערכת. זה קשה לי'", מספרת פז.
אף שפז מגדירה את שירות המילואים שלה בעשור האחרון במונחים שבין "תרומה" ל"אושר", בין הסבב הראשון ההוא ובין השני שזומנה אליו, בשלהי 2024, משהו השתנה בכל זאת. עבורה זה כבר היה קצת יותר מדי: "בסבב השני סירבתי. זה לא רק שסירבתי, שלחתי להם את תעודת הנכה שלי ואת האבחנה של ה-PTSD".
עוד קודם לכן היא כבר ניסתה לצאת ממעגל משרתי המילואים – ולו רק באופן זמני. "אמרתי, 'תקפיאו, אני לא רוצה יותר'. ולא ענו לי חודשים". בסופו של דבר היא באמת זכתה בהקפאה שביקשה, אבל כמו שקורה בישראל, היא נשאבה למציאות הבירוקרטית הקשוחה. "לפני הסבב השלישי קיבלתי צו. לא התייחסו להקפאה. ואז כבר הייתי במצב כזה שאני לבד, וקשוח לי ממש".
מה גרם לה להחליט לוותר בכל זאת על השירות? "חזרתי מהסבב הראשון בפברואר 2024 לתוך טילים בחיפה שהיו אז (היא התגוררה אז בעיר – י"כ) ואז פתאום קלטתי שאני לא יוצאת מהבית. לא רק שהוחמרו לי התסמינים, פתאום היו לי דברים שהכרתי מחבר'ה אחרים, אבל לי בחיים לא היו עד אז. למשל, מטוס – מטוס עובר לידי ואני על הרצפה, דברים כאלו. אז החלטתי שאני לא רוצה יותר. ביקשתי פטור".
מהמכתב המפתיע למגורים על סירה
הבדידות, מספרת פז, היא חלק בלתי נפרד מהחיים תחת התסמונת הזו – עבורה ועבור רבים שכמותה שסובלים מ-PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית), גם הנשואים ובעלי המשפחות שבהם. זהו תוצר של נפש שסועה, מלאת כאב פנימי, שלא ניתן להסביר ולתווך אותה לזולת. פז, רווקה בת 34, גם חיפשה באותם ימים פתרון דיור, והיא בחרה – אחרי שכבר הוקפא השירות שלה ואחרי שלא התייצבה לסבב השני – להגיע בכל זאת כשצו מספר 3 הגיע. "מצאתי את עצמי מחפשת כל מיני דירות במושבים, וזה הכי לא בשבילי, אני מרגישה עוד יותר חייזר במקומות כאלו. הבנתי שאני רוצה לחזור למילואים, לגדוד. קיבלתי 80 יום, וזה לא מעט. אבל אני אהיה עם החבר'ה שלי שאני אוהבת אותם, ובעיקר אהיה לא לבד. דיברתי עם המפקדים ומפה לשם, כן PTSD או לא, אני מגיעה לצו".
פז עוד הספיקה להעביר – או נאלצה להעביר – כמה ימים עם חבריה בסבב השלישי, בראשית הקיץ, עד שסיפורה המפותל זכה לתפנית נוספת. "באחד הערבים אני כבר עסוקה בלארגן את הציוד למטווחים שהיינו אמורים לעבור למוחרת. מתחילים להעלות מוכנות ואז המפקד מתקשר אליי בהלם מוחלט ומספר שהגיעה פקודה מהפיקוד. 'אין לי מושג למה אבל את מוקפאת משירות בשל נכות נפשית. ואם את רוצה להישאר, אני יכול לכתוב לך מכתב נחיצות'". וכך, בטוויסט אירוני של קפקאות בירוקרטית מהסוג שרק צבא ההגנה לישראל מסוגל לו, השיגה פז את ההקפאה שכה הייתה נחוצה לה בסבב השני, והיא כבר בסבב השלישי, אחרי שהספיקה לחוות את לשנות את דעתה ולחזור לשירות.
בסופו של דבר אכן שוחררה פז מהסבב השלישי. למעשה אנחנו נפגשים בסירה העוגנת בנמל יפו ומשמשת לה כעת מגורים זמניים ממש בשעה שחבריה לגדוד מגויסים. "עבורי זה היה סימן של 'שחררי, תתחילי להתרחק מזה', והלכתי הביתה". בעיני רבים מהצד סיפורה של פז עשוי אולי להיתפס כדוגמה לחוסר החלטיות ולחוסר רצינות. אך היא מדגישה שכדי להבין טוב יותר את הפכפכותה נדרשת צלילה עמוקה יותר פנימה למהות הפוסט-טראומה. אבל כעת, היא טוענת, זהו. מבחינתה הפרק הזה נגמר.
"זה היה מאוד קשה בהתחלה, במובן של חוסר קבלה עצמית, וגם תחושת אשמה, מלווה בזעם, אלימות ועצבים – אני לוחמת. לזה אומנתי. ואז פתאום אני צריכה להתמודד עם כל הטריגרים ולחשוב למה זה גורם לי להתנהג ככה", היא מסבירה. "בצבא אני לא צריכה לחשוב על כל התחושות האלו. תחשוב על סיטואציה של חמ"ל. זה היה ממש בתחילת המלחמה, בחודש הראשון, וכולם היו בהלם. אבל במין הפוך על הפוך. דווקא שם, בסיטואציה הזו, אתה יכול לזהות את כל ה-PTSD-ים. ממש. כל מי שלא בהלם היה לי ברור שהוא פוסט-טראומטי".
"למי אין רגרסיה בימים אלה?"
פז מעריכה שיש מאות רבות של נשים בישראל עם פוסט-טראומה שמקורה צבאי, והמספר צפוי רק לעלות ולהגיע להיקפים שטרם הכרנו: בצה"ל מעריכים כי נוספו עוד כ-10,000 איש, גברים ונשים בישראל בכוחות הביטחון, עם "פציעה נפשית" מאז 7 באוקטובר. השבוע שיתף הקומיקאי אודי כגן קטע מהופעתו שעוסק בהלם הקרב שלו - סרטון שהגיע למיליוני צפיות וזכה לתגובות אוהדות על הטיפול הרגיש ומלא ההומור בסוגייה החשובה שמושתקת לעיתים רבות.
בשונה מפז, שהבינה שלמרות המאמץ המלחמתי עבורה זה קצת יותר מדי, עמיחי לבון עדיין עושה מילואים. לבון, גם הוא פוסט-טראומטי מאובחן, מתייצב לשירות, גם בימים אלה. "זה לא הרס עצמי, לא מהמקום הזה", הוא מבהיר בפתח השיחה. ועם זאת, הוא מודה שהוא חווה רגרסיה בכל התייצבות מחדש למילואים: "הרגרסיה התבטאה בעיקר בזה שחזרו התקפי הזעם ופתאום איבדתי סבלנות. שוב נאטמתי, שוב ניתוק רגשי, שוב לא רוצה לדבר על מה שקורה לי. גייסתי את כל המנגנונים שעזרו לי לשרוד עד עכשיו כדי לצלוח את הדבר הזה".
ואחרי כל זה, עדיין אתה חוזר לעשות מילואים, אחרי הרגרסיה שתיארת עכשיו?
"כן, חד-משמעית. למי אין רגרסיה בימים האלה? גם לאנשים שהם לא פוסט-טראומטיים. תחשוב על אנשים, נקרא לזה נורמליים לחלוטין, שהולכים למילואים, מאבדים את העסקים שלהם, מאבדים את הזוגיות שלהם, כאילו כולם משלמים רק מחירים. אז גם אנשים פוסט-טראומטיים משלמים מחיר. יותר מזה, לי כפוסט-טראומטי יש מעטפת לפחות. יש לי את הקצבה שלי, את הטיפול. כל השאר חוזרים הביתה מהמילואים, ומה כבר יש להם? הטבה פה והטבה שם?"
לבון, תושב מושב גן השומרון בן 33, נשוי ללא ילדים, היה לוחם סדיר במבצע "צוק איתן". גם הוא כבר היה קרוב לשחרור. צבר של כמה אירועים שהיה עד להם נחקק ונטמע בו מבלי משים. גם אצלו רק בשנים האחרונות התעוררה כמעט באופן פתאומי הפוסט-טראומה. ממש-ממש בקרוב, אולי אפילו ממש בעת פרסום הכתבה הזו, הוא אמור להתייצב שוב.
"אני אמור לעשות סבב נוסף בקרוב, עוד לא יודע מתי. היה דיבור לפני כמה זמן על חודש בעזה, ובסופו של דבר זה בוטל בגלל כל מיני דברים. הסבב האחרון היה במאי. למילואים חזרתי רק באוקטובר האחרון, כי את כל השנה הראשונה של המלחמה עוד העברתי בתהליך של הכרה, אז לא הייתי במצב להתגייס. בשנה שכמעט עברה מאז עשיתי כ-130 ימי מילואים".
"אשתי אמרה: אתה לא חוזר לעזה!"
עשית את כל התהליך של ההכרה רק כדי לחזור למילואים?
"במשך כל התהליך של ההכרה ידעתי שאני לא הולך לבקש פטור, כי אני לא באמת יכול מבחינת הדרך שחונכתי בה והמקום שגדלתי בו: אני גדלתי בסוסיא, בדרום הר חברון, בבית דתי. זה הרבה אידיאלים. אני גדלתי על להיות חלק מהאחוז הזה שעושה, ולא הרגשתי שהפוסט-טראומה היא משהו שאמור לשנות את זה. מה גם שנוסף סף חדש של אדרנלין, שהוא חלק מהטראומה, מהפוסט-טראומה. מה שמלווה אותי עד היום זה מין סף של אדרנלין שאני לא מצליח לשחזר בשום דבר בחיים שלי. יש משהו במלחמה – הזוי להגיד – שהוא מחיה אותך. אתה צריך את זה, זה דבר שאתה לא יכול לקבל בשום מקום אחר, ומשהו בנפש מושך אותך לשם. אתה מחפש את האקסטרים הזה בכל דבר, למשל בכביש".
ולמרות החזרה למילואים, לבון מספר כי אשתו בכל זאת מציבה לו גבולות. במצוותה נאלץ לעבור ליחידה שהוא מגדיר, עם נימה קל של החמצה בקולו, "קצת פחות קרבית". "היא קרבית", מחדד לבון אך כאילו מתוך מבוכה קלה מתחיל מעט להסתבך בדבריו. "אבל... כאילו, זאת אומרת, הייעוד הוא לא עזה. בוא נגיד שזה היה חוק מספר אחת של אשתי: 'אתה לא חוזר לעזה!'".
"אז בעזה לא הייתי, הייתי בצפון. ולא חוצים גדר, זה היה החוק השני שלה. אבל כן תפסנו קווים שם בצפון, בעיקר בגולן, בצפון. ברור שמבחינתי זו הייתה פשרה. לא להגיד לך שלא מדגדג לי כל הזמן ללכת למשהו אחר וקרבי יותר ולעזה? זה מה שאני רוצה באמת. זה מה שאני מחפש כל הזמן. אבל אני מכבד את זה שהיא שמה את הגבולות. ובסוף היא גם צודקת".
"בבית חסרי אונים, במילואים לא"
מי שחי מקרוב את חייהם של צעירים ישראלים הסובלים מפוסט-טראומה על רקע צבאי הוא אבנר ינאי, פסיכותרפיסט מומחה לפוסט-טראומה. ואף על פי שידע עוד קודם על קיומם של פוסט-טראומטיים הממשיכים בשירות המילואים שלהם כרגיל, גם עבור מי שמכיר מקרוב את הנתיבים המפותלים של הנפש הפצועה, המראה הזה, של חיילים פוסט-טראומטיים חוזרים לשדה הקרב, מפתיע ומסקרן.
"זה מאוד הפתיע בהתחלה, גם אותי. 'ההיגיון' – עד כמה שיש היגיון בפוסט-טראומה – אומר שמה פתאום שהבן אדם יחזור למקום שהוא נפגע בו בעצם. התחלתי לשאול גם את החבר'ה שהתעקשו לעשות מילואים, כאילו מה קורה פה? קיבלתי את אותה התשובה מכולם, דרך אגב. אבל בשביל להבין את התשובה צריך גם להבין מה זה העניין הזה של הפוסט-טראומה. זה תמיד מתחיל באיזשהו אירוע טראומטי. אבל לא כל מי שעובר אירוע טראומטי גם יפתח בהכרח את הסימפטומים של פוסט-טראומה. הסטטיסטיקה מדברת על בין 15% ל-20% מהחיילים שהשתתפו בלחימה ולאחר מכן הם במצב שיכולה להתפתח ממנו פוסט-טראומה. כל השאר ימשיכו בחייהם".
"לפעמים מה שהופך את האירוע מאירוע טראומטי שהיה וחלף לפוסט-טראומה הוא נקודת זמן בתוך האירוע שהייתה בה תחושה של חוסר אונים. זה יכול להיות דקה, זה יכול להיות שעות, זה יכול להיות ימים, אבל הבן אדם היה בתחושה של חוסר אונים ושאין לו שליטה בכלל. ואז כשאתה מנסה להבין בעצם למה החבר'ה האלה ב-7 באוקטובר מתעקשים להתגייס, התשובה שאתה מקבל מהם היא שבבית הם חסרי אונים אבל במילואים הם לא. כי הם עם נשק, ועם אנשים שהם מכירים. במילואים יש על מי לסמוך, ובבית אני עם הילדים. יש ממ"ד, אין ממ"ד, זה לא משנה. אבל אני לא יעיל, ולכן אני חסר אונים".
"במילואים פתאום הם ישנים טוב"
ינאי מעיד כי הוא מכיר אישית כמה עשרות חיילי מילואים כאלה, חלקם הגדול עושה כל מאמץ לטשטש או אפילו להעלים מהסביבה את החיים בצל הטראומה כשהם על מדים ובכלל. "אני מלווה אנשים בתהליך ההכרה בפוסט-טראומה. יש ועדה שקובעת את אחוזי הנכות, ואחד החבר'ה שאני מלווה אותו הגיע לוועדה ישר משירות המילואים שלו ויושב שם – במדים. הפסיכיאטר שאל אותי כשנכנסו לחדר, 'תגיד לי, אתה מטפל שלו? איך אתה מרשה לו ללכת למילואים?' אז הוא כמובן גם שאל אותו, 'איך אתה אומר שיש לך פוסט-טראומה ואתה מתעקש לעשות מילואים?' ברור שמשהו לא מסתדר לאנשים בראש, גם מבחינת ההיגיון האקדמי-מחקרי".
"הבחור סיפר שבמילואים הוא הכי מרגיש טוב כשהוא עומד מאחורי מקלע כבד, וחבר שלו עומד לידו עם המקלע והרימונים ואיתם החבר'ה מהמחלקה, שזה אנשים שהיו איתו בסדיר, ועליהם הוא הכי סומך. 'אז פה אני בסדר', הוא אמר לו. 'בבית אני לא בסדר'. מה שמעניין זה שהבן אדם הזה עשה שניים או שלושה סבבים, וכל סבב כזה הוא שלושה-ארבעה חודשים. ואז הייתה נפילה, אבל כשהוא חזר למילואים המצב השתפר וחוזר חלילה".
"מה שעובר להם בראש זה ש'אני הייתי פעם אחת במצב של חוסר אונים, אז אני לעולם יותר לא אהיה יותר במצב הזה'. זה בא לידי ביטוי ביום-יום גם בלי מלחמות, בפקקי תנועה שהם לא מסוגלים להיות בהם, בהתעסקות עם בירוקרטיה, בלעמוד בתור, דברים שהם לכאורה לא קשורים לפוסט-טראומה. מה שמשותף למצבים האלה הוא חוסר האונים".
במילים אחרות, במילואים יש משהו תרפויטי.
"כן. החבר'ה האלה מתעקשים כן לעשות מילואים, אפילו לא בתפקיד המקורי שהם היו בו בסדיר או בזמן קרות האירוע. אבל חלקם חוזרים לתפקידי לחימה ממש, בדיוק מה שהם עשו כשהם היו בשירות הסדיר או בזמן הפגיעה. וזה נובע, שוב, מהעניין הזה שאני לא חסר אונים, אני מרגיש שאני אולי עושה משהו משמעותי. אם אנחנו מדברים פסיכולוגיה, אז זה אולי רצון לעשות איזשהו תיקון של אותו האירוע שבו הוא היה חסר אונים. קשה לנו באמת להבין מה עובר בתוך הראש, אבל זה ההסבר שהם נותנים. הם אומרים שבמילואים הם בסדר, פתאום אין להם התקפי חרדה והם ישנים טוב בלילה, בבית זה בדיוק הפוך".
"פתאום אני כבר לא המשוגעת"
פז גם היא רואה את האפקט התרפויטי שעליו מדבר ינאי. "לאנשים כמונו קשה בטירוף לשחרר. אנשים נשארים שרוטים לגמרי, במילואים, כי זה הדבק המסכן היחיד שמחזיק אותם. לא את כולם כמובן. אבל כל עוד אני במערכת זה מצד אחד נותן לי את האפשרות להשתמש בדברים הטובים ולהרגיש לרגע כאילו נורמלית, אשכרה חיונית ולא איזה פסיכית שהולכת ברחוב בזמן שהכול סבבה ומסביבי אנשים רגועים עם ילדים, אבל כשאני הולכת ברחוב אני מחפשת את הנשק שאין לי. מזה נדפק הראש. כאילו כמה שונה אפשר להיות מכל הסביבה. ואז, כשיש מלחמה, כל האנשים בהלם, אנשים מפחדים, ואני כאילו פתאום כמו כולם. אני כבר לא 'המשוגעת'".
את הבדידות כבר הזכרנו. אבל הצורך הזה להיות "כמו כולם" הוא מה שמחזיר מילואימניקים שחווים פוסט-טראומה, וחלק אף מאובחנים כבר שנים, חזרה למדים פעם-אחר-פעם. אם לשפוט לפני דבריה של פז, וגם לפי אלה של מרואיינים אחרים, עבור מי שממילא מרגיש שלא השתחרר מעולם וחי את דריכות הקרב ותחושת הסכנה בכל רגע מחייו, דווקא ההתנתקות מחיי האזרחות היא תיקון. זה מה שדוחף, למרבה האירוניה, כל כך הרבה אנשים במצבה של פז חזרה לחיקו החמים של צה"ל. "אני אגיד לך יותר מזה", מחדדת פז. "כל בכירי המערכת, כל הגנרלים, הם PTSD, והכי עמוק שיש. בגלל זה הם לא יוצאים לפנסיה. כי זה יתפרץ. וסליחה על ההכללה".
גם לבון רואה בשירות שלו מזור, או לפחות הקלה. הוא מגדיר את החזרה למילואים, ישר למלחמה הזו, כ"פורטל בזמן" – סוג של הזדמנות באמת להחזיר את הגלגל לאחור ולהשיג תיקון שכנראה היה נחוץ. "כל הקלישאות נכונות, אחד הדברים ששומעים הרבה מאנשים שחווים פוסט-טראומה זה על הנקודה בזמן שבה משהו קרה וזה נתקע שם. ברור שאי אפשר לשחזר את מה שחוויתי שם, אבל ב-7 באוקטובר יותר מהכול הרגשתי איך פתאום, אתה יודע, האוויר היה נראה לי כמו אז. הרגשתי שאני נמצא ב-2014. קיבלתי את ההזדמנות שלא הייתה עשר שנים ושכנראה לא תהיה עוד כמה שנים בהמשך".
תסמונת המתחזה: "מרגיש שלא עברת מספיק"
"יש איזה קול מאוד חזק פנימי, מצב שאני אף פעם לא מאמין לעצמי", מספר לבון. "זה משהו שאני שומע מהרבה אנשים אחרים עם פוסט-טראומה. אתה לא מאמין לסיפור של עצמך וכל הזמן מרגיש מתחזה, בטח אם נכנס כל הסיפור של התנאים, הכסף והקצבה. ואתה תמיד מרגיש מתחזה. אתה תמיד מרגיש שלא עברת מספיק, תמיד מרגיש שיש אנשים שעברו הרבה יותר, אנשים שסבלו וסובלים הרבה יותר ממך. אתה צריך לשכנע את עצמך. וגם לחזור למילואים זו דרך להיות יותר דפוק. כי בסופו של דבר אתה מרגיש שאין לך מספיק סיפור לספר על מה שקרה. כבר עשר שנים אני מרגיש שאני חייב לחוות משהו יותר דפוק ממה שחוויתי כדי שסוף-סוף יהיה לי קצת שקט".
"גיסי, שגם הוא פוסט-טראומטי, היה בבינת ג'ביל ב-2006. הוא היה הקשר של רועי קליין ז"ל (שזינק על רימון יד כדי להציל חיילים אחרים – י"כ). ברגע שהיית הקשר של רועי קליין אתה לא צריך להסביר יותר כלום, כולם יודעים שחווית דברים שלא ברא השטן. וזה חלק מהמנוע, זה ממש בעולמות האלה של לחוות משהו שאיתו אי אפשר להתווכח ואז אולי אפילו אני אאמין לעצמי שאני עם פוסט-טראומה. זה חיפוש של נפש שנפצעה ורק זה ממלא אותה באמת".
ועם זאת, חשוב לזכור שבעוד המקרים של פז ולבון לכאורה מוצלחים יחסית ואולי אפילו ניתן להגדירם כ"קלים", במקרים רבים החזרה למילואים עם המטען הכבד של הטראומה מסתיימת באופן הגרוע ביותר שיש. בחצי השנה האחרונה התרבו באופן דרמטי מעשי ההתאבדות בקרב חיילים, בדגש על חיילי המילואים. "במקרים האלה יש לצה"ל תפקיד – לשמור על החיילים שלו בריאים ושלמים", פוסק ד"ר יוסי לוי-בלז, פסיכולוג קליני וחוקר הפעיל למען מניעת אובדנות.
"לעיתים שמירה על בריאותו של החייל עוברת דרך הימנעות מלהיענות לבקשתו בטווח הקצר – אם הדבר מובן כמסוכן עבורו בטווח הארוך. לצד ההבנה של תחושת ההזדהות של האדם עם המצב הביטחוני הנוכחי והקושי לראות את החברים ליחידה מתמודדים בלעדיו, חשוב מאוד להבין כי דווקא מאפיינים אלה עלולים להקשות על קבלת החלטה רציונלית ומיטיבה לאדם, שכן הוא קודם כול רוצה לחזור לסייע לחברים וליחידה במלחמה. אבל אנחנו יודעים מהניסיון הקליני ומהמחקר שכניסה למצבי לחימה כאשר האדם סובל מתסמיני פוסט-טראומה עלולה ממש להגביר את הסיכון להחמרה שלהם, להתפרצות דיכאון, לשימוש בחומרים או אף לסיכון אובדני".
ולוי-בלז מחדד: "גם כאשר חיילים מבקשים לחזור לחזית, צריך לבחון באופן מעמיק את הסיכון שהם לוקחים עליהם בהחרפת התסמינים – ולתת להם מידע מדויק עליו. התפקיד של צה"ל הוא לקיים הערכה קלינית מקדימה ומעמיקה שתבחן את מוכנותו הנפשית של האדם לשירות (ובמקרה שההחלטה היא שלא להכניסו ללחימה – להסביר בצורה ברורה ורגישה את הסיבות להחלטה) ולבצע התאמה פרטנית של התפקיד והסביבה שבהם ישובץ בהתאם להערכה הקלינית. וגם אם הוחלט בסופו של דבר לקבל בקשה של אדם הסובל מ-PTSD לחזור לשירות מבצעי וללחימה – חשוב מאוד להמשיך לבדוק את מצבו, להיות ערים לסימני מצוקה ולהמשיך ליווי מקצועי לאורך כל תקופת השירות".
גם ינאי מבקש להסתכל על העניין מזווית ריאלית יותר, שלא נאמר עגומה יותר: "כשתיגמר המלחמה הזאת סוף-סוף להערכתי הזהירה יהיה משבר גדול באמת, כי אנשים אחרי התקופה הארוכה מאוד של האדרנלין, של העשייה והמשמעות, יחזרו לאותו מקום שהגיעו ממנו, המקום של חוסר האונים וחוסר הסבלנות. זה לא שהשירות במילואים 'ירפא' את הפוסט-טראומה, זו פציעה כרונית. הפוסט-טראומה היא פה בשביל להישאר, לצערי".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv