"הייתי במקום הכי נמוך שאפשר לדמיין. הייתי בטוח שאין דרך לצאת משם, ימים שלמים עברו עליי בתחושה שאין בשביל מה לקום בבוקר. ואז בלי לתכנן פגשתי את הגפן, את הדרך הארוכה שהענבים עוברים מהכרם ועד הבקבוק. משהו במסע הזה ריפא לי את הנפש. ואז היה לי ברור שאני מעביר את זה הלאה".
לפני שנתיים זה נראה כמו עוד שדה טרשים, אבל היה אדם אחד שכבר ראה פה כרם קצת אחר. "בסוף אנחנו באנו ונלחמנו על האדמה הזאת והשארנו חלקים מעצמנו על האדמה הזאת, ואני רואה בזה סגירת מעגל וריפוי". כך כבר ארבע שנים שתומר וינברג בן ה-44 מוביל לוחמים שמתמודדים עם פוסט-טראומה למסע דרך היין: "מה שהזניק אותי בחיים זה החיבור הזה לאדמה - לגעת ביין, לגעת בענבים - וזה מה שאנחנו מנסים לעשות גם פה".
אבל הסיפור של תומר מתחיל במקום אחר, באירוע אחד שאחריו כבר לא הצליח לחזור לעצמו. עכשיו הוא לוקח אותנו אל המקום שבו החיים שלו השתנו. "לקחתי כדור, ישנתי טוב", הוא מספר על הלילה הקודם לנסיעה שלנו, "האמת היא בדרך כלל אני לא לוקח, אבל התחלתי לדמיין את כל מה שאנחנו הולכים לעבור היום, אז הייתי צריך משהו ככה שירגיע אותי. זה באמת מעסיק אותי בערך מהרגע שקבענו את היום הזה - דופק גבוה, הזעה, הגוף מגיב, הנפש מגיבה".
"אני רואה פה מוות, גם שלי"
תומר היה שם, בקיץ 2006, בנקודה 105 על הגבול הצפוני של ישראל, בתקרית שבה נחטפו אלדד רגב ואודי גולדווסר ז"ל - ושסימנה גם את תחילתה של מלחמת לבנון השנייה. "ביום הזה נגמר פרק והתחיל פרק אחר לגמרי", הוא מסביר. הוא היה אז בן 26, סטודנט להנדסת חשמל, מילואימניק בגולני. באותו בוקר הוא יצא עם הצוות שלו לסיור שאף אחד לא ידע איך הוא ייגמר. "יש פה הרבה חורים של הטילים שפגעו", הוא מדגים.
מה אתה רואה פה שאנחנו לא רואים?
"אני רואה פה עשן, אש, דם, פיצוצים, ריח של שרפה, הרבה מוות, גם מוות שלי באיזשהו אופן". לצד השלט שמנציח את חבריו, הוא מצביע: "זה חלק מההאמר, מהכיסוי שלו, יש פה עוד חלקים" – ומוסיף: "אני לא יודע אם לצערי או לשמחתי, אני זוכר הכול מאותו היום".
עדשת מצלמת חיזבאללה שתיעדה דקה אחרי דקה את המתקפה של אותו הבוקר. לקראת תשע בבוקר מגיעים שני צוותים: ברכב הקדמי אודי גולדווסר, מפקד הסיור, יושב לצד הנהג, תומר מאחור ולצידו אלדד רגב. "אנחנו יורדים מלמעלה ואנחנו נכנסים בגדול לשטח השמדה ונפתחת אש תופת". באותה שעה חיזבאללה מתחיל להפגיז את יישובי הצפון כפעולת הסחה. במקביל חוליית מחבלים עוברת את גדר המערכת ותוקפת בטילי נ"ט את שני הרכבים.
"לא רציתי לקבל כדור בראש"
"הטיל הראשון נכנס בעצם דרך החלון של אודי, עובר דרכו, ואנחנו בעצם בשלב הזה כולנו נפגעים כנראה בצורה כזאת או אחרת", הוא משחזר. "הטיל השני שפוגע כבר נכנס לכיסא שלי, רק שאני כבר קפצתי החוצה. בצעד הראשון שלי בחוץ אני מקבל כדור ראשון ביד - עפה עצם באורך של איזה 10 סנטימטר, בעצם רק השרוול מחזיק את היד. (אחרי) שניים-שלושה מטר אני חוטף עוד כדור אחד בגב, עם שני חורים בריאה, ופשוט רצתי".
"כמעט על הכורכר כאן אני חוטף את הכדור ברגל, הוא שובר את הרגל, אני נופל. מהרגע הזה אני כבר לא זז וכאן הייתי כל האירוע". וכשהוא ממשש את האדמה הוא נזכר ומזכיר: "אשכרה ניסיתי לחפור את הראש שלי בתוך זה, זה מה שנשאר לי לעשות".
כי חשבת שזה יעזור לך להתחבא?
"כי לא רציתי לקבל כדור בראש, הייתי בטוח שהכדור הבא יהיה בראש. והם שרקו לידי, זה לא שזה היה מופרך".
מלבד תומר גם נהג ההאמר ריזקי מועדי נפצע והצליח לתפוס מחסה, אבל כל מי שישב בהאמר השני, שספג פגיעת נ"ט ישירה, נהרג: אייל בנין, שני תורג'מן ווסים נזאל. חוליית חיזבאללה נוספת שחדרה לישראל חטפה את גולדווסר ורגב, ככל הנראה כשהם כבר פצועים או הרוגים. "את החבר'ה האלה אף אחד לא מדבר עליהם. זוכרים את אודי ואלדד שנחטפו, ועוד האמר שלם הלך פה - שלוש משפחות", הוא אומר בעצב אל מול תמונות חבריו.
"חזרתי לתפקד אבל הנפש נשברה"
באותו הבוקר במשך 40 דקות תומר שוכב בשיחים פצוע קשה, מחכה לחילוץ. "הזמן עובר ואני מרגיש שאני נחלש, שקשה לי לנשום, שאני כבר מתחיל לראות שחור בעיניים, והרגשתי שאני מת, שאני הולך למות".
זה היה חילוץ מורכב, תחת אש: תומר מגיע לבית החולים במצב אנוש ועובר סדרה של ניתוחים מצילי חיים, ובין היתר הרופאים מצליחים לחבר מחדש את ידו הימנית. "היה לנו מזל גדול, פשוט נס מה שקרה שם", סיפר אז אביו איציק, אבל זאת הייתה רק תחילתה של תקופת שיקום ארוכה.
"בעצם הייתי הפצוע הראשון שהגיע לרמב"ם במלחמה, ואחריי הגיעו כל כך הרבה. אכלתי סרטים על זה - באיזשהו מקום המלחמה התחילה בגלל האירוע שלנו, וכל פצוע שמגיע, אני מרגיש שהוא מתיישב לי על הראש - ומצד שני קרנבל, מגיעים אומנים, ומגיע כל עם ישראל לבקר ואין לך שנייה לעצמך. הרגשתי באיזה סרט, כאילו באמת - הייתי באיזשהם חיים נורמליים, שגרתיים, ופתאום אני באירוע אחר".
"בתוך שנה אני חזרתי לתפקוד מלא, אבל הנפש בנקודה הזאת היא נשברה", הוא מסביר. ובכתבה ששודרה בערוץ 2 בינואר 2007 הוא סיפר: "מה שיותר כואב זה בפנים, ככל שהזמן עובר, זה רק נהיה יותר קשה".
"הרגשתי רדוף, נתקעתי באירוע החטיפה"
למרות שניסה לחזור לחיים שלפני הפציעה, הוא לא הצליח: ככל שהשיקום הפיזי התקדם, מבחינה נפשית הוא רק הלך ושקע. "אני נתקעתי באירוע החטיפה, אני הרגשתי שנים רדוף. הייתי בטוח שינסו לגמור את העבודה איתי, ברמה כזאת שהייתי צריך להקיף את הבית במצלמות. הרגשתי שהולכים אחריי - ראיתי אנשים, ואז הרגשתי שאני משתגע".
"בקושי הצלחתי להיכנס לאיזושהי עבודה, הרגשתי שעושים לי טובה, התחלתי להחסיר מהעבודה כמובן כי לא ישנתי בלילה, וכשכן ישנתי, אז הייתי מתעורר מסיוטים. הייתי כולי מזיע ועם דופק גבוה כל היום, לא נקודתי, פשוט חי בדופק גבוה. הגוף יצא מאיזון לגמרי - לחץ, כל הזמן לחץ. ואז מתחילה ההימנעות - החיים לאט-לאט הולכים ומצטמצמים עד לרמה כזאת שאתה לא יוצא מהבית".
מה זה עשה לקשרים החברתיים שלך, לבת הזוג?
"אז הקשר עם בת הזוג הסתיים. היא טיפלה בי כמו מלאך, אבל אני לא יכולתי לשאת את עצמי".
חברים?
"הרחקתי את הרוב ממש, סגרתי, מחקתי. אחת השאלות שהכי פחדתי מהן זה 'מה אתה עושה בחיים?', לא הייתה לי תשובה. איך תגיד כאילו? אתה בן-אדם שלם, אתה הולך, אתה חי, אבל בפנים אתה מת ואתה לא מצליח לעשות שום דבר".
"העיתונאי האיטלקי" שרימה את תומר
כעשר שנים אחרי האירוע בגבול יוצר עם תומר קשר אדם שמציג את עצמו כעיתונאי איטלקי שרוצה לראיין אותו לסרט על מלחמת לבנון השנייה. "הוא נורא לחץ, הוא נגע בכל הנקודות שהיו רגישות אצלי, הוא ידע לזהות, והוא היה איש נחמד מאוד. לא הייתה שום סיבה לחשוד בו".
אלא שזמן קצר לאחר מכן מתברר שאותו עיתונאי לכאורה עבד בשיתוף פעולה עם חיזבאללה והסרט הוקרן בערוץ אל-מיאדין המקורב לארגון. למרות שרואיינו בו, בין היתר, גם שרת החוץ לשעבר ציפי לבני ושר הביטחון לשעבר עמיר פרץ, עבור תומר זאת הייתה נפילה אחת יותר מדי.
"הגיעו אליי, בשורה התחתונה הם הגיעו אליי. אני מיגנתי את עצמי וביצרתי את עצמי ובסוף מגיע מישהו ויושב אצלי בבית. היו לי מחשבות אחרי זה שכאילו אם הוא נכנס, אז הוא גם היה יכול... לעשות מה שהוא רוצה בעצם. עוד יותר התכנסתי, עוד יותר נכנסתי לחרדות שלי".
"אמרתי לאימא שלי 'אני לא יכול'"
"באיזשהו שלב גם איבדתי את התקווה - היו תקופות שלא הבנתי למה אני חי, ולא רציתי", הוא מודה. "אני כבר באיזשהו מקום קיבלתי החלטה שדי, אני רק אמצא את ההזדמנות ואני אשחרר. אפילו הייתה לי שיחה עם אימא שלי - אמרתי לה 'תקשיבי, אני לא יכול'. ישבנו שנינו באוטו ושנינו בוכים והיא אומרת לי 'הלוואי והייתי יכולה לקחת ממך את הכאב הזה', ואין, אין, אין פתרון, לא יודעים מה לעשות, אני באיזשהו מקום ויתרתי".
ובשנים האלה שתומר הולך ומתכנס, מנתק את עצמו מהעולם ומרחיק את כל מי שרוצה לעזור, יש בכל זאת אדם אחד שמצליח להגיע אליו, לחדור את החומות שתומר בנה סביבו. "אבא שלי יצא לפנסיה חצי שנה לפני שאני נפצעתי והוא קיבל אותי פרויקט, הוא נלחם עליי כל הדרך וגם אני הייתי צריך אותו. חזרתי להיות ילד קטן שמפחד מהעולם וצריך את האבא החזק הזה שישמור עליו".
"לאבא היו שני תחביבים עיקריים בפנסיה - אחד זה היה היין שהוא ייצר בבית והשני זה האופנוע. הוא רכב על כלים כבדים, אני הלכתי בעקבותיו ורכבנו הרבה והיה לנו זמן איכות מדהים עם האופנוע".
"ההחלטה הכי חשובה בחיים שלי"
לפני כחמש שנים יצא אביו של תומר לרכיבה עם חבר באזור הצפון, נסיעה שממנה הוא כבר לא חזר. "זה הזוי, כאילו שני קילומטר אוויריים מאיפה שאני נפצעתי. הוא איבד שליטה על האופנוע וזהו, זה היה הטיול האחרון שלו. בשבעה אני בהיתי בחבית יין שהייתה במרכז הבית, ובלי לחשוב יותר מדי אמרתי לעצמי שאני אסיים את מה שהוא עשה, בלי לדעת שקיבלתי את ההחלטה הכי חשובה בחיים שלי, ההחלטה שבדיעבד החזירה אותי לחיים".
הוא לא ידע כלום על יין, אבל דבר אחד היה לו ברור - שהוא חייב להמשיך את מה שאבא שלו התחיל. הוא מצא את עצמו ביקב קטן והתחיל ללמוד על התהליך מלמטה: ניקה חביות, צפה בשלבי הייצור מהצד ונתן לריח להציף אותו. "מיד הרגשתי משהו שלא ידעתי להסביר אותו אבל הרגשתי שאני במקום הנכון, והתחלתי להגיע יותר ויותר והכול דיבר את הנפש שלי".
"אני מסתכל על החבית ורואה את המשקעים יורדים - כל פעם הרצון הזה להוציא את המשקעים ולהצליל את היין, ובשלב הזה אני מבין שאני נמצא בתוך החבית הזאת ואני נמצא מתחת למשקעים האלה ואני כבר שנים מתחת למשקעים האלה, וכל מה שאני מנסה לעשות זה לחזור להיות ענבים - ואין ענבים ולא יהיו ענבים, ושם השתנתה לי כל התפיסה על הפציעה שלי - אני מחפש בכיוון הלא נכון".
"ירדתי בהמשך גם לכרמים, ובכרם אני נכנס לשורות, ובתוך השורות האלה כבר אני מרגיש מוגן,, הוא מספר בשטח. "זה מהרגעים האלה שאני מחכה להם, מאפס לי את המערכת, יש משהו מאוד מדיטטיבי, מרגיע - זה ממש תרופה בשבילי כרגע. אני לא חושב על דברים שמטרידים אותי בדרך כלל, זה קורה לי רק בכרם. כנראה שיש משהו ברגיעה פה, בזה שאתה עם עצמך: ביום הכי זוועתי אני מגיע לכרם, אני אצא לרוב כמו חדש, אז יש פה קסם. ואז אני פשוט מתחיל לחיות ענבים ויין, אני מתחיל לחיות את התהליך הזה, ואני מחליט שאני מתחיל לייצר גם בבית, כמו שאבא עשה בבית, אני מתחיל לייצר אצלי".
"המקלט הציל את החיים שלי"
במקלט קטן הוא מדגים: "זה היה היקב שלי, אמרתי שאני צריך לעשות את זה לבד, צריך לעשות את זה שלי. היה לי משהו לעשות בחיים: שאלו אותי 'מה אתה עושה בחיים?' ואמרתי 'אני מכין יין'. ומעל עשור לא היה לי מה להגיד, לא הייתה לי תשובה: זה הרים אותי מבחינה מנטלית, פחות התקפי חרדה, פחות לילות מסויטים, ויותר ויותר תפקוד. כאילו לא יכולתי לדמיין לעצמי שלייצר יין יכול באיזשהו מקום לרפא אותי".
יש משהו די סמלי בעובדה שבסוף אנחנו במקלט.
"כן, זה קטע. מקלט אמור להציל חיים ואת החיים שלי הוא הציל".
ברגע שהוא הבין שעבר שינוי עמוק, משהו נדלק בו: זו לא הייתה רק התחלה חדשה, זה היה רגע של גילוי. "הסתכלתי על זה כמו מפתח, כאילו הרגשתי בכלוב - אז יש לי איזשהו מפתח, ועכשיו אני רואה סביבי אנשים בכלובים ואני לא יכול להשאיר את המפתח הזה אצלי". ככה נולד הרעיון להקים את טרה אומה, עמותה שלוקחת לוחמים שלכודים בפוסט-טראומה ומעבירה אותם את המסע שתומר עבר, מענבים ליין.
הוא איתר לוחמים דרך עמותות ודרך אגף השיקום, שלח שאלונים, ערך ראיונות, ובחר בקפידה את 12 הראשונים - ויחד עם מתנדבים מקהילת היין הישראלית שנדבקו בחלום, יצא לדרך. "לא היה לנו כסף, לא היה לנו כלום. אני הלכתי לאיזושהי חברת היי-טק ומכרתי להם 300 בקבוקים דמיוניים, אמרתי 'מתישהו זה יהיה מוכן', קיבלנו 50 אלף שקל וככה התחלנו".
עם הזמן הצטרפו עוד מתנדבים ותורמים וקבוצת הלוחמים הלכה והתגבשה. כל אחד מהם קצת אחר - רקע, מגזר, גיל, מלחמות שונות - אבל כולם היו באותו מקום בחיים, אחרי הסערה ומרגישים תקועים, אבל משהו בתהליך הזה מצליח לשחרר אותם.
"הכרם מוציא את המחשבות הרעות"
אפילו 7 באוקטובר, שטלטל את החיים של כל מי שמעורב בפרויקט הזה, לא הצליח לעצור אותו. במידה רבה השנתיים האחרונות רק הגבירו את הצורך וחידדו את המשימה. לאחרונה הסתיים המחזור השני של עוד 13 לוחמים ולוחמות. כולם שירתו שירות משמעותי, חלקם עדיין במילואים, והפציעות הפיזיות ובעיקר הנפשיות שליוו אותם שנים אחרי המבצעים לא הרפו - עד שהגיעו לכרם.
"החבר'ה מדביקים את התוויות האישיות שכל אחד מהם עיצב, איזשהו מסר שהוא רוצה לשלוח עם הבקבוק", מדגים וינברג. "אני רציתי לספר על השלב שהייתי תקוע בו - אני בתוך הכדור הפורח השחור. יש פה שלושה חורים שזה שלושה קליעים שפגעו בי, משם בורח האוויר, משם בורחת האנרגיה. אלה שמסביבי, זה החברים, כל האנשים שמצליחים לפרוח ולעלות".
"הגעתי לפה בתקופות לפעמים מאוד מאתגרות בחיי", מספר ניר יונה גבע, משתתף במסע היין של טרה אומה. "להגיע לכרם מוציא את רוב האגרסיות, את כל המחשבות הרעות, כמו עוד שעה עם פסיכולוגית או כמה שעות רק עם עצמי ועם הצמח, ולאט-לאט מתקדמים במעלה הכרם".
ותכלת אבידור, משתתפת נוספת, מספרת: "אני עשיתי כל משהו שנגמר ב'תרפיה' - מערבי, אלטרנטיבי, בתי חולים, מכשירים במוח - הכול עשיתי. החבר'ה שלי בבית, אנשי הטיפול שליוו אותי בשנתיים האחרונות (מאז שהתחלתי), הם היו בשוק טוטלי".
רועי מילשטיין, גם הוא משתתף במסע היין, מסביר: "אתה מגיע ואתה כמו איזה בלון טעון ואז אני מקבל פה איזה רגע להתרוקן ולשחרר את הכול ומקבל את היכולת לבוא להיזרק בכרם כמה שעות טובות, ולהתחיל לעבוד". ו-וינברג משתף: "גיליתי שהמסע הזה יודע לאפשר לכל אחד מהחבר'ה למצוא את המסלול שלו בחזרה לחיים. כל אחד מהלוחמים והלוחמות שלנו מסיים עם סדרת יין אישית. כל בקבוק זה סיפור של הצלחה, זה סיפור של תקווה".
"יצאתי מהבור והתאהבתי מחדש בחיים"
כ-30 לוחמים ולוחמות כבר עברו את המסע הזה ועוד כ-30 מתחילים אותו בימים אלה. הצלקות לא נמחקות, אבל פתאום הם גם מוצאים רגעים של שקט. במציאות שבה כמעט כל יום שומעים על עוד לוחם שהמלחמה רודפת אותו גם אחרי שהקרב נגמר, התקווה שמגדלים כאן צנועה - וגם הדבר החשוב ביותר שאפשר לתת.
"אני חושב שאין דבר יותר חשוב מלשקם עכשיו את החבר'ה שיוצאים מהמלחמה - מבחינתי זה הייעוד כרגע", הוא מצהיר בכרם. "אני את החלום שלי כבר הגשמתי, אני יצאתי מהבור שלי והתאהבתי מחדש בחיים, ואני רוצה עכשיו להעביר את זה הלאה".
"יש לי חבר טוב שכבר הרבה שנים יודע שאני מחפש טרקטור, אז ליום הולדת קיבלתי (דגם של) טרקטור וגם בקבוק עם תווית חדשה. ובתווית החדשה הזאת אפשר לראות שהכדור הפורח שלי הוא כבר צבעוני ואת החורים של הכדורים סותמים עלי גפן, והתווספה פה כרם", הוא מראה ומדגים את התווית של "התומר החדש". "זה ה'האפי אנד' שלי - את התווית אפשר לשנות ואת הסיפור אפשר לשנות ואפשר לעשות את החיים האלה יותר טובים למרות כל מה שעברנו בדרך".
תחקיר: מאי פכט
לפרטים נוספים על מיזם "טרה אומה" לחצו כאן