קצת התבלבלנו השבוע, כשיצאו הציטוטים מהקבינט. הביקורת על שר האוצר, שהעז למתוח ביקורת על הרמטכ"ל, הייתה חריפה. וזה כמובן הכי קל. כי בצלאל סמוטריץ' הוא כמעט תמיד האיש הרע. זה שרוצה מלחמת נצח כדי להתיישב ברצועת עזה, זה שלא רוצה להחזיר את החטופים, זה שיפיל את הממשלה אם תהיה עסקה.
בדרך כלל סמוטריץ' גם מרוויח ביושר את הביקורת. אבל תתפלאו, הסיפור הוא לא סמוטריץ' ולא איתמר בן גביר ואפילו לא הרמטכ"ל אייל זמיר. הסיפור הוא שהכול הפך להיות פרסונלי, וכשיש מי שרוצה לחבק את הרמטכ"ל (ויש לא מעט), אז אין שום דבר ענייני. ואם אין לך דרגות קצונה על הכתפיים, אסור לך לומר מילת ביקורת נגד צה"ל. אבל ההפך הוא הנכון.
סמוטריץ' נגד זמיר: "לא עומד במשימתו"
התפקיד של הקבינט (כן, גם של אלה שלא סיימו קורס קצינים) הוא בדיוק זה: לאתגר את המערכת. לשאול שאלות קשות, לבקר ואם צריך אז גם להטיח ברמטכ"ל את הכשלים, כפי שרואים אותם החברים באותה ועדה. תפקידו של הרמטכ"ל, אגב, הוא לספק תשובות לחברי הקבינט, להסביר להם למה הדברים נעשים כפי שהם נעשים, למה הם טועים (אם הם טועים) ולשרטט לפניהם תמונה מלאה של המציאות בשטח, מבעד לעיניים של מי שנמצא שם עם הלוחמים. וזמיר נמצא שם כל הזמן ומקבל את ההחלטות. הרי זמיר הוא שהציג את התוכנית להכרעת חמאס, אז איש לא יכול לטעון נגדו שהוא "לא רוצה לנצח".
עכשיו, בואו נעצור לרגע ונחזור ל-6 באוקטובר. נסו לחשוב מה היה קורה אילו אז היה הקבינט מאתגר את מערכת הביטחון ואת ראש הממשלה, שואל את השאלות הקשות על ההתעצמות של ארגון הטרור חמאס, על חפירת המנהרות ובנייתן, על המוצבים שהוקמו כמעט על הבתים של התושבים בעוטף, על הוראות הפתיחה באש. חשבו מה היה קורה אילו אותו סמוטריץ', שמאיים היום בפירוק הממשלה אם תהיה עסקה לשחרור חטופים (ובמידה מסוימת גם מצליח להשפיע) היה מאיים אז בפירוק הממשלה, אם לא תתקבל ההחלטה לחסל את ראשי חמאס.
לא כל שאלה, או רחמנא ליצלן ביקורת של חברי הקבינט על פעולות צה"ל ברצועה, היא התקפה על צה"ל. כן, גם אם לשואל או למבקר קוראים סמוטריץ'. והרמטכ"ל לא צריך לקחת את זה אישית ולהיכנס איתו לעימות על מי אוהב יותר את צה"ל ("אתה מחליש את המילואימניקים, מחליש את רוח הלוחמים, אתה נגד צה"ל", צוטט זמיר).
כמו שקל מאוד לתקוף את סמוטריץ' כשהוא יוצא נגד הרמטכ"ל, קל מאוד לסמוטריץ' לתקוף את הרמטכ"ל, כשהוא יודע היטב שמי שמקבל את ההחלטות הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. כפי שאמרתי, אין שום בעיה למתוח ביקורת על צה"ל או על הרמטכ"ל, אבל לא הם הכתובת, וסמוטריץ' יודע זאת היטב. הכתובת היא ראש הממשלה, שיושב שם סביב אותו שולחן. "הצבא לא מוכן לנהל את הסיוע ההומניטרי. נכשלתם בענק בדבר הזה. הצבא צריך לחלק את ההומניטרי", אמר סמוטריץ' לזמיר, אף שידע היטב מי קיבל את ההחלטה. ההחלטה להכניס משאיות לצפון הרצועה – סיוע שמגיע ישרות לחמאס והופך לכסף מזומן שמשקם את ארגון הטרור – היא של נתניהו.
הרי יממה אחרי ישיבת הקבינט הודיע מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) רשמית: "בהתאם להנחיית הדרג המדיני הועברו היום 22 משאיות סיוע הומניטרי המכילות מזון מטעם הקהילה הבין-לאומית לצפון רצועת עזה דרך מעבר זיקים". זאת לא החלטה של הרמטכ"ל אלא החלטה של נתניהו. הרמטכ"ל מנחה את צה"ל לבצע. כך בנושא המשך הזרמת הסיוע ההומניטרי במשאיות, כך גם בהחלטה שלא להניע את כל האוכלוסייה מצפון הרצועה לדרומה.
נתניהו, מהיום הראשון של המלחמה ועד היום, מדבר על הכרעה צבאית ושלטונית של ארגון הטרור העזתי, אבל בכל פעם מחדש הוא הולך בין הטיפות כדי שלא להרגיז את האמריקנים. מצד אחד הוא מפעיל חמש אוגדות ברצועת עזה ונלחם בכל הכוח במחבלים, ומצד שני הוא מוריד את הרגל מהגז וממשיך להכניס סיוע בדרך הישנה והרעה ונמנע מהנחיה ברורה להניע את כל האוכלוסייה דרומה ולאפשר לצה"ל לטהר את צפון הרצועה.
יכול להיות שבאמת אין לו ברירה – בגלל האמריקנים, בגלל הדין הבין-לאומי – אבל ראש הממשלה בחר לשתוק, במקום לדפוק על השולחן במהלך העימות בין זמיר לסמוטריץ' ולהגיד לרמטכ"ל ולשר האוצר, "שניכם מדברים בצורה לא ראויה, אני מבקש להירגע", היה ראש הממשלה צריך לעשות את מה שהוא מתקשה מאוד מאז 7 באוקטובר: לקבל אחריות. הוא היה צריך להגיד לשר האוצר: "זאת ההחלטה שלי, זאת האחריות שלי ואני עומד מאחוריהן".
הרי כשנתניהו רוצה לקבל החלטות, גם אם הן קשות, הוא יודע לעשות את זה. ראינו את זה במבצע פיצוץ הביפרים בלבנון, ראינו את זה באיראן, וראינו את זה באותה ישיבה בדיוק. כשנתניהו הכריז, "נעבור להצבעה על הקמת המתחמים ההומניטריים", אמר לו הרמטכ"ל: "אני דורש לעצור את ההצבעה כדי שנבהיר את המשמעויות". "לא מוכן. דנו בזה", פסק נתניהו. וגם כשהכריז שר הביטחון ישראל כ"ץ, "נכין תוכניות עד שלישי", ידע נתניהו לקבל החלטה: "לא! אני רוצה את זה עד מחר. תעשו את זה עכשיו". ואכן כך היה. נתניהו הוא הכתובת. לטוב ולרע.
"העיר" החדשה בעזה – שהקמתה מעוררת סערה
ועוד מילה על סמוטריץ', השר הנחוש להתפטר מהממשלה אם תיחתם עסקה לשחרור חטופים. מהיום הראשון של המלחמה, בעקביות ובלי לגמגם, הוא אומר שהמחדל הכי גדול הוא הסיוע ההומניטרי. שר האוצר הגדיל לעשות ואמר בריאיון לגלי צה"ל: "זה שצה"ל מסרב לקחת אחריות על חלוקת הסיוע ההומניטרי ברצועה – מחדל יותר גדול מ-7 באוקטובר". "מחדל גדול יותר מ-7 באוקטובר"? אבל על זה הוא לא מאיים לפרק את הממשלה. בינתיים.
