"כבר בגיל שנתיים וחצי, 3 יהלי אמרה לנו 'אני בת'", מספרת טל, אימה של יהלי בת ה-8 וחצי מחיפה, שנולדה כבן. "עוד לפני שיהלי הצליחה לבטא את המילים, היו סימנים ברורים. היא נכנסה לתקופה של 'אנה ואלזה' בגיל שנתיים וחצי והייתה עושה לעצמה שמלה מהחיתול. היא הייתה לוקחת מטפחת או מגבת, מחזיקה את זה על הראש, וקוראת לזה 'שיער ארוכת'". טל מוסיפה כי בני המשפחה לא התייחסו לזה יותר מדי ברצינות: "כמעט לכל ילד יש שלב שהוא לובש בגדים של אבא או אימא. כשהיא התחילה להגיד שהיא לא בן, ואז גם ביקשה ללבוש בגדים של בת ושנדבר אליה בלשון נקבה – זה כבר היה מאוד מבלבל".
טל מתארת את השאלות והחששות שצצו. "זה גיל נורא צעיר למשהו כזה", היא אומרת. "אבל כשזאת האמת, זאת האמת – אין אמת אחרת, זה מה שהיא". היא התחילה לחקור את הנושא והבינה שהרגשת אי-התאמה מגדרית יכולה להתחיל מגיל שנתיים וחצי. אז, לדבריה, "דברים קצת התחילו להסתדר. אבל את כל הזמן מחפשת את האישורים למה שקורה: זה טוב? זה לא טוב? אני עושה טעות?". היא מוסיפה: "אני ילדתי בן זכר, עשיתי לו ברית. בתור אימא חלמתי את החלומות שלי, ואתה מקבל בצורה מאוד טבעית ולא פחדנית תהליך של פרידה ואבל".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ככל שחלף הזמן כך הבינו ההורים שהסיפור הזה לא עובר אלא רק מתחזק. "נפגשנו עם פסיכיאטרית, עם פסיכולוגים, קראתי ועשיתי את הבדיקות באינטרנט", מבהירה טל. "הבנתי שצריך פשוט לתת לה מרחב ביטוי, לא לגרוע ממנה ולא להשפיע. פשוט לתת לה להתבטא לפי הצורך ולפי הדרישות שלה". נקודת המפנה הקשה הייתה כשיהלי רצתה להביע את זהותה הנקבית כלפי חוץ. "בגיל 3, 3 וחצי, כשהיא ביקשה שנדבר אליה בלשון נקבה למרות שהיא עוד רגילה לדבר על עצמה בלשון זכר – זה היה נורא מבלבל, גם לה וגם לנו".
"פייק ניוז שקשה לשבור"
"מגדר נקבע בגיל צעיר מאוד", מסבירה ד"ר איריס יעיש, אנדוקרינולוגית בכירה ומנהלת מרכז בריאות טרנסג'נדרים (מב"ט) בבית החולים איכילוב בתל אביב. "בין גיל שנתיים ל-5 ילדים כבר יודעים מהו המגדר שלהם. הבלבול נוצר כשאנשים מערבבים בין מגדר למשיכה מינית ושואלים, 'איך הוא יכול לדעת למי הוא נמשך?' אבל אין קשר בין הדברים. מגדר הוא איך שאני מגדירה את עצמי".
"הזהות המגדרית היא תחושת הזהות הפנימית – אם אני מרגישה שאני ילד או ילדה", מדגישה יעיש. "זה משהו שונה לחלוטין ממשיכה מינית, ואנחנו יודעים שהיא מתגבשת כבר בגיל צעיר".
ד"ר יעיש מציינת כי בשנים האחרונות נרשם זינוק חד במספר הפניות להליכי התאמה מגדרית. "אנחנו המרכז הגדול ביותר בארץ לטיפול באנשים מהקשת הטרנסית", היא אומרת. "כ-85% מהפונים שרוצים להתחיל טיפול הורמונלי מגיעים אלינו".
לדבריה, נתוני המרכז מראים כי בשנת 2014 התקבלו כ-170 פניות בשנה, ואילו בשנים 2022–2023 כבר נרשמו למעלה מאלף פניות מדי שנה. "רק למרכז הילדים והנוער מגיעות כיום כ-100 פניות חדשות בשנה". לדבריה 45% מהפונים מתחילים טיפול, והגיל ממוצע להתחלת טיפול הוא 15 וחצי.
שיעורי חרטה נמוכים במיוחד
מחקר פורץ דרך שנערך במב"ט בחן 709 מטופלים שקיבלו טיפול במרכז בין השנים 2014 ל-2022. נמצא ששיעורי החרטה נמוכים במיוחד. מדובר באחד המחקרים הגדולים בעולם בנושא זה, ועלה בו כי רק 1.87% מהמטופלים (13 מ-694) הביעו חרטה כלשהי.
"רק 13 מטופלים הביעו חרטה", מסבירה יעיש. "וגם מתוכם, זאת לא תמיד הייתה חרטה אמיתית: מחציתם היו א-בינאריים, שני מקרים נבעו מלחץ משפחתי או חברתי שמנע מהם להמשיך את הטיפול, מקרה אחד היה של מטופל שלא קיבל את התוצאה שציפה לה, ורק בשני מקרים מדובר בחרטה אמיתית אחרי ניתוח”. המחקר פורסם בכתב העת המוביל Transgender Health.
לדברי יעיש, אחת הסיבות לעריכת המחקר היא הגל הגובר של תנועות טרנספוביות בשנים האחרונות: "יש הפצה רחבה של נתונים לא נכונים ושקרים. המחקר הזה מראה מה באמת קורה לאנשים שעוברים תהליכי התאמה מגדרית".
ממצא חשוב נוסף: 94.2% מהמטופלים שעזבו את המרפאה המשיכו את הטיפול אצל רופאי המשפחה או במסגרת הקהילה. הגורמים שנמצאו קשורים לחרטה כוללים היעדר תמיכה משפחתית, מגורים מחוץ לאזור תל אביב, לחץ חברתי או משפחתי, טראומה לא מעובדת וקשיים כלכליים.
המחקר התמקד במבוגרים, אך יעיש מתייחסת גם לטיפול בילדים ובנוער: "בדרך כלל לא מתחילים טיפול הורמונלי לפני תחילת גיל ההתבגרות, כי אז מופיעים הסימנים החיצוניים שמבדילים בין בנים לבנות", היא אומרת. "בגיל ההתבגרות יש יותר רצון להתחיל טיפול, כדי לעצור את השינויים הגופניים, ובשלב הזה אנחנו ממליצים בדרך כלל על 'בלוקרים' – תרופות שמעכבות את ההתבגרות לשנה-שנתיים ונותנות לילדים זמן להחליט, בלי הלחץ של הגוף שמשתנה".
"הטיפול בבלוקרים הפיך לחלוטין", מדגישה ד"ר יעיש. "אם הילד מחליט שזה לא מתאים לו – הכול חוזר לקדמותו. מפסיקים את הבלוקרים, וההתבגרות נמשכת באופן טבעי, לפי המין שיוחס בלידה. כל הדיבור על 'טיפולים בלתי הפיכים ומסרסים' פשוט לא נכונים. זה פייק ניוז שקשה לשבור".
יעיש מתייחסת גם לשיעורי האובדנות הגבוהים יחסית בקרב הקהילה הטרנסית ומדגישה את תפקידה הקריטי של התמיכה של המשפחה: "ככל שהתמיכה הזאת רחבה יותר, כך הטיפול מצליח יותר ושיעורי האובדנות יורדים באופן ניכר. רואים את זה בצורה חד-משמעית".
לפי מחקרים, עד 80% מבנות ובני הקהילה הטרנסית חווים מחשבות אובדניות, ושיעור האובדנות עצמו מגיע לכ-40%. "הם לא מתאבדים בגלל שהם טרנסים", מבהירה יעיש, "הם מתאבדים בגלל קונסטלציות חיים קשות – אלימות, דחייה, טראומות. ככל שדוחים את תחילת הטיפול ההורמונלי, כך גדל שיעור האובדנות".
לדבריה, חשוב להבין שלהיות טרנס זה לא "טרנד". "האנשים האלה עוברים חיים מורכבים וקשים מאוד. אף אחד לא בוחר בהם סתם כך. רוב הסיפורים שאנחנו שומעים, מילדות ועד גיל 70+, מתחילים כבר בילדות – זו לא גחמה חולפת".
"פשוט אפשרתי לה ללבוש שמלות"
השינוי החיצוני התחיל אצל יהלי כשנשארו בבית כמה שמלות של קרובת משפחה, והיא התעקשה ללבוש אותן. "יהלי נקשרה אליהן מאוד והתחילה לצאת איתן החוצה", מספרת טל. "בהתחלה זה קצת היה קשה, וניסיתי לשכנע, אבל כשראיתי שהיא ברורה מאוד בבקשה שלה, פשוט אפשרתי לה ללבוש את השמלות".
טל מספרת שגם הצוות בגן קיבל מהם הנחיות ברורות. "הבהרנו את עצמנו בצורה מאוד ברורה שזה מה שקורה, זה מה שהם צריכים לכבד. אפילו הבאנו איתנו מידע והסברנו שאם יש תור של בנים ותור של בנות, שמים אותה בתור של הבנות". הילדים בגן היו קטנים, אבל היו מקרים של סקרנות. "ילד אחד ניסה להכניס אותה לשירותים ולבדוק מה קורה שם", היא מספרת. "זה ילד בן 4 – הסקרנות מאוד לגיטימית, אבל הפגיעה האישית שלי בתור אימא כשהבת שלי חוותה את זה, זה ממש לא נעים".
בכיתה א' לא הסתדרה יהלי והעבירו אותה לכיתה תקשורתית, לאחר שאובחנה על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה. "שם ראיתי את הילדה פורחת באמת", אומרת טל בסיפוק. "המגדר הוא לא אישיו, האוטיזם הוא לא אישיו. יש לנו ילדה מדהימה שמרגישה נורמטיבית לגמרי".
כיום, כשהיא כבר בכיתה ג', רק הצוות החינוכי יודע על העבר של יהלי. "הילדים בכיתה לא יודעים שיהלי הייתה פעם בן. זאת הבקשה שלה שלא יידעו, ואנחנו מכבדים אותה. אני חושבת שעדיין הרבה דברים לא ברורים לה, בכל זאת היא רק בת 8 וחצי".
יהלי כבר חושבת על העתיד, ושואלת שאלות מורכבות לגילה. "כבר לפני ארבע שנים היא התחילה לשאול, 'אימא, גם לי יגדל חזה כמו שלך?'", מספרת טל. "אמרתי לה שאפשר לעשות הכול. גם אם אין לך רחם ולא תוכלי לשאת ילד בבטן, תוכלי לאמץ, ויש עוד דרכים. אני אומרת לה שיש אופציות להכול, כי יש אופציות להכול. היא שווה בין שווים, והיא תקבל את הכול".
המשפחה המורחבת קיבלה את השינוי בהבנה, אך היו גם קשיים. "הקושי הכי גדול התחיל במעגל הכי קרוב. לאבא שלי ז"ל היה קשה מאוד לקבל את זה בהתחלה, אבל בסופו של דבר הוא קיבל את זה באהבה גדולה", משתפת טל. "אבל לא היה לו יותר מדי זמן ליהנות עם יהלי. הוא נפטר לפני יותר משנתיים וחצי".
מה את עונה למי ששואלים אם יהלי לא צעירה מדי להחלטות כאלה?
"אלה גם היו השאלות שלי, עד שבדקתי וקיבלתי הרבה מידע. גם אם היא תרצה לחזור להיות בן – אני נותנת מרחב ביטוי. אני לא משנה אותה, אני לא מכריחה אותה. אני נותנת לה להיות, וזה הדבר שצריך לתת לילדים האלה. לפי מחקרים שיעור הילדים שמתחרטים נמוך מאוד. השיעור הגדול באמת הוא של התאבדויות בקרב ילדים טרנסג'נדרים, שלא מקבלים אותם. אני לא רוצה שהבת שלי תהיה בסטטיסטיקה הזאת. לי יש ילדה בריאה ושמחה, וככה אני רוצה שזה יישאר".
מיום שמלאו ליהלי 3 וחצי, טל ובעלה חברים ב"ברית הלביאות", עמותה הפועלת למען ילדים ונוער טרנסג'נדרים ומגווני מגדר ברחבי הארץ. העמותה מאגדת כ-450 משפחות מכל רחבי הארץ ופועלת כבר כמעט תשע שנים. אנשיה מנהלים קהילה תומכת להורים וחולקים ידע מעשי בנושאים כמו התמודדות עם קופות החולים, שינוי הפרטים בתעודת הזהות, מציאת שירותים מתאימים וארגון אירועים והרצאות. כלפי חוץ פועלת העמותה מול משרדי הממשלה והכנסת כדי לשמור על זכויות הילדים הטרנסים.
"הקשר לברית הלביאות נעשה דרך הרשתות החברתיות", מספרת טל. "בחור בשם אורון, טרנסג'נדר, סיפר לי עליה. ישר התחברתי עם אורית מנהלת הקהילה. השיחות איתה ארוכות וטובות. העמותה הזאת היא הצלה לכל ההורים שהילדים שלהם עם דיספוריה מגדרית".
"יהלי היא ילדה מדהימה, רגישה וחכמה מאוד", מסכמת טל. "היא הלב שלנו, אנחנו מאוהבים בה בצורה שבאמת אי אפשר להסביר. יש לנו עוד מסע ארוך, אבל אני מרגישה בטוחה לגמרי. נתמוך בה בכל מה שהיא תרצה – בלוקרים, הורמונים בהמשך וניתוח מלא להתאמה מגדרית, כמובן בצורה מבוקרת ואחראית, עם הגורמים שצריך. אהבה זאת אהבה, לא צריכים לבדוק לאנשים בתחתונים".
"אני רוצה שם של בן"
איתמר (שם בדוי), בן 10 מעיר גדולה במרכז הארץ, עבר מסע של שש שנים עד שהפך להיות הבן שתמיד היה. "כבר מגיל שנתיים זה היה ברור", מספרת אימו חן (שם בדוי). "הוא לא היה מוכן ללבוש שום דבר שיש בו ורוד. חיפשתי לו בגדים בצבעים אחרים – חום, לבן, כל מיני צבעים – אבל עדיין לא בהכרח של בנים. די מהר שמתי לב שזה לא עוזר, ואת כל הבגדים שקניתי, שהיו של בנות, פשוט העברתי לחברה שלי. אפילו אם היה סרט קטן בשרוול או איזה איור עם פס ורוד, הוא לא היה מוכן ללבוש את זה".
בבית היו הרבה בנות, וכל המשחקים היו פתוחים לפניו, ואיתמר נמשך באופן טבעי למשחקים המוגדרים "של בנים". "ההעדפות שלו היו די ברורות לכיוון של מכוניות ומסוקים וכלי תחבורה", מסבירה האם. "גם בגן הוא הלך לשחק רק עם הבנים. החבורה שלו, החברים הטובים, היו בנים. איתם הוא הרגיש הכי בנוח".
נקודת המפנה הייתה בגיל 4, כשאיתמר התחיל גן טרום-חובה. "דיברנו על איזה מורה בבית הספר שקוראים לו איתמר, ואז הוא אמר לנו: 'אני רוצה שתקראו לי כמוהו'. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ממש ביטא בקול רם את זה שהוא מרגיש בן". ההורים ניסו להציע חלופות, שמות שקשורים לשמו המקורי, אבל הוא התעקש: "אני רוצה שם של בן".
הרגע המכריע היה במדרגות של הגן, לפני העלייה לכיתה א'. "ישבנו שם, ותדמייני, זה ילד בן 6. שאלתי אותו: 'אתה רוצה שנקרא לך רק איתמר?' הוא אמר 'כן'. 'ושנדבר אליך רק בלשון זכר?' אמר 'כן'. אמרתי לו: 'בסדר, אבל אם תתחרט, תגיד לי'. אמרתי את זה קצת עם דמעות בעיניים, כי הבנתי שזהו. שהוא לא יהיה בת יותר, ושהוא לא בת".
"אלה היו ימים קשים עם הרבה חששות, בעיקר מהחברה", היא מודה. "הייתי משדרת הכול כרגיל, ואז כשהייתי נוסעת באוטו הייתי ובוכה. אפילו עכשיו כשאני מדברת על זה עולות לי דמעות". אבל בסופו של דבר עלה איתמר לכיתה א' ולו שם חדש בתעודת הזהות. "כל ההתייחסות אליו היא כאל בן", מספרת חן. "בבית הספר הוא בן".
"החברים הטובים שלו יודעים את זה, אבל הם מתנהגים אליו כמו אל בן לחלוטין", מספרת חן בחיוך. "הם שוכחים – אפילו ילדים שהיו איתו בגן שואלים אותו אחרי משחק כדורגל, 'איך לא כואב לך שקיבלת כדור בביצים?'". נקודת מפנה נוספת הייתה כשהמשפחה גילתה את עמותת ברית הלביאות. במפגש הראשון של איתמר עם הקהילה, באירוע יום הולדת עם מתנפחים ומתקנים בגינה ציבורית, הוא גילה שיש עוד ילדים כמוהו. "זה באמת עשה לו תחושה טובה שהוא לא לבד בזה".
כיום איתמר בן 10 והוא כבר מחכה שיצמח לו זקן. "הוא ממש מדמיין את עצמו, אומר לאחיות שלו: 'אני אהיה יותר גבוה ממך כי ההורמונים יעשו אותי גם גבוה'", אומרת חן. המשפחה יודעת שבעתיד יהיו החלטות קשות יותר. "מה שעושים זה קודם כול בלוקרים מגיל 10 עד 13, ואחר כך בגיל 13 ניתן לקבל החלטות יותר משמעותיות", מסבירה האם. "כרגע אנחנו במקום קל. עוד לא עשינו שום הליך רפואי ושום דבר שהוא לא הפיך".
חן מסבירה גם מדוע הם לא חשבו לחכות לגיל 18. "זה בכלל לא עניין של לחכות, כי אלה החיים שלו, זה המגדר שלו, זו הזהות שלו", היא מדגישה: "זה באמת משהו פנימי בזהות שלנו, לא משהו שאפשר לשנות".
"הרבה אנשים מפרגנים לנו מאוד ואומרים 'כל הכבוד שקיבלתם את זה' – אבל אין דבר כזה, אי אפשר אחרת. זה לא משהו שאפשר להילחם בו", היא מוסיפה. את הבחירה שלא להתראיין בגלוי תולה חן רק בדבר אחד: "הפרטיות שלו. הוא בן וזהו. הוא לא רוצה לדבר על זה, הסביבה שלנו מקבלת אותו כמו שהוא – והוא רוצה להיות בן, וזהו".
"היא אהבה לשחק בבובות"
נועה (שם בדוי), נערה מעיר במרכז הארץ, נולדה כזכר, אבל כבר מגיל צעיר הציגה התנהגות שהעידה על זהות מגדרית שונה. "כבר בתור פעוטה ממין זכר, בגיל שנתיים, 3, היא נמשכה יותר לצד של המשחקים של הבנות", מספרת דנה (שם בדוי), אימא של נועה. "היא אהבה יותר לשחק בבובות, ולהתחפש עם חברות שלה. היו לה בעיקר חברות ולא חברים, וכשהיא הייתה הולכת אליהן, הן היו מתחפשות לכל מיני נסיכות".
דנה האם מספרת שגם בבית הסימנים היו ברורים. "היא הייתה מבקשת שאקשור לה חיתולים בתור שמלת סטרפלס, או בתור שיער ארוך על הראש", היא מתארת. "כבר בגיל 3 בפורים היא התחפשה בתחפושות של בנות". ההתמודדות עם האתגרים הפיזיים לא איחרה לבוא, ודנה מציינת: "במקלחות היה לה קשה, כי פתאום היא נחשפה לצד הפיזי שלה. היו גם פעמיים-שלוש שהיא אמרה שהיא רוצה 'לחתוך את זה'. זה היה בגיל 4, 5, אבל אלו היו אפיזודות לא מתמשכות".
בבית הספר היסודי הייתה נועה מוקפת בחבורה של בנות. "בדיעבד הן אלה שנתנו לה את האומץ לצאת. הן שינו לה את השם והתחילו לדבר אליה לפעמים כמו אל בת", מספרת האם. מעט לפני גיל 10 עשתה נועה את הצעד הגדול: "באומץ לא רגיל היא פשוט כינסה אותנו כמשפחה וביקשה מאיתנו שמעכשיו נתחיל לדבר אליה בלשון נקבה". דנה הוסיפה: "אני חייבת לציין שהתמיכה הייתה גדולה מאוד – גם מהצוות בבית הספר, גם מהחברים והחברות, גם מההורים. מאוד לא מובן מאליו, ומאוד עוזר".
"השינוי בשם היה מינורי", מתארת דנה את הצעדים הבאים. "עשינו מהפך בארון, קנינו בגדים של בנות, היא האריכה שיער ועשתה עגילים". לאחר שנתיים הוחלף השם גם בתעודת הזהות – אבל המין עדיין לא עודכן. לאחר מכן פנו ההורים לעזרה מקצועית: "פנינו למרפאה להתאמה מגדרית בשיבא, והם עשו לה כל מיני בדיקות. ברגע שהם נתנו אישור שמתחילה ההתבגרות, היא התחילה לקבל בלוקרים, כדי שלא יהיו סממנים חיצוניים של גבריות".
לגבי העתיד, המשפחה מתכוננת לאפשרויות השונות. בני המשפחה החליטו שלא לחשוף את זהותה כדי להגן עליה. "היא התחילה את השינוי בגיל כל כך צעיר, אז מי שלא מכיר אותה לא יודע כלום, ואנחנו מעדיפים שזה יישאר ככה", מסבירה אימה.
"הוא לא היה טום בוי קלסי"
עד לפני שנה גיל (שם בדוי), בן 14 ממרכז הארץ, היה בת. היום הוא נער עם שיער קצר, שיודע בבירור מי הוא ומה הוא רוצה להיות. דור (שם בדוי) אביו, סיפר על רגע אחד שבו פנה הילד בן ה-13 אליו ולאשתו וביקש מהם שיפנו אליו בלשון זכר. "לא אגיד שזה לגמרי נפל עלינו, כי היו סימנים שלא ידענו לפרש", מספר האב דור. "במשך שנים היה לו שיער קצר. החזות שלו, למרות הפנים העדינות, תמיד עברה כנערית ולא דווקא כנשית". אבל דור מדגיש שלא היה דבר שהצביע בבירור על הכיוון הזה. "הוא לא היה טום בוי במובן הקלסי. זו לא ילדה ששיחקה עם מכוניות. הוא בחור עדין, הוא לא הולך מכות עם אף אחד, מודל הגבריות שלו זה לא מה שאני הייתי חושב שהוא מודל גבריות".
גיל הוא הבכור במשפחה, ולו שתי אחיות, בנות 12 ו-6. האחות האמצעית אוטיסטית ועם אבחנות נוספות, מה שמחייב השקעת תשומת לב רבה בה. "לכן גיל הקטן תמיד היה די עצמאי", מסביר דור. הרגע שבו יצא גיל מהארון היה אחרי תקופה שבה הרגישה המשפחה שקשה לו. "הוא היה בטיפול פסיכולוגי וירד בלימודים. ואז פנה אלינו עם הבקשה הזאת", הוא מוסיף. האב משחזר את רגע היציאה של גיל מהארון, ומתאר בעיקר הפתעה. "אצל גיל זה נורא ברור. הוא אמר שהוא רוצה להפוך לבן, ממש ככה". לאחר ההלם הראשוני פנו ההורים לפעולה מיידית. "דווקא בגלל התהליך שעברנו עם אחותו בנוגע לאבחון האוטיזם, פעלנו על פי נוהל. כשאתה מבין שיש משהו שאתה לא מבין אותו, אתה מחפש איש מקצוע שיעזור לך", מסביר דור.
הפגישה עם פסיכולוגית שמתמחה בתחום הייתה מכרעת. "אחרי דקה בערך היא אמרה לנו: תקשיבו, זה זה. זה לא משהו שמשתנה, זה לא משהו שזז, אתם יכולים לקבל את זה או שאתם יכולים להילחם בו ולמרר לו את החיים – אבל זה לא יהפוך אותו להיות פחות טרנס", מספר דור. "זה משהו מולד, והמדע טוען שזה ביולוגי. אם לא תקבלו את זה – אתם תאמללו את הילד".
מה שהפתיע את המשפחה היה התגובה החיובית מהסביבה. "לא יודע כמה הסיפור הזה מייצג, אבל אצלנו התגובה הייתה מדהימה. ההורים שלי, ההורים של אשתי, בבית הספר, כל הסביבה – כולם היו חיוביים. גם במשפחה המורחבת, וגם בבית הספר, השינוי התקבל באופן טבעי לחלוטין".
"לא נתקלנו בתגובות שליליות כלל", מתגאה האב. "זה בדיוק מה שחשבתי שיקרה ולא קרה. לילדים פשוט לא אכפת. הוא היה בת, עכשיו הוא בן – מה יש להתעסק עם זה?" מבחינת הלבוש לא חל שינוי דרמטי – גיל תמיד העדיף טישרט וטרנינג.
"הוא רוצה להתחיל הורמונים, והגענו לידי מסקנה שנכון לעשות כרגע שימור פוריות כדי לשמור את האפשרות של ילדים בעתיד", מספר דור. "זה לא הזמן הכי טוב לקחת ביציות, מעדיפים לקחת אותן מאוחר יותר, אבל מכיוון שמאוד דחוף לו לעשות את המעבר המגדרי, אנחנו עושים את זה עכשיו", הוא מציין ומוסיף כי בהמשך הם מתכננים להתחיל טיפול בהורמונים שיעמיקו את הקול ויפתחו לגיל מאפיינים זכריים. למרות התמיכה שהם זוכים לה עדיין יש לבני המשפחה חששות לגבי העתיד. "תמיד אני שואל את עצמי איך הוא יסתדר, אבל אני די אופטימי. זאת קהילה שגדלה, ואנשים מבינים ומקבלים".
כשדור נשאל אם הוא חושש שגיל יתחרט בעתיד על הצעדים שנקטו, התשובה שלו נחרצת: "אין שום סיכוי. זו לא חולצה, זה זהות". מעבר לכך, חשוב לו להעביר מסר להורים אחרים באותו מצב: "כל הורה רוצה ילד מאושר ובריא. שיהיה בן, שיהיה בת, שיהיה מה שהוא רוצה. אני רואה מה קורה כשלא מקבלים את זה – אנשים מתאבדים או מתמודדים עם קשיי נפש. מה יש לי להביא את הבן שלי לשם?"
היום, אחרי שנה, גיל נמצא במה שאביו מגדיר "תקופת פריחה". הוא משתפר בלימודים, יוצר קשרים חברתיים, ובעיקר – מאושר ממי שהוא. "הפתרון היה פשוט – לא להילחם בזה. כל מה שהוא רוצה זה שיקבלו אותו, זה הכול". גיל ומשפחתו עומדים בקשר עם קבוצת תמיכה להורים של ילדים טרנסים, וגיל עצמו חבר באיג"י (ארגון הנוער הגאה בישראל), שם הוא מכיר צעירים טרנסים נוספים.
השמות בכתבה שונו לשם שמירה על פרטיות המשפחות.