אני תופס את ע' (38) פורק ארגזים בביתו החדש שבנירים – הקיבוץ הראשון שחדרו אליו מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר. שנה ותשעה חודשים חלפו מאז עזב את המקום כמעט בלי כלום, עלה לאוטובוס עם בת זוגו ובן דודו ונשלח למלון המלך שלמה באילת, הרחק מהתופת שהתרחש מטרים ספורים מחדר השינה שלו.
בבוקר המתקפה התבצרו בממ"ד ע' ובת זוגו. איתם היו גם בן דודו שהתארח ללילה, ואחותו ובעלה שישנו בדירה סמוכה של שכן שנסע לחו"ל. מחוץ לדלת נשמעו יריות, ניפוץ זכוכיות וצעקות בערבית – המחבלים כבר היו בפנים. "הם הסתובבו בבית כאילו הוא שלהם", הוא משחזר בריאיון למגזין N12. "אפילו הכינו לעצמם קפה על השיש".
בשלב מסוים ניסו המחבלים לפתוח את דלת הממ"ד, אבל ע' ובן דודו אחזו בידית בכל כוחם מהצד השני, מתפללים שיצליחו להתנגד. "זו תחושת חוסר אונים שלא עוזבת אותי", הוא משתף. "אני לא יודע למה הם ויתרו – למה לא ירו דרך הדלת או שרפו את הבית". אחרים בקיבוץ לא זכו לאותו "חסד" מקרי: יגב בוכשטב ז"ל ורימון קירשט, חבריו לטיולים עם הכלבים, נחטפו לעזה. שכניו, האב דורון מאיר ובתו מור, נרצחו. והסיוע שחיכה לו? לא הגיע.
"חשבנו שהצבא יגיע בתוך דקות", מספר ע'. את עומק השבר קשה לתאר – במיוחד עבור מי ששירת במשך שנים בגדוד המילואים של החטיבה הדרומית של אוגדת עזה, חלק מאותה אוגדה שקרסה באותו היום ובמשך שעות לא הצליחה לתת לכוחות תמונת מצב.
אחרי כעשר שעות בממ"ד, ומסביבם עדיין קולות ירי ופיצוצים, חולצו ע' ובני משפחתו בידי כוחות שהגיעו סוף-סוף לקיבוץ. חמישה מחברי נירים נרצחו ועוד חמישה נחטפו. שניים מהם נרצחו בשבי. מפקד החטיבה הדרומית אל"ם אסף חממי ז"ל, שהיה הראשון שהגיע לקיבוץ נירים, נפל בקרב עם שניים מלוחמי החפ"ק שלו, סמ"ר תומר יעקב אחימס וסמל קיריל ברודסקי ז"ל, והשלושה נחטפו לעזה: חממי עדיין מוגדר חלל חטוף בידי חמאס.
בחודשים שאחרי התופת נדד ע' בין אילת לתל אביב, אבל לא מצא שקט. המחשבות ליוו אותו לכל מקום, והוא הבין שבשביל לחזור לעוטף – באמת לחזור – הוא זקוק לתיקון. כשהגיע לידיו קול קורא להקמת לוט"ר עוטף עזה, יחידת התערבות חדשה ללוחמה בטרור שמושתתת על לוחמי מילואים תושבי האזור, הכול התחבר.
זו אחת התובנות המרכזיות שעלו מהתחקירים הראשוניים בשטח: הצורך בכוח תגובה מהיר, מקומי, שמכיר את השטח, צומח מתוך הקהילה עצמה ויודע להגיע ראשון – לא אחרי האירוע, אלא במהלכו. "אני מקווה שזה לא יקרה שוב", הוא אומר. "אבל אם כן – הפעם זה יהיה בתנאים הנכונים. לא מהצד של הדלת, אלא מהצד של הלוחמים".
אנחנו משוחחים ימים ספורים אחרי החלטת הממשלה להסיר את המניעה הביטחונית לחזרת התושבים לעוטף עזה, כשצלקות הטבח עדיין לא הגלידו והמלחמה נמשכת. רק השבוע קיבל האזור תזכורת נוספת למצב הנפיץ: פצצת מרגמה התפוצצה בשכונת הצעירים בנירים – אותה שכונה שנפגעה קשות במתקפת הטרור ועדיין בתהליכי שיקום ובנייה מחדש. ההחלטה של הממשלה להפסיק החודש את מימון הפינוי לרוב תושבי העוטף, בטענה שכבר אין מניעה ביטחונית, עוררה ביקורת רבה מצד תושבים רבים.
1,300 ניגשו, 120 התקבלו
תהליך ההקמה של לוט"ר עוטף עזה יצא לדרך במרץ אשתקד, ביוזמתו ובפיקודו של סא"ל (במיל') א' – בן 40, תושב המרכז שמתכנן לעבור לדרום, ובחייו האזרחיים עוסק בניהול פרויקטים. בעברו שירת בסיירת צנחנים ושימש קצין בדובדבן, ואת רוב שירות המילואים שלו עשה באוגדת אזור יהודה ושומרון. את המלחמה החל בכלל בשטחים, אך בדצמבר כבר לחם כתף אל כתף עם הצנחנים בח'אן יונס.
שם, בשטח, קיבל הצעה מסגן מפקד אוגדת עזה: לבנות יחידת תגובה מהירה (ית"ם) – או בשמה האחר, יחידת התערבות – שתיתן מענה מהיר לכל פיגוע בגזרת העוטף. "זו הייתה הזדמנות לעבור מתגובה למה שכבר קרה – לבנייה של משהו שימנע את האירוע הבא", הוא אומר. א' הסכים להיכנס לרשימת המועמדים, וכעבור זמן לא רב גם נבחר.
כ-1,300 משרתי מילואים ביקשו להצטרף ליחידה החדשה, אך רק 120 נבחרו לבסוף. כולם לוחמים מנוסים – יוצאי יחידות חי"ר ויחידות מיוחדות, מדובדבן ועד שייטת 13, ורבים מהם תושבי העוטף. חלקם נלחמו על הבית באותה שבת ארורה, כמעט כולם השתתפו בלחימה בעזה וחלקם גם בלבנון.
יש משהו מעורר השתאות ואולי אף תמיהה בלוחמי לוט"ר עוטף עזה – אלה שהופקרו להילחם לבדם בגבורה על חייהם ובוחרים לתת את חלקם במלאכת התקומה דווקא במסגרת יחידה בצה"ל. "זה מופלא ומורכב בעת ובעונה אחת", מתאר סא"ל (במיל') א'. "האנשים פה הם כאלה שחלקם חוו את 7 באוקטובר על בשרם, והעובדה שהם בוחרים לשרת איתנו ביחידה היא גם בעיניהם, וגם בעיני הקהילה שצמחו בה, איזשהו תיקון. חוץ מהייעוד המבצעי המקצועי של היחידה, אפשר להגיד שהיחידה גם נועדה בהרבה מובנים להיות גורם משקם אמון בין הצבא ובין התושבים".
זיכרונות טראומטיים
ביישובי העוטף קצרו בחודש שעבר את החיטה שזרעו בתחילת השנה – עוד שנה שמתגוררים בה באזור מלחמה. הרקטות עדיין "מטפטפות", ומסוקי הקרב והמאגים בעזה נשמעים היטב בזמן שהם מעבדים את השדות עד התלם האחרון. לפסקול הקבוע של הגבול מצטרפים לעיתים גם מראות וקולות מתוך שטחנו: תרגולות, ירי, לוחמים – כאלה שעלולים להציף זיכרונות טראומטיים, אך גם כאלה שאין מנוס מקיומם.
הפעם, הלוחמים הנעים בין הבתים הם שלנו. הם מתקדמים בתרגולת מבצעית בין השבילים של קיבוץ רעים, חמושים ומצוידים מכף רגל ועד ראש. ה"מחבלים" המדומים מסתתרים בשיחים, מתבצרים בגן הילדים, מנהלים קרבות ירי עם הצוותים. הקולות בקשר, הריצות, המבטים הדרוכים – הכול מחזיר ברגע לזוועה שאי אפשר לשכוח.
"אנחנו מנסים להיות מאוד רגישים", מסביר ע'. "לא לצעוק צעקות חזקות, לא לעשות הדמיה של ירי ולא לשקשק נשקים. אנחנו עושים את התרגילים בלי לגרום לטריגרים לאנשים. התרגילים שעשינו ברעים היו בתקופה שעוד לא כולם חזרו לשם, אז הייתה לנו שכונה פנויה יחסית לעבוד בה".
בסיס האם של היחידה הוקם באחד ממחנות צה"ל במרכז הגזרה. ציוד הלחימה האישי והמחלקתי מאוחסן ברכבי סוואנה ערוכים ליציאה מיידית ולכל לוחם מחכים תא אישי עם הנשק שלו, וסט לחימה, מדים ונעליים – הכול מוכן כך שבשעת קריאה לא יתעכבו אפילו שנייה. במקרה של אירוע ביטחוני יגיעו הלוחמים לנקודות המפגש שנקבעו מראש או בזמן אמת – ומשם יזנקו אל הזירה.
"היחידה מבינה שהרלוונטיות שלה תהיה בהנחה שהיא תגיע כמה שיותר מהר לנקודת האירוע, תקבל אחריות ותוביל את נטרול היום ואת השבת המצב לקדמותו", מסביר המפקד. "את זה אנחנו עושים על בסיס פריסת האנשים בצורה גיאוגרפית שמכסה את כל שטח האוגדה, ונקודת ההצטיידות והשילוח של היחידה נמצאת במיקום שמאפשר הגעה מהירה לכל אחת מהנקודות".
"היערכות לחוליות בודדות"
תנאי הסף ללוט"ר עוטף עזה היו נוקשים במיוחד: רק מי שהוסמך לרובאי 07 ומעלה או שירת ביחידת משטרה מובחרת היה יכול להגיש את מועמדותו. עדיפות ניתנה ליוצאי היחידות המיוחדות, והקריטריון המרכזי והבלתי מתפשר היה מגורים בדרום – ובפרט במרחב עוטף עזה.
לאחר בחירה קפדנית של לוחמים ומפקדים החל תהליך הכשרה ארוך ומעמיק שנמשך כשנה בליווי מדריכים וקצינים מבית הספר ללוט"ר שבמתקן אדם. הלוחמים תרגלו מגוון תרחישים מבצעיים, החל בלחימה בשטח בנוי ופתוח, עבור בקרבות פנים-יישוביים וכלה בירי סלקטיבי ותגובות לאירועים מורכבים. את המסע הזה חתמו באימון מסכם שכלל התארגנות חפוזה עם שחר, טיסה במסוקים בשמי העוטף ותרגול של תרחישים שכבר אינם דמיוניים: חטיפת אזרחים, חדירה ליישוב וקרבות בשטח אזרחי.
"אנחנו פחות מתמקדים בתרחיש אחד גדול כמו זה של 7 באוקטובר", מסביר סא"ל (במיל') א'. "אנחנו מבינים שהתרחיש הזה יכול לפגוש אותנו שוב, אבל לא באותו קנה מידה, אלא בצורת חדירה ליישוב על ידי חוליות בודדות או אפילו יחידים. ההיסטוריה במרחב הזה חוזרת על עצמה, ואנחנו צריכים להיות מוכנים גם למה שכבר חווינו וגם למה שעוד עלול לבוא".
בתרחיש של חדירת חוליית מחבלים ליישוב והשתלטות על בית או גן ילדים, כיתת הכוננות המקומית תהיה הראשונה שתגיב, ואחריה יגיעו הכוחות הסדירים שתופסים קו בגזרה. בשלב הזה יצטרפו לוחמי לוט"ר עוטף עזה, יסייעו בבידוד הזירה, ינסו למנוע החרפה של המצב ויכינו תוכנית פריצה. במצב קיצון, הלוחמים מאומנים גם לפרוץ פנימה ולסיים אירוע בני ערובה.
זו בדיוק אחת המשימות המרכזיות שמוטלות על יחידות התערבות – סדירות כמו סיירות החי"ר, חטיבת הקומנדו ועוקץ, או במילואים, כמו לוט"ר עוטף עזה. תפקידן להחזיק את השטח, לייצב את המצב ולמנוע הרעה עד להגעת אחת מיחידות ההשתלטות הלאומיות, ובהן הימ"מ, סיירת מטכ"ל, שייטת 13, שלדג או יחידת מצדה של השב"ס. במקרים חריגים, כמו באילת, גם יחידת המילואים המקומית – לוט"ר אילת – מוגדרת כוח השתלטות מלא, בשל המרחק והצורך במענה מיידי.
"זו סגירת מעגל מוזרה"
לצד לוחמים כמו ע', שמתגוררים כמה מאות מטרים מרצועת עזה, משרתים בלוט"ר גם מי שהמרחק הגיאוגרפי לא הקהה אצלם את תחושת הדחיפות. א', בן 45, עורך דין תושב עומר שליד באר שבע, נשוי ואב לשלושה, הגיש בקשה להצטרף ללוט"ר אחרי שכבר השתחרר מהמילואים. עד גיל 40 שירת בהנדסה קרבית, וכבר לא תכנן לחזור. אבל אז הגיע 7 באוקטובר. "הרגשתי שאני לא יכול לשבת בצד כשהכול קורה", הוא מספר. "גם אם אני לא גר בעוטף – זה יכול לקרות גם כאן. ייקח להם כמה דקות יותר להגיע, אבל זה אותו תרחיש בדיוק".
בתוך ימים ספורים הוא חזר לצוות ההנדסה הקרבית ששירת בו בסדיר, והשתתף בכמה סבבים של לחימה – בעזה וגם בלבנון: "הבנתי שאני עדיין כשיר, עדיין מסוגל, ועדיין נחוץ. לא היה אפשר להישאר בבית". דרך חבר שמפקד על אחת מהפלגות ביחידה הוא שמע על לוט"ר העוטף, והמחשבה שדווקא מתוך היישובים עצמם יקום כוח לוחם נתפסה בעיניו כצו השעה. "אמרתי לעצמי שאם אני עוזר למנוע את 7 באוקטובר הבא, אז אני מגן גם על הבית שלי, לא רק על שלהם".
הוא עבר את ההכשרה הארוכה, ובראשו תובנה שמלווה את רוב חברי היחידה: זו לא יחידה תיאורטית. זה כוח מבצעי שמתרגל תרחישים שקרו, בבתים אמיתיים, ליד תושבים שחוו את הגיהינום. "האימונים כאן הם כמו הדבר האמיתי, כי הם מתקיימים בדיוק איפה שזה קרה. אתה רואה בעיניים בתים שרופים, במקומות שעדיין לא שוקמו לגמרי, ומולך תושבים שראו את הזוועות. אין פה מרחק בין תיאוריה למציאות".
בטקס הסיום הקרבי שהתקיים בחניון רעים, במתחם הזיכרון לנרצחי פסטיבל נובה, קיבלו הלוחמים תג של סמל היחידה. הלוחם הצעיר ביותר ביחידה הוא בן 23 שסיים לא מזמן את השירות הסדיר, והמבוגר ביותר – בן 45. ביניהם חבורה של אנשים שבחרו לא רק לשוב הביתה, אלא גם להיות אלה שמבטיחים שהבית הזה יהיה מוגן באמת. "זו סגירת מעגל מוזרה", מודה ע'. "פעם הייתי התושב הנצור בממ"ד שמחלצים אותו, והיום אני הלוחם שמתרגל חילוץ תושבים ולחימה במחבלים. ההרגשה היא שזה צעד בכיוון הנכון".
"לחימה בסכנת חיים"
המוכנות המבצעית, מדגיש א', היא לא סיסמה – אלא מציאות יום-יומית שמשליכה על כל ההתנהלות האישית והמקצועית. "אני יכול לשבת באולם בית המשפט בחליפה ועניבה, אבל ברגע שקיבלתי וואטסאפ עם קריאה – אני עוזב את הלקוח עם הקלסרים כמו שהם, ובתוך דקות בודדות אני כבר ביחידה, ומיד לאחר מכן בתוך אירוע לחימה, בסכנת חיים ממשית. זה שונה מכל שירות מילואים שהכרתי. אין התחיילות, אין המתנות, אין זמן לעכל. יש קריאה ואתה יוצא".
למרות הקושי, ולמרות המשפחה שנשארת מאחור בכל פעם מחדש, הוא לא מתחרט לרגע. "רוב החברים שלי שלא עושים מילואים מאוד הופתעו. אלה שעדיין עושים מילואים, אנחנו כולנו סוג של רקמה אנושית אחת, כולם מבינים במה מדובר וכולם מבינים את הצורך. אבל כן יש הרמות גבה – מה אתה צריך בכלל? למה אתה צריך את זה בגיל הזה? זה מסוכן, יש לך משפחה, יש לך קריירה, יש לך ילדים. אבל רובנו קיבלנו החלטה שכל עוד אנחנו יכולים – אנחנו עושים את זה, כי אין ברירה".
אבל בעוטף, במיוחד אצל מי שחווה את הטבח מקרוב, השאלות קשות יותר – ולעיתים הטון. "יש כאלה שאומרים בציניות: 'עכשיו באים?'", מודה ע'. "אני בעצמי שותף לתחושה הזאת. ובכל זאת, ברוב המקרים, גם הציניקנים ביותר שמחים מאוד ומפרגנים. זה מעורר כמובן את התחושה של 'למה זה לא היה כבר קודם', אבל לא באמת נתקלתי בתגובה שלילית".
כשהוא מדבר עם החברים בקיבוץ – אלה שהיו איתו בממ"ד או איבדו בני משפחה – התגובות חלוקות עוד יותר. "זה התחלק בין 'מה אתה צריך את זה עכשיו, אחרי כל מה שעברת? למה להכניס את עצמך שוב להרפתקאות כאלה?' ובין הערכה אמיתית", מספר ע'. "אבל כשאני מסביר – זה ברור והגיוני לכולם. הם מבינים. אימא שלי עדיין דואגת, כמובן, אבל גם מאוד גאה. היא באה לטקס חשיפת היחידה והייתה המעודדת הכי בולטת בקהל".
ע' לא מתבלבל במילים כשהוא מדבר על האמון שנשבר. "אני מאמין שיש כאן פוטנציאל אדיר, אבל הכול תלוי בבנייה של היחידה – איך נפתח את היכולות של האנשים המעולים שיש פה ואיך נוכיח שאפשר לסמוך עלינו". בעיניו, הדרך היחידה להחזיר את האמון היא להרוויח אותו במעשים. "אנחנו צריכים לגרום לאנשים לסמוך עלינו מחדש – וגם לעצמנו, שנדע באמת שאנחנו מסוגלים לתת מענה. רק אז נוכל להיות חלק אמיתי מהמרקם של העוטף. לא כוח חיצוני אלא חלק בלתי נפרד מהקהילה שאנחנו באים להגן עליה".
המורכבות הזו, שבין משבר האמון לרצון לתקן, אינה נעלמת גם מעיניו של מפקד היחידה, סא"ל (במיל') א'. "גם אני, בעיקר בתחילת המלחמה, חשתי בושה וחוסר נעימות להסתובב במדים ביישובים, מתוך תחושת כישלון", הוא מודה. "אבל דווקא מתוך התחושה הזאת קמה היחידה. בסופו של דבר הייעוד שלה הוא לא רק תגובה מבצעית – אלא גם ניסיון אמיתי לשקם את האמון בין האזרחים למערכת, לבנות מחדש את תחושת הביטחון, וזה אולי הדבר הכי חשוב שאנחנו עושים כאן".
"תמצית הסיפור של המדינה"
מפקד היחידה רואה בלוט"ר עוטף עזה הרבה מעבר ליחידת מילואים. "זו תחושת שליחות אדירה, ממש ברמה של שליחות לאומית", אומר א'. "ככל שהיחידה תצדיק את הקמתה ותהפוך לכוח שמגן באמת על המרחב, שמחזיר לתושבים את התקווה ואת תחושת הביטחון, כך נוכל לסייע גם בשיקום האמון, בחזרה לשגרה, ובבניית הבתים, הקהילות, והעוטף כולו. זה משהו שחונכתי עליו בבית ואני מאמין בו בכל ליבי שנכון לעשות אותו. זו תמצית סיפורה של מדינת ישראל – מחורבן לתקומה".
אף שהיחידה כבר מוגדרת מבצעית, עדיין ארוכה הדרך. בימים אלה מתכננים בלוט"ר עוטף עזה את פרק ההקמה הבא, וכבר מתקבלות פניות חדשות של מועמדים שרוצים להצטרף. הלוחמים מתאמנים באופן שוטף – אימוני כשירות חודשיים, ובין לבין גם תרגילים מקיפים יותר אחת לכמה חודשים. "הלוחמים לומדים את המרחב ואת הגזרה, ובהמשך זה לא יהיה זר להם", מסביר מפקד היחידה בסיומו של יום אימון בקיבוץ מגן.
במקביל נשקלת האפשרות לשלב את היחידה גם בפעילות מבצעית בתוך הרצועה. "היחידה נערכת למצבי קיצון ואנחנו בונים את הכשירות בהתאמה לזה", מבהיר סא"ל (במיל') א'. "אנחנו לא מתיימרים להיות משהו שאנחנו לא. השאיפה הגדולה שלנו היא להיות מעין כוח ימ"מ גזרתי שאמור לתת מענה לכל היישובים".
בזמן שהממשלה מדברת על תוכניות לשיקום ולהחזרה של התושבים למערב הנגב – ע' כבר כאן. מי שגדל בכלל בתל אביב ובחר לבנות חיים דווקא בקיבוץ בעוטף, לא מחכה להבטחות. מבחינתו, זו לא רק בחירה להישאר – זו בחירה להילחם על הבית. "ב-7 באוקטובר לא הייתי חמוש בכלל ולא היה לי כלום חוץ משתי הידיים שלי שיחזיקו חזק את הידית של הממ"ד. תחושת חוסר האונים הייתה מאוד חזקה. היה לי ברור: אני חוזר לעוטף רק אם אהיה במקום שלוקח אחריות על ההגנה של המקום. זה התיקון האישי שלי".
כל הפרטים בכתבה הותרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית