חמישה חודשים עברו מאז שעופר קלדרון חזר מן השבי ורק עכשיו הוא אוזר את האומץ להתראיין. הילדים שלו הם חלק בלתי נפרד מהסיפור: מהרגע קורע הלב שבו המחבלים תלשו אותו מידיהם; המפגש במנהרות שבו לא היה ברור מי ההורה ומי הילד; והרגע שבו הם חזרו הביתה והוא נותר מאחור. גם עכשיו, כשעופר כבר בבית, הפצעים עדיין פתוחים והמעגל עוד לא ממש נסגר. "אני נבגד במדינה שלי, אני אזרח מעולה ונתתי את כל כולי, זה לא נתפס", הוא מודה בכאב.
בנסיעה בדרך לניר עוז מתנגן השיר "קריפ" של רדיוהד. עופר מתחיל לבכות. "הקול שלו גומר אותי", הוא מסביר. "הוא זועק. נשאיר את המשקפיים, שלא יראו דמעות", הוא צוחק. "אני תמיד רואה את הקשת של המנהרה (הצורה של המנהרה), ואת החושך", הוא מוסיף. "זו בעצם התמונה הראשונה שאני תמיד רואה, והיא מלווה אותי כמעט יום-יום. זה לא משהו שנעלם. זה מגיע תמיד מתישהו ביום. התמונה הזאת של הקשת. לפעמים זה מגיע עם סהר, עם הגב של סהר כשהיא הולכת הביתה".
ב-7 באוקטובר משפחת קלדרון מפוזרת בארבעה בתים. גאיה הגדולה היא היחידה שנמצאת מחוץ לקיבוץ בדירה שכורה בתל אביב, רותם בן ה-19 בדירה בניר עוז, הדס האימא בדירה נוספת, ועופר יחד עם סהר בת ה-16 וארז בן ה-12 בביתו.
"אני שומע צעקות בערבית מהרבה כיוונים", הוא משחזר את הרגעים המפחידים בממ"ד שבביתו בניר עוז, שם שהה יחד עם שני ילדיו סהר וארז ב-7.10. "הבנתי שיש פה משהו יותר רציני. ואז בכיתי את הבכי של חיי, כי אני מבין שאין לי מה לעשות. אני עם אקדח דרוך, אבל איך אני שומר על ילדיי במצב הזה?"
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"המחבל רצה להרוג אותי לעיני בני"
עופר, סהר וארז מחליטים לצאת מהחלון, ומסתתרים שעתיים בתוך שיח. "ואז אני שומע את השער של הכרם נפתח", מספר עופר. "בעצם, אני אומר לעצמי, השטן ירד מהשמיים, ממש ככה". בתוך האימה הזו, כשהם מוקפים במחבלים וכמעט חשופים בתוך השיח, ארז נרדם. זהו מנגנון הגנה שמנתק אותו מהמצב הקשה וכך נחסכים ממנו מראות אימים, אבל סהר רואה הכול מקרוב. ואז, הגיע רגע האימה שבו הם מתגלים.
סהר, מהמקום ששימש להם כמחבוא, סיפרה בעבר: "מחבל החליט לעשות מתח ממש ליד השיח. הוא קולט אותי והתחיל לצרוח מלא דברים בערבית לחברים שלו. אבא וארז רצים, ואני לא יכולתי, נרדמו לי הרגליים". וכעת עופר מסביר: "הגענו לכוך, והבנתי שמכאן כבר אין לאן ללכת. ואני אומר לארז 'עוד כמה דקות יראו אותנו, אני מצטער נורא', אני אומר לו, 'אין לי מה לעשות'. להגיד לבן שלך שאין מה לעשות, שהולכים להרוג אותך, מה עובר לו בראש, מה עובר לי בראש, עם כל הדבר הזה שקיים פה?"
ואז מחליט עופר לקבל את ההחלטה שכנראה הצילה את חייו. "ברגע הזה אני פשוט מגיש לאחד הערבים את האקדח שלי, כדי שלא יהרוג אותי ואת ארז", הוא מספר. "מנתקים אותי מארז, מגיע אחד האנשים ואומר לי לרדת לרצפה, הוא רוצה להרוג אותי במקום ליד הבן שלי".
"התחלתי לקפוץ במקום וצעקתי בעברית 'לא עשיתי לכם כלום'. זה מה שהאינסטינקט שלי אמר", שחזר עופר. "זה כנראה שינה פה באנרגיות, אני לא יודע מה קרה שם בדיוק. ואז הגיע 'חייל' ממש גדול, והרים אותי מהצוואר. בו-זמנית מרביצים לי מכות, כל מי שנמצא נתן מכות בכל הגוף".
"ארז פה עומד, רואה שנותנים לאבא שלו מכות, ואני לא יודע מה עבר לו בראש. ברגע הזה יכולתי (להסתכל עליו), אבל אחר כך הם לא הסכימו לי. איש די גדול הרים אותי מהצוואר והתחיל לגרור אותי, אני מנסה להתנגד אבל אני גם מפחד להתנגד שלא יהרגו אותי. אבל מה עם ארז? ומה עם סהר? את סהר אני רואה בזווית העין על טוסטוס, שוכבת בין שני אנשים, מבועתת לגמרי, וארז נשמט - אני לא מצליח לראות אותו. אני מנסה להסתובב והם לא נותנים לי".
נחטפים לעזה
"מבחינתי כולם מתים. אני לא יודע איפה סהר, ארז, רותם והדס. אבל אין זמן להתאבל. אתה בכלל לא מבין מה קורה עם עצמך", משחזר עופר את הדרך לעזה בטנדר, כשמחבל יושב עליו. "כשאתה פתאום נכנס למנהרה, כל הגוף כואב. מובילים אותך לשם ואתה קולט שיש עוד אנשים מניר עוז - אני רואה את עדינה (משה), את נילי (מרגלית), את קופר (עמירם ז"ל ונורית). אני מתחיל לדבר עם אחד החיילים שנחטפו, נמרוד כהן, ואז מפרידים בינינו - הם מחליטים שאני 'קצין גבוה'".
"אני הולך, צולע, במשך שעה וחצי כמעט בתוך המנהרות ומכניסים אותי לתוך כלא-כלא. אני לבד שם בתא, הייתי בלי חולצה, היה נורא קר. ואז מביאים אליי את מתן צנגאוקר", ממשיך עופר. "אני קולט בחור מאוד צעיר. שם מעבירים אותי לג'ימי (פאצ'קו) ולירדן (ביבס). שלושתנו באותו תא משהו כמו שבועיים. שלושה מזרנים שנכנסים שם בלחץ. אין יותר מדי מקום. מאוד מסריח, מאוד מגעיל, אין אוויר".
"פתאום ראינו את הדס בטלוויזיה"
אחרי שלושה שבועות בשבי עופר נלקח למקום אחר ושם הוא פוגש את רימון קירשט ויגב בוכשטב מקיבוץ נירים ושומע מהם דבר מדהים: "היא מספרת שסהר קלדרון הייתה איתה בבית. התחלתי לבכות", הוא סיפר. ברגע הזה הוא מתחנן למחבלים שייקח אותם למקום שבו נמצאת סהר, הוא נסער מאוד. באותו הזמן, השומר שלה ניגש אליה ושואל אותה איך קוראים לאבא שלה. "הוא סימן לי ככה (להסתכל) ולא הבנתי. עברו כמה דקות ואז אבא בא, אני זוכרת שבאת צולע ורזה - הייתי קצת בשוק ואז התחלנו לדבר מלא. ואז שמענו טיל כמה בתים לידינו וכל הבית רעד ואז הורידו אותנו למנהרה". שלוש השעות הללו היו היחידות שבהן עופר לא היה במנהרה בכל תקופת השבי.
וסהר נזכרת באותו מפגש: "זה לראות את אבא שלך במצב שאף פעם לא ראית, במצב שהוא לא רגיל. הרגשתי שאני היא זו שצריכה להיות חזקה. אני רגילה לדמות שלא משנה מה, היא תמיד תתמוך ותהיה, תמיד תגן עליי ושם לא היה את זה כי לא היה מי שיגן - זה שנינו מול חמאס, זה לא שאבא יכול להגן עליי עכשיו. לפני 7.10 בחיים לא ראיתי אותו בוכה". ועופר מסכים: "כן, שם אנחנו לא יכולים להגן, אין שליטה, השליטה לא בידינו בשום דבר. פתאום האבא הזה שנותן מענה לכל דבר, לכולם, חסר אונים בדיוק כמוהם".
בימים הבאים הם מוחזקים במנהרה באזור ח'אן יונס: עופר, סהר, אור יעקב, ספיר כהן ואיתן הורן (שעדיין בשבי), יחד עם בכירי חמאס. עכשיו הם שניהם ביחד אבל אין להם מושג מה עלה בגורלו של ארז, מה עם הדס ומה עם רותם. "התחברתי עם מפקד ח'אן יונס", ממשיך עופר. "רשמתי לו שמות באנגלית והוא אומר לי שארז נמצא בבית חולים למעלה. אנחנו מעבירים לו מסר שאני וסהר בסדר. הוא מבקש כמובן את אבא שיבוא אליו, ואמרו לו שאי אפשר".
"ואז אנחנו עוברים למקום אחר ושם יש גם טלוויזיה. יום אחד אנחנו רואים את הדס בארץ מדברת על אחת הבמות. אני וסהר ממש בכינו, זה היה הזוי - אתה מתחת לאדמה ואתה רואה אותה שם בישראל מדברת. אני לא יודע שרותם חי עד שבועיים לפני שאני יוצא - חלומות על מצבות עם השם שלו, דברים כאלה איומים. אבל באיזשהו מקום בפנים אני אומר לעצמי שהוא חי".
"הערבים מבטיחים לך שאתה הולך, אתה ברשימה, כי אמרו שלא מפרקים משפחות", הוא נזכר בימי העסקה הראשונה, בנובמבר 2023. "ביום חמישי אילנה (גריצ'ווסקי) ושני (גורן) הגיעו ואני שר להן 'הביתה, הביתה' כי אני יודע שאני הולך לצאת ביום חמישי - זהו, הוציאו את הילדים, הוציאו נשים צעירות, עכשיו מבוגרים, זה מה שסיפרו לי הערבים. וזה לא קורה - האחראי של האזור אומר לי שהן הולכות הביתה, ואז אני מבין שאני לא הולך".
"ראיתי בטלוויזיה את ארז וסהר יוצאים החוצה ואני בוכה", משחזר עופר. "ברור שזו הקלה שהילדים יוצאים הביתה. אבל אני בוכה גם על מה שיקרה אחר כך, ואני מבין שאני לא הולך ואני מבין יותר גרוע, שבעצם עכשיו מתחילה המלחמה האמיתית".
הפגישה עם סינוואר והתנאים הקשים
כשהילדים משתחררים עופר נלקח למנהרה שבה נמצא גם ירדן ביבס. עופר לצידו כשמספרים לו על שירי והילדים וכשמצלמים את הסרטון האכזרי, ואז הם גם פוגשים את סינוואר. "הוא עבר במנהרה ודיבר איתנו. זיהיתי אותו מיד. הוא היה עם עוד אחד שהכרתי גם. הוא סחב לו פקס, הוא עובד עם פקס, הרי הכול אנלוגי שם, שלא יזהו אותם כי אי אפשר לצותת לאנלוגי. שאלתי אותו 'מה הולך להיות עכשיו? נגמרו השיחות?' אז הוא אומר - 'המצב הלך טיפה אחורה, סבלנות, עוד חודש ויהיה בסדר'. זה מה שהוא אמר, חודש".
עופר וירדן נפרדים שוב. עכשיו הוא במנהרה עם שגיא דקל חן, דוד קוניו והאחים איתן ויאיר הורן. צה"ל מפציץ את המנהרה שבה הם מוחזקים, ותחת איומי רובים הם יוצאים למקום הבא. "אנחנו בתוך מנהרה צרה של 70 סנטימטר, מזרנים מסודרים אחד אחרי השני, ואנחנו שם שוכבים חודש וחצי-חודשיים כמעט ויש פיצוצים נוראים"
הוא מנסה לתאר את המצב המזוויע בשבי, גם מבחינה פיזית וגם נפשית. "המוות שם שורר כל הזמן", הוא מספר. "הגוף באינסטינקט של מוות, כל הזמן במוות. אי אפשר להתרגל לזה. אתה מת באיזשהו מקום, אבל פיזית אתה חי. נגזרו חייך באות ורגע - כל דבר שעשית לפני כן, הוא לא קיים יותר".
"לא אוכלים כלום, שותים מים מלוחים ל-24 שעות אתה מקבל סג' דק (מעין פיתה). הייתי חותך אותו בחצי, שם חצי בכיס כדי לנשנש מאוחר יותר. אכלתי את זה גרגירים-גרגירים. אתה מרגיש כמו בסיפורי שואה. תנאים סניטריים על הפנים. אתה לא הולך לשירותים, כי אין מה להוציא בכלל. פיפי עשינו בבקבוקים, היה מסריח אימים שם אבל למי אכפת? ירדנו כל אחד מאיתנו 20 קילו פלוס".
בוכים?
"המון. בטח".
בלב? בשקט?
"אני לא (בשקט). המון".
וחברים או שכל אחד לעצמו?
"חברים ולפעמים לא חברים. כל אחד בלחץ שלו. אתה בוכה על החיים שלך, אתה בוכה ואתה אומר 'אני אצא מפה באמת? איך אני אצא מפה - בשקית? משוגע? עצמות? מקלות?'"
גידול עכבישים - וקרם פנינה רוזנבלום
בסיר הלחץ הבלתי נסבל במנהרות, שבו נמצאים חטופים ומחבלים חודשים ארוכים בחללים צפופים, נוצרים גם רגעים סוריאליסטיים. "גידלתי שם עכבישים", מספר עופר. "היו שם המון עכבישים, והחלטתי שאני מגדל אותם. עוזר להם לגדול ולהתרבות. אז הייתי צד להם נמלים ונותן לנקבות שיאכלו".
"יום אחד אני רואה אותו (השובה, מחבל חמאס) מוציא מהתיק שלו בקבוק ורוד עם פקק ירוק שרשום עליו פנינה רוזנבלום. קרם של פנינה רוזנבלום. והוא נמרח בו לפני כל תפילה. הזוי. לפני כל תפילה, כלומר חמש פעמים ביום, הוא היה מורח קרם של פנינה רוזנבלום. בא לתפילה עם ריח טוב".
הילדים של עופר גלשו במדרונות הרי הפירין בבולגריה יחד עם דני קושמרו במשלחת שהוציאה עמותת "להושיט יד" לפני כחצי שנה, והוא הבטיח להם שכשאבא יחזור, הוא ייצא לרכוב איתו על אופניים. ברכיבה שמימשה את ההבטחה, אומר עופר: "הקבוצה שלי, הדרדסים, זו משפחה. תמיד יש לי דמעות כשאני מדבר עליהם כי הם ממש מרגשים, עוזרים, עוטפים. הם לא ויתרו עליי לרגע. הספורט הזה - אין יותר חופש מזה. כשהייתי שם, דמיינתי שאני רוכב את הסינגלים שאני מכיר בעל פה".
על הרכיבה הראשונה מאז השבי הוא סיפר: "זה היה מטורף. אני איש של טבע וזה אחד הדברים שהיו מאוד קשים לי - מתחת לאדמה אתה לא שומע אף צליל של חיים. השתדלתי להישאר עופר וזה מה שהחזיק אותי, פחות או יותר, זה והמשפחה הקרובה, הילדים, הדס... הם מדהימים. לא ידעתי שהם כאלה. הם עשו דברים למעני, להחזיר את אבא הביתה".
המסע במנהרות וצומת העוגיות
ומתחושת החופש ברכיבה, אנחנו חוזרים למנהרה. "הם מזהים שצה"ל רוצה להיכנס לאזור - זה עוד יותר מפחיד. אם יורים במנהרה, הכדור מגיע אליך. אני מצטער בשביל החיילים שמעליי שנהרגים. הייתי בעצמי בסדיר בעזה בשאטי והאמנתי באותו רגע שנהרגים שם מלא. וזה היה נכון וזה ככה גם עכשיו. אני הייתי קרבי, אני יודע מה זה".
אחרי חודשיים הם עוברים למקום אחר, "חוויה קשה יותר שאף אחד לא יודע. הולכים 13 שעות כמעט 20 ק"מ בתוך המנהרות, עם הפסקת אוכל אחת - סג' אחד מגולגל וקצת תמרים ודבש. זה לא נגמר, יש פיצולים על פיצולים, מדרגות, מתגלשים, עולים, יורדים. בדרך הגענו לצומת עם קופסאות של עוגיות ולא שאלנו אף אחד, פשוט התחלנו לטרוף את העוגיות האלה. אנחנו לא שאלנו. פשוט התחלנו לטרוף את העוגיות האלה. אני זוכר אותי, פותח אריזה, אריזה ודוחף לתוך הגוף שלי עוגיות תמר. צומת העוגיות קראתי לה".
"דחפנו בכיסים, בכל מקום שיש לנו את העוגיות האלה שיהיה לנו. ופתאום שפע של מים, מים מינרליים! אמרו לנו 'עזבו. יש שם המון. לא צריך. אל תקחו איתכם'. אבל אני לוקח איתי מים. אני לוקח איתי שני בקבוקי מים, תופס ביד, והולך עם זה. זה היה צומת בלתי נשכח להמון המון זמן. הזכרנו אותו אחר כך כל הזמן".
"ואז מגיע אחד ואומר לי בשקט 'אתה הולך לירדן'". אחרי 7 חודשים שבהם הם היו חמישה חטופים יחד, מעבירים את עופר להיות שוב עם ירדן. "הוא היה רזה, חתיך, זה החמיא לו אפילו. היינו משהו כמו 8 חודשים בערך, אולי יותר. היו לנו קלפים, שיחקנו קלפים, דיברנו על המצב אחד של השני אבל רוב הזמן - שקט של מוות. כאילו החדר הוא ארון מתים ונכנסת לתוך האדמה".
אחרי 16 חודשים: גילה שבנו חי
"ישבתי להם על הצוואר - אני רוצה לראות חדשות, אני רוצה לראות טלוויזיה, אין לי אוויר". כך עופר הצליח לשכנע את אחד השובים שלו לצלם לו חדשות במהלך השבת בטלפון הפרטי, ולהראות לו בשבי במנהרה. "אני רואה שמדובבים את יפעת, את בת-הדודה שלי", מספר עופר. "היא אומרת שבעצם אני נמצא ברשימה של ה-33 חטופים, והיא גם מציינת ש'ארבעת ילדיך מחכים לחיבוק'. כך הבנתי - ארבעה חיים, אז רותם חי. עד אז לא ידעתי שהוא חי. שנה וכמעט ארבעה חודשים סחבתי את זה".
"פתאום אחד נכנס עם המצלמה, עם הטלפון מצלם, ואחד בא וצורח - ירדן ביבס, אתה 'רוח לבית' (הולך הביתה). 'עופר קלדרון, רוח לבית'. זהו, אנחנו הולכים הביתה. ירדן נכנס לשוק. אני ממש כאילו מחבק אותם. ואנחנו באופוריה מטורפת. הוא (השובה) אמר לירדן 'למה אתה עצוב? תעשה לך משפחה חדשה, מה אכפת לך?' ככה זה אצלם".
"מתארגנים, הוא מספר לנו שנלך כנראה במנהרה משהו כמו שעה ואז נצא החוצה. אני מקווה שאני אחזיק את השעה הזו כי אנחנו גמורים לגמרי, 7 חודשים אני לא יכול לעשות כלום. הגוף מותש פיזית, אפילו מקלחת הייתה מתישה אותי. אומרים לך שאתה הולך - טירוף, ומה מצפה בבית? אתה לא יודע ממש. יש פחד לבוא הביתה - מה באמת קרה שם? כי באמת אתה רואה שעבר המון זמן, אז כנראה קרה משהו גדול, מאוד גדול - קשה, אתה פוחד לצאת אבל אתה רוצה לצאת ואומר לעצמך 'כל מה שיהיה אני אתמודד'".
"אתה צועד שעתיים, אבל צועד לחיים. ביציאה עליתי מהמנהרה על ארבע, כבר לא יכולתי ללכת. זה מפחיד, אתה הולך בחוץ בפעם הראשונה בחיים אחרי שנה וארבעה חודשים, הולך בחוץ ואתה לא רואה, רק שומע. הדבר הראשון ששמעתי זה אפרוחים של תרנגולות שהיו בחצר".
עופר רוצה להמשיך להילחם עבור אלו שנותרו מאחור. מעבר לתחושת הבגידה מהמדינה, הוא וילדיו סובלים מצלקות איומות מהשבי שרודפות אותם וגם מחבלות בקשרים שלהם. הרגע שבו הפרידו בין עופר לארז הוא נקודת השבר שקשה מאוד להחלים ממנה: "לא הצלחתי לדבר איתו על זה, הוא לא מסכים לטפל. הם עברו נטישה - אני לא אשם אבל הם עברו נטישה. התייסרתי שבועות בשבי עם זה, ולא יכולתי לעשות כלום".
גם אחרי שחזר, עופר מספר שעזה בעצם הולכת איתו לכל מקום. "אני לא נרדם, אם אני נרדם אני מתעורר אחרי שעה, עם בומים. מחשבות רעות כל הזמן מגיעות", הוא משתף. "הפחד שיחטפו אותך כל הזמן. אני בבית בקריית גת נועל פעמיים את הדלת, מעולם לא עשיתי את זה".
ב-7.10 משפחת דן קלדרון חוותה שבר גדול. עופר קלדרון וילדיו, סהר וארז נחטפו וששוחררו בעסקאות מצילות חיים אך סבתם, כרמלה דן בת ה-80 ונויה דן, נכדתה בת ה-13, נרצחו בממ"ד בקיבוץ ניר עוז. זיכרונן בליבנו.
ליווי וסיוע: עדי שוורצמן, צילום: אסף בינדר, קול: שי קיפי קפלן. עריכת וידאו: פיליפ ריזנפלד צור
חבריו של עופר, שרוכבים איתו בקבוצת "הדרדסים" יחד עם עמותת להושיט יד, פתחו בגיוס המונים לעופר ולכל בני משפחת קלדרון, לעזור להם להשתקם: לאפשר לעופר להיות אבא שיכול שוב להגן על ילדיו. לתמיכה בפרויקט "להושיט יד לעופר קלדרון" לחצו כאן