כשכואב לך, קשה לך להכיל כאב של אחרים. זה טבע האדם. כשהכאב הוא של מי שגרם לסבל שלך, קשה לך עוד יותר להרגיש חמלה כלפיו. גם אם ממש כואב לו. ולמרות זאת חשוב שתקראו טוב טוב את הנתונים האלה: בשבועות האחרונים, אף שרצועת עזה הכאיבה לנו מאוד, אישרה ממשלת ישראל תקציב של 700 מיליון שקל לטובת סיוע הומניטרי. 700 מיליון שקל לתושבי רצועת עזה. לעומת זאת, אחרי כמעט שנה ועשרה חודשים, עוד לא אישרה הממשלה תקציב שיקום בסך 350 מיליון שקל לקיבוץ ניר עוז, ובינתיים הבתים בקיבוץ שנחרבו ב-7 באוקטובר משופצים מכספי תרומות.

700 מיליון שקל לרצועת עזה, שממנה יצא הטבח.
0 שקלים לקיבוץ ניר עוז, שאחד מכל ארבעה מתושביו נרצח או נחטף.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

אפשר לדבר עכשיו על סדרי עדיפויות, טור שלם על השאלה לאן צריך ללכת הכסף ואם אנחנו צריכים לתקצב את המקום שיצאו ממנו המחבלים או את התושבים שלנו – ש-50 מהם עוד מוחזקים מתחת לאדמה בעזה, לא רואים אור יום ומורעבים יום-יום, כבר 656 ימים ולילות – אבל סדרי העדיפויות הם לא הסיפור.

הכאב הזה, שמלווה את כולנו מאז 7 באוקטובר, הפך השבוע חד מתמיד. לפחות עבורי. פתאום הכול התהפך. כולם שכחו את היום הנורא ההוא, ועכשיו מאשימים אותנו: ישראל מרעיבה את עזה. ארגון הטרור שהפתיע אותנו בשבת השחורה עושה לנו עכשיו בית ספר בהסברה בעולם וגורם לכולם להאמין בשקר ההרעבה. לא רק בעולם, גם כאן אצלנו.

חשוב לומר: זה לא שאין רעב בעזה. יש. אין הרעבה ישראלית. ויותר מזה, בישראל עושים הכול כדי שלא יהיה רעב ברצועה. אז מי אחראי לכך? כנראה כבר ניחשתם, אבל בגלל שאני גם תושב העוטף שכואב לו וכותב קצת מהבטן, אצמד לעובדות: בחודש האחרון הועברו מדי יום 71 משאיות סיוע דרך המעברים, קרוב ל-4,500 משאיות סיוע הכוללות חבילות מזון, קמח למאפיות, מוצרי גלם למטבחים, מזון לתינוקות וציוד רפואי ו-2,500 טונות מזון לתינוקות.

מיליון וחצי חבילות סיוע חולקו במתחמי החלוקה בחודשיים האחרונים. ויותר מזה, ישראל אינה מגבילה את מספר משאיות הסיוע: ממש בימים אלה 950 משאיות ובהן 2,500 טונות מזון ממתינות בצד העזתי של כרם שלום – אבל ארגוני הסיוע הבין-לאומיים מסרבים להעבירן לרצועה. האו"ם לא מעביר את הסיוע, ומחבלי חמאס יורים באזרחים שבאים לקחת חבילות סיוע ממתחמי המזון שהקימה קרן הסיוע האמריקנית (GHF).

לא מאמינים? בשעות הבוקר של יום רביעי תיעד אחד העזתים את הסיפור הזה: כ-20 עזתים עושים את הדרך הארוכה למתחמי חלוקת הסיוע של הקרן האמריקנית. כל אחד מהם יוצא עם חבילת מזון שתספיק למשפחתו לשבוע, ועכשיו, עם חיוך קטן, הם בדרך חזרה הביתה למשפחה שמשתוקקת למזון. בדרך הם נתקלים במחבלי חמאס המשתייכים ליחידת החץ של ארגון הטרור. מדובר מחבלים שהוצאו ממעגל הלחימה על ידי ארגון הטרור ותפקידם החדש לעשות הכול כדי לסייע לחמאס להיאחז בשלטון, כולל רצח אזרחים עזתים. ה"שוטרים" עוצרים את הצעירים העזתים, מפשיטים אותם מבגדיהם, חוטפים מהם את חבילת הסיוע, תוקפים אותם פיזית ומשפילים אותם. כשהם מנסים להבין למה, מסבירים להם: מדובר בהנחיה של חמאס.

התמונה מן הסתם מורכבת יותר מסיפור אחד, גם אם הוא אמת לאמיתה, גם אם אם תיעדו אותו העזתים עצמם, אבל התמונה היא בטח לא הסיפור השקרי שמספר חמאס לעולם. ארגון הטרור הרצחני הבין שהוא לא יוכל לנצח את כוחותינו בקרב, אז הוא עבר למלחמה על הנרטיב. בשלב הראשון הוא פעל במכוון להחריף את המצב ההומניטרי ברצועה על ידי יצירת כאוס במתחמי החלוקה, רצח וחטיפה של עובדי החברה האמריקנית, וירי לעבר ההמונים שמתקרבים למתחמים. בשלב השני הוא מוכר שקרים לעולם, כולל שימוש מפעם לפעם בתמונות ובסרטונים מזויפים.

ואיפה ישראל? מבחינה הסברתית – עמוק ב-6 באוקטובר. במקרה הטוב מגיעה תגובה מאוחרת של דובר צה"ל לטענות בעולם שכבר הפכו מזמן לעובדה מוגמרת. ההסברה הישראלית לא קיימת בכלל, ועברו ימים ארוכים מהרגע שבו התחיל הקמפיין נגד ישראל ועד שיצאו התמונות של מחבלי חמאס בארוחות שחיתות במנהרות, מתחת לאדמה, שצולמו במהלך המלחמה.

מחבלי חמאס אוכלים במנהרות בעזה
עברו ימים ארוכים עד שהתמונות הללו פורסמו. מחבלי חמאס אוכלים במנהרות בעזה
מחבלי חמאס אוכלים במנהרות בעזה
בזמן שחמאס אחראי למצוקה ברצועה, מחבליו תועדו אוכלים במנהרות

וזה, צריך לומר, בכלל לא התפקיד של צה"ל: ראש הממשלה בנימין נתניהו, כמו בימים הראשונים של המלחמה, היה צריך לעמוד מול המצלמה, בהצהרה מיוחדת לתקשורת, ולהציג את החומרים האלה. ערב ערב, מול המצלמה, עם חומרים חדשים (ויש לא מעט כאלה) שמציגים: כך ישראל מכניסה סיוע לרצועה, כך חמאס מרעיב את האוכלוסייה ברצועה.

אפשר לאהוב את נתניהו ואפשר לשנוא אותו, אבל אי אפשר להתווכח על יכולת העמידה שלו מול קהל ומצלמה, על היכולות שלו לספר סיפור, על הכישרון לגרום לך להקשיב לו. הוא כנראה הטוב ביותר. איפה הוא היה? לא ברור, אולי בקרב אחר, על ועדת החוץ והביטחון. במקום זה הסתפקנו בציוץ של דובר צה"ל בערבית (שאגב, עושה עבודה מעולה!) – לא של ראש הממשלה ולא של שר החוץ גדעון סער, שזה בכלל אמור להיות התפקיד שלו.

אני לא זוכר מתי היה שר החוץ סער בפעם האחרונה ברצועה, או לפחות במעבר כרם שלום, והצטלם במקום שעומדות בו 950 משאיות סיוע ואף אחד לא בא לקחת אותן, אבל מתחילת החודש הוא הספיק להיות בליטא, באסטוניה, באוסטריה, בסלובקיה ובאוקראינה. לא חשוב? חשוב, אבל הרבה פחות חשוב מהנזק הבין-לאומי שנגרם לנו. וסער? הוא הסתפק בכמה ציוצים ובשיחת טלפון עם שרת החוץ של האיחוד האירופי.

ההסברה הישראלית הייתה צריכה, עוד הרבה קודם, לקבע את הנרטיב של מה שצועק מתאם פעולות הממשלה בשטחים כבר שבועות ארוכים: ישראל עושה הכול כדי להכניס סיוע, חמאס והאו"ם עושים הכול כדי למנוע מאיתנו לעשות זאת, גם כשארגוני הסיוע יודעים שחמאס הוא שמרעיב את האוכלוסייה וכמעט מדי יום רוצח תושבים עזתים.

בהסברה, כמו במלחמה בשדה הקרב, כדי לנצח צריך ליזום, לתקוף ראשון – ואז, עוד לפני שהאויב שמולך מספיק להתאושש – להכות אותו שוב. את האמצעים יש לנו, אבל כמו לפני 7 באוקטובר, גם הפעם הכלנו. חמאס תקף שוב ושוב באמצעות פייק, ואנחנו הגבנו. בפעמים קודמות הצלחנו לבלום אותו. הפעם הפייק של חמאס ניצח.

ההסברה שלנו לא קיימת, זה נכון! אבל זאת ממש לא סיבה להצטרף לקמפיין התודעה השקרי של חמאס, שהפך אותו לכלי לחץ במשא ומתן לשחרור חטופינו. עוד ועוד קולות מבית שמאמצים את הנרטיב של ארגון הטרור, זה שמחזיק את חטופינו מתחת לאדמה ומרעיב אותם. מה השלב הבא? יאשימו אותנו גם ב-7 באוקטובר?

אלמוג בוקר
אלמוג בוקר