"מה את אומרת, היית נרצחת בשבילו?" שאלה מישהי באחת מקבוצות הפייסבוק הפופולריות בישראל על לואיג'י מנג'יוני בן ה-27, שהתנקש מחוץ למלון במנהטן באחד מהמנהלים הכי מפורסמים ועשירים בארה"ב. ומישהי אחרת ענתה לה: "ברור, חתיך עם אישיות כובשת".
מנג'יוני זכה לתהילה מפוקפקת לאחר שרצח בדצמבר 2024 את בריאן תומפסון, מנכ"ל חברת הביטוח האמריקנית UnitedHealthcare, במחאה על התנהלות חברות הביטוח בארה"ב. כחמישה ימים לאחר הרצח הוא נתפס בסניף מקדונלד'ס ובתיקו נמצאו אקדח שהודפס במדפסת תלת-ממד ביתית ומסמך בן שלושה עמודים שכתב בכתב ידו ובו תיאר את הסיבות למעשה. "אני מתנצל אם נגרמה טראומה" כתב, "אבל זה היה הכרחי. בכנות: הפרזיטים האלה פשוט קיבלו את מה שמגיע להם. המציאות היא שחברות הביטוח פשוט צברו יותר מדי כוח, והן ממשיכות לנצל את המדינה שלנו בשביל רווח עצום". הוא חתם את המכתב וסיכם: "כנראה אני הראשון שמתמודד עם זה בכנות אכזרית כזו".
מנג'יוני הוא אחד החשודים ברצח הכי שנויים במחלוקת. מאז מעצרו הוא הועלה על נס בציבור כגיבור, ותומכיו זועמים גם הם על היחס שהם מקבלים מחברות הביטוח ומהחברות הגדולות בכלל. סקרי דעת קהל מצאו כי הוא זוכה לתמיכה רבה, בעיקר בקרב צעירים אמריקנים ליברלים, ובתקופה שלאחר תפיסתו הוא הפך לאחד הנושאים החמים ברשת. מעריצות שמו דגש על הופעתו החיצונית, פרסמו את פרופיל הטינדר שלו והפכו אותו לסמל מין. מבחור אנונימי הפך מנג'יוני בן לילה לאייקון, עם תומכים, מעריצות, ממים ואפילו חולצות שהודפסו עליהן פניו.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
מנג'יוני, שהפך לסמל מין וזכה לכינויים מאדירים כמו "הרוצח החתיך", אינו הפושע היחיד שהפך לכוכב. אף שכולנו יודעים שעולם הפשע אינו מוסרי, בימינו יותר ויותר פושעים מורשעים זוכים למעמד של סלבס, עם סדרות, סרטים, טרנדים בטיקטוק וליהוקים לתוכניות ריאליטי. אנחנו מנגד התרגלנו לצרוך את הפשע כסוג של בידור, ולא באמת ברור אם אנחנו צופים בתופעה בזעזוע או בהנאה.
@liznszl nooo don't get caught u so sexy ahaha | #luigimangione ♬ som original – lua
לאזוק את אנה
קחו את אנה סורוקין לדוגמה. סורוקין, נוכלת בעלת אזרחות רוסית, התחזתה בארה"ב לפני כעשור ליורשת מיליונים גרמנייה ששמה אנה דלווי (Delvey) והונתה כך את הבנקים ואת חבריה המיליונרים. היא הורשעה ב-2019, נשלחה לכלא ושוחררה ב-2021. אך בשנת 2022, בעודה במעצר של רשות ההגירה, שודרה בנטפליקס סדרה על סיפור חייה בשם "להמציא את אנה", דבר שהקנה לה פרסום עולמי. בשנה שעברה היא אף לוהקה כמתמודדת ב"רוקדים עם כוכבים" האמריקנית, והשתתפה בתוכנית עד להדחתה המהירה. לצילומים היא הגיעה היישר ממעצר הבית, מצוידת באזיק אלקטרוני לרגלה – והיתר מבית משפט.
@yahooentertainment "Fake heiress" Anna Sorokin, also known as "Anna Delvey," made her debut on "Dancing With the Stars" — complete with a sparkly ankle monitor. #dwts #dancingwiththestars #annasorokin #tv ♬ original sound – Yahoo Entertainment
האפקט המצמרר של פרשת פי דידי
גם הראפר שון קומבס, או כפי שהעולם מכיר אותו – פי דידי – הוא דוגמה חיה לכך שאפשר להיות מואשם בסדרת פשעים מחרידים, ובו-זמנית לזכות בתהילת סטרימינג מחודשת. קומבס נתבע בידי הממשל הפדרלי בגין עבירות חמורות של סחר בבני אדם למטרות מין, חטיפה, סחיטה ואישומים אחרים. בכתב האישום נטען כי הראפר והמפיק סחר בנשים, איים ולעיתים גם השתמש באלימות פיזית או בסמים כדי לכפות על משתתפים במסיבות המין שארגן לקיים מעשים מיניים, לשדל לזנות ואף לתקוף מינית. בעיתונות סופר בהרחבה כיצד השתמש באלימות וכפה על הקורבנות, ובהן חברתו לשעבר קאסי ונטורה, להשתתף במפגשים המדוברים. במקביל סרטון מצלמת אבטחה שדלף במאי השנה הראה אותו תוקף באכזריות את קאסי במלון בשנת 2016.
לאחר שהתפוצצה הפרשה נעלמו שיריו מרשימות ההשמעה ברדיו בארה"ב והוא הפך מנודה בטקס פרסי הגראמי. למרות כל זאת, חלק אחד מעסקי המוזיקה של פי דידי נותר יציב, ואף הראה צמיחה: מספר ההאזנות למוזיקה שלו בשירותי הסטרימינג עלה בכ-18% לעומת המספר לפני התפוצצות הפרשה.
מעניין לציין כי המוזיקה של קומבס זכתה לעלייה של כ-20% בהשמעות בארה"ב בין אפריל למאי 2025 – במקביל לעדותה של קאסי במשפט. עם זאת, ביוני נרשמה ירידה של בין 5% ל-10% בהשמעות, לעומת מאי. ייתכן שהסיבה לכך היא שהעניין הציבורי בפרשה התחיל לדעוך.
"תמיד אהבנו גברים רעילים"
גם אם לשמחתנו רוב מעשי הרצח המדוברים מתרחשים מעבר לים, ה"פטיש" סביבם כבר מזמן חצה יבשות. ז'אנר הדוקו-רצח הפך לאורח קבוע ברשימות הצפייה של נטפליקס ישראל, והפודקאסט המקומי "בואי נדבר רצח", שמובילות שלי שמורק וקרן סיאורדיה הוא לא רק אחד המואזנים בארץ, אלא גם מרכז סביבו קהילה נאמנה של יותר מ-12 אלף חברים בפייסבוק. ברשתות החברתיות, בינתיים, ממשיכים הפושעים לעורר באזז: לדוגמה, באחת מקבוצות הפייסבוק התעורר שיח יצרי לצד תמונתו של מנג'יוני. גולשת באחת הקבוצות בפייסבוק קבעה: "רוצח רוצח, אבל יש בו את העוז זהבי". אחרת סיכמה את הלך הרוח: "מאז ומתמיד אהבנו גברים רעילים".
קרן נאון, עובדת סוציאלית בת 25, מודה בלב שלם שיש לה "אובססיה קשה לטד בנדי" או בכינויו העממי "רוצח הקמפוסים", אחד הרוצחים הסדרתיים המוכרים ביותר, שהיה אחראי לרציחתן של 30 נערות צעירות לפחות בשנות ה-70 בארה"ב. "כשהייתי בת 20 נחשפתי לעולם של הרוצחים הסדרתיים בכלל ולטד בנדי בפרט, מהסרט שעשו עליו בכיכובו של זאק אפרון", מספרת קרן. "הסיפור שלו נורא עניין אותי, אז רציתי לחקור עליו יותר. התחלתי להקשיב לפודקאסט 'בואי נדבר רצח', שבו מדובר בכל שבוע על קייס חדש של רוצח סדרתי או פשע כזה או אחר. הקשבתי לכל מיני פרקים, אבל בעיקר התעניינתי בפרק של טד בנדי", היא מתוודה.
"אני חושבת שמה שגרם לי באמת לאהוב אותו, עם כמה שאפשר 'לאהוב' באמת רוצח סדרתי שכבר מת, זו החוכמה שלו והדרך שהוא הצליח להערים בה על אנשים. כי הבן אדם הוא בחור נאה, סטודנט למשפטים, נראה כמו פוליטיקאי. כאילו הוא הכי נראה ילד טוב, 'השכן ממול' כזה. מבחינתי הוא מטורף, כי זו רק המחשבה מה הוא היה יכול לעשות עם היכולות שלו והחוכמה שלו, אם הוא לא היה נקרופיל או רוצח או פסיכופת. מעבר לזה הוא היה גבר מאוד נאה, ואני חושבת שאולי יש משהו מושך בלאהוב גברים רעילים או רעים".
קרן ממשיכה להסביר את האובססיה של נשים בתקופתו של טד בנדי: "היו לו מעריצות, הוא אפילו התחתן בכלא ועשה ילד עם מישהי שמאוד מאוד העריצה אותו ואהבה אותו. אז באמת העולם הזה של רוצחים סדרתיים, וטד בנדי בפרט, נורא מעניין אותי. הוא אפילו השתמש בשם שלו כשדיבר עם הקורבנות", מסבירה קרן. "והוא נהג באותו רכב, הפולקסווגן הקטנה החומה הזאת, ובכל זאת לא הצליחו לתפוס אותו במשך תקופה מאוד מאוד ארוכה".
"לא הייתי רוצה להביא אותו לאימא"
קרן ממשיכה לציין את ייחודיותו של בנדי: "הוא גם ייצג את עצמו במשפט, כי הוא היה סטודנט למשפטים, ואז הוא גם ברח מהכלא פעמיים. הוא בן אדם מאוד מאוד מיוחד וחכם, שבמצבים אחרים ובנסיבות אחרות היה יכול להיות פוליטיקאי מאוד מוכשר או עורך דין מאוד מיוחד", היא מסבירה. "תראי, אחת מהסיבות שהלכתי ללמוד תואר בפסיכולוגיה היא שבאמת מאוד עניין אותי לדעת מה רוצחים סדרתיים עוברים, גם בחייהם ובילדותם, וגם מה מבחינה נירולוגית גורם להם לעשות את המעשים האלה".
אנשים הרימו גבה על התחביב החדש שלך?
"להפך, גיליתי שהמון אנשים מתעניינים בזה גם כן. המון אנשים באיזושהי דרך כזאת או אחרת, מעניין אותם לדעת מה ההיסטוריה של הבן אדם, ומה גרם לו להיות רוצח סדרתי ומה מייחד אותו משאר האנשים ומשאר הרוצחים".
אז את אומרת שבמציאות אחרת, הוא ממש בחור להביא לאימא?
"לא הייתי רוצה לצאת איתו ולהביא לאימא, לא. קודם כול הוא לא הטעם שלי מבחינה חיצונית. וגם אם נוריד את זה שהוא רוצח סדרתי נקרופיל, הוא נרקיסיסט וגרם להרבה נשים שהיו במערכות יחסים איתו להרגיש מאוד לא בנוח. תראי, אני באמת שמעתי את כל הפרקים בפודקאסט, גם על פי דידי ועל מכשפות מימי הביניים. זה עולם שמאוד מעניין אותי. תחשבי פשוט שעד טד בנדי, לא ידעו מה זה רוצח סדרתי. זה לא היה קיים, לא היה מושג כזה. חשבו שאנשים רוצחים מסיבה מסוימת, ורוצחים פעם אחת וזהו. אז באמת טד בנדי הפך את זה, פתח את זה למחקר, שבאמת יש רוצים סדרתיים שרוצחים בשביל לרצוח, בלי סיבה.
"הרגשתי כאילו אני רואה 'נמלטים', רק שפה זה לא תסריט מומצא, את רואה את זה ואומרת, 'וואו, איך הוא חשב על זה?' מדהים גם כל מה שטד בנדי עשה בשביל לברוח, בשביל להציל את עצמו, בשביל להתחמק מלהודות באשמה. חשבתי שהוא מטורף, אבל כשהסתכלתי מה הוא עשה, וחקרתי ובדקתי, וקראתי על המשפחה שלו ועל המהלכים שלו – פשוט אמרתי 'איזה בן אדם חכם'. גם השופט בדיון, שגזר עליו גזר דין מוות, אמר לו: 'היית יכול להיות עורך דין מצוין אם היית בוחר בדרך אחרת. הייתי רוצה לשמוע ממך עוד'.
@sec0ndhistory #CapCut #truecrime #truecrimecommunity #tedbundy #creepy #horror #scary #mystery ♬ original sound – secondhistory
"תראי, אני לא חושבת שהרגשתי אליו אמפתיה, כי הוא לא הרגיש אמפתיה לעצמו. הוא אף פעם לא התחרט, הוא אף פעם לא הרגיש שהוא עושה משהו לא טוב. אז אני כן חושבת שהגיע לו גזר דין מוות. ויש כמובן עוד רוצחים סדרתיים שאני אוהבת, אבל לא ברמה שאני אוהבת את בנדי וכמו שאני מושקעת בסיפור שלו".
"יש בזה מתח, ריגוש וזה מסקרן"
"אין ספק שכל נושאי הפשיעה והחוק חמים מאוד היום, כי הם עונים בדיוק על ערכי החדשות. יש בזה דרמה, יש בזה מתח, יש בזה ריגוש וזה מסקרן" מסבירה ד"ר עדה יורמן, חברת הסגל הבכיר בחוג לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. "כל חברה זקוקה לגיבורים, זה ברור. בחברה הישראלית, בגלל היותה חברה מיליטריסטית, הרבה פעמים בעבר גיבורי התרבות היו אנשי צבא. אבל ככל שהשנים חולפות, כך גם יש איזשהו תהליך של מטריאליזציה, של קפיטליזם וחומריות", היא מוסיפה. "אנחנו כבר פחות חברה קולקטיביסטית ויותר חברה אינדיבידואלית, והממד המשמעותי ביותר בחיינו הפך להיות הכסף. ההצלחה החומרית הפכה להיות הדבר החם".
אומנם התופעה הפכה רווחת בנוגע לפרשות אמריקניות גדולות, אך גם פושעים מקומיים זכו לא פעם לאהדה בקרב הציבור הישראלי. רוני ליבוביץ', ה"אופנובנק", ששדד 21 בנקים, עורר הדים לאחר שנבחר לככב בפרסומת. בסרטון הפרסומת, שהורד משידור לאחר שהרשות השנייה פסלה אותו, רואים את ליבוביץ' יוצא מהבנק, כביכול אחרי עוד שוד מוצלח. "והכי חשוב – ביטוח חובה מתנה", הוא אומר בעודו מתכונן לברוח מהמשטרה, "אחרת חצי מהבוכטה הולך רק על זה. סתם שודדים אותנו", הוא אומר וקורץ.
"הרבה פעמים עבריינים, בעיקר מי שבצעו עבירות כלכליות, כמו אילן קופרמן סגל (שודד הברינקס, שגנב 4.7 מיליון שקל במזומן) או כמו ה"אופנובנק", הגשימו איזושהי פנטזיה של כולנו, לעשות איזושהי מכה ולהיות עשירים. וככל שזה יותר מתוחכם וככל שזה יותר שונה, ככה זה מושך אותנו יותר. זה ביטוי לרצון שלנו לעבוד על הממסד ולאתגר את הסדר החברתי", מדגימה ד"ר יורמן.
"ממד נוסף זה באמת השאלה מי הקורבן", מאבחנת ד"ר יורמן. "אם הקורבנות הם חברות הביטוח, או הבנקים, אנשים מרגישים שהם לא קורבנות באמת, אנחנו מכחישים את הקורבנוּת, כי אלה ארגונים שדפקו אותנו, שאנחנו שונאים אותם. אם הקורבן הוא אדם רע, אז אנחנו גם כאן אומרים לעצמנו שזה לא כל כך נורא. וכך אנחנו מנטרלים את רגשות האשם ומכחישים את הנזק".
עוד פקטור שד"ר יורמן מתייחסת אליו הוא כוחן של הרשתות החברתיות. בניגוד לעבר, היום האצבע כבר קלה יותר על ההדק, או על המקלדת במקרה הזה. "עברנו ממציאות שבה הידיעה עוברת עורך עם שיקול דעת למציאות שבה כל אחד יכול להעלות כל תוכן אפשרי. אנחנו לא צריכים צלמים, אנחנו יכולים לבד להעלות תמונות של אלימות מהרחוב". לדבריה, בדרך זאת האלימות היא "כבר חלק מהמציאות החברתית שלנו". אבל יש לה גם משהו מעודד לומר: "לרוב הגיבורים התרבותיים האלה הם לא גיבורים לאורך זמן. הם גיבורים לרגע. זאת תרבות האינסטנט, הם זוכים ל-15 דקות התהילה שלהם ואז נעלמים".
עו"ד ירדן מיינפלד דיזנגוף, יוצרת תוכן ומומחית להוליווד, סבורה שאין מדובר בתופעה ייחודית לימינו. "אני חושבת שגלוריפיקציה של פושעים היא משהו שנעשה משחר הימים, כי יש משהו בסיסי ב'ילד הרע', שמושך אנשים, ובעיקר נשים, לצערי. אנחנו רואים עבריינים שנשואים לנשים סופר-אינטליגנטיות.
"כשיש אדם שהוא מאוד-מאוד חכם, בשילוב של הפרעות קשב או היפראקטיביות, זה מאוד מהר יכול להוביל או להצלחה גדולה בתחום לגיטימי, או להצלחה בתחום שנחשב לא לגיטימי. להיות מנכ"ל של חברה, או מנגד להיות ראש מאפיה. ראשי ארגון פשע, למשל, הם בדרך כלל אנשים מאוד חכמים שפשוט לקחו את הדרך השמאלית ולא את הימנית.
"מדובר באנשים שהם בדרך כלל כריזמטיים, חכמים, ואם קורה גם שהם נראים טוב, אז בכלל, זה כאילו השילוש הקדוש. ויש משהו בטבע האדם שנמשך לאסור, לפשע, לרע, לעובר על החוק. אבל בעיניי, דווקא בתרבות הפופ, בגלל שזה מאוד מעניין, זה גם מעובד מאוד מהר לסדרות ולסרטים, ואנחנו רואים ז'אנר שלם שנקרא true crime, פשע אמיתי. בעיקר בשנים האחרונות, הפשע האמיתי הפך לאחד הז'אנרים הכי מצליחים והכי ויראליים שקיימים. גם בנטפליקס, גם בדיסני+, גם בפודקאסטים, יש משהו שמאוד מעניין אותנו ברמת הסטוריטלינג וברמת המתח. אנחנו כאילו נמשכים לסיפורים מותחים ומפחידים, וכמובן לסיפורים אמיתיים. וכשמדובר באיזשהו פושע שמצליח גם לעניין בסיפור, גם להיראות טוב, וגם יש לו סיפור שהוא יותר אינטליגנטי, עם מחשבה מאחוריו, אז זה ממש כובש את הקהל".
"זה לא מוסרי, זאת בחירה כלכלית"
בדומה לד"ר יורמן, גם כאן מיינפלד דיזנגוף שמה דגש על פשיעה מתוך אג'נדה ומזכירה לנו את אחד מפושעי העבר המבוקשים ביותר במאה הקודמת בארה"ב: טד קזינסקי, ה"יוניבומר". קזינסקי היה גאון מתמטיקה שפרש מהחברה, עבר לגור בבקתה מבודדת ביער והחל לשלוח פצצות בדואר לאקדמאים ולאנשי טכנולוגיה. במשך כמעט שני עשורים הוא שלח פצצות והביא לפציעתם של 23 בני אדם ולרציחתם של שלושה, עד שנתפס. ה"יוניבומר" שלח לעיתונים בארה"ב מניפסט אנטי-טכנולוגי שכתב, בן 35 אלף מילים, ואיים שאם הוא לא יפורסם, הוא ימשיך לפוצץ אנשים. לאחר התלבטויות פורסם המאמר בניו יורק טיימס ובוושינגטון פוסט, דבר שהוביל לתפיסתו, לאחר שאחיו ואשתו זיהו את כתב ידו ואת סגנון כתיבתו.
"במקרים האלה, כמו ה'יוניבומר' ומנג'יוני, הפושעים מייצגים גם איזשהו חלק בחברה או אג'נדות שכולנו חושבים עליהן, אבל לא מעיזים לפעול כמותם", אומרת מיינפלד דיזנגוף. "ואז הם נתפסים כלוחמי צדק, וכאנשים שהם ה'רובין הוד' של זמנם, ועושים את זה למען אחרים. הפשע לכאורה הוא למען החברה. ברור שלא כל אחד שרוצה לרצוח קם ועובר על החוק, אבל כשאנחנו משלבים את זה עם רוצח שהוא חתיך ופושע, שהוא כביכול במירכאות כפולות פועל למען אג'נדה חברתית, נוצר סיפור של פשע אמיתי מעניין – ויש לזה קהל".
אז את אומרת שנטפליקס עשה לזה סוג של לגיטימציה.
"בשנים האחרונות, מאז הקורונה, בגלל שיש יותר צורך בתוכן, אני חושבת שאנחנו רואים המון-המון תכנים וסדרות שמחפשים את מה שעובד טוב – וזה עובד טוב".
אז זה גם עניין כלכלי.
"זה נטו כלכלי, כי זה לא בדיוק מוסרי לתת להם את הספוט. אני חושבת שבאמת, המוחות הכי גדולים בטלוויזיה ובקולנוע בשנים האחרונות שמו לעצמם למטרה ליצור כמה שיותר תוכן ולמשוך כמה שיותר צפיות בכל מחיר, ופשע אמיתי וסיפורים על פושעים הם הדרך הכי קלה".
עוד דוגמה שאני חושבת עליה היא זו של אנה סורוקין.
"אני חושבת שזו האדרה – אולי הכי שגויה, בצורה הכי פסולה שלה – של נוכלת או פושעת. הקהל מאוד-מאוד מתחבר אליה, כי הוא מעריך את האינטליגנציה שלה ואת הסיפור המעניין. דרך אגב, נחשפנו אליו אך ורק בנטפליקס – לפני זה אף אחד לא ידע מי היא, ופתאום כולם דיברו על זה. כעבור שנתיים הבחורה לוהקה ל'רוקדים עם כוכבים אמריקה', עם צמיד מעקב ברגל. איפה עובר הגבול? איפה המוסר שלנו מתחיל ואיפה הוא נגמר? האם הכול מותר?"
את חושבת שלפני עשור המלהקים של "רוקדים עם כוכבים" היו חושבים בכלל על מישהי כזאת?
"לא, לדעתי לא. הייתה פה איזושהי הידרדרות. מצד שני אני רוצה להגיד שגם אנחנו – הטלוויזיה והתקשורת – לא זרים לעולם הפשיעה. יש לנו משיכה מאוד-מאוד אנושית לפשיעה ולאסור".
יש הבדל בין מישהו כמו פי דידי שהיה מגה-סטאר ובין אנשים אנונימיים ש"בזכות" הפשיעה הפכו למפורסמים.
"זה שזו דרך להתפרסם ולהפוך לכוכב ריאליטי, זה כבר ממש הזוי. ככל שהתוכן הפך להיות המלך, ככל שהצפיות בכל מחיר הפכו להיות במרכז – כך הדרך לתהילה הפכה יותר מקודשת. וגם ברשתות החברתיות, בסופו של דבר מספיק טרנד אחד שאומר שמנג'יוני הוא חתיך בשביל שהוא יהפוך לסמל סקס. ופתאום כולם מדברים על כמה שהוא צדק במה שהוא עשה".
את חושבת שיש הבדל בין הערצת הפושעים בעבר (מאפיונרים, שודדי בנקים) ובין הערצה שלהם כיום?
"ההבדל הוא שיש יותר כלים לאדם הפשוט להביע את ההערצה. אם פעם אנשים היו שולחים ל'יוניבומר' עשרות אלפי מכתבים לכלא, היום הם היו מעלים את זה לרשתות החברתיות, ואז זה היה יותר חזק ויותר קולני. היום כל אחד יכול להביע את דעתו וליצור טרנד.
"כשיש גם כל מיני פוליטיקאים, דונלד טראמפ ואחרים, שיש סביבם כל מיני שערוריות שקשורות לפשיעה, אז זה נותן עוד יותר לגיטימציה. אם יש פשיעה באליטה, זה מטשטש את גבולות המוסר. שלא לדבר, באמת, על האלגוריתם ושטיפת המוח בכל הקשור למחבלי חמאס, שהם הופכים להיות 'לוחמי צדק'", היא אומרת ומגחכת. "כי אם האמריקנים, ובפרט הדור הצעיר שלהם, לומדים להעריץ פושעים כמו מנג'יוני ולהגיד שזה בסדר שהוא רצח בן אדם בגלל שהוא כעס על ביטוח הבריאות האמריקני, אז מה ההבדל בין זה ובין טרוריסט שמישהו יכול לטעון שהוא יצא לשמור על הבית שלו?"
השאלה היא אם זה לא צריך להיות שחור או לבן.
"לגלות אמפתיה זה אחלה, אבל אז את מגלה אמפתיה לנוח'בות. 'כמעט לקחו להם את הבית, הם שנים ככה, הם מסכנים, בטח שהם ילכו וירצחו להם'. אז זו השאלה הכי חשובה בכתבה שלך: 'האם יש מקום לאמפתיה כשמדובר בפשע?'"
ומבחינתך, מה התשובה?
"וואו", היא צוחקת במבוכה. "התשובה מורכבת. תראי, אני רוצה להגיד שהאדם הנאור שאני, שמנסה לראות תמיד את התמונה כולה, היה רוצה להגיד שיש מקום כלשהו לאמפתיה כשמדובר בפשע, שצריך לבחון כל מקרה לגופו. אבל הישראלית שאני, שנכוותה מאוד קשה מהאמפתיה העולמית הזאת כלפי טרוריסטים, חושבת שיש כאן מקום לשחור או לבן. זו התשובה, התשובה באמת תלויה בנסיבות. כאזרחית בעולם אני רוצה להגיד שיש מקום לאמפתיה, כישראלית אין מקום לאמפתיה. זו לדעתי התשובה הכי אמיתית שלי".