יין לבן ונורות אדומות: מסלול חייו של ליעם בירן היה יכול להיות שונה לגמרי. הוא גדל במשפחה אמידה ממוצא ישראלי וגדל בניו ג'רזי – אבל הלב שלו משך אותו תמיד לאזורים אפורים, מפוקפקים. הוא אהב את הטבע, הרגיש חיבור עמוק לאדמת הארץ והגיע לכאן בכל הזדמנות שרק הצליח. ליעם היה גאון ביינות, סומליה מוכשר שידע לזהות את הסוג, האזור ושנת הבציר רק לפי הטעם. בחור צעיר, רגיש וסקרן שהחיים ייעדו לו גדולות, עד שבשנת 2019 הוא פשוט נעלם. כאילו בלעה אותו האדמה.
לפני שש שנים הגיע ליעם, אז צעיר בן 32 שהתגורר ברובע ברונקס בניו יורק, לביקור בישראל. במהלך שהייתו בארץ הוא הראה כמה התנהגויות שבני משפחתו מגדירים בדיעבד "מוזרות". ואז, בלי שתכנן זאת מראש, הוא רכש באופן ספונטני כרטיס טיסה ליוון, המשיך משם לאיטליה – ונעלם. בשנים שחלפו מאז מנסים בני משפחתו להבין מה עמד מאחורי ההיעלמות המסתורית שלו ומה עלה בגורלו – ובעיקר מחכים לתשובות. "אני רק רוצה סגירת מעגל", אומרת אימו טלי. "אם הוא חי אני רוצה לדעת שהוא בסדר, ואם הוא מת – אני רוצה לקבור אותו".
8 במאי 2019 הוא התאריך האחרון שבו יצר ליעם קשר עם בני משפחתו. במייל ששלח לאימו סיפר כי רכש כרטיס טיסה מישראל ליוון – משם תכנן להגיע, כשבוע לאחר מכן, דרך העיר טורינו באיטליה, לטיסה שהמריאה מפריז לניו יורק. עקבותיו נעלמו בטורינו, כיממה לאחר הדוא"ל האחרון ששלח.
בשיחה עם מגזין N12 משחזרים ההורים טלי וקובי והאחות נועה, בשיחת זום מביתם שבארה"ב, את הרגעים הראשונים שבהם הבינו שמשהו לא תקין, שאולי ליעם נתון בסכנה, ואת השנים שחלפו מאז נעלם. "שכרנו חוקר פרטי, טסנו לטורינו עם תמונות וכרזות, פנינו לקונסוליות ישראליות, לקהילות יהודיות, קיבלנו סיקור תקשורתי נרחב באיטליה ואפילו ה-FBI התערב. נעשה הכול כדי לגלות מה קרה", אומר אביו.
"הוא הגיב לזה בכעס רב"
רק כשנתיים לאחר היעלמותו של ליעם הצליחו הרשויות באיטליה לאתר חלק מחפציו, ובהם החולצה שלבש בצילום האחרון שנשאר ממנו – מה שהוביל לפתיחה רשמית של חקירה פלילית באיטליה.
טלי מספרת כי את אותה תמונה קיבלה מליעם בזמן שהייתו בישראל, וכי היא ממשיכה להטריד את מנוחתה. בתמונה נראה הבן במקום שאינה מצליחה לזהות – אתר שנראה כמעין אזור בטבע, אולי בשיפוצים או בבנייה. "הייתי רוצה להגיע לאנשים שגרים שם, אולי מישהו זוכר אותו, אולי הוא דיבר עם מישהו", היא אומרת. לדבריה, היא שאלה את ChatGPT היכן להשערתו צולמה התמונה – והוא העריך שבאזור הגליל.
אבל כדי להבין את מה שקרה, צריך לחזור להתחלה, למסלול שעשה ליעם מיום שהגיע לישראל. כבר אז נרשמו רגעים לא שגרתיים: הוא טייל לבד עשרות קילומטרים סמוך לגבול לבנון, רכש כרטיס טיסה ליוון באופן פתאומי ובהמשך הגיע לטורינו – שם נעלמו עקבותיו באופן מסתורי.
"הוא הגיע לישראל סביב פסח 2019", משחזרת בכאב אימו טלי. "הוא פגש בני משפחה וחברים וטייל בטבע. המכרים שהוא פגש בארץ לא דיווחו על התנהגות מוזרה או חריגה. עם זאת, היו כמה מעשים שבדיעבד כן נראים לנו כמו נורות אדומות, שאולי לא נדלקו בזמן".
"הוא נסע עם אוהל כי רצה לעשות קמפינג בארץ", אומרת האם. "כשהגיע לאזור הגליל העליון הוא טייל על הגבול עם לבנון עד שחיילים עצרו אותו, כי הוא כמעט חצה למדינת אויב. זו נגיד התנהגות חריגה של ליעם, אין לו סיבה ללכת קילומטרים על הגבול".
נועה ממשיכה לתאר את המעשים של אחיה בארץ, שעל חלקם שמעו בזמן אמת ועל חלקם נודע להם רק לאחר היעלמו, כאשר החלו לחפש קצה חוט. "אחרי האירוע בגבול לבנון הוא המשיך לקמפינג בגליל, ואחרי ששמע תנים הוא התקפל ונסע לכיוון צפת. אנחנו יודעים שהוא היה בצפת כמה ימים, ומשם תפס אוטובוס לאילת – וחזר אחרי כמה ימים לתל אביב. למרות שליעם אהב מאוד לטייל, ואת הטבע – זו לא הייתה התנהגות אופיינית, וכן, קצת מוזרה". לדברי טלי, ליעם לא תכנן כלל את הקמפינג בארץ.
טלי מוסיפה כי לליעם יש חברה טובה מאוד בישראל, שעימה עמד בקשר קרוב במשך שנים. אותה חברה, שרית, היא גם האחרונה שהייתה בקשר עם ליעם בארץ. "אנחנו בקשר מאוד טוב איתה", מדגישה טלי. "ממה שאנחנו יודעים, הם קבעו להיפגש, ובגלל קצר בתקשורת ביניהם ליעם הגיע לנקודה אחרת, והגיב לזה בכעס רב. המצב הנפשי שלו היה קצת מעורער באותה תקופה, והמקרה הזה גרם לו לקנות כרטיס טיסה ליוון באופן ספונטני", היא אומרת.
"אזור שאנשים נעלמים בו"
אחרי אותו אירוע עם שרית עדכן ליעם את אימו בטיסה הפתאומית ליוון. באותה נקודה האימפולסיביות שבה פעל הטרידה את מנוחתה של האם, אולם היא מאמינה שברגע שבנה יחזור לביתו, מצבו הנפשי ישתפר. "זה המייל האחרון שקיבלתי ממנו", היא מציגה על מסך הטלפון שלה. "הוא כתב שהוא בדרך לטיסה לטורינו ועניתי לו, 'שתהיה לך טיסה בטוחה'. זה היה ב-8 במאי 2019, הוא הגיע ליעד – וזהו. בלעה אותו האדמה".
מתי הבנתם שהוא נעדר?
"ב-10 במאי צלצלתי אליו, ענתה בחורה", משחזרת טלי. "אמרתי, 'הלו? ליעם, ליעם?' ואז היא אמרה: 'הלו, הלו'. שאלתי, 'אפשר לדבר עם ליעם?' והשיחה התנתקה. באותו רגע עוד ניסיתי להירגע, חשבתי שאולי הוא הכיר מישהי, אולי הוא פשוט עסוק עם חברים חדשים. שיהיה. אבל כעבור שלושה ימים, כשלא שמענו ממנו בכלל, הבנו שמשהו לא רגיל קורה – ודיווחנו על היעדרותו".
יום הטיסה מפריז לניו יורק התקרב, והמשפחה כולה דרוכה. התקווה שליעם יופיע ברגע האחרון, כאילו לא קרה דבר – עדיין קיימת בליבם. "כשהבנו שהוא לא עלה לטיסה – הלב שלי פשוט נפל", מספרת טלי בעצב. "אבא של ליעם נסע מיד לאיטליה, יחד עם קרוב משפחה. איך שהם הגיעו הם כמובן ניגשו לתחנת המשטרה. ואז גם התחלנו לשמוע כל מיני דיבורים שזה אזור שאנשים נעלמים בו".
מה זאת אומרת?
"זה אזור כזה שאנשים לפעמים מגיעים אליו כדי לרדת מהרדאר. להיעלם מבחירה, להתנתק מהכול, לנקות את הראש. וליעם באמת היה אז בתקופה נפשית קצת סוערת, אז חשבנו שאולי זאת אפשרות, שהוא בחר בזה. אבל גם אם כן, רצינו למצוא אותו. לדעת שהוא חי, שהוא בסדר".
"אולי הוא חי כהומלס במערה"
עם השנים גלגלה משפחת בירן כל תסריט אפשרי בנוגע לסיבת היעלמותו של ליעם. "זאת הייתה תקופה שהוא לא היה מרוצה מהדרך שבה החיים שלו מתנהלים. היו לו המון תקוות, והיה לו קשה. הוא היה גר בניו יורק, בברונקס, במקום מוזנח מאוד, ולא הסכים בשום אופן שנעזור לו. הוא רצה להתפרנס לבד. אני חושבת שדיכא אותו שהוא לא עומד ביעדים שחלם עליהם. לפעמים הוא היה כועס עלינו שאנחנו מטריאליסטים, והיה חוזר על זה שהוא לא מתחבר לסגנון החיים שלנו".
מה אתם חושבים שקרה?
טלי: "אני חושבת שהוא נעלם בהתחלה מבחירה, ואנחנו חושבים שהוא בחיים. לפחות יש לנו תקווה שהוא בחיים, וזה כי פשוט אין לנו הוכחה שהוא מת. אם הם טוענים שקרה לו משהו, אז איפה הגופה? גופות לא נעלמות, הן נשארות במקום ששם הונחו. רק אנשים יכולים להיעלם. ואנחנו הסתובבנו באזורים שהוא נצפה בהם בפעם האחרונה.
"לפעמים אנחנו מאמינים שהוא רוצה שלא שימצאו אותו, ולכן הגישה שלנו היא שאנחנו רוצים פשוט לדעת שהוא חי. אבל יכול מאוד להיות, וזו הסיבה שאני כאימא מתפוצצת מדאגה, שהוא איזה הומלס שחי ברחובות או באיזו מערה, או יותר גרוע – נמצא במקום שהוא לא רוצה להיות בו.
"אולי הוא למשל מנוצל בידי אנשים מפוקפקים, עובד בשביל לאכול ולישון, או לא מודע למצבו ולסביבה. אולי הוא רוצה למצוא אותנו ואת הדרך חזרה – ונמנעת ממנו הגישה".
"הייתי מצפה שיעשו יותר למצוא אותו"
טלי מביעה תסכול גדול מהטיפול של הרשויות במקרה. "ה-FBI המציאו לעצמם תיאוריה שהוא הלך ביער והייתה לו תאונה והוא מת. אני מבינה שיש להם תיקים גדולים יותר, ושזו כבר היעדרות של שש שנים, אבל הוא אזרח אמריקני שנעלם, אז הייתי מצפה שיעשו יותר מרק לתלות פוסטר שלו".
היו מחשבות שאולי הוא נחטף?
"חשבנו יותר שאולי זו באמת תאונה, אבל כל התסריטים עברו לנו בראש", אומרת טלי. "מה שהבנו זה שאם הוא היה נחטף, היו מבקשים כופר או משהו, אז אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאין סיבה כזאת", מוסיף קובי. "אבל אולי היה שם ניסיון חטיפה שהסתבך", מהרהרת טלי בקול, וממשיכה: "אנחנו פשוט באמת לא יודעים כלום. מכאן נובע התסכול העמוק שלנו כמשפחה, חוסר הידיעה – אי-היכולת לסגור מעגל".
טלי מספרת שמכיוון שליעם נעלם קצת לפני שפרצה מגפת הקורונה, בתה נועה העלתה השערה בעבר שהוא פשוט מת מקורונה, כמו רבים אחרים באיטליה.
"החפצים אותרו בעקבות השידור"
הסיפור של ליעם זכה לסיקור נרחב בתוכנית האיטלקית "?Chi l'ha visto" ("מי ראה אותו?"), העוסקת במקרים אמיתיים של אנשים שנעלמו. בתוכנית המצליחה מציגים את הסיפור ופונים לעזרת הציבור בשידור חי, בסגנון תוכנית העבר הישראלית "בשידור חוקר".
"בעקבות הסיקור הנרחב בתקשורת המקומית, שנתיים מיום ההיעלמות זיהה אדם את אחד החפצים של ליעם ודיווח על כך. זה היה מקום לא שגרתי, לא אזור שמוצאים בו בדרך כלל דברים כאלה, וזה חיזק את התחושה שקרה פה משהו חריג", מספרת טלי. "זה שינה את כל התמונה, גם מבחינת הרשויות באיטליה, שפתחו בחקירה פלילית", מוסיף קובי.
טלי מספרת כי אחד מהחפצים שנמצאו הוא החולצה שלבש ליעם בתיעוד האחרון שלו. "מצאו את האייפד שלו, אוהל, ספר בעברית, שתי חולצות, כובע ועגילים שהוא קנה לי במתנה ביוון, אבל לא מצאו שום דבר שהיית מצפה שהוא יסחוב איתו: לא פספורט, לא ארנק, משקפיים ג'ינס או נעליים. את האייפד לא מצליחים לפתוח, וגם לא נותנים לנו אותו. האייפד הזה עשוי להכיל את הרמז היחיד למה שקרה".
מרגע שהחפצים נמצאו הפך תיק ההיעלמות לחקירה פלילית. גם המשטרה התייחסה לפרשה אחרת והקצתה יותר משאבים לחיפושים. ואכן, החיפושים היו יסודיים: לראשונה מאז נעדר ליעם הגיעו חוקרים מלווים בכלבי גישוש מאחת היחידות הנחשבות ביותר בבולוניה. "הכלב הסתובב שם 15 שעות ולא מצא כלום, שום סימן, שום ריח או שרידים".
"כלום, כאילו הוא התפוגג באוויר"
דווקא ההיעדר המוחלט של עקבות מעורר את החשש אצל קרוביו של ליעם. "גם בן אדם שרוצה להיעלם, לא נעלם ככה סתם. בדרך כלל הוא משאיר איזה קצה חוט: שיחת טלפון, רכישה בכרטיס אשראי, עדות של מישהו שראה אותו. אבל פה – כלום. כאילו התפוגג באוויר".
במקביל, מספרים בני המשפחה, גם ה-FBI שינה כיוון. "חוקר נשלח לטורינו והתחילו לראיין אנשים באזור שבו נעלם ליעם ונמצאו החפצים. בין היתר ניסו להבין אם יש רקע בעייתי של סמים או היסטוריה שיכולה להעיד על היתכנות לאירוע פלילי שבו מעורב אזרח אמריקני. הם לא מצאו שום דבר".
נסעתם גם אתם למקום עם תמונות שלו וחיפשתם?
טלי: "בטח, גם נועה. אני הייתי שם פעמיים או שלוש. אחרי שמצאו את החפצים נסענו שוב, הפעם שלושתנו. נפגשנו עם חוקרים של המשטרה, עם החוקר הפרטי ועם הטלוויזיה המקומיים. שוחחנו בעצמנו עם אנשים שטוענים שראו אותו סביב התאריך שבו תועד לאחרונה".
לדבריהם כמה עדים טענו שזיהו את ליעם – אך כולם זכרו אותו מהתקופה שקדמה לפרוץ מגפת הקורונה. מאז 2019 אין כל עדות מהימנה לכך שנראה בחיים.
אתם מעלים את ההשערה שליעם בחר בזה. אם זה נכון, אולי הוא לא רוצה שימצאו אותו.
"נגיד שליעם באמת קיבל החלטה פזיזה ורצה להיעלם – שש שנים עברו מאז", אומרת נועה. "כמה זמן עוד אפשר להחזיק בהחלטה כזו? למה לא ליצור קשר עם מישהו, אפילו בעילום שם, רק כדי לומר שהוא בסדר? משהו בזה פשוט לא מסתדר".
המשפחה לא שוללת אף תרחיש, אך הכאב העיקרי נובע מהיעדר הכיוון. "אין קצה חוט, אין מישהו שאמר שראה אותו, שמע ממנו – כלום", הם אומרים. "גם המשטרה פעילה פחות, כי אין מידע חדש. רק החפצים שנמצאו כבר לפני ארבע שנים, ובייחוד האייפד שלא מצליחים לפרוץ – הם אולי התקווה האחרונה לכיוון כלשהו".
ובכל זאת חוזרים בני המשפחה במהלך הריאיון לאותו סימן שאלה גדול שמרחף מאז מאי 2019. "פשוט לא הגיוני שאף אחד לא ראה אותו. לא בגבול, לא בעיירה, לא מצלמות – לא בשום מקום. זו באמת תעלומה, אבל תעלומות נועדו להיפתר. ואנחנו לא נוותר עד שנדע מה קרה", הם מדגישים שוב ושוב.
"משהו פה לא מסתדר"
כבר שש שנים שהחיים של בני המשפחה בהמתנה. "אי אפשר באמת להמשיך", אומרת טלי ומעידה כי המחשבות על בנה מלוות אותה בכל יום. "אנחנו תקועים ולא יכולים להתקדם. אחד הדברים שהכי שוברים אותי הוא שמצאו את העגילים שהוא כתב לי בכזו התרגשות שהוא קנה לי ביוון, 'אימא אני רוצה לתת לך אותם', הוא אמר לי, והמשטרה מונעת ממני את המזכרת אולי האחרונה שנשארה לי מבני. זו פשוט אכזריות".
עוד מספרת טלי כי מאז ההיעלמות היא לא שינתה דבר בבית המשפחה בניו ג'רזי. "החדר שלו נשאר בדיוק כמו שהיה, אני לא נוגעת. זו הסיבה שאני לא מצליחה לעבור דירה, אני תמיד חושבת שאולי מישהו ידפוק יום אחד בדלת. אני רוצה שיהיה לליעם בית לחזור אליו. גם את קו הטלפון הביתי שכבר שנים לא באמת בשימוש לא ניתקנו, אנחנו לא משנים כלום – חיים בהמתנה".
נועה מספרת כי כשנולדה הבת שלה, אחייניתו של ליעם, הוא גר בביתה. "הוא היה לוקח אותה בכל יום לפארק, קונה לה בלונים, ממתקים. והילדים הקטנים שלי אוהבים אותו כל כך, הם היו קשורים מאוד לדוד שלהם שהיה מצחיק את כולם ומלא חיים. הוא היה בא איתנו לטיולים, לבילויים משפחתיים, לארוחות ערב. הוא היה חלק מאיתנו ואני חושבת עליו כל הזמן, בכל יום. הוא היה נוכח כל כך בחיים שלנו והוא חסר לנו מאוד, הלוואי שהיה יודע כמה אנחנו מתגעגעים אליו".
"אם הוא באמת בחר להיעלם", חוזרת טלי לאותה שאלה מטרידה שאיש לא מצליח לענות עליה, "אז אחרי שנה הוא לא מתגעגע למישהו? לילדים? לאימא? לחברים? לשכנים? למשפחה? משהו פה לא מסתדר ומישהו חייב לפתור את זה. ואם חס וחלילה קרה לו משהו, ואם הוא מת – אז הוא ראוי לכבוד אחרון".
"המוכר אמר לי 'Mamma Liam'"
"הקונסול האמריקני במילאנו היה מעורב יחסית", מספר קובי על המאמצים שהשקיעה המשפחה בחיפושים. "הוא הפעיל את המשטרה האיטלקית, העלה את המודעות, ומדי פעם הוא בודק איתנו מה קורה. הם מתייחסים לעניין בעדיפות גבוהה יותר, כי הקונסוליה האמריקנית שואלת אותם מדי פעם אם יש התקדמות".
מהצד הישראלי, התחושות אחרות. "הקונסוליה הישראלית ברומא לא עשתה כלום", אומרת טלי באכזבה. "ביקשתי מהם שיפנו לבתי חב"ד או לקהילות ישראליות, מכיוון שליעם אהב את זה ותמיד היה מתחבר לישראלים. אבל הם אמרו שהקונסול יטפל, ומאז לא שמעתי מהם כלום".
קובי ממשיך את דברי טלי ומספר כי נפגשנו גם עם הקונסול הישראלי בפריז. "הוא דווקא הראה יותר סימפתיה", מתארת טלי. "הוא שאל אותי, 'צרפת מדינה ענקית, איפה את חושבת שהוא יכול להיות?' אמרתי לו: 'אולי באזורים של כרמי יין או ליד הגבול הספרדי, כי ליעם דיבר ספרדית'. והוא באמת שלח פניות לכל מיני קהילות יהודיות, לבתי חב"ד ולאנשים שהוא מכיר. אבל זה היה רק מחוז אחד, ולצערי אף אחד לא חזר אליו. אני מעריכה מאוד את הניסיון שלו לעזור לנו".
גם הקונסול האמריקני בפריז ניסה לעזור. "היו לו כמה רעיונות, אבל לא כאלה שהיו רלוונטיים. אגב, אני מבינה: קונסולים הם לא משטרה, אין להם כוח אדם. אבל לפעמים כל מה שצריך זה להפיץ את התמונה, כי אז אם מישהו היה רואה את ליעם – אולי הוא היה מדווח".
לפתע משתפת טלי במחשבה שטרם אמרה בקול. "אני שוקלת לעשות משהו די קיצוני, שעוד לא שיתפתי בו את המשפחה שלי, אבל אני כבר מתחילה להבין שאולי אני צריכה פשוט לעזוב את ארצות הברית, לשכור דירה באיטליה לחצי שנה, להתערבב עם המקומיים – ואולי ככה אמצא אותו. פשוט ככה".
בשטף המילים עוצר אותה קובי: "אבל, טלי, את יודעת שהוא כבר לא שם, וזה גם לא ריאלי – הם מאוד קתוליים שם, ואת לא. את גם לא מדברת איטלקית – איך תסתדרי?" הוא תוהה. "אין לי דרך אחרת", היא עונה בשקט, "אני נשברת, אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני רק רוצה את הבן שלי בחזרה. זה הכול".
ואז היא מספרת על רגע שצרוב בזיכרונה: "חזרתי לאיטליה, הלכתי לראות את ההוסטל שבו הוא התארח. נכנסתי סתם ככה לחנות דליקטסן. פתאום המוכר מסתכל עליי ואומר: 'Mamma Liam', הוא ידע שאני אימא שלו. הייתי בשוק – הם זיהו אותי מהטלוויזיה האיטלקית, הסיפור של ליעם ממש מפורסם שם".
"ממש עכשיו חזרנו שוב ממילאנו, במרץ נפגשנו עוד פעם עם הקונסול, הצלחנו לשכנע את המשטרה באיטליה לערוך חיפוש חדש, והם יעשו את זה בשבועות הקרובים", הם מוסיפים.
שש שנים עברו – והסיפור של ליעם עדיין לא הסתיים. ייתכן שברח ולא הצליח לחזור. אולי נפל קורבן לפשע שלא השאיר עקבות. אולי פשוט הלך לאיבוד, בטבע או בתוך עצמו. אבל עד שלא תימצא גופה, כל האפשרויות פתוחות – ומשפחת בירן לא מוותרת על התקווה.