482 ימים הייתה ארבל יהוד לבד בשבי. בתקופה הכי קשה בחייה היא נאחזה בשאריות התקווה ובזיכרונות. והם תמיד היו שם - החברים מניר עוז, אלו שגדלה איתם יחד. כשהיא חזרה הביתה, היא התחילה להשלים את הזמן שעבר.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כמה לבד היית?
ארבל: "שם? הכי לבד".
ומה זה להיות בשבי, לבד?
ארבל: "קודם כל אתה קם ואתה מבין שאתה עדיין חי. רק נשאר לך להחזיק בתקווה ולהתפלל שיום אחד אתה תצא משם. יש רגעים מאוד-מאוד-מאוד קשים שאתה לרגע רוצה לשים לזה סוף בעצמך ואלו רגעים ממש מפחידים".
והיית שם?
ארבל: "כן. אבל אף פעם לא איבדתי את האחוז האחד של התקווה, גם אם זה היה האדים האחרונים".
בדיוק לפני שנה יצאנו עם קבוצת הצעירים של ניר עוז לטיול משותף. זה היה ניסיון לשחזר את הטיול שהם היו עושים יחד כל שנה - כשביולי 2024 היו חסרים להם שלושה חברים: ארבל, סשה ואריאל. ארבל צפתה בכתבה מאז. "זה באמת היה בוקס לבטן מאוד גדול", היא אומרת, "לראות אותם מרוסקים ושבורים לגמרי ומפורקים ועייפים".
ארבל וסשה חזרו, אריאל עדיין שם
בעסקת השבויים האחרונה ארבל וסשה חזרו הביתה. אריאל, בן זוגה של ארבל, עדיין שם. ואנחנו יצאנו שוב לטיול בהרכב חסר - הפעם למקום שהיה בנעורים מרכז חייהם. זה שהצטלמו בו לתמונות הבר-מצווה - לבריכה בניר עוז.
הכתבה על הטיול המשותף - בלי ארבל וסשה - בשנה שעברה:
הם התיישבו לשיחה משותפת. במקום שבו עמית ונופר היו אמורים להתחתן. ההזמנות לחתונה, שתוכננה לסוף אוקטובר ההוא, כבר נשלחו. החתונה בוטלה, אבל לארבל, לבד בשבי, לא היה מושג. "היה לי איזשהו 'ויז'ן' בראש שמתקיימת כרגע חתונה בלעדיי ובלי אריאל", היא מספרת לצד חברותיה. "לא הבנתי עדיין שאנחנו בסיפור כזה גדול עם המון חטופים. היו איזה שלוש שעות שבכיתי ברצף שאני לא זוכה לראות את זה".
עברה שנה בדיוק מהפעם הקודמת שנפגשנו. חשבתם שנשב פה עוד שנה בפורום הזה והוא עוד לא יהיה שלם?
"בסיוטים הכי גדולים לא דמיינו את זה", אומרת נופר. "זה באמת לא היה תרחיש אפשרי מבחינתי, שאנחנו נחיה עדיין את אותה מציאות", מוסיפה מעיין ווסטלנד.
מה חשבת?
"שהסיפור הזה ייגמר", מבהירה מעיין.
"בתחושה הכללית שום דבר באמת לא השתנה, כי אנחנו באיזשהו מצב המתנה", מספרת גלית סלימסון. "יש רק יותר אוויר בריאות כי ארבלי וסשה חזרו, כי יאיר חזר. הנשימה קצת יותר עמוקה, אבל הריאות כבדות".
"כאן היו הניצוצות של ההתחלה"
הם התכנסו על שפת הבריכה, פרקו את הציוד. כל רגע כאן מציף הכול. במשך שנתיים אריאל עבד כמציל בבריכה. הרבה שעות היו להם כאן יחד. סיפור האהבה הזה התחיל באחד הטיולים של שכבת הצעירים. "שם היו הניצוצות של ההתחלה", מספרת ארבל.
למה את מחייכת?
"כשהוא יחזור, כמה שיותר מהר, יש סיפור טוב שם. אבל זה רק ביחד איתו. בלילה, אחרי שסיימנו לשבת עם כולם, ושתינו וצחקנו ועשינו על האש והכול, לא אני ולא הוא רצינו כל כך ללכת לישון. הוא פשוט אמר לי בואי נלך כאילו לטיול. ואז כמה חודשים אחר כך, זה כבר בחורף, התפתח למעבר".
כמה זמן הסתרתם את זה?
"שנה".
הם חשבו שהם הצליחו להסתיר את הקשר מהחברים. אבל בשנה שעברה גילינו שזה לא כל כך הצליח. "אני גיליתי כשבאתי לארבל פעם אחת והדלת היתה נעולה. היא אמרה 'אני סתם נועלת את הדלת'. בסדר...", מספרת שני גורן. "אבל זה גם משהו ש... כאילו גם ראו בדינמיקה שהוא היה מאוהב בה מלא זמן", מוסיפה מעיין.
חוטפים אתכם ביחד והרגע האחרון שאתם ביחד הוא איפה?
"ברכב. כל הזמן החזקנו ידיים. הוא הוציא משפט, אני הוצאתי משפט. 'הלכו לנו החיים'. ואז פשוט... תלשו אותו. לא הספקתי להגיד לו אפילו ביי. לא הספקתי לראות את העיניים שלו. אני זוכרת שאני צעקתי לו ושאני ניסיתי כזה לצאת לכיוון שלו והשתיקו אותי מאוד מהר".
ארבל הוחזקה לבדה בשבי, בבידוד, ברעב ובתנאי היגיינה מחרידים. היא עברה שם אלימות והתעללות ממושכת. את המציאות היא הצליחה לקלוט רק תקופה קצרה לפני שחרורה. "בחודש וחצי-חודשיים אחרונים הגיעה טלוויזיה", היא משחזרת. "הם פתחו על אל-ג'זירה, וכל פעם שיש פרשן שלהם מדבר אז בצד יש חצי מסך שבו מראים סרטונים של השחרורים של 2023. פתאום נחשפתי לזה שאלו המון אנשים מהקיבוץ".
בסוף ינואר היא חזרה הביתה. את רגעי האימה בלב עזה קשה לשכוח. "היינו בהתחלה קרובים לרכב של הצלב האדום ואז פנינו ימינה והתרחקנו, ושמעתי אותם מדברים על זה שחייבת לצאת התמונה או הסרטון שאני הולכת", היא מסבירה.
כמה פחדת שם?
ארבל: "היה חשש, אתה יודע, בגלל ההמולה, שיהיו שם יריות לכל עבר. אחר כך, בתוך ההמון, הייתי בשוק מאוד. יש חלקים שאני לא זוכרת".
חזרת מהשבי?
ארבל: "לא. פיזית כן, אבל לא בלב או בראש. אני שם. אתה לא יכול לצאת ממקום כזה. לדעת שאתה יצאת, ואחרים לא".
את יודעת אם אריאל יודע שאת בחיים?
"להגיד לך את האמת, אני לא יודעת. אבל אני חושבת ש... שאולי לשם הטרור הפסיכולוגי בטח אמרו לו".
החברים היו שם לצידה בבית החולים וכשחזרה הביתה ליוו אותה 24/7. לאט לאט ארבל מתחילה להבין שיש פער בינה לבינם. "גם אני וגם הם, כולנו, חווינו פה כל כך הרבה אכזבות. הם מפה, אני מעבר לגדר. אני עוד לומדת איך זה מפה. אני היום איפה שהם היו לפני שנה", היא מבהירה.
שני יצאה מהארון בעזה: "חלק הופתעו"
שני גורן השתחררה מהשבי בעסקה הראשונה. בלילות היא עדיין מתעוררת מסיוטים, אבל היא כבר לא עוברת אותם לבדה. "30 שנה לא הייתי בזוגיות", היא מספרת. "פתאום נהייתי בזוגיות. 9 חודשים כבר. הרבה זמן. פעם ראשונה שאני יודעת מה זה להרגיש".
זה קשור למה שעברת?
"אני אגיד לך מה. הייתי בארון המון-המון שנים. והחברים לפני השבי ידעו, אבל בקיבוץ נגיד לא. בשבי אמרתי להם, חלק היה מופתעים".
סיפרת להם? כאילו יצאת מהארון בעזה?
"למי שהייתי איתו, כן. אפשר להגיד שזה גרם לי להבין המון דברים וללמוד על עצמי המון דברים, וגם לקבל על עצמי המון דברים. ולקבל את עצמי בהמון דברים. אז אפשר לי גם לפתוח עוד חדרים אצלי".
"לפני השבי החברים ידעו, אבל בקיבוץ לא. בשבי אמרתי להם, חלק היו מופתעים"
שני גורן
גם החיים של זוהר, ששני ההורים שלה נרצחו ונחטפו ב-7 באוקטובר קיבלו תפנית לפני חודש, כשגופותיהם הוחזרו לארץ במבצע של צה"ל והשב"כ. המעגל הזה נסגר. "זה תפס אותנו בהפתעה מוחלטת", היא מספרת. "נגמרו לכולנו המילים. לא הצלחנו להגיב כשהקצינים אמרו לנו. לא הבנו מה קורה. וזה תהליך אבל מחדש, לכן החודש הזה היה לי כל כך קשה. כי זה אמיתי".
מה כתוב לך על החולצה?
"איזו שאלה יפה. אבא שלי, ביום שישי ב-6 באוקטובר, כתב סטטוס בפייסבוק בלי לדעת שלמוחרת הוא כבר לא יהיה בחיים. 'חיה את חייך כאילו זהו יומך האחרון, אך למד כאילו תחיה חיי נצח'".
בעוד חודשיים יקרה עוד משהו משמח, וגם טעון. נופר ועמית יתחתנו באיחור של שנתיים. גם מעיין מתחתנת. היא קבעה את התאריך כשארבל חזרה מהשבי, והניחה שעוד רגע כולם יחזרו. "זה נורא קשה לחשוב על להתחתן, כשהאדם הכי קרוב אליי, הלב שלו קרוע ושבור וחסר", היא מספרת. "אני לא במקום של לשפוט אף אחד ואני לא מעוניינת לשפוט אף אחד", אומרת ארבל. "אבל אלו רגשות מאוד-מאוד-מאוד מעורבים".
סשה, שחזר עם ארבל מהשבי, לא השתתף במפגש הזה. הוא בסיור הסברה בארצות הברית למען החטופים. וגם הוא הודיע השבוע שהוא עומד להתחתן. "אני וספיר היינו ביחד שנה וחודשיים. מסתבר שהשנה וחצי שאני הייתי בשבי גם נספר", הוא מספר לחברים בשיחת טלפון. "אחר כך, כשהמשכנו הלאה וחזרנו, הקשר שלנו דווקא התחזק".
כמה את לבד?
"לא לבד כמו שהייתי שם, אבל מרגישה לבד".
למה את הכי מתגעגעת?
"לישון איתו, לשבת איתו בבית, לדבר איתו, לשמוע את הקול שלו".
ארבל משקיעה עכשיו את כל האנרגיה שלה לא בעצמה, אלא במאבק. בחודש שעבר היא ארגנה משחק כדורגל ביום ההולדת של אריאל. "אני מדמיינת את החיבוק איתו ברעים, אני מדמיינת את הלישון הראשון איתו, אני מדמיינת את הלילה הראשון איתו, את השיחה הראשונה, את הריח שלו, את הקול שלו, את החתונה איתו, את הילדים איתו. הכול. אני מדמיינת את זה ומזמנת את זה", היא מספרת.
בתחילת החודש, באיחור של כמה חודשים, ראש הממשלה הגיע לבקר בקיבוץ שהופקר במשמרת שלו. ארבל הוזמנה להשתתף בביקור, אבל בחרה שלא להגיע. ענבר, שאחיו תמיר יצא להילחם במחבלים ב-7 באוקטובר נהרג בקרב וגופתו עדיין מוחזקת בעזה, הוא היחיד מהקבוצה שהגיע לפגישה עם נתניהו.
"הרגשתי שאם כבר להיפגש עם מישהו, זה איתו פה ולא במשרד שלו או במקום אחר", הוא מסביר. "הוא עומד ורואה איפה שאח שלי נרצח, ורואה את הבית של איתן שרוף מאחוריו. הוא אומנם לא ביקש סליחה ולא לקח אחריות על כלום, אבל לפחות הוא השכיל לשבת ולהקשיב". ארבל מסכמת: "אני מרגישה שאני עדיין מאופקת, כמו בשבי. כאילו הכול בפנים".
מקבלי ההחלטות מאכזבים אותך?
"זאת מילה עדינה מדי. הלחץ הצבאי מסכן את החטופים, הורג אותם, פוצע אותם פיזית ונפשית".
לא מבינים את זה למעלה?
"אני לא יודעת אם לא מבינים. אני חושבת שזה לא מעניין אותם".
תחקיר: מאי פכט