קולו וכתיבתו של אבי מלר מלווים בעיקר (אבל ממש לא רק) את חובבי הספורט בישראל כבר עשרות שנים. ברזומה שלו אפשר למצוא את גלי צה"ל, מעריב, ידיעות אחרונות, הביטאון על המשמר, גלובס וכמובן ערוץ הספורט - שאיתו הוא מזוהה מאז שנת 1992. מלר שחגג השבוע 72, ולא מרבה להתראיין, מתמודד מאז 2022 עם סרטן עור, שהלך וחזר, ואפילו איים בשלב מסוים על הנשק הכי חשוב שלו – הקול.
מלר, שהתגורר במשך כעשור באנגליה והיה מזוהה עד ראשית העשור עם שידורי הליגה מהממלכה, ידוע בעיקר במשחקי המילים שלו ובצבע שהוא מוסיף לשידורים. אלא שמאחורי הקלעים מתגלה אדם רציני, שיודע לפרטי פרטים, כמעט ברמה של מתמחה לרפואה, על המחלה שאיימה לסיים את חייו.
כעת הוא מספר בריאיון למגזין N12 על ההתמודדות עם המחלה, הטעות באבחון שפגעה בו, האובדן תוך כדי ההתמודדות של חבר הנפש מודי בר און, והעבודה שמצד אחד מחזיקה אותו בחיים – ומצד שני יכולה להיגמר ברגע אחד.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"למי שרוצה לדעת את השם של הסרטן שלי, קוראים לו סקוואמוס. סרטן עור די מוכר, והאמת היא שלא הופתעתי כשאמרו לי סרטן", הוא מספר. "אני מגיע ממשפחה שאצלה נקודות חן הן חלק מההווי הכללי. אני נבדק כל כמה זמן. בדרך כלל מוציאים נגע חשוד, לוקחים אותו לביופסיה ואחרי שלושה שבועות מודיעים לי אם הנגע הזה בסדר או לא". עם זאת, הוא מדגיש כי "באחת הבדיקות השגרתיות האלה ב-2022, בדיקה אחת לא זיהתה את הממאירות של הנגע".
אז הייתה כאן אבחנה שגויה. איך מרגישים בכזה מצב?
"מצד אחד אמרתי לאנשים שאני חסר מזל ומצד שני בר מזל. חסר מזל על זה שלמרות שעבדתי עם אותו רופא עור כל השנים, הוא זה שפישל ופספס את הגידול שהיה, אגב, במצח. עד שהוא גילה והוציא אותו, הוא הספיק לזלוג והתיישב לי בבלוטת הרוק. אז מצד אחד הייתי מתוסכל על זה שזה פוספס, מצד שני הלכתי לניתוח, והוא הסתיים בהצלחה מוחלטת, אז אני בר מזל לפחות שיש היום אפשרות לטפל בזה בצורה הזאת. עדיין לא ידעתי מה מצפה לי בהמשך".
אחרי הניתוח התאוששת במשך שבועיים ומיד חזרת לשדר. היה לך ברור שתחזור כל כך מהר לעבודה?
"ברגע שאחרי עשרה ימים של התאוששות הלכתי לבדיקות והייתי נקי - אין שום סיבה לא לחזור לסדר יום רגיל. מקום העבודה שלי, ערוץ הספורט, אמר לי מראש לקחת כמה זמן שאני רוצה, אבל אחרי שבועיים הרגשתי מצוין ולא הייתה שום סיבה שלא אחזור".
אלא שאז המחלה חזרה.
"מכאן הסיפור מתפתח אפילו יותר יפה. הרופא שניתח אותי, פרופסור אבי חפץ, עקב אחריי מקרוב ואמר לי בסוף הניתוח שהייתי נקי לחלוטין, אבל אמר שבמקרים כמו שלי הם עושים בכל מקרה 30 הקרנות כדי למנוע מהמחלה לחזור. אצלי, בגלל שהגוש היה כל כך קטן, הוא אמר שאני לא חייב לעשות, אבל מומלץ – נזק זה לא יביא. אז עשיתי את 30 ההקרנות האלה במשך חודש וחצי. תהליך מאוד פשוט: מגיעים לבית החולים, לוקחים מספר, שמים כובע מותאם אישית והולכים הביתה. זה עבר לי כל כך בקלות שאפילו לא הייתי מספר את הסיפור הזה אם לא מה שיבוא אחרי".
"הרופא שלי היה בהלם"
"לפני שנה וחצי, בינואר 2024, פתאום התחילו לי כאבים באוזן. הלכתי לבדוק את זה והרופא הנהדר שלי אומר לי 'מלרק'ה, יש לך ציסטה קטנה חשודה, לך תבדוק אותה'. בבדיקה אמרו לי כרגיל 'נוציא אותה, נשלח לביופסיה ובזה זה ייגמר'. אלא שאדם עושה תוכניות... ואחרי שבוע קורא לי הרופא ואומר לי 'אנחנו לא מאמינים, יש בציסטה הזאת את הסרטן שהיה לך במצח'. הוא היה בהלם. הוא אמר שבאוזן זה מקום רגיש מדי ולא מנתחים, זה יכול לגרום ליותר מדי נזקים".
"אבל – עכשיו מגיע הסיפור. הרופא אמר שאם אנחנו רוצים להיפטר באופן סופי מהסרטן הזה, יש בשנים האחרונות תרופה חדשה וניסיונית שנקראת 'ליבטאיו' ואותה מזריקים. זה חידוש כי זה טיפול לא פולשני, שעלול לפגוע בתפקוד ובמראה החיצוני. אמרו שזו תרופה עם 65% הצלחה. מקבלים את זה פעם בשלושה שבועות, אני עדיין מקבל את זה, אבל בכל שלושה חודשים בודקים את המצב. כבר בבדיקה הראשונה הייתי נקי לגמרי. התרופה עשתה את העבודה מיד. היית צריך לראות את התגובה של האונקולוגית שלי, ד"ר ענבר פינקל – כשנכנסתי עם התוצאות היא פשוט התחילה לרקוד".
עכשיו אתה יודע שזה עזר לך, אבל לא חששת לקבל טיפול ניסיוני? משהו שנשמע די עתידני.
"לא חששתי כי הסבירו לי מה יכול לקרות והדברים הרעים היו ממש שוליים. הסבירו לי על תופעות הלוואי, בעיקר עייפות, אבל אמרתי – אני בכל מקרה מרגיש עייפות וחי עם זה המון זמן, אז מה זה משנה. התופעה היחידה שממש סבלתי ממנה היא גרד משמעותי בגב. ואתה יודע, גרד בגב זה משהו שמאוד קשה לפתור, אבל אם זה מה שאני צריך לסבול בשביל תרופה שעזרה לי – אז אני בסדר עם זה".
סיפרת שאמרו לך שאין סיכוי שהמחלה תחזור. אפילו נפנפו אותך. מה הייתה התגובה של הרופאים כשהמחלה בכל זאת חזרה?
"כששאלתי את הדוקטור הנפלא ששלח אותי להקרנות ואמר שזה רק ליתר ביטחון, אם זה לא מפתיע אותו שהגידול חזר, הוא נתן לי תשובה דיפלומטית נפלאה: 'זה לא מפתיע אותי, זה מאכזב אותי'".
"אם נכדה שלי תרצה לעבוד בתקשורת, אני אמליץ"
הפעם הראשונה שבה הסרטן זוהה אצל מלר היה רק כחודשיים לאחר שחברו הטוב מודי בר און נפטר בגלל אותה מחלה. למרות שהוא לא מקשר בין האירועים, הוא מספר שבתקופה הזאת המחשבות שלו הפכו לכבדות יותר ויותר. "המחשבות הופכות ליותר ויותר טורדניות, עד כדי מקאבריות", הוא מספר. "היו לי מחשבות כאלה – 'מה? בתוך חודשיים ערוץ הספורט הולך לאבד שניים?', אבל כדי להתעודד הסתכלתי על הסטטיסטיקה והבנתי שזה לא סרטן קטלני אם לא מתעלמים ממנו".
אתה מתגעגע למודי?
"אין יום שאני לא מתגעגע אליו. חושב עליו. עובר ליד התמונה שלו בערוץ הספורט שתלויה מחוץ לאולפן שנקרא על שמו. לדעתי הוא היה איש הטלוויזיה, לא רק בתחום הספורט, מספר 1 בישראל. אבל כשהיינו מדברים אתו על זה הוא היה נבוך, לא רצה להתעסק בזה. לפני הרבה שנים עשיתי ריאיון על חברויות בעבודה, ושם הסברתי שהחברות שלנו כל כך חזקה ושאני כל כך מעריך אותו, שכשאני אלך לעולמי אני רוצה שעל הקבר שלי יכתבו רק דבר אחד – היה חבר של מודי בר און".
"יש מחשבות, אבל צוואה עדיין לא כתבתי"
ולמרות הסטטיסטיקה וכשאתה רואה מה קרה למודי, בתקופה הזאת שהמחלה חזרה, יש מחשבות על מוות?
"בטח. אני לא לוקח כמובן מאליו כלום. כל בדיקה שאני עושה, אני מחכה בקוצר רוח לתוצאות. עברתי, למשל, ניתוח פרוצדורלי בלייזר להקטנת הערמונית. בגיל שלי זה כבר חשוב. אז מתחילות מחשבות של האם יש קורלציה בין הסרטן שחוויתי לניתוח, האם זה יכול להפריע או לשבש? אז הרופאים אומרים שלא, אבל הרופאים גם אמרו שהסרטן לא יחזור… אז ברור שיש מחשבות, אבל בוא נגיד שצוואה עדיין לא כתבתי".
אתה חושב שאחד הדברים שעזרו לך זה גם זה שהמשכת לעבוד כמעט רגיל?
"אין שום ספק. אני עוד מעט בן 72, ולעבוד במשרה מלאה בגילי זה בונוס, יתרון וכבוד גדול. מעטים עושים את זה, גם במקצוע שהם כל כך אוהבים. מצד שני, כן יש את המחשבות האלה של אולי הגיע הזמן לעשות איזה פסק זמן, לחשוב על הבית ועל הנכדות. אני רוצה לבלות, לראות, לצאת... לך תדע כמה זמן נשאר לי. אני גם בליין סדרתי".
ספר לי על זה.
"מעבר לכדורגל שאותו אני משדר, רואה ואוהב, אני משוגע מאוד ואובססיבי על תיאטרון וקולנוע. אפילו הייתה לי פינת תיאטרון וקולנוע בערוץ הספורט. אני רוצה לנסוע לפסטיבלי קולנוע בעולם ולתיאטראות והכול. ואז אתה אומר, מתי נפסיק? ואם נפסיק, איזה בוקר יהיה לי לקום אליו? זה מעורר מחשבות".
"אם וכאשר אחת הנכדות שלי תרצה ללכת לכיוון של עבודה בתקשורת, אני מאוד אמליץ", אומר מלר. "בקצה הדובדבני של העוגה יש הרבה מאוד איכות, והרבה מאוד כבוד, עונג וסיפוק. מי שרוצה ללכת לכיוון הזה, אני מאוד אמליץ לו. אבל שיכוון גבוה, שבשום פנים ואופן לא יכוון להיות רכילאי - שזה חלק גדול מהעולם הזה היום". עם המשפטים האלה, שאיתם דווקא סיים מלר את הריאיון, אפשר להבין את המהות של אחד מאנשי התקשורת היותר ותיקים ומנוסים בישראל.
יש לך בכל זאת מחשבה מתי כן תשים את הנקודה ותפסיק לשדר?
"אין לי תאריך ואין לי זמן, אבל אני משער שזה יקרה כי אני רוצה שזה יקרה. אתה יודע מה? אולי זה יקרה גם לאו דווקא בפרישה. אולי זה יהיה דווקא בצמצום שעות העבודה, אני לא יודע. לא ניהלתי משא ומתן על זה עם אף אחד, אפילו לא עם עצמי. אבל מעשית, אני מקווה שיגיע היום שבו אני אחליט שהגיע הזמן להסתובב בעולם ושיהיה לי עדיין את הזמן לעשות את זה".
