בבית הספר התיכון השש-שנתי עש יצחק שמיר בתל אביב מתנהל מדי בוקר מחזה שאפשר לראות עד כה רק כאן - אך כעת, לפחות לנוכח הכרזות העירייה, הוא צפוי לשכפל את עצמו לכל העיר. לצד בני, השומר הוותיק והמסור, עומדים שני מורים תורנים, מקבלים את זרם התלמידים ומבקשים יפה להכניס את הטלפון לתיק. כן, זה בית ספר ללא טלפונים.לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאןבבוקר שבו ביקרנו בבית הספר היה זה תורה של יערה פדוביץ', רכזת שכבת ט'. כמו שאומרים 'בוקר טוב' לילדים כשהם נכנסים, מסתכלים גם אם הביאו איתם טלפון. ככה זה הולך להיות מעכשיו, היא מסבירה. זה בסך הכול עבר די בסדר ב-1 בספטמבר. אחרי זה, אתה יודע, הם כבר מנסים.אמרנו להם: 'אנחנו לא במלחמה איתכם, הרעיון הוא אדיר ואנחנו מנסים לקדם אותו ביחד עם ההורים שלכם ובשיתוף פעולה. אנחנו לא שוטרים'. יש פה אחריות שלהם שצריכה לבוא מהם, ומי שלא יגלה את האחריות ייאלץ לשאת בתוצאות. היא אומרת כי טרם נתקלה בתלמידים שסירבו לשתף פעולה, אך מוסיפה: האמת היא שאני נורא מפחדת מהדבר הזה. יש לי גם ילדים בגיל הזה, וכשסיפרתי להם על התהליך שאני נכנסת אליו עם השכבה שלי הם די צחקו לי בפרצוף, אבל אני מאמינה בתהליך, ואם אנחנו לא נאמין זה לא יקרה.ישבו עם הטלפונים ולא הוציאו מילהעד עכשיו, על פניו, נראה שזה הולך להם לא רע בכלל. נכון, פה ושם נצפים בשביל שבין השער לבין מבנה בית הספר נערים או נערות שהצליחו בכל זאת להגניב שיחה אחת אחרונה בטרם ייפרדו מהמכשיר המשוקץ, אבל בפנים כבר קשה הרבה יותר להיתקל בטלפונים. שמיר הוא בית ספר חדש, רק בן חמש. רן ענבר, מנהל בית הספר מיומו הראשון, מסביר שהעובדה שמדובר בבית ספר חדש מסייעת כשבאים לחולל שינוי מהפכני שכזה.כשהקמנו את בית ספר זה היה בעומק הקורונה. היו לנו חמש כיתות ובגלל המצב גם בקושי ראינו את הילדים, מספר ענבר. זה היה מזעזע, אבל מהתחלה אמרנו מה קווים המנחים של בית הספר, ואחד מהם היה שאין טלפונים בכלל, כי הם מסיחים את הדעת מקשר בין הילדים.במיוחד בקורונה, במיוחד כשילדים שוהים בבית כל כך הרבה במסכים שלהם, היה לנו קל להגיד - וההורים מאוד מאוד התחברו לזה - שכשהם חוזרים לבית הספר, מרגע הכניסה עד לרגע היציאה, הם בקשר אחד עם השני, מסביר המנהל. הם גם היו בכיתה ז', אז הם שיחקו מחבואים, וכל כך שמחו לפגוש אחד את השני, שזה גם לא היה להם קשה לשים את המסך בצד.ענבר נזכר בימים שבהם ניתן היה ללמד רק 7 תלמידים בעת ובעונה אחת, ואומר שבימים האלו הם הרשו לפעמים טלפונים בהפסקות: זה רק הגביר אצלנו את ההבנה כמה זה בעייתי, הוא מציין. מהרגע שהיה מותר, התלמידים שהגיעו עכשיו לבית ספר ולא ראו אחד את השני חודשיים, ישבו עם הטלפונים במעגל ולא הוציאו מילה.המנהל ענבר מסביר שבתי ספר שאוסרים על טלפונים בכיתות זה לא חידוש, בדגש על חטיבות ביניים. הוא עצמו שאב השראה מחטיבות אחרות בעיר עם גישה דומה. ובכל זאת, הוא וצוותו לקחו את הגישה הזו כמה צעדים קדימה. בעיקר בהחלטה - שיישומה היה קשה וארוך - להחיל את האיסור גם על ההפסקות. בהמשך הוחלט להרחיב את האיסור גם לתיכון. כשהמחזור הראשון שלנו עלה לכיתה י', לפני שנתיים, אז התחילה הבעיה, הוא אומר. מכיוון שבחטיבות הביניים אנחנו לא לבד ויש עוד בתי ספר בתל אביב שאין בהם טלפונים, כשאמרנו להם שממשיכים ועדיין אין טלפונים, אז היה הרבה יותר מרמור מצד התלמידים. אבל הם היו איתנו.אבל, הוא מודה, זה לא כל כך עבד. בערך באמצע השנה הבנו שזה לא מחזיק לנו - גם הצוות לא כל כך הבין למה גם הם עדיין צריכים להיות בלי טלפון. הייתה גם אמירה של 'למה אנחנו נדפקים? אנחנו היחידים בתל אביב, כל החברים שלנו כבר עם טלפון. שחררו'. באיזשהו שלב אמרתי, יחד עם הצוות שיש פה, שאם אנחנו רוצים להמשיך בלי טלפונים בהפסקות, זה רק במהלך עירוני. אי אפשר להגזים בלהיות אוונגארד, הוא מוסיף.מהלך של איזון, לא כפייהבחודשים האחרונים הפך בית הספר שמיר מאוונגרד לחלוצי. את הגישה שהחלו לבסס כאן, החליטה העירייה ליישם החל משנת הלימודים הנוכחית בבתי ספר רבים בעיר, בשאיפה להפוך את העניין לנורמה כלל-עירונית, ובהמשך בתקווה אולי גם כלל-ארצית. רון חולדאי התקשר אליי בסוף פברואר. בדיוק גמרנו מסלול בטיול השנתי והייתי די מותש. והנה מגיע טלפון ואמרו לי שזה ראש העירייה, חשבתי לעצמי שזה לא יכול להיות, אבל זה באמת היה הוא על הקו, ענבר נזכר. אני יודע שהוא התקשר לכל מיני מנהלים, ואני חושב שהוא עשה מאוד בצדק לצאת למהלך שקורה גם בעולם: להחזיר לילדים את השליטה על אמצעי התקשורת שלהם בזמן מסוים. המהלך הוא מהלך של איזון, לא של כפייה.מעיריית תל אביב נמסר שכיום משתתפים בפיילוט 16 בתי ספר: 7 בתי ספר על-יסודיים (בהם גם הוצבו לוקרים להפקדת טלפונים), 6 בתי ספר יסודיים ו-3 בתי ספר מהחינוך המיוחד. לפני כשנה סיפרתי למנהלות ולמנהלי בתי הספר בעיר על החלום שלי, שנצליח יחד לשלוף את הסמארטפונים ממערכת החינוך העירונית שלנו, אומר בסיפוק ראש העירייה חולדאי. היום אני גאה לספר שהפיילוט יצא לדרך ויש לנו חלוצים - תלמידות, תלמידים, הורים וצוותי חינוך - שלקחו חלק במהלך הגדול הזה. זהו צעד חשוב בדרך לחינוך שמאפשר צמצום הסחות הדעת, חשיבה לעומק וחיזוק הקשר האנושי והלמידה המשמעותית.עם התחלת הפיילוט העירוני הצטרפו השנה פריטים חדשים לנוף המסדרונות בשמיר: לוקרים קטנים. כל תלמיד זכה לאחד כזה. אחרי שהכניס את המכשיר שלו לתיק בכניסה, הוא מתבקש להגיע איתו בתחילת היום ללוקר האישי ולהפקיד אותו שם. הוא יוכל להתאחד עם המכשיר מחדש רק בסוף יום הלימודים, לא דקה אחת קודם. יש כבר כינוי חדש שהמציאו התלמידים לחידוש: כלאפון.שולחנות פינג פונג ופוצ'יווליאמיר ליס, מנהל חטיבת הביניים בשמיר, ואחד האחראיים העיקריים ליישום המדיניות הקפדנית, מדגיש שהיא לא צפויה לקחת את בית הספר שלו אחורה מבחינה טכנולוגית. אולי בדיוק להפך. אתה רואה את העגלה הזו שם?, קורא בהתלהבות ליס כשאנחנו מסיירים בבית הספר עמוק לתוך שעת הלימודים הראשונה. מדובר בעגלה מלאה במחשבים ניידים שנרכשו לאחרונה לבית הספר על ידי העירייה. אחד המורים מוביל אותה כעת לכיתתו. חלק משמעותי מהלימוד מתבצע כבר שנים בצורה דיגיטלית. הוא מסביר שהמכשיר המשוקץ, שעכשיו הוא כבר מחוץ לתחום, היה כלי לימודי לא פחות מהמחברות והעפרונות של פעם.כשעושים עבודות שיתופיות למשל, נותנים שאלת מחקר. התלמידים הולכים לאינטרנט, בודקים, שואלים את הבינה המלאכותית, את הצ'אט. נגיד עכשיו יש שאלה על אפלטון. 'קחו עשר דקות, תוציא את הטלפון, לכו, חפשו בויקיפדיה, ועוד עשר דקות נעשה דיון על אפלטון'. הם עושים עבודות בזוגות, בשלשות, יוצרים מסמכים שיתופיים ואז מגישים את המטלות, מסביר ליס. כמובן שאין כמעט דבר כזה לכתוב ולהגיש מטלה בכתב, מגישים את זה ל'קלאסרום' (מערכת ממוחשבת לניהול שיעורים - יכ). עד השנה שעברה כל זה קרה בטלפון, או לפחות הרבה מזה.מורה שרוצה להשתמש באמצעי דיגיטלי, הנוהל אומר שמזמינים את המחשבים מראש לשיעור. יש עגלה עם כל המחשבים, וכל תלמיד מקבל מחשב, זה מחליף את הטלפון, מוסיף ליס. בעירייה שאלו אותנו בקיץ מה אנחנו צריכים וקיבלנו. זה אומר מחשבים וזה אומר רשת אינטרנט הרבה יותר חזקה. דאגו לזה בקיץ ונתנו פה בוסט מטורף. אנחנו בשאיפה שבסוף תהיה לכל כיתה עגלת מחשבים קבועה. מבחינת הלפטופים אנחנו עכשיו פחות או יותר ביחס של שלושה מחשבים על כל תלמיד. בסוף נגיע גם לאחד לאחד.מעבר לציוד הדיגיטלי, בית הספר קיבל גם תקציב גדול מהעירייה לצורך הצטיידות בשולחנות פינג פונג ופוצ'יבולי, כמו גם עמדות של מחשבים נייחים שסגורות רק לדברים מסוימים. אחרי הכול, אכיפת המדיניות בשיעורים היא עניין די פשוט. האתגר הגדול הוא ההפסקות והשעמום שעלול לתקוף במהלכן את התלמידים. ליס מסביר כי במקום ישר ללכת לקנות משחקי קופסה ודברים שאנחנו חושבים שהם מגניבים, עשינו סקר דרך מועצת התלמידים, והם אמרו מה מעניין אותם ומה הם רוצים.התלמידים פשוט משוחחיםרציתי לכתוב שהצלצול הגואל הגיע ואיתו ההפסקה, אבל גם צלצולים אין בבית הספר הזה. אפילו בלי טלפונים בהישג יד, יודעים גם התלמידים וגם המורים מתי הגיעה העת. ואכן, ההפסקה - כפי שחיוו ליס וענבר - היא באמת המנה המרכזית במהפכת האין-טלפונים. מגרש הספורט גואש ורועש, על הספסלים יושבים צמדים ושלישיות של תלמידים, אוכלים כריך שהביאו מהבית, ופשוט משוחחים - מבלי שאף אביזר אלקטרוני מעורב בתהליך. כך גם בקפיטריה. אך מאחר וביקורנו בשמיר נערך בספטמבר, עדיין תחת שמש הקיץ הקופחת, עיקר התכונה היא בפנים - במסדרון הממוזג.במסדרון הילדים, ובכן, פשוט משחקים. המהלך הזה דורש מאיתנו לחזור למסדרון, שתמיד נתפס כמקום רק של התלמידים, אומרת לירון לוי, מחנכת ח' 4. אני לא זוכרת את המורות שלי בתוך המסדרון כמו שאני רואה את המורים שאנחנו בתוך המסדרונות. הקשר שלנו עם התלמידים מאוד-מאוד חשוב. הם גם לא כל כך רוצים אותנו, הם רוצים יותר את החברים שלהם. אבל אתה נמצא שם לא בשביל אלה שכן מסתדרים, אתה נמצא שם עבור אלה שלא מסתדרים, שהם רגע לבד.השיחה עם המורה, מחנכת כיתה, היא הזדמנות לתהות האם ייתכן שאולי בכל זאת הטלפון פועל דווקא בשירות המורה? הרי תמיד יש תלמידים שקצת עושים בעיות ומשעמם להם, בלאגניסטים לא חסר. וטלפון הוא הבייביסיטר האולטימטיבי להעסקת תלמיד כדי שהוא לא יציק לילד שלידו או יפריע לשיעור. המורים עצמם לא מתחברים לזה. מבחינתם זה ברור כשמש, הטלפון הוא קודם כל מטרד.חד משמעית לא. אנחנו לא רוצים מוצץ, מצהירה לוי. סיימנו עם התקופה הזאת. אנחנו מבקשים לפתח את היצירתיות, את היכולת רגע להשעות את התגובות שלהם, לנוח, להירגע, לתת למוח שלהם מנוחה מהתעסוקה העודפת והמיותרת הזאת. זה הופך אותם לזומבים. עם זאת, היא מדגישה כי זה דורש מהמורים הרבה. זה דורש להסתובב במסדרונות, לשוחח עם התלמידים, לראות רגע שכולם בסדר, לפתח איתם דיאלוג.יש הרבה דרכים שאני יכול להפוך את העבודה שלי לקלה יותר, אומר המורה בן ליבנר. רוב האנשים, לפחות אלו שבאים להוראה או לבית הספר הזה, לא באים כדי לעשות לעצמנו את החיים הכי קלים שאפשר. יש הרבה מאוד פתרונות ל'איך להפעיל את הילדים', 'איך לעבוד נכון בכיתה'. אני לא מכיר מורה שיראה כאן תלמיד עם טלפון בשיעור והוא פשוט יהיה בסדר עם זה. זה לא קיים, הוא מבהיר. שנה שעברה במבחן פתיחת שנה באנגלית, היו ארבעת טלפונים שנתפסו בשכבה, והשנה היו אפס. בטוח שהיו עדיין תלמידים שבדקו גבולות, אבל בסך הכול העסק עובד.בסך הכול רציתי לכתוב לאימאההפסקה היא גם הזדמנות לתפוס שיחה עם מי שהמדיניות החדשה אמורה קודם כל להטיב עימם – התלמידים, אם כי לא בטוח שהם יסכימו עם הקביעה הזו. אצלם התמונה כמובן מעט יותר מורכבת. לפעמים קורה לי משהו בבית הספר ואני עצובה, אני רוצה ללכת לשירותים ולהתקשר לאימא שלי ואני לא יכולה לעשות את זה, אומרת ליבי רווה מכיתה ט' 8. היא מוסיפה: או שיש אזעקה ואני רוצה לעדכן שאני בסדר. אז אני יודעת שהמורים מעדכנים את כולם. אבל בכל זאת.איתמר רובין, חבר מהכיתה המקבילה - ט' 1, מרחיב על הבעיתיות הזו. הייתה לנו אזעקה ביום השני לבית הספר והלכתי להביא את הטלפון כי רציתי להתקשר לאמא שלי, נתנו לי על זה 'הפרה חמורה', כבר ביום השני של בית הספר, הוא מספר. בסך הכול רציתי לכתוב לאמא שלי שאני בסדר. אף אחד עוד לא סיפר לנו שהמורים מעדכנים. ולא באתי לגלול באינסטגרם. רק באתי לעדכן.מרוצים, אבל עוקפים את האיסורזה כמובן לא יפתיע את מי שמכיר נפשו של ישראלי מצוי - מבוגר או ילד - אבל כבר חשבו כמובן איך לחמוק מהאיסור האיום והנורא, כפי שמסביר איתמר: כבר ביום הראשון מצאו דרכים לעקוף את זה. אנשים מביאים שני טלפונים - שמים אחד בלוקר ואת השני שמים אצלם. יש מלא דרכים, לא חסר. הרי אתה לא יכול לראות אם יש את הטלפון בפנים, יש כאלה שעשו כיס פנימי ואז אתה לא רואה את הטלפון דרך המכנס. ליבי חברתו מוסיפה: הטלפון לא חייב להיות בכיס, פשוט שמים את זה בתיק ונועלים מבחוץ את הלוקר. אף מורה לא מבקש לפתוח את הלוקר ולראות.תלמידים אחרים ששוחחנו איתם הרחיבו על טכניקות נוספות, שנדמה שכרגע בעיקר תופסות טרמפ על מחלות הילדות של הרחבת האיסור גם להפסקות ועל חוסר תשומת הלב של המורים, שבעצמם עוד מסתגלים למצב החדש. הנהלת בית הספר מצידה טוענת שהיא מודעת לפרצות וכבר תמצא את הדרכים לטפל בהן. אבל שני התלמידים - גם ליבי וגם איתמר - מסבירים שהם דווקא די מרוצים מהמצב החדש.ומה קורה כשחוזרים הביתה סוף סוף אחרי שעות העוצר ואחרי שהחברים מבתי הספר האחרים כבר העלו לאינסטוש ולטיקטוק את כל הדברים המעניינים? מתנפלים על המכשיר הקסום בתאווה? לא, לפחות אם שואלים את ליבי ואיתמר. דווקא הדור שלנו זה דור שעושה הרבה מאוד דברים, אומרת ליבי. אני חוזרת הביתה, וכן, יש לי קצת זמן להתעדכן ולהיות בטיקטוק, אבל אחר כך אני מוצאת דברים אחרים לעשות. המשימות מבית הספר לא נגמרות רק כשאנחנו יוצאים מהבית הספר.יש הסתגלות מחדש למכשיר? הסתגלות מחדש? לא, היא משיבה. וגם חברה איתמר מסכים. זה לא עושה איזה שינוי גדול. אתה לא מרגיש את זה. איתמר בכל זאת מסייג: כשאני עם הטלפון בבית, אני מרגיש יותר ביטחון. פה בארץ לא חסר מה שיקרה. זה טוב שיש את האפשרות להרים טלפון ולבדוק מה קורה. בבית הספר יש לי פחות ביטחון, כי אין לי את החופשיות הזאת. אפילו תנו באזעקה שתי דקות לכל ילד עם הטלפון שלו, זה מספיק.לא כדי להחמיא לעצמי, אבל (גם בשנה שעברה - יכ) לא השמשתי בטלפון שלי סתם, הוא מבהיר. אבל זה (הלוקרים - יכ) נותן תחושה שקצת לא סומכים עלינו. אפשר למשל לשחרר את זה שאסור טלפון בהפסקה. אני מבין שכאילו לא רוצים שנהיה בטלפונים, מהרבה סיבות. לא יודע, טלפון עושה אור כחול על המוח או שרוצים שנהיה עם חברים, אני מבין. אבל אם לפחות היו נותנים לנו את הטלפון בהפסקות אף אחד לא יצטרך את זה בזמן השיעור.גם המורים מתקשיםהחיים בכיתה ט' אכן יכולים להיות קשים לפעמים. אבל הילדים של שמיר בעצם לוקחים חלק בניסוי שייתכן שאת תוצאותיו נדע ונבין רק בעוד שנים. זה אולי מרחיק לכת, אבל מאחר והעירייה החליטה לאמץ את המודל של בית הספר בעיר כולה, עולה התהייה האם ילדי תל אביב יצאו לעולם הגדול כשהם מורגלים יותר לחיים קצובי טלפונים בהשוואה לחבריהם מערים אחרות? האם יחוו פחות את הדחף שקיים אצל כולנו כמעט לשוב אל המכשיר?אני גדלתי בלי טלפון סלולרי, מזכיר ליבנר המורה. רק כשהייתי בתיכון קיבלנו סלולרי. קשה לי מאוד לשים את הטלפון בצד, ואני מרגיש את זה בעיקר עכשיו, שכשאני מנסה לתת דוגמה אישית לתלמידים, הוא משתף. ממש קשה לי, ואף אחד לא היה צריך למנוע ממני טלפון בגיל יותר צעיר. יכול להיות שבלי קשר למה שקורה כאן לילדים, הם יוכלו לשלוט בזה יותר טוב מאיתנו. זה מהלך שמשפיע בעיקר על הכאן ועכשיו, אני לא בטוח לגבי ההשפעות של הדברים האלה בעתיד הרחוק.ליבנר תוהה אם השינוי כאן הוא אולי פחות דרמטי ממה שנראה. אני בעיקר אומר שההתמקדות זה לא הסיפור, אלא הסיפור המשמעותי לדעתי זה היכולת לייצר קשרים חברתיים, הוא אומר. בגלל זה למהלך הזה יש משמעות מאוד-מאוד גדולה. לא בגלל הכן או לא חשיפה לטלפון, כי בסוף הם נחשפים.אצל הילדים פחות חושבים על המשמעויות האפשריות של המהלך לטווח הארוך. יכול להיות שבאמת בגיל 20 ומשהו זה יעזור לי להיות יותר ממוקדת, אומרת ליבי. זה נשמע מאוד ילדותי, אבל כרגע אני באמת ילדה, היא מסבירה. אני בת 14, וחלק מאוד גדול מהתקשורת שלי זה טיקטוק. כשאני נפגשת עם חברות, רוב מה שאנחנו עושות זה לצלם. זה די שטחי, אבל זה כיף. ובסופו של דבר יש ימים שאני שמונה שעות בבית ספר, באיזה שלב אין לי כוח לדבר עם חברות, אין לי כוח לתקשר. ליבי מוסיפה כי המורים מדברים על זה שלהיות בלי טלפונים מלמד אותנו הרבה, אבל מבחנתי זה לא מלמד, זאת הפוגה. זה נותן לי מנוחה. בסופו של דבר יש לנו הפסקה של רבע שעה בין כל שעתיים של שיעור, ובשיעורים אנחנו באמת עובדים מאוד קשה. זה לא דבר רע להרשות לנו רבע שעה להיות עם עצמנו.זה לא לעשות פה 'אולד פשן' וללכת אחורה לבית ספר שהיה כשאנחנו היינו ילדים, ובקטע לא טוב, מבהירה המחנכת לוי. זה גם עניין של כישורי חיים. אם ילד נתקל בבעיה, זה דורש ממנו לקחת רגע ולפתור את זה בדרכים אחרות, להפעיל את הידע הפנימי שלו, את מה הוא אמור לעשות. לדעת איך לגשת למבוגר ולבקש עזרה, לבקש מחבר עזרה, לבקש מהשומר עזרה. לדבר עם המורים זה משהו ששכחו, כי הכול מידי, הכול בטלפון. והם לא יודעים מה לעשות באמת.היה לנו פה בבית הספר סיפור נפלא על ילד שלא יודע מה לעשות בסיטואציה עם חבר והוא שאל את ChatGPT שאמר לו 'גש למנהל', היא נזכרת. והוא בא למנהל ואמר לו: 'הצ'ט אמר לי לגשת אליך'. אתם מבינים כמה זה פוגע ביכולת של הילד? זה נער בגיל שבו הוא צריך להתפתח ולסגל לעצמו כישורי חיים.לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv