ההורים שלי היו במצב כלכלי מאוד קשה, עד כדי התערבות של רשויות הרווחה, היינו משפחה עם ארבעה ילדים, מספר ניר טור, בן 26 מירושלים שגדל בעוני קשה והצליח לעשות את הבלתי ייאמן. משרד הרווחה החליט להכניס אותנו לדיור ציבורי וכך הגענו למרכז הקליטה בשכונת גילה. זאת הייתה תקופה מאוד קשה בחיים שלי. ידעתי שברגע שאני אוכל אעזוב את המקום הזה ולעולם לא אסתכל לאחור. חווינו השפלות וזיכרונות הילדות שלי מאוד קשים.ניר הוא אחד מארבעה אחים. חיינו בעוני, עברנו בין מועדונים, וראינו איך נציגים של הוצאה לפועל דופקים בדלת ולוקחים לנו דברים, הוא מתאר. אבא היה אלכוהוליסט. היה קושי מאוד גדול מהבחינה הזו שלא היה לנו שום גב משפחתי, אין אדם בוגר ואחראי שיכול לנווט אותנו בחיים. המקום הזה השאיר המון צלקות, אבל אני יודע היום להסתכל על זה לאחור ממקום של חוזקה, לראות את האור ולהוקיר על התהליך שעברתי.הוא ממשיך ומתאר את הילדות הקשה במרכז הקליטה: כשגדלנו שם הייתה פשיעה מאוד גדולה, נרקומנים, הזנחה מצד הרשויות. גדלנו לתוך מקום מאוד בעייתי, עוני מאוד קשה. תמיד היינו נכנסים ויוצאים ממסגרות. אף אחד מאיתנו לא הצליח לשמר שגרה בתוך המצב הזה. כל אחד מהאחים הלך לכיוון אחר.למרות הילדות הקשה הצליח ניר לסיים בגרות מלאה בהצטיינות, להתגייס לשירות קרבי משמעותי, לסיים תואר שני - וכיום הוא מנכל התאחדות הסטודנטים ומנהל את אחת מקהילות משרתי המילואים הגדולות בארץ.הייתי חייב לעזובנקודת המפנה התרחשה כשניר היה בן 16: היה לי ברור שאני חייב לצאת מהבית, לא היה שם ביטחון ולא שקט וההבנה הזאת נוצרה מתוך סיטואציה שחוויתי ובשלב מסוים כבר לא הייתה בחירה וכדי לתת לעצמי סיכוי אמיתי לחיים אחרים בחרתי לצאת.לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאןאחרי שסיימתי את בית הספר היסודי, רצו לשלוח אותי ללימודים מקצועיים, התעקשתי ללמוד בתיכון עיוני והגעתי לתיכון קדמה. היה לי ברור מגיל צעיר: הוריי ללא השכלה כלל, ולי היה ברור שאני לא אהיה בבית ספר מקצועי ללא תעודת בגרות. באותה תקופה הייתי בורח לספרייה הלאומית, זה היה המפלט שלי. הייתי יושב שם ולומד. בסופו של דבר, סיימתי בגרות בהצטיינות והתנדבתי עם נוער בסיכון.הגיוס לצבא היה שינוי חד בחיים שליכשהגיע לגיל 18, ניר התגייס לשירות כלוחם בצנחנים, חייל בודד, חסר עורף משפחתי: הגיוס לצבא היה שינוי חד בחיים שלי. היה לי חשוב לשרת בשירות משמעותי ולנהל חיים נורמטיביים. היה לי ברור שאני רוצה להיות ביחידה לוחמת. רציתי לתת כמה שיותר מעצמי ביחידה וזה לא היה פשוט. כחייל בודד צריך להתמודד עם קשיים מסוג אחר, שבאים לידי ביטוי במשפחה, ביכולת להתנהל כשיוצאים מהבסיס וזה קושי אחר. למזלי יש לי סבתא שהייתי איתה בקשר והיא עשתה עבורי המון.כשהייתי על מדים, תמיד הרגשתי בשליחות והיום אני כל כך שמח שאני נמצא במקום של להשפיע ולייצג. גם כשהייתי בצבא, תמיד הייתי מגיע וממשיך להתנדב עם נערים בסיכון. היה לי חשוב לחזור על מדים ולספר מה הצבא עשה לי כמסגרת. בתור מי שחווה ילדות ללא מסגרת יציבה, כשאין מבוגר אחראי שמצפה ממך לעמוד בזמנים.מיד אחרי השחרור, ניר החל את הלימודים לתואר הראשון: תוך כדי התואר, הייתי פעיל חברתי והקמנו את מאבק המילואים הארצי, הקהילה הגדולה בארץ של סטודנטים משרתי מילואים. בעקבות המאבק שלנו, מבקר המדינה התערב והקים ועדת ביקורת גלויה וסמויה כדי לראות אם המוסדות האקדמיים מקיימים את ההקלות למילואימניקים.איבדתי שני חברים טוביםואז הגיע 7 באוקטובר 2023: איבדתי שני חברים טובים, עד היום אני מתקשה לעכל את מה שהיה. אחד מהם הוא רסן ג'מאל עבאס זל, שהיה מפקד מעורר השראה בצנחנים. גם עמית בוסקילה זל, שנרצחה במסיבת הנובה, הייתה חברה שלי. גופתה נחטפה לעזה וחולצה משבי חמאס במבצע מיוחד של צהל ושבכ.הכרתי את עמית זל כשעבדנו יחד במלצרות, היא הייתה בחורה מדהימה, מספר ניר, כשעמית נחטפה ונרצחה זו הייתה נקודת שבר גדולה. האמנו שהיא תחזור בחיים ושיש עוד סיכוי, קיווינו לסוף טוב אבל לצערי זה לא קרה. גם לעמית היו חיים לא פשוטים ואתגרים ולצערנו זה נגמר בצורה כל כך אכזרית.כשפרצה המלחמה, ניר התייצב למילואים: התגייסתי למילואים מיד ב-7 באוקטובר ומאז אני עושה כל מה שאני יכול כדי לשלב בין הלחימה לבין העבודה. אני רואה בשטח מה קורה ואיך כולם מתגייסים מכל קצוות החברה. בלחימה לא רואים הבדלים של דעות פוליטיות ומגזרים. כולם ביחד מתכנסים למען המטרה הברורה ויש ערבות הדדית מטורפת. לצערי, כשאנחנו יוצאים מהלחימה אנחנו רואים את כל מה שקורה ואת השיח המפלג – זה קשה להרגיש את ההבדל בין מה שקורה שם לבין מה שקורה פה. חשבתי שדברים השתנו בחברה, אבל לצערי דברים לא משתנים.כשאנחנו בחושך, קשה לראות את האורלאורך כל השנים, המשיך ניר להתנדב עם הנערים בשכונה של מרכז הקליטה. עד היום אני מלווה אותם, חלקם בוגרי צבא. בכל פעם שאני מגיע לשכונה חשוב לי להראות להם שאפשר ומה יש מעבר. כשאנחנו נמצאים בתוך החושך קשה לראות את האור, קשה לחשוב שיש סיכוי שיום אחד יהיה לנו טוב. הצוותים החינוכיים לא באמת עודדו ולא תמיד היו שם בשבילנו. כן חשוב לי להיות הבן אדם הזה שליווה אותם בתהליך. לעזור להם להיכנס לתוך מסלול לימודי, לייצר רציפות. היה לי חשוב גם להעשיר אותם ברמה האישית.את אחד הילדים , לדוגמה, הכרתי כשהוא היה בן 15. הוא הגיע מרקע מאוד קשה וסיפור משפחתי מאוד מורכב. הוא לא מצא את עצמו והתחבר לנערים בעייתיים. הוא לא הצליח להחזיק עבודה ברציפות וגם בבית הספר לא הבינו אותו. ליוויתי אותו בלימודים והיינו מדברים כל שבוע, במיוחד לקראת הגיוס שלו לצבא. הקושי הכי גדול שהיה לו היה לקראת הגיוס. הוא רצה להתגייס ליחידה לוחמת, אבל הפרופיל שלו לא היה מספיק גבוה. הוא היה בנקודת משבר מאוד גדולה. ייעצתי לו לנצל את התקופה הזו כדי לעשות דברים משמעותיים. היום הוא התגייס לצבא אחרי שהוא סיים בגרות מלאה, זה לא היה מובן מאליו עבורו.עכשיו אנחנו כבר מדברים על השלב הבא והוא לומד אנגלית, יש לו בת זוג והוא שוכר דירה. הוא נמצא בנקודה מאוד טובה ובריאה בחיים. לפני חצי שנה עשינו פרויקט לשיקום השכונה. זה בן אדם שאפשר לראות היום שהוא נורמטיבי והצליח לעבור את הדבר הזה, עם הרבה מודעות של לטפל בפצעים האישיים ולהתמודד עם הטראומה.גם אחותי הקטנה סיימה קורס קצינים בצהל, ואין יותר גאה ממני בה ובדרך שהיא עשתה, מספר ניר. לכל מקום שעברתי, היא הייתה איתי וגדלה איתי. כל הזמן היה ברור לנו שאנחנו לא יכולים להישאר בתוך המעגל הזה, אני ואחותי הקטנה. אבל דווקא בגלל שגדלתי להורים כאלה, עברתי תהליך ולמדתי שזו נקודת החוזקה שלי.מייצגים 398 אלף סטודנטים וסטודנטיותאנחנו עושים המון פרויקטים עם נטל לסיוע נפשי באקדמיה, הוא מספר על הפעילות שלו היום כמנכל התאחדות הסטודנטים הארצית: היום אנחנו מייצגים 398 אלף סטודנטים וסטודנטיות מתארים ראשונים עד מתקדמים. לפני חודש סיימתי תואר שני בניהול ויישוב סכסוכים וניהול משברים באוניברסיטת בר אילן.במסגרת התאחדות הסטודנטים הארצית אני פועל לקדם את זכויותיהם של הסטודנטים ומאז פרוץ המלחמה התגייסה ההתאחדות להובלת יוזמות לאומיות רבות. הוא מוסיף. הקמנו חמל המסייע לסטודנטים בקבלת ליווי ומידע על מימוש זכויותיהם בתקופת הלחימה, אנחנו מייצרים שיתופי פעולה עם נטל לסיוע נפשי באקדמיה, הקמת מעל 20 מרכזי חוסן בקמפוסים שעובדים בשיתוף עם קרן רוטשילד והקואליציה הישראלית לטראומה.אומרים שהמילואימניקים הם עמוד השדרה של צהל, מלח הארץ שנושאים על גבם את בטחון המדינה, הוא ממשיך. מצד שני, אין מספיק מענה ללוחמים בשטח. כרגע צריך אנשים בשטח שיגיעו וצריך להגיד את זה בקול ברור: אי אפשר להמשיך עם המצב הנוכחי. אי אפשר להישאר במצב הזה כרגע. אנשים יוצאים לסבב המי יודע כמה במספר, וכרגע נכון לקבל החלטה שתשפיע קדימה על איך אנחנו רואים את המדינה, איך מחלקים בצורה שוויונית את הנשיאה בנטל. אם צהל הוא צבא העם, המדינה צריכה לקבל החלטות משמעותיות כדי לשקף את זה.אין מענה מספיק לקבל סיוע נפשי, מוסיף ניר בצער. לא מזמן ראינו קצין שלקח את חייו בידיו. ההמתנה למענה טיפולי היא ארוכה מאוד, יש עומס חסר תקדים. לוחמים שיצאו מהלחימה נחשפו לאירועים קשים – אני שואל איך הלחימה נותנת מענה מספיק הולם ללוחמים שלה? מדברים על סיוע נפשי ומענה הולם – ובסוף אנחנו מגיעים למצב שעוד חייל נוטל את חייו ואלפים שנמצאים במעין פצצה מתקתקת לגבי מה שיעלה בגורלם.אסור לנו לשבת בחיבוק ידיים ולצפות שהכול יגיע אלינו בקלות ללא דחיפה ומאמץ אקטיבי, מי שרוצה לשנות מציאות חייב לקום, לעבוד, ולדרוש לעצמו מקום בעולם ובחברה שבה הוא נמצא. זה לא קל וזה בעיקר דורש המון אומץ ונחישות ומי שבוחר לעשות את זה מגלה שהגבולות היחידים הם אלה שהציב לעצמו. כשיש התמדה ועבודה קשה הגבולות האלו מתרחבים ונפרצים - ורק ככה משנים חיים, מדיניות ומגשימים חלומות ויעדים.אם מישהו אחד יקרא את המילים שלי - וזה ייתן לו כוח ואמונה שאפשר לצאת גם מהמקומות הכי אפלים – אני עשיתי את שלי, הוא מסכם.