מרכז החיים של ניר עוז בימים האלה הוא המוסך. כ-400 תושבים חיו בקיבוץ נכון לבוקר של 7 באוקטובר 2023. 54 מתוכם כבר אינם איתנו (גופות חמישה מהם עדיין מוחזקים בעזה) וארבעה עדיין חיים כבר 730 יום בגיהינום עלי אדמות: מתן צנגאוקר, האחים דוד ואריאל קוניו ואיתן הורן (שהתארח אצל משפחתו שגרה בקיבוץ). התושבים שניצלו מהטבח פונו ורובם המוחלט מתגורר בכמה בנייני מגורים שהוקצו להם בקריית גת. המוסדות הקהילתיים ברובם הושבתו או הועתקו עם התושבים לקריית גת, ומי שרוצה לחוש את הדופק של הקיבוץ הנטוש לכאורה בימים אלו מתבקש לסור אל המוסך שהפך למדורת השבט עבור קבוצה לא קטנה של חברים, שעושים מדי יום את דרכם מקריית גת אל הבית שנשאר מאחור ושבים ללון במעונם הזמני עם רדת הערב.אז איך קרה שהמוסך נהיה המרכז של הקיבוץ? אומנם חברי הקיבוץ ברובם הגדול אינם כאן, אך חקלאות חייבת להתקיים בכל מקרה, כפי שמסביר אחד משוכני המוסך, החבר אבי קלינגבייל. בגלל השלחין (כינוי ארכאי לשדות החקלאיים, על שם שיטת ההשקיה בעלת אותו שם - יכ) הכול עובר דרך המוסך. אנחנו מעבדים את הקרקע מהשבוע הראשון אחרי המלחמה, ממש עד הגבול, והוא חש חובה להוסיף שדע לך שהשנה החקלאית והכלכלית של 2024 הייתה מצוינת, אנחנו מגדלים גידולי יסוד: תפוחי אדמה, גזר, בוטנים, צנוניות. יש לזה ביקוש תמיד. רק תפוחי אדמה אנחנו מייצרים 14-13 אלף טונות בשנה. זה עסק גדול, אומר קלינגבייל הגאה.חבר בכיר בקבוצת שוהי המוסך הקבועים הוא נתן בהט, שמתקרב לגיל 90. כאן הוא ממלא את יומו בטיפול בציוד חקלאי, תחום ההתמחות שלו כבר יותר מיובל שנים. אלא שלאכזבתו של בהט, אחרי שנים של גריז שניגרו עליו מכל הג'ון דירים והקטרפילרים שעברו תחת ידו, כל הטרקטורים שחונים עכשיו בסככה שליד המוסך הם חדשים, תודות לתרומות שהגיעו לקיבוץ ולמימון ממשלתי - שיחד אפשרו להצטייד במקום השלל שבזזו הפולשים העזתים. אם אתה מאוד רוצה לצלם יש ג'ון דיר אחד בזוז (ושהוחזר לקיבוץ - יכ), אם אתה רוצה לראות אותו, אז הוא נמצא בפינה הרחוקה. אתה רוצה ללכת אליו?ישן לבד, אבל לפחות זה הביתבהט, כמו קלינגבייל, הגדיל לעשות. הוא לא חי על קו קריית גת-ניר עוז, אלא שב אל דירתו זמן לא רב אחרי שפונו מהאזור הגופות וההרס העוצמתי. אל תדאג לי, יש לי מה לעשות, הוא אומר שאני תוהה איך מתנהלים כמעט לבד בתוך קיבוץ נטוש. שמש (מנהל המוסך - יכ) נותן לי לפרק ולהרכיב. הוא דואג שיהיה לי בשביל מה לקום בבוקר. באמת אל תדאג לי.אבל אתה לבד. אני לא מרגיש בדידות. במשך היום אני פוגש אנשים ואני במגע איתם. אני בקשר עם הילדים והנכדים. כן, נכון, אני ישן בלילה לבד בקיבוץ. אבל לפחות זה הבית. כל אחד חווה את אותה שבת בדרכו, ואני אחד משש הדירות בקיבוץ שלא נכנסו אליהן. כשהתחלתי להבין באותו יום מה קרה. אז התנגן לי בראש השיר 'החיטה צומחת שוב' על בית השיטה. זה דבר שאני דאגתי להגיד לאנשים, 'חבר'ה, החיטה צומחת שוב'. מה בדיוק אני אעשה? אגור בבית מלון שם באילת או אצל הבת שלי ליד ירושלים?, הוא אומר בטון של פליאה. אז זה היה נחמד מאוד, הייתי שם שבועיים. מספיק.להוציא את עדי נגב, חברת הקיבוץ היחידה שנותרה בו כל העת עד היום (ואליה עוד נגיע בהמשך), בהט הוא בעצם האזרח הראשון שחזר אחרי הפינוי. וזו בעצם הפעם השנייה שלו בפוזיציה הזו. בסוג של סגירת מעגל מקברית, הוא היה ה-אזרח הראשון של ניר עוז גם אז, לפני קרוב ל-70 שנה. אני התגייסתי שנה לפניהם לצבא, הוא נזכר ומתייחס לגרעין המייסד של ניר עוז שעלה על הקרקע כהיאחזות נחל ב-1955. התגייסתי בכלל לגרעין לנירים. השתחררתי מהצבא וביום שהשתחררתי באתי הנה. אני הייתי כבר אזרח, הם עוד היו חיילים.אם נתנהג יפה, נראה פה צבאיםועם כל הזמן הפנוי נטול הטיפולים והתיקונים שנוצר לו באדיבותם של הטרקטורים החדשים והמנצנצים, לבהט יש מספיק זמן לסיבובי דאווין בקיבוץ על האופנוע הישן ואנחנו גם מנצלים את הזמן לקחת את אחד הג'יפים לסיבוב בשדות. אתמול היו לי פה חרדים מבני ברק, הוא נזכר. היה מפגש מעניין. לא חפרתי להם יותר מדי, אבל זרקתי להם כמה אמירות שהם הגיבו אליהן בשקט. הם אמרו לי 'בעזרת השם'. סליחה, אם הוא היה, אז למה הוא עשה את החלוקה הזאת? במה אני זכיתי במקום מישהו אחר שיש לו בן אחד שנהרג בפינה אחת של הקיבוץ, נכד שהיה חטוף וגם הבת והאישה?, הוא שואל ומתייחס למשפחת מונדר - ומיד קוטע את הסנטימנט לטובת מה שמרגש באמת, אותו לפחות, ונכנס שוב לתפקיד המדריך.הנה אתה רואה את המטע לפנינו. לפני זה היה מטע רימונים. הסתכל מה זה מרחבים, אתה יודע מה זה פה לנסוע אחרי עונת גשמים פוריה? אנחנו נוסעים פה שיירה של טוסטוסים, אני והנכדים. אתה יודע מה זה אושר? הנה, אתה רואה, זה הגבול, מעולם לא ראיתי את הנגב כל כך מלא אבק. הייתה גם שנה יבשה במיוחד, ירדו פה רק 140 מילימטר. ואם נתנהג יפה גם נראה צבאים. אתה יודע מה זה לראות פה צבאים?!ישבתי ואכלתי וראיתי חיילים על המדרכהואם כבר נכדים, שניים מנכדיו של בהט - רותם ויוגב - היו במקרה בקיבוץ בשבת הנוראה ההיא ומצאו את עצמם בתפקיד. הם יצאו מהבית והחליטו לנסות והגיע לבית סבתם דרורה, אשתו הראשונה של נתן, בכדי להציל אותה.בשלב מסוים אמרתי לחיילים שאני רוצה ללכת לנכדים בעצמי. אז הם אמרו שהם יטפלו בזה כבר. אחר כך אני אומר להם 'שמעו, גם הבן שלי עם הבנות נמצא שני בתים מכאן, תנו לי ללכת'. אז שוב הם אמרו לא ושהם יטפלו בזה. בסופו של דבר אחרי שעתיים-שלוש נתנו לי שני חיילים, בינתיים גם הסתובבתי קצת וראיתי מה קורה, עזרתי להם להגיע לכמה משפחות. אני. שני החיילים שליוו אותי לשחרר את הבן שלי, רון, עם הבנות, אשתו והכלבה מהממד - ואת רותם ויוגב החיילים כבר שחררו יחד עם הסבתא שלהם.תקן אותי אבל נראה לי שבשביל לעשות את מה שאתה עושה כבר שנה וחצי צריך אולי להיות גם קצת אדיש. אני, אדיש? לא חושב. אני גם לא מרגיש בר מזל, זה מה שקרה. מזל, לא מזל, אלה עובדות. אני שמעתי את הצבע האדום באותו בוקר ואמרתי לעצמי 'צבע אדום? יפה. אני יודע איפה הממד'. המשכתי לישון. לא ידעתי על גודל האירוע, כי אליי לא נכנסו. עד שהבת שלי טלפנה בשמונה וחצי. כשהיא שאלה איפה אני אמרתי 'מה זאת אומרת? אני במיטה'. ואז היא אומרת לי 'שמע, אתה לא יודע מה הולך בקיבוץ, יש מלא מחבלים. כנס לממד'. הסתכלתי מהחלון, ראיתי אותם, נעלתי את הדלת של הבית ונכנסתי לממד. בערך בצוהריים אמרו בתקשורת הפנימית של הקיבוץ שהצבא הגיע, אז יצאתי להכין לעצמי ארוחת צוהריים. ואני במטבח מחמם את האוכל, יושב ואוכל ורואה חיילים על המדרכה ממול. אז יצאתי אליהם, ממשיך בהט ומתאר את התגרותו המתמדת בגורל. אמרתי 'שלום', ביקשו שאצטרף אליהם ולקחו אותי לחמל כדי שלא אסתובב.זה מרגיש ממש שאתה מספר שאתה כאילו התייחסת לזה כאילו זה כמעט יום רגיל, כמו שבת רגילה. כן. לא ידעתי על גודל האירוע. לאט-לאט התחלתי להבין. רק אחרי חמש בערב התחלתי להבין. אחרי שהתחלתי להסתובב איתם בקיבוץ, והתחלתי לראות את הבתים השרופים. ואז אני מקבל טלפון מבן הזוג של הבת שלי. הם כבר ידעו יותר ממני וביקשו שאודיע לחיילים שרותם ויוגב בממד ושהם יכולים להיחנק כי הבית נשרף, שלחו אנשים לחלץ אותם. את כל זה גיליתי רק אחרי מעשה. כי גם אחרי שאספו אותנו לחמל חשבתי שאני חוזר בתוך כמה דקות הביתה, להמשיך לאכול ולהכין את התרופות שלי מקופת החולים שלי לשבוע הקרוב. זה מה שהעסיק אותי. הייתי צריך להכין אותן. מה לעשות?, הוא מספר ושוב כמובן חוזר למה שחשוב: אתה רואה, כל השטחים האלה היו חיטה.אני מבין שאתה אדם חף מסנטימנטים. למה חף מסנטימנטים? אני רוצה לראות צבאים. אם אנחנו כבר פה, אני רוצה לראות. אני תמיד אומר לנכדים שלי שאם אני לא איתם, אני לא רואה צבאים.אתה מבין שזה סוריאליסטי נורא שאנחנו נמצאים 200 מטר מהגדר, מולנו יש כפר הרוס, שומעים צרורות ירי, לפני כמה דקות מטוס הפציץ פה, ואתה מחפש לי פה צבאים? נו, אפשר לחשוב.עוף החול שקם מהשכולהאופנוע של בהט בן כמחצית מגיל בעליו, כמותו שרד את מאורעות היום ההוא, ועדיין סוחב בקושי בשבילים המשובשים של הקיבוץ. קסדה היא פריט מיותר במקרה הזה. ובכל זאת הוא מתנדב לקחת אותי טרמפ לחדר האוכל, יותר נכון המבואה שלו. כי חדר האוכל של ניר עוז עודנו סגור והמבואה הדחוסה הוסבה לחדא זמני. המטבח שנשרף עדיין לא שוקם והמזון מגיע מדי יום מאופקים ומחומם במקום.שם, מסביב לשולחן, מכר ותיק - רן פאוקר. מאז השבת הנוראה הוא מקפיד להגיע כמה ימים בשבוע כדי לעקוב אחרי מפעל חייו הגן הבוטני של הקיבוץ, נקודת חן שהעלתה את הקיבוץ הקטן על המפה וכמעט כולה פרי יוזמתו ועמלו של פאוקר. עכשיו אני מוגבל לי בגלל ניתוח קטרקט שעשו לי, אבל מאז 7 באוקטובר החזקתי את הגן הבוטני עם נתן, יש צוות מתנדבים שעוזר לנו ואני בא פעם בשבוע לטפל בגינה המיוחדת שלי ולראות איך הדברים בקיבוץ מתקדמים. אני כרגע בקושי רואה אבל הרופאים אומרים שזה יסתדר, אומר פאוקר בן הקרוב לתשעים.זה הצל שאני עשיתי, אז בוא ננצל אותו, הוא אומר כשאנחנו באים לשבת תחת אחד העצים שבחצר חדר האוכל. לי יש תכונה, למזלי, שכשאני חווה כאוס אני שם קו על הכאוס ומסתכל קדימה מה אני יכול להרוויח ממנו, הוא משיב כשאני שואל מה מניע אותו להגיע עדיין כמה פעמים בשבוע לקיבוץ הנטוש-למעשה. נדמה שהתשובה הזו שלו, שאולי רבים יחוו כסוג ניתוק רגשי, די מייצגת את דור המייסדים של ניר עוז: צריך לחפש נקודות אור בכאוס. והנקודות אור שמצאתי בניר עוז זה הקהל הנהדר שבא לעזור לנו. איך ראיתי את זה? כשאדריכלית ששותפה לשיקום הקיבוץ התווכחה איתי איזה עצים לשתול והיא התווכחה כאילו שהיא הולכת לחיות כאן ולחיות בצל העץ הזה. הקהל עוטף אותנו באהבה.לטוב או לרע הקיבוץ הזה נהיה לסמל. צריך לבנות 80% מהקיבוץ מחדש, זו טראומה לא קלה אבל אני חושב שאנחנו עוף החול שקם מהשכול. אנחנו נבנה את הקיבוץ מחדש, יש לנו הרבה אנשים שרוצים לבוא ולחיות פה, זה לוקח זמן ובניגוד לקיבוצים אחרים זה ייקח לפחות שנה וחצי עד שנוכל לחזור. אני בגדול רואה רק אופטימיות.ובכל זאת, גם במשפחתו הדברים לא לחלוטין מתיישבים עם האידיליה שפאוקר מציג. זוגתי לא רוצה לחזור לבית שלנו, לגינה המיוחדת, כי על ידנו אלכס זל (דנציג - יכ) נחטף ונרצח ועל ידו זלמן (אריה זלמנוביץ' זל - יכ), בן גרעין שלי וממייסדי הקיבוץ, נחטף ונרצח. אח שלי, גדעון, נרצח ועל ידו עוד בחור שברח לי השם שלו, היא לא רוצה לחזור לסביבה כזאת.אז מה תעשו? מאחר שבונים את כל הקיבוץ מחדש, קיבלנו תרומה להזיז את אזור הלולים מהקיבוץ, ויבנו שם שכונה חדשה שלידה לא יהיו זכרונות כל כך גרועים. ולשמחתי הרבה הנכד הבכור שלי כבר נרשם לבוא להיות 'חלוץ' בניר עוז.רן, שלום יהיה בסוף? היום, אחרי מה שעשינו בעזה אי אפשר לעשות שלום. הדרך היחידה שאני רואה שיהיה הוא אם הסעודים ילחצו על הפלסטינים, וטראמפ ילחץ על ביבי, ויעשו הסכם עם אי-לוחמה. רק ילדים שיגדלו למצב אי-לוחמה יוכלו בעוד דורות לעשות שלום. כמו שעשו באירלנד וכמו שהחברים הכי טובים שלנו הם הגרמנים שעשו את השואה. עובדה שזה אפשרי. אפשר להגיע לשלום רק עם האויב הכי אכזר ורק שלום יביא ביטחון.עדי סירבה לעזוב: חיפשנו פה אנשיםמרחק פסיעה משם מתגוררת עדי נגב, בת 59. היא לא עזבה את הקיבוץ לרגע מאז הבוקר הנורא ההוא, גם כמעט ולא לגיחות קצרות. מה מוביל אותה להישאר פה כשכל הקהילה שלה 50 קילומטרים משם, בקריית גת? כבר הגעתי ל-7 באוקטובר מספיק זקנה בשביל לדעת שאני בוחרת איפה אני גרה. וזה עניין מאוד חשוב עבורי. מלון לא בא לי טוב, גם לא הייתה לי מכונית כי הנוח'בות הרגו לי את המכונית. אז לנסוע לאילת בלי מכונית לא בא לי טוב וקריית גת לא אופציה אפילו.לא, אני לא רוצה לגור בקריית גת. אם כבר אני בוחרת אני אבחר עיר שווה יותר. והייתי תל אביבית, אז אני יודעת על מה אני מדברת. וגם ניו יורקית הייתי, וגם לוס אנג'לסית לרגעים. אז ערים אני מכירה, קריית גת לא עושה לי את זה. ה'ים' שלה פחות מדבר אלי'.איך היה פה בחודשים הראשונים? וואו. היה ועדיין גיהינום. העברנו את הזמן בהרבה משימות, בעיקר כי היו הרבה אנשים שהיינו צריכים לחפש. הייתה גם הרבה עזרה שביקשו - אנשים מהקהילה היו צריכות שאני אוציא להם מפה דברים, מספרת נגב, המקפידה להשתמש בלשון נקבה רבים. הייתי גם מאוד מודאגת מה קורה עם ליאת אצילי, שהיא חברה מאוד טובה. היה ברור שכיתת הכוננות מתה, אז לא חיכיתי לאביב (אצילי זל) שהיה החבר הכי טוב שלי. ידעתי שהוא מת. זה היה ברור לי כבר ב-11 בצוהריים, פשוט ידעתי שאין אותם. אז הציפייה הייתה לליאת אצילי וליתר האנשים החיים. זה היה הפוקוס אז, ומבחינתי אני חושבת ששיקום ניר עוז תלוי באפיזודה הזאת - אם היא לא תסתיים, אני לא מניחה שתהיה ישראל ואז גם לא תהיה ניר עוז. ויתור על החטופים והחטופות הוא ויתור על ישראל. המדינה הזו תמשיך, אבל אולי רק כמקום מגורים. לא יודעת, אולי נהיה שכונה של מצרים. ישראל לא תהיה. וניר עוז, ודאי שלא.אף אפס לא יעיף אותי מפהאחת הסיבות שכנראה אני בחיים היא שאם תשים לב, הכול מאוד מוסווה פה, מסבירה נגב את האנומליה שהיא לא רק עצם הנוכחות שלה כאן היום, אלא עצם הימצאותה בכלל בחיים. מישהו הראה לך את השער, אחרת לא היית פוגש אותי. כנראה זה למה לא נכנסו אליי הביתה. כשהם הגיעו הנה הם הגיעו לחלון, אבל כבר היו עסוקים בלשרוף את החלון של השכן שלי.בשלושת השבועות אחרי אותה שבת הייתי צריכה פשוט ללכת לחפש אנשים מתים. זה גם אומר ממש ללכת להעיר את צהל - המוני אדם במדים שהיו פה - ולהגיד להם שכל החבר'ה שלנו זרוקים מפה ועד עזה ולשאול למה הם יושבים לשתות קפה ולא עובדים. רעדו להם הביצים, והם לא יצאו שלושה שבועות החוצה. וכשהם כבר יצאו החוצה, כבר השתמשנו בצוותי גופות כדי להסביר להם לאן ללכת, וזה הייתי אני ויפתח אצילי (אחיו של אביב אצילי זל) וכל מיני אנשים. הייתה הרבה עבודה כי היה לא הייתה פה גדר, עד שצהל הבינו שהם צריכים להקים אותה מחדש. היה מחדל על מחדל על מחדל. אם החלום שלי והמשימה שלי תצלח להקים את ניר עוז מחדש,דברים ייחקרו ואני מקווה שנצליח להסיק מהם מסקנות, איך דברים צריכים להיראות לעתיד.ניתקו לי את החשמל, ניתקו לי את המים. אחרי שדאגתי שיגיעו הנה האנשים של הסיבים, לי לא הודיעו שהטלוויזיה בסדר ואפשר לראות, היא נזכרת.אז למה לעשות לעצמך את זה? זה הבית שלי ואף אפס מאופס לא יעיף אותי מפה כי לא נוח לו. הייתי פה לפני, ואני פה אחרי, וזה הבית שלי. וזו המשימה שלי. זה מעבר לכאב המזוויע על האנשים שמתו ועל אלו שבשבי ואלו שחזרו מהשבי, ועלינו כולנו, כל הקהילה שהייתה פה.יצאתי להציל את הקיבוץ, הבנתי שיש חטופותככל שהשיחה עם נגב מתארכת כך היא גולשת למאורעות השבת ההיא, פעם אחר פעם לאורך כך השיחה היא שבה ונזכרת, מבלי משים, מתוך חלקי זיכרונות היא מרכיבה פאזל של סיפור מטורף. בוא נגיד שמתישהו בין 12:00 ל-13:30 כבר ידעתי שאין מחבלים בניר עוז והתחלנו להנחית פה כוחות, ואני אומרת התחלנו כי אני הייתי הבן אדם הראשון שיצא החוצה וחזרה בחיים. הלכתי לחפש את שני גורן. בשעה 12:10 אני יצאתי להציל את ניר עוז.בדרך לבית חברתה נגב מספרת כי נתקלה בחבר אחר, איש כיתת הכוננות שלא היה חמוש באותו יום ולכן לא נלחם עד לאותו שלב, ושביקש ממנה לעשות בייביסיטר לילדיו הקטנים שבממד. לקח זמן עד שהוא פתח לי את הדלת. הביתה היה מוכן לשרפה ועל כל הדלת היה חומר, והוא היה צריך גם לתחקר אותי. כאילו, לדעת אם אני לבד, אם מישהו מוביל אותי. בסוף הוצאתי אותו, התחבקנו, לקחנו את הילדים שלו לשירותים ואני כבר רצתי לראות מה קורה עם שני וחזרתי הנה.אימא של שני לא ענתה לי. לא ידעתי האם היא חיה או ירויה, זה לא כזה ברור היה באותו רגע. היא לא ענתה לי, ואמרתי לעצמי 'אוקיי, סביר להניח שהיא מתה'. אז כתבתי בקבוצה המקומית שהייתי אצל שני בבית, היא איננה, הבית הפוך ואין סימני דם. הבנתי שיש חטופות, וכנראה זה גם המצב של שני. אבל בתוך האינפורמציה הזאת יש אינפורמציה הרבה יותר חשובה והיא שאני, צילייגער שכמותי, הגעתי עד שני וחזרתי.מה מוביל אותך לצאת מהבית? אני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'עכשיו את כיתת הכוננות'. זה לא היה שבאתי להציל את מי שבא לידי וחוץ מזה, הייתה לי תוכנית עבודה לפי מה שהיה כתוב ב'מקומי' (הכינוי לאפליקציה המאפשרת לחברי הקיבוץ להעביר מסרים ביניהם - יכ). הייתי היחידה מבין חברי הקיבוץ החיים שהסתובבה. מי שיצא לפניי… ומה שאני רואה, אני לא רואה. אין לי זיכרון ויזואלי של זה. זה כאילו לא היה.ב-7 באוקטובר איבדתי את הפחדתמיד היית כזאת שצריכה לעשות דברים קצת אחרת? אה, ברור. אתה יודע שבאותו ערב ריכזו בבית הילדים את כל מי שהיה בקיבוץ, היא נזכרת. רק אז הם קלטו שאני לא שם איתם. אז הם שלחו את את אותו בחור שעל הילדים שלו שמרתי לברר איפה אני ולהגיד לי שאגיע מיד לבית ילדים כמו כולם. אף פעם לא הייתי כמו כולם, לא ישנה כבר שנים בבית ילדים. זה לא בשבילי. שהם ישנו בבית ילדים, לי יש בית. זה שמחנכים אותך שאת חייבת להישאר בשורה, זה לא אומר שאת חייבת לקבל את זה. כשאומרים לך 'מכל מלמדיי השכלתי' אז מרובם השכלתי מה לא לעשות. וללכת בעדר? בוא נגיד שאם הייתי הולכת בעדר או מתקשרת להתייעץ אם כן או לא לצאת ב-12:10 בצוהריים, עוד סביר להניח שכולם היו אומרים לי 'תישארי בבית'.ובכל זאת, היא מתעקשת, היא לא רואה עצמה דמות חריגה בנוף. תפגוש אותנו, את בנות ובני הקיבוץ, ותבין שאנחנו מאוד אקזמפלרים, כל אחת בדרכה הייחודית, אנחנו גדלנו פה בשנים שבשביל לנסוע לתל אביב היית מתכוננת שבוע בהתרגשות וזה היה לוקח יום שלם. המרחקים היו עצומים.ועדיין, מה היסוד הנפשי שמוציא אדם מהבית להגן על שכניו, תוך כדי סכנת חיים ברורה, כשמסביב אומנם שככה כבר האש אך גיא ההריגה פרוס מכל עבר? נגב, למרבה ההפתעה, מייחסת את העניין דווקא לפוסט-טראומה שממנה היא סובלת מילדות. אחד המאפיינים של פוסט-טראומה אצלי - כי יש ספקטרום שלם של פוסט טראומה - הוא חרדות. וב-7 באוקטובר איבדתי את הפחד. אני כבר לא פוחדת, וגם לא פוחדת ממה יגידו. נעשה סוויץ' בתוך החיים שלי - מפוסט-טראומה אחת, לטראומה אחרת, שאני כבר אתפעל אותה.חי גם פה וגם שםניר עוז הוא קיבוץ בקונטרסט עמוק. הקונטרסט הזה נוכח בכל פינה: מחוות ההנצחה שמופיעות בכל פינה והסיורים מבחוץ שלא מפסיקים להגיע, לפעמים יותר מפעם אחת ביום. לאחרונה נשטף הקיבוץ בצהוב שמקורו בדגלים שנטעו אנשי הקיבוץ בחזיתות הבתים של כל אחד מהחברים שנחטפו, 76 במספר. כל אחד מהם מציין את גורל בעל הבית - מי שנרצח, מי שהושב, מי שעוד חי בגיהינום. ומנגד המתנדבים - ישראלים וזרים - ששוטפים את ניר עוז לצלילי רעש עבודות בנייה שכבר החלה.עד לא מזמן המקום המתפתח ביותר בניר עוז היה בית העלמין, וכעת התקווה להתחדשות מוצלחת ומהירה נוכחת בעיקר במרכז הקיבוץ, סביב מבני הציבור. שם מתנהלת עבודת הכשרה שתסב כמה מהמבנים לטובת מגורי צוותי מתנדבים, אלו שבניר עוז מצפים כבר לבואם. הם יגורו כאן, במה שעד לא מכבר היה מרפאה או בית ילדים, ובעוד שנה או יותר יהיו חוד החנית בבנייה של ניר עוז החדשה. את אבי קלינגבייל, שכבר פגשנו במוסך, אנחנו פוגשים כאן שוב בחום המיוזע, על מלגזה. את מרבית שעות יומו הוא מעביר לאחרונה בעבודות נגרות, אבל כעת הוא דווקא נדרש לטובת משימה אחרת - העברת הארכיון של הקיבוץ למשכן חדש.שלושה לילות בשבוע הוא בדירה שהוקצתה לו ולאשתו בקריית גת. אך רוב הזמן הוא כאן. אם אישתו שם, למה לא פשוט להישאר בקריית גת? נו בסדר, אבל זה לא העניין, העניין הוא שאדם שצריך לקום בבוקר לקראת משהו. שם יש מעט אתגרים ופה יש אין-סוף אתגרים.אתה יכול לנסוע כל יום כמו שהרבה אנשים עושים. שייסעו. אני נוסע קצת פחות. קודם כל, אני נמצא בקיבוץ מ-1963. מאז אני שם רמת ההזדהות שלי יחסית גבוהה עם הקיבוץ. אז אני ממתן את ההרחקה. אתה מבין? חי גם פה וגם שם.קלינגבייל, שמוצניק לא צעיר וקשה עורף, כבר בן 81. כשאני מציע את עזרתי הוא כמעט ונעלב: בכל גיל יש אתגר אחר - פיזי ומנטלי - כל אחד מאבד יכולות בגיל אחר. הנה, אבא שלי עבד עד גיל 90. אין גיל שהוא הגיל הנכון. לא צריך להתרגש, הוא אומר ומתפנה לספר על אביו. שום דבר לא מפריע לו ובמיוחד לא כשהדברים מתחילים להשתבש - לא עגלה שנופלת מהמלגזה שלו באמצע הדרך וגם לא משטח קרטונים שמסרב להתרומם יפחידו אותו. בוא תראה מה עושים בגיל שלנו, הוא אומר ולוקח שתי אבנים כדי להתמודד עם ארגזי הקרטון הסוררים שמסרבים להיעתר לדחיפותיו.הסיפור שמספרות התמונות מבית הילדיםהמבנה שהפך למחסן מאולתר היה פעם בית ילדים. על הקירות עדיין תלויות תמונות של ילדים מאושרים והורים שמחים, ששיחקו כאן יחד, ושאיש לא הוריד. חלק מהמצולמים אינם איתנו. ממש ממול, אחד הבתים שנפגעו בצורה הקשה ביותר. שם הייתה גרה אחת המשפחות ששיחקו במחסן החדש - משפחתם של יונתן ותמר קדם-סימן טוב - שני הורים ושלושה ילדים רכים שהושמדו כולם. וזה כמובן אחד ממספר בתים באותה שורה שכלו עד תום. לא השאירו אף בית בקיבוצים שפונו או נפגעו קשה ב-'48, אומר קלינגבייל לנוכח החורבן שגם עכשיו טרם פונה. השאירו אולי את מגדל המים, או איזה פסל. אבל לא השאירו בית לדוגמה.למה זה כל כך גרוע? אנחנו רוצים לגדל פה ילדים, אתה מבין? זה צריך להיות בית, שכל מי שיבוא לפה ירצה לגור בו. אנחנו נשקיע הרבה בזיכרון, אבל לא בצורה הזאת זה יהיה מחוץ לקיבוץ, ליד בית הקברות. יהיה מבנה גדול עם תוכן אור-קולי. וכל מי שירצה לחוות את החוויה שהייתה פה, אנחנו נספק לו את זה בכלים מודרניים, ולא משהו ארכאי. אבל מצד שני לא אכפת לי שהבתים האלה למשל יהיו האחרונים שנעקרים, כדי שלקרובי המשפחה שבתהליך האבל יהיה זמן להיפרד, אולי שש שנים. מאחר ואני איש מבוגר וכבר עברתי הרבה סוגים של אבל, אני אומר לך שאחרי כמה שנים זה נראה אחרת.בשלב האבל, לא ההתחשבנות הפוליטיתאתה לא חושב, חושד או חושש שניר עוז החדש באיזשהו מקום שישמיד את ניר עוז הישן? אני לא רוצה שתשמיד, אלא שיהיה משהו יותר גדול, יפה ומפואר, יותר מושך תשומת לב. שמי שבא לפה ירצה להישאר, ככה אנחנו מתכננים עכשיו. אבל זה לא צובט בלב. לי הייתה דודה בנגבה שהייתה מאלמנות המלחמה ההיא ב-48'. בנגבה אמרו 'אתם לא עושים שום דבר בתוך הקיבוץ. תארגנו משהו מבחוץ'. למה? כי בנגבה מ-68' עד היום עוד באים 10,000 איש בשנה לבקר באתר הקרוב, בעיקר חיילים. אבל הם ירדו באוטובוסים, משתינים בשיחים, אי אפשר לנהל קיבוץ בצורה הזאת. צריך לתת מקום כבוד לאבל, בנקודה מחוץ לקיבוץ. בפנים זה רק מקום של חיים.אי אפשר להשוות את מה שהיה בנגבה למה שקרה פה. למה? שם היה יותר חמור. הם נלחמו פיזית.הם נלחמו ופה הייתה ההפקרה, זה הבדל גדול מאוד. בסדר, אבל אנחנו עכשיו בשלב האבל, לא בשלב ההתחשבנות הפוליטית. השאלה היא איך להתאבל. מה שכן, אני חושב שצריך להיות כמו בברלין או תל אביב, שיש שילוט 'פה גר סופר כזה או כזה' ו'שם הייתה אקציה כזו וכזו'. בית ושם. הסיפור יסופר, אבל פיח לא יהיה.אל תרחם עליי. לא שקר לי, אבל אנחנו נמצאים 14 קמ מהגבול, אין לנו בתים גבוהים ופה רצה בריזה כל הזמן. עוד רגע זה ייגמר, הכול יעבור, יתחיל הערב, ויש בריכה, אומר קלינגבייל לקראת התקפלות. הלילה יישן בקריית גת והוא כבר מתחיל לחשוב על הנסיעה הביתה. הבריכה של ניר עוז, מתברר, אכן פתוחה ואפילו עברה שיפוץ. רשמית היא נפתחה רק כמה שבועות טרם ביקורנו. וכשאני תוהה אם קלינגבייל יסכים להצטרף אלי לקפיצה קטנה, הוא משיב ביבשושיות: בסדר, תן לי להכניס עוד ארגז ואני אנקה את המצפון להיום.המצילה בבריכה המחודשת - מתנדבת מאחד מקיבוצי הצפון - יושבת על אחד מכיסאות הנוח, שקועה בשיחה נינוחה עם אחד המקומיים, חבר שמגיע מקריית גת. שיחת החולין מתפתחת מהר מאוד לשיחה על ההוא מניר יצחק שנרצח ועל מתנדבת נוספת שקרובת משפחתה נחטפה. השלט על שפת הבריכה מציג את תמונות על החטופים שנותרו, אבל הפסטורליה כבר כאן.לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv