יצחק רבין בא לעולם ברגע קריטי בחייה של אימו רוזה. המשפחה העתיקה את חייה מירושלים לחיפה ורוזה החלה לעבוד כמנהלת חשבונות במפעל בעיר (תפקיד דומה לזה שבו עבדה ברוסיה, טרם עלייתה). נחמיה, האב, עבד כפקיד בשירותי הטלגרף הבריטיים. אבל חשוב מכך שניהם, ובעיקר רוזה, היו מחויבים עמוקות לארגון החדש שזה עתה הוקם ובשורותיו גם הכירו - ארגון ההגנה. רוזה הייתה בפועל מפקדת סניף חיפה של ההגנה: היא הייתה אפילו המפקדת של בעלה, ולמעשה היא הייתה לבכירת הנשים בארגון.המפקדה הייתה בביתה של רוזה, מספר יהושע אשל, מי שלמעשה החליף אותה בחופשת הלידה שלא באמת הייתה, הישיבות התנהלו לקול צעקותיו של תינוק בן שלושה חודשים. חברים אחרים העידו שרוזה נאלצה להחזיק אותו בזרועותיה, כאשר ביקשה להגיד את דברה ולחוות את דעתה העבירה את יצחק התינוק לאחד מחברי המפקדה. אלכסנדר רטנר, עוד אחד מאנשי המחתרת, סיפר כי את האקדח לפירוק ולהרכבה היינו מקבלים ישירות מרוזה, שהייתה מוציאה אותו מתחת למזרן של בנה הפעוט יצחק. האיש שאת כל חייו הקדיש לביטחון ממש נולד לזה.הציטוטים הללו לקוחים מרוזה, ספרה החדש של דר נורית כהן, ביוגרפיה ראשונה לאימו של ראש הממשלה ושר הביטחון שנרצח היום לפני שלושים שנה. הספר הוא פרי יוזמה של מרכז יצחק רבין, שבו משמשת כהן - היסטוריונית בהכשרתה - כסמנכלית התוכן, והוא יצא לאור על ידי ההוצאות הקיפוד והשועל והתחנה.היא עיצבה את דמותו בכמה וכמה מישורים. ראשית, בעצם זה שהוא היה חשוף למודל של אישה שפועלת למען הציבור ולמען הכלל, וחייה בעצם מוקדשים, לפעמים יותר מאשר בזירה המשפחתית, לזירה הציבורית, מסבירה כהן בשיחה עם N12. למעשה, אפשר לומר, הוסלל יצחק רבין לחיים של איש ציבור.וכמובן שהשפיעה הקריירה הביטחונית של הוריו: גם נחמיה פעל למען הציבור במסגרות שונות, וגם הוא היה חבר בהגנה. אז יש לו שני הורים שהם שקועים בפעילות ביטחונית אז הנה לך עוד הסללה, אם תרצה. אופן נוסף שבו השפיעה עליו אימו הייתה הדביקות במטרה שלה, הטוטליות שאפיינה את רוזה - המשהו הזה שלא מרפה, לא מתייאש, לא נרתע מקשיים.לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאןפורסט גאמפ של המפעל הציוני?פרט המידע שהתגלה לגבי רוזה, וייתכן שהוא המפתיע ביותר, הוא שלמעשה לא הייתה ציונית, לפחות לא במוצהר - וגם כשכבר התגוררה בארץ ישראל כמה שנים והייתה חלק בלתי נפרד מהממסד הציוני, היא נזהרה מהלגדיר את עצמה ככזו. פלשתינה מעולם לא שבתה את דמיונה, כותבת כהן בספר. בצוק העתים היא חושבת עליה כברירת מחדל, ועדיין יש לה ספקות. ועם זאת, כתבה כוכבת הספר בעצמה: בשבילי עניין ארץ ישראל נגמר ביום הראשון לבואי. ידעתי שחוף אחר לא יהיה לי. כשעלתה ארצה לא ידעה מילה אחת בעברית, מהר מאוד כבר הגיעה למצב שבו סירבה לדבר בכל שפה אחרת.רוזה כהן נולדה ב-1890 בבלארוס של ימינו למשפחה שמזוהה עם הבונד, מפלגה יהודית-סוציאליסטית שקמה כאלטרנטיבה לתנועה הציונית. הרגע המכונן של חייה היה המהפכה הבולשביקית. אלמלא היה לנין מנצח' ייתכן והייתה נשארת רוסייה גאה. היא, שהייתה אז סוציאליסטית אידיאליסטית עד מאוד - למרות שנולדה למשפחה עשירה במיוחד - לא הייתה יכולה לעמוד בשיברון הלב שחשה כשהמהפכה המיוחלת כל כך הכזיבה, וביקשה לרמוס את הזהות היהודית שכה הייתה חשובה לה תחת גלגלי הקומוניזם. גם העובדה שסולקה בעקבות המהפכה מעבודתה הנחשבת במפעל בסנקט פטרבורג דחפה אותה לארץ ישראל.עוד לפני שעשתה את המהפך בחייה ונטתה לציונות, הייתה רוזה כהן למעין פורסט גאמפ של המפעל הציוני. איכשהו היא נקלעה, ולא בצורה מאוד מתוכננת, לכמה סיפורים ואירועים איקוניים ציוניים: היא עלתה ארצה על סיפון האונייה רוסלאן שבה עלו ארצה כמה מחשובי היישוב והמדינה לימים; דודה, מרדכי, היה ממשתתפי הקונגרס הציוני הראשון בבזל; על קרובי משפחתה הרחוקים נמנו ארתור רופין ואחד העם וברל כצנלסון היה ידיד קרוב של משפחתה (וכנראה זה שדחף אותה לעלות ארצה); רחל המשוררת הייתה קרוב לוודאי מכרה אישית (ואולי אף מורתה לעברית). וכל זה עוד לפני שהזכרנו שהיא, שהייתה כאמור בכלל בונדיסטית, הייתה גם מפועלות חוות כנרת וכמובן אחת ממייסדות ההגנה.השם שנולד בעקבות בעיות בגיוסנחמיה רוביצ'וב נולד כמותה בשטח תחום המושב, שרק בו היו יכולים להתגורר יהודים בשנות האימפריה הרוסית. בגיל צעיר היגר לארצות הברית ועבר דרך כמה תחנות עד שהשתקע כגבר צעיר בשיקגו. בדיוק כמו רעייתו לעתיד, גם הוא לא נהה בתחילה אחרי הרעיון הציוני. את הציונות גילה בין היתר על רקע המאמץ המלחמתי: כשהגדודים העבריים בצבא הבריטי חיפשו צעירים יהודים, הגיעו המאמצים אפילו עד שיקגו. לא ברור איך בדיוק זה קרה אבל נחמיה הצעיר נדבק בחיידק הציוני. עד שהגיע ארצה עוד התייסר בשאלה אם להשתקע בהמשך כאן או לחזור לארהב.ואגב מאמצי הגיוס הללו - כשהתייצב בלשכת הגיוס בשיקגו, לא התקבל נחמיה בשל פלטפוס ברגלו. הוא לא אמר נואש ומי שלימים יהיה אביו של רמטכל צהל ניגש ללשכה אחרת ושינה את רוביצ'וב לרבין וכך הצליח להערים על המגייסים. היום, כשכל כך הרבה מוסדות ציבור ורחובות נושאים את השם רבין, מעניין להרהר בכך שהכול התחיל בבעיות פרופיל של מלשב מורעל משיקגו.בני הזוג הכירו כפעילי הגנה צעירים בירושלים, זמן קצר מאוד אחרי שעלו ארצה. הם היו חברים בחוליית הסניטרים, שלבשה לבוש סניטרים שנלקח מביהח הדסה בירושלים וכך הצליחה להבריח יהודים במהלך המאורעות שהתרחשו בעיר באביב-קיץ 1920 מביתם שעמד בסכנה. לא ברור בדיוק כיצד ניצת הרומן בין נחמיה, שתואר כחם ולבבי, לבין רוזה המרוחקת והקרה. על פניו לא הרבה היה אמור לחבר ביניהם: הוא למד לימודים הומניסטיים בשיקגו והיא למדה באוניברסיטה טכנית ברוסיה. ובכל זאת, כפי שעולה מהספר, האהבה ביניהם הייתה עצומה. הרומן ביניהם היה מאוד סוער, מצוטטת בספר רחל רבין, האחות הצעירה של יצחק.מי לבש את המכנסיים בבית רבין?כשנפטרה רוזה אחרי שנים ארוכות של בריאות לקויה ומאבק בסרטן בגיל 47 בלבד, התקשה נחמיה להכיל את אובדן אהובתו. הוא לא נישא לאחר מכן בשנית וחי חיי אלמנות במשך עשורים עד שנפטר גם הוא ב-1972, בזמן שבנו הבכור היה שגריר בוושינגטון.אין כמעט עוררין שבבית משפחת רבין-כהן רוזה הייתה זו שלבשה את המכנסיים. נחמיה ביצע חלק גדול ממטלות הבית. בקרב חברי הילדות של יצחק זה היה סוד גלוי. בספר מתואר שאב המשפחה נראה גוחן לעיתים קרובות מעל גיגית הכביסה. הוא גם היה זה שלרוב הכין את הארוחות לילדים ובחלק אחר מהזמן היו אלו יצחק ורחל עצמם שהכינו את מזונם. במסגרת היפוך התפקידים הלא-שגרתי שהציגה המשפחה היה נחמיה ההורה החם, האוהב והמסור. רוזה לעומתו הייתה סגורה ומופנמת: יצחק היה מאוד דומה לאימא, אני הייתי דומה לאבא, סיפרה האחות רחל.רוזה נפטרה בגיל 47 בלבד ולעולם תחסה דמותה כאשת ציבור תחת התואר האימא של. בעוד אנשים, ובעיקר נשים, עם רקורד דומה לשלה זכו להנצחה מרשימה ונחרטו כדמויות משמעותיות בסיפור הציוני, שתי העובדות הללו ככל הנראה הפכו את רוזה למי שההיסטוריה מעט שכחה. שתי הסיבות הללו אכן חשובות אבל להבנתי הסיבה העיקרית שהיא לא נמצאת בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, זה 'מרד המפקדים' שהיא הייתה ממוביליו, מסבירה כהן. זה שהיא הרימה את נס המרד נגד בן-גוריון וגולומב וכל הצמרת היישובית של אז, היה לזה מחיר מאוד כבד. והמעשה הזה דרדר אותה בהיררכיה היישובית, מהשורה השנייה או השלישית, אל השורה התשיעית, העשירית ולמטה מזה.מפקד המשטרה הבריטי אמר: החיים שלך בסכנההיה שלב ארוך, במשך עשור בעצם, שבו היא הייתה במקום מאוד בולט. בהתחלה בחיפה, שזה היה הרגע שהיא פרצה בו: המפקדת של העיר, משמעותית מאוד בייסוד סניף ההגנה וגם חברה במטכל של ההכנה. היא מייסדת את מועצת פועלי חיפה, את קופת החולים בחיפה, ממש בכסף שלה, ומכניסה פועלים יהודים לעבודה בנמל, ברכבת ובמשטרה. אלה דברים עצומים. חיפה הייתה מאוד קטנה, אבל שם היא הייתה צ'יף אמיתי, עד כדי כך שאני מספרת שם שהפלסטינים הערבים, תושבי העיר והסביבה, שמים אותה על הכוונת שלהם. היא כל כך בולטת שמגיע מפקד המשטרה הבריטי, ואומר לה, 'החיים שלך בסכנה, תני לי לתת לך אקדח שישמור על חייך', והיא מסרבת. וזה כמובן מהדהד את הסירוב של יצחק ללבוש שכפץ שנים אחר כך.כשמגיע המרד והיא בעצם - אני לא רוצה לומר 'מסולקת', כי הייתה לה אפשרות כמו שעשו אחרים שהיו מעורבים במקרה הזה - לכבוש את הכעס, לפוגג אותו ולחזור, היא בחרה שלא לעשות את זה, מציינת כהן בהתייחסות לדמות העקשנית ונטולת הפשרות שעיצבה לעצמה רוזה ולמעשה הייתה לה למכשלה. היא פשוט עברה לשוליים והפכה למנהיגה מקומית בתל אביב שמתעסקת בענייני חינוך ובבריאות וברווחה בכל מיני תחומים מאוד נשיים מסורתית, אבל לא התחום הביטחוני והמרד היה לנקודת המפנה בחייה הציבוריים.בהמשך היא נבחרה למועצת העיר תל אביב והתפנתה למה שהיה בדיעבד לפרויקט חייה, וגם הוא למעשה קשור לשני הילדים שחיכו לה בבית - הקמת בית הספר לילדי עובדים בתל אביב (שאחר כך הוקמו בהשראתו מוסדות דומים גם במקומות אחרים בארץ). כשיצחק סיים את גן הילדים והגיע לגיל בית ספר, לא מצאה אימו אף מוסד שיתאים לרוח החינוכית שביקשה להנחיל לילדיה. ובאופן שמזכיר מאוד לא מעט יוזמות עכשוויות של הורים בישראל, שמקימים בתי ספר תחת כותרות מפוצצות כמו חופשי, דמוקרטי או אנתרופוסופי, כך ליכדה רוזה סביבה שורת הורים שהקימה את בית הספר שהיה לחריג ביותר באותם השנים בשיטות הלימוד שלו ובגישה שלו לילדים. רוזה, שעוד ברוסיה התפרנסה מעבודה כמורה פרטית, בחרה להתמקד במה שבדיעבד היה לפרק האחרון בחייה בעולם החינוך.אולי היא הייתה מגיעה לממשלהאם היא לא הייתה הולכת לעולמה בגיל צעיר, לאן היית יכולה להגיע כמנהיגה? אני לא רואה אותה סוטה מההחלטה שלה ומהדבקות שלה במסלול החדש שהיא בנתה לעצמה, עונה כהן. היא לא הייתה כזו שמשנה את דעתה בקלות ואני לא בטוחה שהיא הייתה מוצאת את הדרך חזרה למרכז ההנהגה של היישוב. המרד הזה והדחיקה שלה אל השוליים, כל זה קרה במקביל להחמרה במצב הבריאותי שלה. ואנחנו לא יודעים ולא נדע אף פעם כמה זה שיחק תפקיד בסוף השולי הזה שלה, אבל אין ספק שזה היה פקטור. היא הייתה חלק מחבורה נשית עוצמתית שחייתה בתל אביב, והייתה אם תרצה, מעין רשת, סוג של נטוורקינג סוציאליסטי-נשי בתל אביב, העמיתות שלה לרשת הזו היו בהמשך חברות כנסת ופעילות בזירה הלאומית. אז יכול להיות שגם היא הייתה אולי מגיעה לכנסת או אפילו לממשלה. לעולם לא נדע.מאיפה הגיע הפמיניזם שלה? היא גדלה בחצר משפחתית, מטריארכלית. אז בתחום המושב, הגברים שהיו להם עסקים מספיק גדולים, כמו האבא והדודים שלה, ניהלו את העסקים שלהם ממוסקווה ומסנקט פטרבורג ולא היו פיזית בבית המשפחה. הם היו מגיעים איזה פעמיים בשנה לביקור ובזה זה היה מסתכם. מי שניהלו, שהחזיקו את החצר המשפחתית בערים הקטנות האלה, היו נשים. הייתה לה דודה שהייתה הביג בוס של המשפחה, והייתה לה גם סבתא מאוד חזקה.ומאיפה הגיעה האנטי-ממסדיות שלה? היא פשוט סלדה באופן אינסטינקטיבי ממסגרות ומאיזושהי אחדות רעיונית או מעשית. היא הייתה באמת פנומן, שפעל הכי טוב מחוץ למסגרות. זה אירוני שב'הגנה', המקום היחידי בחייה שהיא התחייבה לו באופן מלא ומזוהה לגמרי - ככל ששירות במחתרת יכול להיות כזה מזוהה - היא מצאה את עצמה גם מחוץ למשחק. אז כן, הייתה אינדיבידואל בתוך עולם רעיוני שדגל בקבוצה, בשיתוף וביחד. זו רוח התקופה בראש ובראשונה, זה האקלים בו היא גדלה. האחים הגדולים שלה היו מנהיגים מאוד מאוד בולטים ב'בונד', שהייתה בעצם התנועה והמפלגה הבולטת ביותר במזרח אירופה ובעולם היהודי, פי אלף מונים, הרבה יותר מאשר הרעיון הציוני. הבונד זה היה הדבר. זה היה המקום שאנשים מהפכנים, רציניים, מוכשרים ומסורים הלכו אליו. ציונות נתפסה כדבר לבורגנים משעממים, כל מיני זקנים שעושים כל מיני שיחות בטרקלינים. אז האחים שלה היו מאוד בולטים ב'בונד' החילוני, וגם הם בעצם מרדו באביהם הדתי, ובכל העולם הרעיוני שמתוכו הם צמחו, וזה היה חלק מהקלים המהפכני הזה של מזרח אירופה, של רוסיה, באותן שנים.גדל לתחושה שיש משימה לבצעלעומתה של אימו, יצחק היה דמות מערכתית כל חייו, מאוד לא-מרדני. דבר ראשון, הוא שייך לדור אחר לחלוטין, דור של בנים לאנשים מהפכניים שמתנהלים בצילם. קבוצת הנעורים שלו בנוער העובד נקראה 'תלם', בגלל החיים החקלאיים, אבל זה מהדהד גם את העניין הזה שבעצם הם לא מורדים בהוריהם. להפך, הם ממש עומסים על שכמם את המשימה של הגשמת החלומות המהפכניים של ההורים. בעצם זה שהם הדור של היהודי החדש, שעובד את האדמה ולוחם. זה אקלים אחר לחלוטין, משימתי מאוד, כזה שפשוט נכנס אל תוך המהפכה הציונית שכבר מתרחשת ומבצע אותה בשטח. הדור של יצחק הוא דור ביצועיסטי יותר ממהפכני. הוא גדל אל תוך תחושה שיש משימה שצריך לבצע.ויחד עם זאת, מזכירה כהן, בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה אחת החולשות שלו הייתה הקשר שלו עם המפלגה, וההבנה של החשיבות של המפלגה והמוסדות שלה. וזו המורשת של רוזה, האאוטסיידרית, שלא הייתה אף פעם חלק רשמי משום ארגון, ושמרגישה שהיא יכולה לפעול מחוץ לקווים, כאינדיבידואליסטית שהיא הייתה. אבל הוא כראש ממשלה וכיושב ראש מפלגה לא יכול היה להרשות את זה עצמו. גם את זה הוא קיבל מאימו, את הקושי להבין את החשיבות של המוסדות, של הארגון הגדול.כשיצחק ישן על הרצפה לטובת האורחיםבית משפחת רבין מתואר בספר כנזירי באופן יוצא דופן. שום דבר בבית הזה לא היה רגיל, מעידה בספר ידידת המשפחה. תיאורים אחרים בספר מעידים על בית שהתנהל לפי מושגים צבאיים ממש. לאור תפקידיהם הציבוריים של ההורים, שהיו נעדרים זמן רב, התרגלו האחים יצחק ורחל לכלכל בו את עצמם. יצחק ורחל חלקו במהלך השבוע את רחיצת הכלים, ניגוב האבק והקניות במכולת, ובימי שישי ערכו בעצמם ניקיון יסודי בדירה הקטנה, כולל שטיפת הרצפות, נכתב. רחל מספרת שממילא לא היו הרבה רהיטים לנקות וכלים לרחוץ, ועל אחיה הבכור מוסיפה שלאה (רבין זל, אלמנתו) אמרה שמאז הוא לא אהב לשטוף כלים. מנגד, בשל תפקידי ההורים היה זה אחד מהבתים הראשונים בתל אביב (שאליה עברה המשפחה מחיפה כשיצחק היה בן שנה) שבו ניתן היה למצוא מקרר חשמלי, אפילו קומקום חשמלי היה בו.מאפיין חריג נוסף של בית המשפחה היה שהתנהל כמו תחנת רכבת: בדומה לישיבות מרובות המשתתפים בבית בחיפה, כך היה גם במעון בתל אביב. נורית כהן מספרת כי רוזה הכירה את אורח החיים הזה עוד בבית דבו גדלה בעיירה הומל שבבלארוס, שם אביה היה נוהג לארח רבים מחבריה המשפחה על בסיס קבוע. אבל את יצחק ורחל, שלעיתים נאלצו לישון על הרצפה ולפנות את מיטותיהם לטובת האורחים שנשארו ללון, זה פחות הלהיב. אני חושבת שיצחק סבל מזה, מצוטטת בספר רחל, שציינה השנה 100 שנים ופונתה יחד עם שאר חבריה קיבוצה, מנרה, במהלך המלחמה האחרונה. באופי שלו הוא אהב להיות עם עצמו, אהב לקרוא. יצחק בכלל אהב יותר שקט ופרטיות ממני. אני לא סבלתי כל כך מהמהומה הזאת.בספר מובא ציטוט מפי יצחק עצמו כפי שתיאר בשעתו בתוכנית רדיו: בזמן מאורעות 1929 (תרפט - יכ) הייתי בן שבע ואחותי בת ארבע. הוריי לא היו בבית, וכך חיינו שבועות בלי לראות את ההורים. לדברים האלמנטריים ולאוכל דאגו לנו השכנים. באותו זמן גם היה לנו קשה מאוד להתרחץ, כי בחדר האמבטיה שלנו היה מחסן נשק, והיינו צריכים לצאת החוצה, לשטוף עצמנו תחת הברז.היא נעדרה הרבה ולכאורה ככל שהיא הייתה 'מפורסמת', היא לא הייתה בבית. הסיפורים שזרמו בכל זאת במסגרת התחקיר, הראו שלא תמיד כך, מסייגת כהן. היא הייתה שם בכל מיני רגעים נורא נורא קובעים, גם כשהיא מקריאה סיפורים לפני השינה, וגם כשהיא פתאום צצה ברגעי מפתח כאלה, כמו באחד המקרים שיצחק ניסה להחרים מאחותו רחל חתולים שהיא אימצה. כן, היא הייתה אישה עסוקה, שהיו לה הרבה קריירות, ועדיין הצליחה להיות אימא מאוד-מאוד משמעותית.ליצחק הייתה חוויה של בדידות בביתבצל היעדרם התכופה של ההורים ומחלת האם, הקרבה בין האחים רבין הייתה גדולה מאוד. רחל העריצה את אחיה, וכשהיו יצחק וחבריו משחקים כדורגל היו שמים את רחל בשער כדי שלא אפריע להם, לדבריה. בספר מסופר מפי רחל גם על ביקור של שני האחים בחוף הים: התנאי היה שאני לא אעבור מרחק מסוים מהחוף, והוא שחה רחוק עם החברים שלו. אחרי שהם התרחקו אני התחלתי להתקדם פנימה ונפלתי לאיזשהו בור. זה לא לקח דקות והוא היה לידי והוציא אותי מהמים. הוא אמר לי 'בזה גמרנו, יותר את לא הולכת איתי לים'.הם באמת פעלו קצת כיחידה אחת. אבל להורים שלהם היו כל מיני סידורים כאלה שנועדו להבטיח שהילדים לא יהיו לגמרי לבד, מסבירה כהן. הם גרו בשכנות, ממש בצמידות למשפחות שההגדרה של התפקיד הייתה שההורים האחרים שמים עין גם על יצחק ורחל ומקבלים אותם כשהם חוזרים מבית הספר ונותנים להם את ארוחות הצוהריים. בהמשך זה היו מסעדות פועלים שהילדים היו אוכלים בהן. היו שם חגורות עוטפות, והם לא היו לגמרי לבד.ליצחק הייתה חוויה של בדידות, במובן של הורים שלא נמצאים. ולרחל אף פעם לא הייתה את התחושה הזו של הבדידות כי היה לה את יצחק. יצחק לקח על עצמו הרבה מהתפקיד הזה של להיות נוכח בשבילה. ותמיד בהתפעלות היא סיפרה איך הוא לא איבד את הסבלנות, ובעצם הסכים שהיא תיגרר איתו לכל מיני מקומות שלאו דווקא אחות קטנה רגילה הייתה נגררת אליהם. חנה ריבלין, שהייתה בת כיתה של יצחק, מספרת שהיא זוכרת את התנועה שהוא מניח ככה את היד על הכתף שלה במין תנוחה כזו מגוננת של אח גדול והיא זוכרת את התנועה הזאת גם כשהם עוברים שניהם ליד הארון הפתוח של אימא שלהם בטקס האשכבה אחרי שהיא נפטרה. כך שבאמת היה פה איזה מין אח גדול שממלא גם תפקיד הורי.החיים של אימו הונחו על כתפוהאימא נפטרה כשיצחק היה בן 15, ורחל בת 12, מספרת כהן. הם היו ילדים, ודווקא איתם ומולם התגלו הפנים היותר עדינות והחומלות, מטבע הדברים. אבל היא הייתה דמות מאוד-מאוד טוטלית גם במובן האימהי. היא מציינת סיפור שמוזכר בהרחבה בספר: ארבעה חברים משחקים יחד. יצחק עם חבר מבית הספר ורחל עם חברה שלהם והם משחקים ארבעתם בהשפעת סיפורים של ז'ול ורן, ו'בונים' ספינה. שני הבנים רבים בינם לבין עצמם מי יהיה רב החובל. ואת הבנות הם מתזזים ושולחים לכל מיני משימות פה ומשם. ואז היא מפציעה, כי היא שומעת את הוויכוח. הבנים מסבירים ששניהם רוצים. והיא אומרת להם 'מה הבעיה? תעשו תורות. דמוקרטיה. כל אחד לפי תורו'. ואז היא מוסיפה, 'וסליחה, מה עם הבנות? למה אתם חושבים שהן מין כוח עזר קטן ולא חשוב?' היא בעצם אומרת להם 'זה היה שם', כשהיא מתכוונת ליחס המזלזל לנשים ו'שם' זה בגולה, ברוסיה. 'פה אנחנו שווים, נשים וגברים, בנים ובנות, ואתם כולכם ביחד תהיו רבי חובלים', זה המסר שהיה לה חשוב להעביר.הוא מספר את זה בפנקס שירות (הספר הביוגרפי שפרסם רבין לאחר סיום כהונתו הראשונה כראש ממשלה ושעורר מהומה רבה בשעתו - יכ) ואני מביאה את זה גם בספר שלי, על ההשפעה שהוא ספג מכך שגדל אצל אימא חולה ששנים סובלת ממחלת לב ואחר כך גם מסרטן ונפטרת בסופו של דבר. והוא הילד שנשלח להזעיק בכל פעם מחדש את הרופא כאשר יש לה איזשהו אירוע לבבי. העובדה שהוא ילד קטן מאוד והאחריות על חייה של אימו מונחת במידה רבה על כתפיו שלו, בונה אותו מלכתחילה כילד שיודע מה זה אחריות ורצינות ובמה כרוך הצורך בלקבל החלטות מהירות, ובמקום. והוא גם הוא חי במציאות שלוקחת בחשבון אפשרויות פסימיות. זה מלמד אותו להיות, אני חושבת, מנהיג זהיר ושקול. היבריס לא תמצא אצלו, הוא מודע למשמעות של ההחלטות שלו. אבל הוא גם לומד ממנה להבנתי מה המחיר של ללכת עם הראש בקיר כל הזמן. את המחיר של הטוטליות. באיזשהו אופן, כנראה לא מודע, הוא התייצב במנהיגות שלו במקום שהוא לא כזה. הוא למד מה הערך של פשרה ומתינות בהקשר של ההתנהלות בחיים הפוליטיים ובכלל.זה גם בא לידי ביטוי בחיים האישיים שלו? מה שעלה לי בראש זו דמות האב שהוא היה ושאותה הוא לקח מנחמיה, מאביו שלו - הדמות של איש המשפחה. עם כל זה שהוא היה מאוד עסוק, כמובן, הוא גם היה מאוד נוכח, דמות מטפלת. כשיש מצוקות רפואיות, הוא היה הכתובת. כמו בילדותו, גם בבגרותו, אל מול הילדים שלו. הוא היה מרים טלפון כל יום לגננת של דליה ושואל אם היא אכלה, ולדליה יש גם היסטוריה רפואית מאוד מורכבת. הוא היה הבן אדם שלקח אותה לרופאים והיה איתה בבתי חולים.אבל כששואלים שאלה מהסוג הזה זה אף פעם לא שחור ולבן, מסייגת כהן. אפשר להגיד על יצחק הרבה דברים, אבל לא יודעת אם 'פשרן' ו'מתון' היו שני שמות התואר הראשונים שהיו צצים לנו. היה בו גם מזה וגם מזה, בעוד שאצלה היה הרבה יותר מהטוטליות ומעט מאוד מהפשרה. זו בסופו של דבר זה שאלה של מינונים ואצלה היה המון טוטליות ומעט פשרה ואצלו הייתה הרבה פחות טוטליות.לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv