על הקיר הפשוט למראה, שניצב מול המקום שבו נרצח לפני 30 שנה יצחק רבין, בוצע המעצר של יגאל עמיר - רגעים ספורים אחרי שירה ביצחק רבין. עמיר בן ה-25 הוצמד לקיר בידי שוטרים רבים, לעיני המצלמות של ערוץ 2, לפני שהוברח משם לחקירה. ממש על אותו קיר נותר סימן אחד ויחיד בלבד בתור שריד המשמר את נוער הנרות, התופעה יוצאת הדופן שהתרחשה בו במשך חודשים אחרי הרצח ב-4 בנובמבר 1995.באותה תקופה הפכה הכיכר, ששמה שונה מיד לכיכר רבין, לאתר התאספות המונית לילדים ובני נוער שהתאבלו בה יחד שעות ארוכות. אחת הביטויים של אותו נוער היה כתיבה וציור על אותו קיר, שנהפך לקיר הגרפיטי. במשך שנים נותר הקיר עמוס כיתובים ורישומים, עד שלא היה ניתן היה להבחין ביניהם, עד שלבסוף נמחק - ורק הקטע הקטן שסמוך לכניסה לקניון גן העיר נותר כתזכורת.כבר בלילה הראשון אחרי הרצח זה עניין אותנו, ראינו את הצעירים האלה מתאספים. אני זוכרת את עצמי בשוק כל אותו הלילה מול המסך, והחלו ההתאספויות האלו, מספרת דר רונית שלו, שבמשך השנה שלאחר הרצח עסקה בתיעוד אותו קיר במסגרת מחקר שערכה, במשותף עם פרופ' אביגדור קלינגמן. בשבוע הראשון הכול היה צבעוני מאוד, הילדים הביאו איתם הרבה צבעים. והם גם ציירו למשל את סמל השלום בוכה, יונה פצועה, לוחות הברית והדגל, הרבה סימבולים. לא הייתה שום התייחסות לרוצח, וגם לא תחושה של נקמה. המילה 'למה?' חזרה על עצמה הרבה פעמים, גם המילה 'סליחה'.סליחה שלא שמרנו עליךהקיר התמלא בכתובות לאומיות, לרוב בצורת סלוגן אחד קצר וממצה. לצידן היו פניות אישיות מאוד, כמעט פרטיות, בעיקר של ילדים, חלקם מאוד קטנים, בגילי בית ספר יסודי. הכיתובים שהשאירו הילדים מוענו ליצחק רבין עצמו. היו אפילו כאלו שכוונו אפילו ללאה אלמנתו. חלק מהילדים כתבו מכתבים שלמים או שירים בכתב יד או אפילו הדפיסו במדפסת ביתית - שהייתה אז מוצר חדש מאוד ודי נדיר - והצמידו לקיר, והיו כאלו שכמובן כתבו ישירות על הקיר.לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאןכשנסענו לשם אחרי כמה ימים והקירות כבר היו מלאים, מספרת שלו, אנחנו רואים שם על הקירות הרבה מאוד כתיבה אישית, ממש אישית, בטושים, בעטים, לא יותר מזה. כתיבה עדינה כזאת על הקיר. הכתובות היו 'בעד השלום ונגד האלימות', 'למה הלכת', 'איך פגעו בך', ו'סליחה שלא שמרנו עליך'. ויחד עם זה נכתבו המון-המון דברים אישיים, כשבסוף כתוב את השם של הילד, הכיתה, בית הספר והעיר, כמו סוג של חתימה. הם באו בקבוצות כאלה, ואני יכולה לדמיין שכל אחד עמד שם ליד הקיר וכתב. כמו שעומדים בכותל. הימים הראשונים ממש אחרי הרצח התאפיינו בכתיבה של אבל, של צער על מה שקרה פה, כתיבה אליו כמו איזה אבא או סבא גדול שמת.רבין, שיהיה לך טוב באדמהיעל בנימיני-לוין, צלמת מירושלים שהפכה לימים לאשת חינוך מוערכת ואף למנהלת בית ספר, נהגה לתעד את מה שנכתב על אותם קירות - כנראה מתוך החשש שהזמן ימחק את תצוגת הזיכרון והאבל. רבין, שיהיה לך טוב באדמה, נכתב בטוש אדום בשמו של ילד בן 4 בשם אסף, יום לאחר הרצח. ילד נוסף בשם יובל פנה לרבין וכתב: בסוף השלום ינצח, בסוף כולנו גם נזכה בשלום.את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק ורבין התווה את התווים הראשונים למנגינת השלום, כתבה אזרחית בשם מירי. אוהבת אותך וכואבת במותך ומקווה שנמשיך. לידה כתבו אחרים: תודה רבה על הכול וכולנו איתך. ליטל מחולון ציטטה את שיר לשלום, שאותו שר רבין דקות לפני הרצח: מי אשר כבה נרו ובעפר נטמן, בכי מר לא יעירו, לא יחזירו לכאן - והוסיפה איך נפלו גיבורים.אחרת ספדה: רבין, תמיד נאהב אותך. לאן שנלך, איפה שנהיה, נאהב אותך. אתה עכשיו בגן עדן, אני בטוחה. יהי זכרך ברוך לעולם ועד, ואדם נוסף חרט: לרבין, אנחנו כבר מתגעגעים!.נהיה דיבור שזה המקום שהולכים אליועבור שלו, כיום ראשת החוג לחינוך ולייעוץ חינוכי המכללה האקדמית עמק יזרעאל ופסיכותרפיסטית במרפאה לילד ולנוער בית החולים העמק, היה זה המחקר שלמעשה הזניק את הקריירה האקדמית. שלו רצתה להיות בכלל אומנית וב-1995, זמן קצר לפני הרצח, היא סיימה לימודי אומנות באוניברסיטת חיפה. אלא שבהשפעת מות אחיה בתאונת דרכים כמה שנים קודם לכן, כבר החלה בשינוי כיוון ולעסוק באבל ושכול. היא החלה ללמוד במקביל גם ייעוץ חינוכי. ואז הגיע הרצח.עוד דבר שהיה בולט על אותו הקיר, כך היא מספרת, היה בקשת הסליחה: הרבה כתבו דברים כמו 'סליחה שלא שמרנו עליך', מספרת שלו. כל האווירה קודם לרצח הייתה אלימה מאוד. אפשר לראות על הקיר את ההבנה שהגיעה עם הרצח שבעצם לא הייתה הגנה עליו, אבל אני חושבת שאנשים כתבו גם על זה שהם הרגישו לא מוגנים. הרבה כתובות שהיו שם דיברו גם על האובדן של התקווה, על המקום הזה שלקחו לנו את השלום, ומה זה בכלל 'שלום?'שלו ושותפיה למחקר עקבו אחרי הקיר לאורך השנה הראשונה לאחר הרצח. היו לזה שני שלבים. בשלב הראשון זה באמת היה מאוד-מאוד אישי, אינטימי ופרטי. בשלב השני אנשים כבר חזרו לקיר, לא בספונטניות, אלא בתנועה מודעת של 'אני בא לקיר'. בהתחלה הכיתובים לא עלו אחד על השני. בשלב השני, שהתחיל תוך שבועיים-שלושה, התחילו לבוא עם ספריי וצבעים, ולעלות אחד על השני כי כבר לא היה מקום, אז כבר התחילו לכתוב בגדול, התחילו להדביק מדבקות, אנשים הביאו מהבית דברים מוכנים והדביקו. נהיה דיבור שזה המקום שהולכים אליו.גילינו גם בערך חודשיים שלושה אחר כך שבתי ספר הכינו מין קירות כאלה אצלם, שעליהם הילדים יכולים לבוא עם ספריי ולהתחיל לכתוב. זה היה חלק מהזיכרון של רבין, שפתאום כתבו על קירות. ובמעין המשך ישיר לתגובה הספונטנית של לפני 30 שנה, עושה שלו חיבור גם לטראומה הלאומית העכשווית. השבוע סטודנטית אמרה לי שאין לי נושא למחקר. ביקשתי ממנה ללכת לכיכר החטופים, ולפני שהם מוציאים משם את המנהרה הזאת, לצלם כל מטר מהכתובות שיש עליה. ואולי אפילו אני אחזור לראות את ההבדלים בין זה לגרפיטי של רבין. זה אגב לא החיבור היחיד של שלו לאסון 7 באוקטובר: במסגרת שירות מילואים היא תומכת כפסיכותרפיסטית בקצינים שמלווים את משפחות החטופים.הזכוכית שהובאה מנאסא לצורך השימוראותם שבועות וחודשים ראשונים אחרי הרצח התאפיינו בעלייה לרגל מכל הארץ. בתי ספר הוציאו טיולים מאורגנים ואחת האטרקציות הייתה כתיבה על אותו קיר. וקיר הגרפיטי היה בשנים שאחרי הרצח לסמל בפני עצמו. במלאות שנה לרצח נערכה תערוכה במוזיאון תל-אביב שהוקדשה לקיר, ונמכר ספר שהציג את הקיר כפי שתועד על ידי צלמים מובילים.הקיר נעשה לעניין בולט עד כדי כך שעם הפיכתו למפגע ויזואלי שיצא משליטה בהמשך הדרך, ניצת ויכוח ציבורי בשאלת שימורו - נושא שהעסיק את הציבור ואת התקשורת עד כדי פאנלים טלוויזיונים שהוקדשו לנושא. עיריית תל אביב-יפו, שמנוהלת מהבניין הסמוך, שאפה למחוק את הכיתוב כבר חודשים ספורים לאחר הרצח אך התעכבה ונמנעה לאור אותו דיון ציבורי.מחיקת הקיר התבצעה בסופה של דבר במהלך החודשים ספטמבר-אוקטובר 1999, במסגרת מהלך כולל שיזמה עיריית תל אביב-יפו לקראת ציון יום השנה הרביעי לרצח וכלל גם את הצבת האנדרטה שבמקום ומיצבים נוספים. מי שיזם לבסוף את אותו חלון שמשמר את הקיר ההוא היה האומן דוד טרטקובר, שנפטר בחודש יולי האחרון בגיל 81. הוא נשכר אז על ידי העירייה כדי לתכנן את האתר. לטובת כך אף הובאה מארהב זכוכית מיוחדת שפותחה עי נאסא לשימוש במעבורות החלל ושלא ניתנת לניתוץ.אך האמת היא שזהו לא מקטע קיר אותנטי אלא צילום מודפס, שגם הוא למעשה עיבוד ממוחשב של כמה צילומים שנלקחו מפינות שונות של הקיר המקורי. מכיוון שהקיר לא נצבע מחדש והכיתובים נמחקו על ידי שטיפה של מים בלחץ גבוה, מי שיסתכל טוב מאוד-מאוד עוד ימצא כמה שרידים אחרונים של כיתובי טושים דהויים - שנותרו עד היום על אריחי השיש.לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv