שנתיים אחרי שהגיע לנובה כדי לאבטח את המסיבה, שלומי זיו חוזר למתחם כדי להיפרד במידה מסוימת מהחברים שכבר לא יחזרו, מהחיים שהיו לפני והשתנו לעד. הוא נפרד גם מקרוב משפחתו אביב אליהו שנרצח במסיבה: עם קור הרוח שהפגין והניסיון ומי שהוא בכללותו ניצלו אלפי אנשים באותו בוקר, כולל העזרה של כולנו, אבל הוא היה הראש, מספר שלומי.75 המאבטחים והסדרנים הלא-חמושים ניצבו באומץ יוצא דופן מול מאות המחבלים שהגיעו למתחם הנובה. הם עמדו לבד, בלי צבא ובלי תחמושת, רק עם אינסטינקט והבנה - שחייבים לעשות הכול כדי להציל את המבלים. יחד עם השוטרים שהיו חמושים באקדחים בלבד, הם נלחמו. 11 שילמו על כך בחייהם, ארבעה נחטפו וחזרו השבוע, אנדרי קוזלוב ושלומי חזרו במבצע ארנון. לראשונה, שנתיים אחרי, שלומי משחזר את הרגעים האלה.מה שראינו זה ברדק. פאניקהעד 6:29 אנשים עוד רקדו, חגגו. הייתי בשער, בודק צמידים, ולפתע ראינו את הטילים עפים צפונה, הוא משחזר את אותו בוקר. סימנו להפקה שהייתה לידינו בשער לחתוך את המוזיקה, והצבענו על הטילים. ובאמת הפסקנו את המוזיקה והתחלנו פינוי. אני רץ בין המאהלים וצועק לכולם: 'קדימה הביתה, לקחת מה שחשוב וללכת הביתה'.ואתה בכל הזמן הזה בתפקיד. אתה לא נכנס למיגונית או משתטח על הקרקע, אתה ממשיך בעבודה? כל האבטחה עשתה את מה שהיא צריכה לעשות מהבחינה הזאת. קודם כול לפנות את הקהל, אנחנו אחרונים, מבהיר שלומי.הוא התרוצץ לכל כיוון, נזכר אלקנא פדרמן, שהיה קצין האבטחה של האירוע. בר קופרשטיין היה סגן הקבט שלי באירוע, ואז הוא בעצם יורד לציר, ומדווח בקשר: 'יש לי פה פצוע ירי'. שם בדיוק התמונה אצלנו משתנה. שם אנחנו מבינים ש... אוקיי, זה לא רק טילים. הוא אומר וממשיך לספר: אני ואביב יורדים לצומת, מה שאנחנו רואים שם זה ברדק שלם של רכבים מנסים לצאת, נקרא לזה חוסר ניהול. אנשים בפאניקה.חלק מהשוטרים מתפזרים והולכים לכל מיני כיוונים, מספר רסם מיכאל מדר, לוחם יסמ שנלחם לצד המאבטחים בנובה. אני הלכתי לכיוון כביש 232, ראיתי שאף אחד לא לוקח פיקוד. אני מסתכל על אנשים ורואה שהם מבולבלים, אז פשוט החלטתי לקחת פיקוד, הוא מבהיר. אתה מרגיש ירי מטורף, ואתה לא רואה כלום, ממשיך השוטר. כששלפתי את האקדח, דרכתי, ואני צועק לאנשים: 'תצאו מהרכבים, תעזבו הכול, קחו טלפונים ואת המפתחות של הרכבים'. כאילו חשבתי על... חשבתי על זה שאם יש מחבלים, הם פשוט יבואו לפה וייקחו רכבים של אזרחים, והם יכולים להגיע לאשדוד, אשקלון, ואז יהיה בלגן עוד יותר גדול.הכאוס מתגבר, עוד ועוד מחבלים מגיעים מדרום ומצפון, הקרבות מתעצמים והציר הופך לשדה קרב. מצלמות הגוף של מיכאל, שהצטרף למאבטחים של הנובה, מתעדות את הרגעים האלה. אני תופס מחסה, הייתי מאחורי הרכב, אתה הולך מהצד האחורי שלו חוטף ירי וחוזר, הולך מצד שמאל חוטף ירי וחוזר, מספר השוטר מיכאל. בדיעבד כנראה היה עליי צלף, כי בכל פעם שהוצאתי את הראש, הוא פשוט הביא ירייה כמעט מדויקת לכיוון שלי, והתמונה היחידה שצילמתי שפשוט הוצאתי את הראש, חזרתי ושמעתי את הכדור חולף אותי, הוא מוסיף.כשרואים את הצילום מהרכב של המחבלים מבינים עד כמה בלתי נתפס שהוא נשאר להילחם עם אקדח בלבד. אתה חושב מהר בצורה מטורפת, הוא מסביר. נראה לי שבחיים שלי לא חשבתי כל כך מהר. אנחנו שומעים ירי מהכיוון השני, מכיוון סעד. כמו בסרטים, פתאום אתה רואה טנק מגיע. משום מקום פשוט מגיע טנק, התחיל לעלות על רכבים. בינתיים במתחם המסיבה, עוד ועוד פצועים שנורו חוזרים לקבל טיפול. בקרבת החפק המשטרתי, מוקם בית חולים שדה מאולתר כשהמאבטחים והשוטרים מנסים להעניק טיפול.אני מתקשר לאליקים ליבמן, שהוא היה חובש בצבא, אומר אלקנא הקבט. קראתי לו, הוא היה פה בשטח המסיבה, שיבוא לטפל איתי בפצועים. הוא הגיע יחד עם בר, שגם היה חובש בצבא, ובעצם מתחילים לתת מענה ראשוני לפצועים.מי נותן לכם הוראה להמשיך ולנהל את האירוע, למרות שאתם מבינים שגם אתם בסכנה? אין בעצם מישהו שנותן את ההוראה, יש תחושות אחריות מאוד כבדה. גם על החבר'ה שלי וגם על המסיבה. מבחינתי, האחריות שלי הייתה להוציא את כולם הביתה, מסביר אלקנא. היריות כבר מתחילות להתחזק, ובעצם אני, איתן ואליקים לוקחים טרקטורון ומתחילים לפטרל. אמרנו 'אם יגיעו משם, שהשטח הזה לא מכוסה, יהיה מה שיהיה, נילחם בהם. אין ברירה, אין מה לעשות. העיקר שלא יגיעו לשטח המסיבה, שעדיין נמצאים שם בסביבות 250-300 בליינים.החלטה של רגעאיתן מור נחטף מאוחר יותר לעזה וחזר השבוע. אליקים ליבמן זל נרצח בעודו מסייע לפצועים. המחבלים מתקרבים עכשיו גם לחפק. שלומי מקבל החלטה של רגע - לפתוח את השער המערבי כדי לחלץ את המבלים ואנשי האבטחה שעדיין בשטח המסיבה.באיזה שלב אתה מחליט לעצור את הפעולות שלך בחפק? שלומי: ברגע שיש ירי עלינו. ממש ירי עלינו, הכדורים כבר שורקים לך באוזן.עד אז, למרות האזעקות, אתה לא נכנס פה להתמגן? למרות שאתה יודע שעדיין יש גם מחבלים על הציר ומגיעים פצועים, עד אז גם לא זזים מילימטר מהמקום שאנחנו נמצאים בו. ראיתי כמה מחבלים שמתחילים להתקרב, וזהו. בריחה. אני וג'ייק רצים יחד, ינאי קצת אחרינו. בערך בנקודה הזאת, תוך כדי ריצה, אני נופל. אני מסמן לג'ייק לא לעצור, כי ברגע שאתה עומד אתה מטרה מן הסתם.הרגע ששלומי מבין שאין לאן לברוחבנקודה הזו הם מתפצלים. חברו ג'ייק, אהרון מרלו מצוות האבטחה, נרצח על ידי המחבלים. אתה חושב לפעמים מה היה אם לא הייתי נופל. אולי הייתי מסיים כמוהו או שאולי הוא היה מסיים כמוני? אין לדעת. אבל כן, המחשבה כל הזמן עוברת בראש, אומר שלומי. הוא נס על נפשו, ירי המחבלים מאחוריו. אחרי כשני קילומטרים הוא מחליט להתחבא בשיח.אני מסתתר בשיח, כבר 20 דקות אולי, ואני רואה את המחבל בזווית העין, הוא מתקרב. זה הרגע שבו שלומי מבין שאין לו יותר לאן לברוח. המחבל מתקרב לעברו, הם מצליבים מבטים. הוא פשוט מאוד מסמן לי לצאת, הוא לא יורה. סימן לי עם היד לצאת, מלמל כמה מילים בערבית ואנחנו מתחילים ללכת. הוא מאחוריי, מכוון את הקלאץ'.מה אתה חושב לעצמך ברגע הזה? שאני עומד להיחטף. עוד גלעד שליט. אבל מאוד מהר הבנו שאנחנו 251 שליטים בתוך עזה. כעבור דקות, אנדרי קוזלוב, שחשב שמדובר בכוח צהל, רץ לעברם. המחבל מורה לו להצטרף לשלומי. הוא משיב את אנדרי גם על הברכיים. אחרי 2-3 דקות הוא שואל אותי אם אני יודע לנהוג, אני עונה לו שכן. למעשה אני על ההגה, אנדרי לידי, המחבל מאחורה, ואני חוטף אותנו לעזה.אתה נוהג אתכם לעזה. כן, חוטף את עצמי ואת אנדרי לעזה.פחדת? אפשר לומר שכן, ויותר פחדתי על המשפחה, על האישה. על כל המשפחה המורחבת, החברים. מה יהיה איתם עכשיו? מה הם יחשבו? דברים כאלה.הבנתי שנכנסתי לסיטואציית אל-חזורהגיע מחבל, אני זוכר שפשוט צרחתי 'מחבל' והתחלתי לבצע עליו ירי, משחזר השוטר מיכאל. הוא הרים את היד, כאילו הגן על הפנים, והסתובב לברוח. הוא התחיל לרוץ לכיוון השני, יצאתי מהרכב ופשוט רדפתי אחריו, תוך כדי ביצוע ירי, עד שהוא נפל, הוא מוסיף. ואז הגיע חבר שלו, הגיע עוד אחד. גם עליו ביצעתי ירי עד שהוא נפל.אלקנא משחזר: הבנתי שהכנסתי לעצמי לסיטואציה של אל-חזור, בעצם אני כבר לא רואה את החברים שלי, אני מגיע לשדה קטל. בגדול די משלים עם זה שאני מהצומת הזו לא אצא. לוקחים נשק ממי שכבר אינו בין החיים, ממשיכים להילחם, ואלקנא רץ עם כדור אחרון במחסנית האקדח שלקח מהשוטר, עד שנורה ברגלו. בזמן הזה אני יושב, שולח מיקום לחברים במילואים, כמה שיחות עם עוד כמה אנשים. כשהמחבלים עוברים פה ליד, אני מתחיל לחשוב האם למשוך אותם אליי ואומר לעצמי: 'עד הכדור האחרון'.אחרי שחשב שזה כבר הסוף, בשעות הצוהריים אלקנא מחולץ, פצוע ומדמם, בזמן הזה שלומי כבר בעזה. הוא מגיע לבית הראשון בשבי יחד עם אלמוג מאיר ז'אן ואנדרי קוזלוב, הם יהיו יחד בכל 246 ימי השבי. שני בתים לפני הבית האחרון היה הבית הכי קשה, מספר שלומי. מבחינת האוכל, ההתעללות. בבית האחרון שהיינו בו אנחנו יודעים שהוא 'עיתונאי' ואבא שלו רופא, אלה האנשים שהחזיקו אותנו בשבי. הם אומרים: 'אנחנו צריכים אתכם כדי להחליף את האסירים שלנו, ופעם הבאה יהרגו אותנו, כי הם מאמינים שהם יביאו את האסירים בחזרה ואז הם לא יצטרכו לקחת עוד פעם שבוייםבשבי, שלומי וגם אלמוג ואנדריי סופגים השפלות ואלימות. כשהוא מתעצבן ועולה לו החלסטרה, אז הוא קושר לך עיפרון בין השפתיים, מותח אותו חזק אחורה. יש לך חתכים, ממש דם שיורד מהחיבור של השפתיים, מספר שלומי. 'אתם ג'וקים', 'אתם מקקים', יריקות, לפעמים דורך עליך כדי להשפיל אותך בקטע של 'זה מה שאתה שווה'. למרות העדות המטלטלת הזו, הוא מספר שהכי קשה היה לנפש. היציאות שכאילו לא אכפת לאף אחד ממך: 'אין תמונות שלך בהפגנות', 'שכחו אותך', 'לא אכפת להם ממך'. 'אולי אשתך כבר עם גבר אחר', אבל הם כאלה. אני יודע עם מי התחתנתי, מי זאת אשתי, וכשהם היו אומרים את זה אז הייתי אומר להם: 'מה אני יכול לעשות, אני פה. גם אם כן, מה אתה רוצה שאני אעשה?'וכשאתה נמצא שם, במקום הנמוך הזה, יש רגע שבו במידה מסוימת קצת מאבדים את התקווה או בטוחים שזה עלול לקחת עוד הרבה מאוד זמן? זה שזה עלול לקחת הרבה מאוד זמן, ידעתי מההתחלה. כל הזמן אמרתי את זה גם לחבר'ה. היה שביב של תקווה סביב העסקה הראשונה, שנצא הביתה, אבל לצערנו זה נפל, ואז ידעתי שבאמת זה הולך להיות הרבה זמן. בזמן מסוים השלמתי עם זה, והתחלתי לחיות את החיים שלי, שיש לי עכשיו, עם כל מה שמסביב.כל הזמן הם אמרו: 'אם צהל יתקרב יותר מדי מוציאים אתכם להורג קודם כל, ואז נלחמים. לא לוקחים אתכם מפה בחיים, אנחנו נדאג לזה'. קיבלנו ארוחה ביום, הכי מינימלית שאפשר, והוא כל הזמן היה נכנס עם סכין לחדר. נפלתי הרבה בחודשיים הראשונים כי הרגשתי שיש איזשהו אבל בבית, אז הרבה פעמים הייתי פורץ בבכי מההרגשה הזאת. מזל שהיה את אנדרי ואת אלמוג, שבאים, מחבקים, מועדדים, וכנל הפוך.נכנסים פתאום חיילים, ויש קרבואז הרגע שממנו הכי חששו הגיע, את הסוף כבר כולנו יודעים. זה היה בוקר רגיל בשבי, התעוררנו כולנו, והתיישבנו כל אחד לקרוא משהו, ואז פתאום פיצוץ בצד של המחבלים בחדר, משחזר שלומי. נכנסים פתאום חיילים, נוגעים לך ביד, ואז לפתע מלא חיילים בתוך הבית. מקיפים אותך, נלחמים, יש קרב בתוך הבית. אמרו לנו: 'חבר'ה תהיו איתנו, תנסו לתפוס איזה חלון, להסתכל עליו ולהיות עליו, שלא יפתיעו אותנו, והמלחמה נמשכת מסביבנו.אנחנו יושבים ברכב חילוץ, והכל צפוף. זה כל הצוות שבא לחלץ אותנו, שזה בערך 40 לוחמים, אני לא יודע בדיוק. ארנון זיכרונו לברכה על האלונקה באמצע, רופאים מטפלים בו. מנות הדם היו מאחוריי ומאחורי אלמוג ואנדרי, אז אתה צריך להוציא את זה כי אומרים לך 'זה שם מאחוריך', אז אתה מוציא ונותן.ותוך שניות, אתה בעצם עובר מחטוף, לאזרח שעוזר בפעולת החילוץ. אפשר להגיד שכן. לא עוזר, אלא חלק, חלק מהצוות כרגע. כדי שלא נהיה להם כזנב שמפריע, מה שנקרא. אז אתה הופך להיות חלק, הם כל הזמן: 'תהיו איתנו, תהיו איתנו'. יש ירי בלתי פוסק של נשק קל, ואז אתה שומע לרגע בקשר: 'מכוון עליכם RPG, התכוננו לפגיעה', ואז אחרי שנייה 'איום מוסר'. נתקעים, מסבירים לנו שנתקענו, ואז רבע שעה מורטות עצבים של המתנה.מה עובר בראש ברגעים האלה? הכול. להתפלל שארנון יעבור את זה. להתפלל שאנחנו נצא מפה בשלום, ושהכוחות יגיעו כבר. זה לקח שעתיים, עד שמגיעים למנחת. שם כבר נכנסים, אומרים: 'זהו, אתם בשטח בטוח, אל תדאגו'. ואז באמת הרשיתי לעצמי לצעוק. כולם שמעו מסביב, ממש חזק, את השחרור הזה. ההרגשה של: 'זהו, אני בטוח'.שנתיים עברו, אבל הם עדיין בתוך היום הזה. עבורם ה-7 באוקטובר לא הסתיים. עולה השאלה למה דווקא אני, למה אותי דווקא חילצו, הוא אומר. למה המזל שלי התמזל גם לא להיות במנהרות, אבל אז אתה גם עם הטיפול שאתה עובר, והליווי הפסיכולוגי והפסיכיאטרי, אתה לומד להבין ש'אם זה לא אתה שלומי, זה מישהו אחר, אז החילוץ עצמו היה קורה'. אנחנו כל הזמן התפללנו שלא יהיה חילוץ, כי פחדנו מהרגע הזה. שאם יהיה חילוץ, הם יחסלו אותנו, אז... זה 'מעורבב' מה שנקרא, רגשות מעורבים.