מזל ברוך אל, טהרנית בבית העלמין ירקון, חברא קדישא תל אביבשום דבר לא הכין או כיוון את מזל ברוך אל להיות טהרנית בבית עלמין. אבל החיים מזמנים לפעמים הפתעות. עבדתי לפני כן 22 שנה בחברה שפשטה את הרגל. חיפשתי עבודה והחותנת שלי שכבר עבדה פה, אמרה לי 'בואי תעבדי אצלנו'. בהתחלה אמרתי לה 'לא'. בשום פנים ואופן לא הסכמתי. אז עבדתי במשק בית, כי הייתי חייבת. זה היה קשה, אז בסוף אמרתי לחותנת 'טוב, אני אבוא' ובאתי. הגעתי מחוסר ברירה, אבל מהיום הראשון נכנסתי לזה.וככה היא כבר 25 שנה עוסקת במקצוע שבו התאהבה. הנפטרת הראשונה שבה טיפלה אז, לפני רבע מאה, הייתה לא אחרת מהזמרת עופרה חזה. היא נפטרה ביום חמישי. ביום שישי היא באה לפה, זה היה יום העבודה הראשון שלי. בגלל שהיה לה איידס לא עשו לה טהרה מלאה, היא נזכרת.אתה לא יודע כמה אני מרגישה בשליחות. כל נפטרת שאני עושה, זה באמת מכל הלב. אי אפשר להסביר את זה. בהתחלה כשרק נכנסתי פעם ראשונה לחדר אמרתי להשם, 'תן לי כוח לעמוד בזה'. כשרואים גופה בפעם הראשונה זה באמת 'וואו'. אבל נכנסתי לזה תיק תק. כי הבנתי שאני בשליחות פה.עשיתי המון המון ב-25 שנה, אבל הכי מזעזע היה אחרי ה-7 באוקטובר. אי אפשר להסביר את זה. אני לא יכולה לספר מה אנחנו רואים ומה לא. אסור לנו. מה שבחדר טהרה, צריך להישאר שם וכשיוצאים החוצה, זה נגמר. אתה לא יכול יותר מדי לשתף בבית. אבל היו לי מקרים מזעזעים. הם חיות טרף. זו אחת הפעמים הבודדות שבחדר הטהרה בכיתי.עם השנים מפתחים איזושהי חסינות? כשאתה עובד אתה מתרגל עם הזמן לכל המקרים שקורים. כולל התאבדות, או תאונות דרכים.לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאןועם זאת, היא מעידה, יש לא מעט מקרים יוצאי דופן. לפי כמה שנים הייתה לי ילדה שנפטרה אחרי שמיחם מים נשפך עליה. וזה היה באמת קשה. יש לי נכדים ונכדות בגיל הזה. ובכלל ילדים זה הכי קשה. זה היה מזעזע, ואני לא אשכח איך שהאבא בא אלי וביקש לדעת האם נתחו אותה באבו כביר.ויש גם משמעות לסיפור הרקע, כפי שמעיד מקרה מלפני כמה שנים שבו היא נזכרת. היה לנו בחור צעיר שנהרג בתאונה. אני לא טיהרתי, כי את הנפטרים הגברים עושים את המטהרים הגברים ואנחנו עושות את הנשים. בהלוויה האימא בכלל לא הייתה מסוגלת ללכת. התברר שהם התחתנו בפעם השנייה. לה היה כבר בן שנהרג בתאונת דרכים, ועכשיו גם הבן המשותף שלהם נהרג באותה דרך. זה היה מזעזע. עברו הרבה מאוד שנים מאז, אבל עד היום אי אפשר לשכוח את המקרה הזה.ברוך אל מספרת שמה שקורה בתוך מתחם הטהרה הקטן שבקצה בית העלמין נשאר שם, ובקרב עובדיו. אבל את מה שראו העיניים ומה שחש הלב קשה למחוק. מה שנרשם בין כותלי ראשה נותר שם ומגיע איתה הביתה. ואז היא נאלצת להתמודד איתו לבדה. אתה כל הזמן חושב על זה. אנשים אומרים 'מה יהיה מחר?' ואתה בעבודה הזו מבין שאי אפשר לדעת מה יהיה עוד רגע. אתה הולך לישון עם זה. אני אומנם גרושה, אבל אפילו כשאני עם הילדים שלי, אני לא משתפת כלום.יש איזה איסור הלכתי לספר מה שקורה בחדר הטהרה? אני לא יודעת. אבל כשבאתי לפה הרב אמר לי שאסור. אז כנראה שזה כן הלכתי. יכול גם להיות שזה בשביל לא לפגוע במשפחות.העבודה פה גם מקהה את הפחד מהמוות? כן. כן, ממש כך. היום אני פה ומחר אני אהיה כמוהם. לא מחר, עוד רגע.זה הרגע הכי דרמטי, ברגע הזה אתה מתכווץתהליך הטהרה מתחיל ברישום של כל גופה, והיא מקבלת באופן מיידי תג זיהוי. אם ההלוויה אינה מתוכננת להתקיים באותו יום, מוכנסת הגופה לקירור. גם כאן אגב נשמרת ההפרדה. לגברים ולנשים שני חדרי קירור נפרדים. ביום ההלוויה מתקיים תהליך הטהרה. גברים מטוהרים על ידי גברים ונשים על ידי נשים. כל גופה נרחצת היטב עם סבון ואף עוברת חפיפה של השיער. שלב זה כולל לעתים ניקוי יסודי של ציפורני הנפטר כדי להסיר ממנו כל לכלוך שעשוי להותירו טמא.עם תום הרחצה מתחיל טקס קצר שנקרא תשעה קבין שבמהלכו נשטפת הגופה פעם נוספת על ידי תשעה קבין של מים (כ-20 ליטר) המוזרמים אליה במקביל מכל צידיה באמצעות מתקן מיוחד. לאחר שעוצמים בפעם האחרונה את עיני הנפטר גם נהוג לעיתים להניח עליהן מעט חול. ויש ונוהגים אף לבשם את הגופה בכדי למסך את הריחות העולים ממנה בזמן ההלוויה.הרגע הכי דרמטי הוא כשאתה מסיר את הבדים שבהם עטופה הגופה, מספרת ברוך אל. לא משנה כמה שנים אני בעבודה הזו. ברגע הזה אתה מתכווץ. אתה מבין ברגע הזה שאנחנו בני האדם, לא שווים כלום. ולפעמים מתחשק לך לדבר איתם. הם רק לפני רגע עוד היו חיים.לא מזמן הגיעה אלי סבתא מבוגרת חמודה כזו. ליטפתי אותה ואמרתי לה כמה מילים. משהו בה תפס אותי ואחרי זה היא באה לי בחלום. יש מקרים שאני 'מדברת' איתם. יש ילדות קטנות שבאות הנה. הן לא חטאו בכלום. מה הן עשו? אז אני 'מדברת' איתן, מבקשת מהן תודה על שזיכו אותי בזכות.כשנכנס אמבולנס לחניון שליד ביתן הטהרה שבקצה בית העלמין ירקון ופורק גופה נוספת כל מה שיודעת ברוך אל הוא השם שמופיע על תג הזיהוי. וזהו. גם הגיל ואפילו סיבת המוות לרוב לא מתגלים בזמן אמת, אלא רק אחרי שתמה העבודה והנפטרת מובאת לקבורה. בשלב הזה מתעוררת הסקרנות. ולעיתים, היא מספרת, גם מתחילה עבודת איסוף מידע קלה כדי להשלים את הפרטים ולהניח לסקרנות הגואה.הייתה מישהי שהתאבדה. יפהפייה, צעירה בת עשרים וקצת. זה היה כבר לפני כמה שנים. ופשוט לא יכולתי עם הסקרנות. מה קרה לה שהתאבדה? כזאת יפהפייה. מה, מה קרה? ואז באתי ללוויה. התחלתי לשאול. הסתבר שהיא סיימה שירות צבאי, טסה לטיול במזרח הרחוק, עשתה שם תאונת דרכים והרגה מישהו. היא השתגעה מזה והתאבדה. זה קורה לי המון שאני מרגישה צורך להשלים את התמונה. מה שהכי מסקרן זה המתאבדים. כי זה כואב מאוד בלב, כאב נוראי. זה לא צורך בפיענוח של תעלומה. ואני הולכת ללוויה גם כי אני חשה צורך ללוות אותם.לא מזמן הגיעה אלי סבתא מבוגרת חמודה כזו. ליטפתי אותה ואמרתי לה כמה מילים. משהו בה תפס אותי ואחרי זה היא באה לי בחלום. יש ילדות קטנות שבאות הנה. הן לא חטאו בכלום. מה הן עשו? אז אני 'מדברת' איתן מזל ברוך אל, טהרניתכשאתה מטהר אותה זה קורע את הנשמה, לא רק את הלבברוך אל גם זכתה לטהר את גופת אחותה הצעירה שהלכה לעולמה לפני כעשור מסרטן. היא ביצעה את עבודה הטהרה גם של קרובי משפחה נוספים, לרבות שתי בנות דוד. אבל במקרה של אחותה, שנטמנה בכלל בבית עלמין אחר, ברוך אל התעקשה וקיבלה אישור מיוחד. מה שעשוי להישמע משונה עבור רובנו הוא מבחינה זכות גדולה. אני טיפלתי בה שנתיים שלמות, היא מספרת. ואז כשאתה מטהר אותה זה קורע את הנשמה, לא רק את הלב. אתה נקרע שם לגזרים.איך אפשר לעשות דבר כזה? הייתי חייבת לסגור מעגל. הרגשתי שאני שולחת אותה לעולם שכולו טוב. אני עושה כל כך הרבה נפטרות, אז אותה אני לא אעשה? אני לא יכולה להסביר לך את זה. אני השליחות והשם נותן לי כוח לעשות את הדברים האלה.ענת דהן, מפיקת הלוויות בחברת סופיהיש בארץ פחות מ-10% מקרים של מוות פתאומי. אז כמו שאנחנו מתכננים אירוע - בר מצווה או חתונה - שאנחנו יודעים עליו, אנחנו גם יודעים על מוות שמתקרב. אבל אנחנו אף פעם לא רוצים לדבר על זה ומדחיקים, אומרת ענת דהן.אי אפשר לעשות הלוויה פעמיים, אומרת דהן, שכבר שבע שנים עובדת כמפיקת הלוויות. ואם לא עושים אותה בצורה הכי נכונה ורגישה, היקירים סוחבים את זה כל החיים. לא את הכול אפשר להגשים ויש לנו תמיד אילוצי שטח וזמנים, אבל את הרוב אנחנו מיישמים מהרגע להרגע. יש גם מחיר משפחתי מאוד-מאוד קשה שאני משלמת על העיסוק הזה. אתה לא יכול לתכנן כלום. כשזה קורה ונכנסת הלוויה, הכול מתבטל. גם יש לי איזה חליפה או שמלה באוטו עם נעלי עקב, תמיד, כי אתה לא יודע איך איך היום שלך מתחיל ואיך הוא נגמר.ברוב המקרים אני אני די חזקה, חוץ מזה שאני תמיד בוכה בכל הלוויה בסוף ותוך כדי, היא אומרת ונזכרת. אחד האירועים שהיו הכי קשים לי היה הלוויה של מישהי צעירה שנורא אהבה את הים. אז הבאנו את הים אליה, ממש ככה. ליקטנו צדפים מיוחדים ובפינת ההספדים היה עוגן מאוד גדול עם התמונות שלה. גם השירים היו בהתאם. בחלקת הקבר, בסוף ההלוויה, עמדו הילדים שלה - בני שש ועשר - ומדברים על איפה הם ייקברו ליד אימא. אני מסתכלת על זה מהצד ואומרת לעצמי, 'אלוהים, זה לא יכול להיות'. הם מתווכחים מי יהיה בקבר היותר קרוב לאימא. אחד אומר 'אני הבוגר, זה מגיע לי' ואח שלו עונה לו 'אבל אותי היא אהבה יותר'. ילדים כאלה קטנים שמתעסקים במוות. זה פשוט היה נורא.יש מחיר משפחתי מאוד קשה שאני משלמת על העיסוק הזה. אתה לא יכול לתכנן כלום. כשזה קורה ונכנסת הלוויה, הכול מתבטל. יש לי תמיד חליפה ונעלי עקב באוטו ענת דהן, מפיקת הלוויותהייתה לנו הלוויה של מישהו בן 40 שנפטר ממש ביום ההולדת שלו, היא מספרת. הייתה לנו מחשבה מאוד-מאוד ארוכה איך מציינים את זה, כי זה גם קושי נורא גדול למשפחה. בסוף הבאנו מאות בלונים וממש בזמן הקבורה פשוט הפריחו את כל הבלונים הצבעוניים לשמיים. זה היה מחזה שאף אחד לא יכול לשכוח אותו. וזו באמת הייתה חוויה טובה בסופו של דבר גם למשפחה וגם לנוכחים, להקליל קצת את הדבר הזה.גם היא הגיעה אל המקצוע הלא שגרתי במקרה, אחרי שפרשה ממקום העבודה הקודם שלה אחרי 25 שנות עבודה. מתוך מיצוי היא חיפשה עיסוק פחות שגרתי, ואז הגיעה ההצעה מסופיה, המוגדרת כחברה לשירותי אבל. בדיוק כפי שהיה גם עם ברוך אל, תשובתה האוטומטית הייתה לא. אך מסע שכנוע לא קצר בסוף עלה בהצלחה והיא כבר שבע שנים בחברה. לאחרונה, בשל מצב רפואי, הפסיקה להפיק הלוויות בפועל. אחרי הפגישה עם אור פירון-זומר (מייסדת סופיה והיום ראשת מועצת אורנית) חזרתי הביתה ואמרתי לאורי 'זהו, זה מה שאני הולכת לעשות', היא נזכרת איך הכול התחיל.מחפשים עם המשפחה בלילה עם פנס את חלקת הקבר שהכי טובה הכי להםלא מעט פעמים אנחנו נתקלים באתגרי שטח ממש קשים, היא מסבירה. זה אומר להקים מהרגע להרגע הכול ולא מעט פעמים אנחנו נפגשים עם המשפחות בבית העלמין באמצע הלילה עם פנס ומחפשים איזו חלקת קבר הכי טובה להם.רק לבודדים יש את האומץ לבוא ולהגיד 'אני עומד למות'. ועוד יותר, להגיד 'ככה אני רוצה שההלוויה שלי תהיה'. זו הייתה הפעם הראשונה שהכרתי מישהו שאני מפיקה לו את ההלוויה. זה שינה לי את כל המחשבה על העבודה ענת דהן, מפיקת הלוויותהלקוחות בדרך כלל מתקשרים בשעות לא סטנדרטיות, ברוב המקרים. מישהו נפטר ואנשים מתקשרים כי הם צריכים עזרה. אני פוגשת אותם במקום הכי קשה בחיים שלהם וזה כל כך סוריאליסטי שאנחנו מדברים על פרחים ומוזיקה ואני כמובן גם שומעת על האדם מי הוא היה ולפי זה אני מכוונת אותם. אז יש המון בקשות לא סטנדרטיות.ולפעמים, לעתים די נדירות מעידה דהן, ההיכרות עם הלקוח לא מתרחשת לאחר שנפטר, אלא עוד קודם. היא נזכרת בחולה סופני ששכר את שירותיה להפיק את הלוויתו שלו. באחת הפעמים פגשתי בחור די צעיר בבית העלמין באזור המרכז. הוא ביקש ממני ללוות אותו במקום ולהראות לו איך הכול ייראה. הוא רוצה לדעת מראש הכול.אך כאמור, היא מסבירה, מקרים כאלו, של הזמנה מראש די נדירים - אחוזים בודדים - מה שמתקשר לעניין ההדחקה שממנו התחילה. רק לבודדים יש את האומץ לבוא ולהגיד 'אני עומד למות'. ועוד יותר, להגיד 'ככה אני רוצה שההלוויה שלי תהיה'. זו הייתה הפעם הראשונה שהכרתי מישהו שאני מפיקה לו את ההלוויה. אחרי שסיימנו את הפגישה הוא סיפר לי ממה הוא סובל, ושהוא עומד למות בשבועות הקרובים וזה היה נורא קשה רגשית. המפגש הזה, לפני חמש שנים, שינה לי את כל המחשבה על העבודה. זה חידד שאני חייבת להגן על עצמי רגשית. שזה אירוע לא שלי. היו הלוויות מורכבות הרבה יותר, אבל העניין שבו את ממש זוכה להכיר מישהו ואז לקבור אותו קורע את הנשמה.למה צריך את זה? במשך מיליוני שנים של קיום אנושי ערכו הלוויות גם בלי אנשים כמוך. אתן לך דוגמה אישית. אבא שלי נפטר לפני 12 שנים. היו כל כך הרבה אנשים שלא שמעו את ההספדים והכול היה נורא עמוס. זה לא מכבד את האדם שאתה רוצה להיפרד ממנו. אם היום הייתי מפיקת ההלוויה שלו היא הייתה נראית אחרת. כי כמו שאמרנו בהתחלה היכולת שלך להיפרד היא באמת חד-פעמית.בנוסף, אגב, דהן עוסקת במסגרת עבודתה בסופיה גם בהפקת שבעות. כשאני נכנסת לתמונה הם לא מתעסקים בכלום וזה מאפשר להם להתעסק במה שחשוב ולא במה יש לאכול או בלהגיש קפה לאורחים. השירות הזה אגב עולה כמה אלפי שקלים, בהתאם לכמה חבילות שמציאה החברה. ואם תהיתם לגבי המחיר: הפקת הלוויות היא עניין שמתחיל ב-3,000 שח עבור החבילה הבסיסית ביותר ומגיעה עד לעשרות אלפים עבור ההפקות המורכבות יותר.איילת נתיב, בעלים ומנהלת של חברת עלי שלכת לשרפת גופותמקורותיו של העסק הלא שגרתי שהקימה איילת נתיב לפני 21 שנה יחד עם בן זוגה אז, אלון, ברצונו העז של אלון: מאז שהיינו זוג צעיר הוא רצה לעשות את זה ובארץ. ברבות השנים, אחרי שקצת התבגרנו והרגשנו שאנחנו יכולים להתמודד עם הנושא, הקמנו את החברה יחד עם שותף נוסף. לפני כמה שנים כשהחליט אלון לפרוש לגמלאות היא תפסה את מקומו. בין לבין הם גם התגרשו.זה מאוד לא סטנדרטי, בטח לא פעם. מאיפה הגיע העניין של אלון בבוא העת לשרוף את גופתו? הוא תולעת ספרים ונתקל בעניין בספרים מחול. הכרנו בגיל 19 וכבר אז הוא הוא הצהיר בפניי שזו הבקשה שלו. לא חשבתי שהוא קצת קוקו. במשפחות שיש הרבה אירועי מוות, אז מדברים על דברים כאלה. אצלו היו עניינים של אבא שנפטר בגיל צעיר, וגיס שנהרג. במשפחות שיש אירועי מוות השיח הוא אחר.ידעתי שבסוף, כשהוא ימות, זה יהיה עליי. אבל אני קצת טיפוס משימתי, ואז ישר שאלתי את עצמי איך עושים את זה. זה היה בסוף שנות השבעים ולקח הרבה שנים ורק בסביבות גיל 40 החלטנו שאנחנו כבר מבוגרים מספיק להתמודד עם אירוע כזה. אלון היה בין חילופי עבודות, בין זה, וכן אמרנו, הרגשנו שכרגע אנחנו יכולים להתמודד עם זה, בעיקר מנטלית, כי ידענו שזה יעשה הרבה רעש, ושיהיו התנגדויות. וכך היינו הראשונים בארץ בתחום הזה. כבר הרבה שנים אני מרגישה ממש בתוך הדבר הזה. זה חלק ממני.איך זה לראות ששורפים גופה? מצד אחד אפשר להסתכל על זה כדבר מזעזע, אבל אני יכולה להגיד שדווקא כשראיתי את השרפה הראשונה שלי זה הביא אותי להחלטה שגם אני בוחרת בדרך הזאת. יש משהו בתהליך הזה של אסתטיקה מהירה מאוד. בוא נגיד ככה, כשבן אדם נפטר ונקבר, הדמיון שלי רץ ישר לגופה באדמה, לתולעים שאוכלות אותו, וכל התהליך הזה מאוד ארוך, לא נעים ולא אסתטי. כשנכנסת גופה לתנור ואחרי שלוש שעות יוצא אפר זה משהו שהוא מאוד אסתטי מבחינתי.אבל ריקבון זה התהליך הטבעי. זה טבעי לך. אני לא רוצה שזה יהיה התהליך הטבעי של הגופה שלי. אני רוצה שהגופה שלי תעבור מהר את השלב המגעיל.זה לא משתלט על החיים באיזשהו שלב? אם אתה באמת נפגש עם מקרה שנוגע בך, בן אדם שהכרת, אנשים צעירים, או אירועים קשים יותר, אז זה יכול ללוות אותך אחר כך הביתה. למזלי אני לא נפגשת עם המשפחות ביום-יום, אז אני קצת יותר מרוחקת. לפעמים יוצא לי לפגוש לקוח ואז להתבשר על פטירתו. אבל דווקא ההתעסקות הזאת עם המוות, לי זה גרם להעריך את החיים, להסתכל עליהם אחרת.נתיב מדברת על הצורך להתחזק בחיים, להעריך אותם יותר, תוצר נלווה ובלתי נמנע של העבודה. אז כדי לאזן עוד יותר את המפגש עם אימת סופיות החיים היא שילבה לפני מספר שנים עיסוק נוסף שנוגע דווקא בראשיתם ונרשמה לקורס דולות, כדי ללוות ולסייע ליולדות במהלך ההיריון והלידה עצמה. בצעירותי היה שלב שרציתי להיות אחות מיילדת, ואיכשהו לא הגעתי לזה. אחרי כמה שנים שעבדתי פה, הרגשתי שאני חייבת משהו שלא כל כך ידעתי מה הוא, ואז נתקלתי בקורס דולות, והבנתי שזה סוגר לי את הפינה. זה היה בדיוק בתקופה שהבן הראשון שלי התחתן והם נכנסו להיריון, אז השתתפתי כדולה בלידה של שלושה מתוך ששת נכדיי.משי זהב הצטלם ליד המתקן שלנו, וכמה דקות אחרי זה העלה אותו באשעל קיר בכניסה למשרדים של החברה תלויים פורטרטים של יהודים שגופתם נשרפה - משאול המלך ועד איימי ויינהאוס - ודווקא יהודים. אנחנו רוצים להוכיח שאנשים עדיין בוחרים בזה גם כשההלכה אוסרת. זה שההלכה לא מתירה את זה, לא אומר שזה תופס לגבי כל אזרחי מדינת ישראל או כל היהודים בעולם, אומרת נתיב. עם זאת, היא מחדדת כי לעסק שלה אין בהכרח אג'נדה חילונית: אנחנו לא אנטי לשום דבר.אנחנו כבר לא מתחבאים היום, היא מצהירה. תיכנס לאתר שלנו ותמצא את הכתובת המדויקת של המשרדים. לגבי האתר שבו מקוים התהליך עצמו, אנחנו לא אומרים איפה הוא. בעבר אפילו כתובת המשרדים, שבהם נערך הריאיון, היו חסויים. בשנות קיומה הראשונות של החברה היא הייתה מושא למתקפות חוזרות ונושנות של גורמים חרדיים קיצוניים. השיא היה כשהאתר ובו מתבצעת פעולה השרפה עצמה הושחת והועלה באש: ב-2007 משי זהב וזקא הכריזו מלחמה עלינו וזה הסתיים בזה שמשי זהב הצטלם ליד המתקן שלנו, וכמה דקות אחרי זה העלה אותו באש. היה שם טוטאל-לוס, חורבן שלם, ומאז אנחנו עוד יותר מקפידים. למרות שזה כבר יותר מקובל, עדיין הזהירות גבוהה לאור הכווייה שחטפנו.אנחנו גם עושים הרבה פיזורים בים, בטבע וגם בבתים פרטיים של אנשים, זה מאוד אינטימי ויפה. אנחנו עושים את זה גם בבתי עלמין איילת נתיב, חברת עלי שלכתאז במקום כלשהו במרכז הארץ, שאפילו לנו לא נמסר מיקומו המדויק, מתרחש הדבר עצמו. תנור מיוחד, ייעודי למשימה הזו, שמתנהל במתכונת אטומטית ברובה, סוג של פס ייצור שמצידו האחד נכנסת וגופה וכעבור שלוש שעות ואלף מעלות יוצא מהצד השני מיכל מלא אפר. נתיב מספרת כי משקלו הממוצע של אפר גופה הוא כ-2-3 קג, בערך כמו משקל של תינוק, מין סגירת מעגל שהיא מחבבת במיוחד לאור עיסוקה כדולה. האפר מורכב מעצמות הגוף והרקמות הקשות. רוב מסת גוף האדם מורכבת מנוזלים ושומנים ואלו מתאדים בהליך השריפה. הרקמות הרכות יותר והאיברים הפנימיים נשרפים עד שלא נותר מהם דבר.הגופה עוד מוחזקת 24 שעות בקירור במתקני החברה למקרה שיתעורר צורך משפטי או אחר לדחות את ההליך. בכל אופן, כל גופה מצולמת ונלקחות ממנה טביעות אצבע בטרם ההכנסה לתנור. לבסוף, האפר מוכנס לשק כפול שמוכנס לתוך קופסת קרטון וכך הוא נמסר לקרובי הנפטר. במקום גם יש חלל שבו מתקיימים טקסי פרידה למי שמעוניין.אנחנו גם עושים הרבה פיזורים בים, בין אם זה מהחוף או בעומק הים, מתארת נתיב. אנחנו עושים הרבה מעמדי פרידה בטבע וגם בבתים פרטיים של אנשים, זה מאוד אינטימי ויפה. אנחנו עושים את זה גם בבתי עלמין.יש בתי עלמין שמטמינים אפר, ליד עץ או באדניות ושמים שילוט קטן, או בתאים מיוחדים לאפר. עוד משהו מאוד חשוב שאנשים עושים זה הטמנה בקבר קיים. הרבה פעמים זה אלמנה ובעלה וזה קורה הרבה פעמים עם הורים שכולים לילדים.אגב, יש גם שיתופי פעולה עם חברה קדישא, מפתיעה נתיב, בטח לאור ההתנכלויות שתוארו בעבר. יש בתי עלמין של חברה קדישא שאנחנו עושים בהם מעמדי פרידה והרב עושה איזושהי תפילה ואז הוא נותן לנו את הבמה למעמד פרידה יותר חילוני.החדר המעניין ביותר במשרדי עלי שלכת הוא ללא ספק חדר הכדים, שמאפשר הצצה לשלל הטרנדים שהשוק הלא שגרתי הזה יכול להציע. מעבר לכד הסטדנרטי, התחום מציע שלל שכלולים כמו כדים קטנים כדי לחלק את האפר בין הקרובים.אבל החידוש הגדול באמת הוא שלל תכשיטים שניתן ליצור היום מהחומר שנותר. החל מזכוכית מותכת שלתוכה שופכים כמות קטנה של אפר ויוצקים אותה לעדיליון ועד ליהלום שנוצר בהליך מיוחד של חום ולחץ מהאפר עצמו. אני חושבת שמרבית האנשים מפזרים, מבהירה נתיב. זה חלק מתהליך פרידה. שבסוף אתה משחרר, ובפיזור יש משהו מאוד משחרר. אבל אין לנו סטטיסטיקות.בחברה טוענים שכ-3% מסך הנפטרים בישראל מדי שנה בוחרים לטפל בגופתם בדרך הזו. היא גם מצביעה על כך שהנתונים שעליהם הם מסתמכים כבר אינם מעודכנים וככל הנראה המספר כעת גבוה יותר. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד שמאפיין אותם זה שמדובר באנשים שלא הולכים עם הזרם. מעבר לזה, יש פה מכל העדות, מכל חתכי אוכלוסיית ישראל, יש לנו גם דתלשים, שלפעמים עושים את זה אפילו כהתרסה לחיים הקודמים או למשפחה, מסבירה נתיב. ויש גם לקוחות שהייתי מתייגת אותם כאנשים שומרי מצוות באיזשהו אופן. יש גם דרוזים וערבים, בעיקר נוצרים. גם בגיל יש מהכול. מגיעים לפה אנשים צעירים ומגיעים מבוגרים וכאלו שמזמינים את השירות לעצמם לעוד 20, 30 ו-40 שנה, ויש גם כאלה שמגיעים שבוע לפני הפטירה.כשקמנו וישבנו ועשינו סימולציות איך להתמודד עם התנגדויות של אנשים, היא מספרת לסיום, הייתה לנו נישה אחת שלא הצלחנו להתמודד איתה וזה מה יקרה אם יתקפו אותנו אנשים יוצאי שואה ויגידו שאנחנו פוגעים בהם, בגלל הקרמטוריומים. זו נקודה מאוד רגישה, כי אתה לא רוצה להיכנס למקום הזה. וההפתעה הכי גדולה שלנו הייתה זה שחיבקו אותנו בחום גדול, ויש לנו הרבה לקוחות שהם יוצאי שואה, שחלק מהם באים ואומרים, 'אנחנו רוצים להצטרף להורים שלנו, למשפחה שלנו'. הם סוגרים מעגל. יש כאלה שלוקחים את האפר ומפזרים אותו בטרבלינקה או באושוויץ, איפה שרגבי העפר. זה החיבור שלהם למשפחות. והייתה אישה אחת שהתקשרה אלינו ממש בתחילת הדרך, ואמרה 'אתם ההוכחה שיש אלוהים'.אני חושבת שמרבית האנשים מפזרים. זה חלק מתהליך פרידה. שבסוף אתה משחרר, ובפיזור יש משהו מאוד משחרר איילת נתיב, חברת עלי שלכתדפנה אברהמס, מלווה רוחנית ומנהלת הוספיס גליל עליוןגם דפנה אברהמס התחילה כדולה שסייעה ליולדות, והיום מלווה אנשים בדרכם אל הקצה האחר של תקופת החיים. מצבת העובדים במוסד שאותו היא מנהלת בשלוש השנים האחרונות מונה 17 עובדים. רק שלושה מתוכם הם גברים. כנראה שאם יש מישהי שיודעת טוב מכולם לאבחן מה יש בו, במוות, בדבר הכה מאיים הזה, שדווקא נשים יודעות להתמודד איתו טוב יותר, זו היא.מן הסתם בליווי ללידה רוב האנשים שמתעסקים בזה הן נשים, היא אומרת. ואומנם זה ללכת למוות אבל מאוד מהרחם, הנשי, המכיל, הקשוב, שיכול להכיל את הדבר הזה, מתחילה אברהמס. כן, יש לנו שלושה גברים בצוות, אבל אפילו בהם אני רואה את האיכויות האלו, הנשיות. אין לי ספק בכלל שכל הצוות שלנו - הרופאות, ובייחוד האחיות, והעובדות הסוציאליות - יש משהו שלקוח מאוד-מאוד מהמקום המגדרי.השאלה הכי נפוצה שאנשים שואלים אותי זה, למה בחרת את המקצוע הזה? אז אני אגיד לך שלצד העצב על סוף החיים, רוב הצוות שלנו חי בסיפוק מאוד גדול ביכולת שלנו לתת כל כך הרבה לאנשים בשלב הכל כך קריטי הזה של החיים. אנחנו פעם בשבוע נפגשים כל הצוות וזה קדוש. אנחנו יכולים לדבר על הנפטרים, מה עשינו, מה היינו יכולים לעשות יותר טוב, וגם איך זה השפיע על החיים שלנו, ואין ספק בכלל שזה משפיע על כל אחד מהעובדים. צריך לעשות הפרדה בין העצב לבין החוויה שעברת. עצוב נורא להיפרד מהבן אדם שנפטר, אבל הוא מקבל את החוויה של המשפחה שנשארה. אז אתה חי עם עצב, אבל גם עם עוצמות.בסוף הוספיס בא מתוך מקום של בחירה של אנשים ולסיים את חייהם בבית שלהם עטופים בחיק משפחתם והקהילה שלהם, אומרת אברהמס. יכולה להיות תפיסה שאומרת, 'הבן אדם הולך לסיים את חייו, בוא נעשה כך וכך ונקל עליו, ובזה ייגמר הסיפור'. אני חושבת שהמקום הנשי נותן המון-המון מקום להקשבה, לא לעשות דברים במהירות, לא לנסות להציל, היא מסבירה.מוות, כל מוות - צפוי או מפתיע, מוקדם או מאוחר, טבעי או שלא - הוא דרמטי. השיחה עם אברהמס מנסה לזקק מה יש באותן איכויות נשיות שהיא מדברת עליהן שמאפשר להתנהל בתוך זה. היא נזכרת במקרה שהתרחש ממש באותו השבוע שבו שוחחנו. בדרך כלל ההוספיס מטפל באנשים בערך בין ארבעה חודשים לשנה. אבל קורה גם שזה מיידי. בדרך כלל כשאנחנו מגיעים למשפחה, מגיעה רופאה, אחות, ועובדת סוציאלית, יושבים עם המשפחה, לומדים אותם ואת המקרה ומתחילים תהליך של ליווי. אבל פה היה אירוע סופר דרמטי שקיבלנו הפניה מבית חולים ששיחרר אישה חולה שגם הוא חשב שנותר לה עוד זמן. ביום שהגענו אליה הביתה - וזה אירוע מאוד נדיר - הייתה הידרדרות מטורפת, והבנה שעכשיו זה קורה.על פניו, בכזה מקרה כאוטי, צריך להזמין אמבולנס ולהריץ אותה לבית חולים, מדגישה אברהמס. אבל האחות שהגיעה אמרה, 'רגע', היא הבינה אחרת את הסיטואציה. שבבית חולים יאריכו לה את החיים אולי בעוד כמה ימים, אבל שהדבר היותר משמעותי, זה שהמשפחה תוכל לחוות פרידה שלמה, כולל להגיד דברים בעצב נורא גדול, אבל לעשות תהליך השלמה. ובדרך הכל כך רכה ונשית היא אמרה להם: 'תעצרו, אנחנו מחזירים את האמבולנס אחורה. אימא הולכת למות, בואו רגע, דברו ותהיו איתה'.היא הייתה מטופלת צעירה יחסית, בערך בת 60, זה סופר דרמטי. כשמשפחה רואה שאימא עומדת למות, הפחד הוא היסטרי, צריך יכולת להגיד 'זהו, זה הסוף'. היה אפילו צריך להביא אותם, להוציא גיטרה ולשיר לידה, ולהעביר אותה לעולם הבא.באותו יום היא נפטרה. בבית. לאט-לאט, בנשימות כבדות, הבינו שזה הסוף. הם אמרו לה כמה הם אוהבים אותה, וכמה שהיא יקרה להם. והנשימות הלכו והן היו יותר ויותר כבדות. האימא כבר לא הייתה בהכרה, אבל כשהם דיברו איתה, היא הזילה דמעות והם הבינו שהיא שומעת אותם עד לרגע האחרון, כשהם כולם מחבקים אותה.הוספיס הוא מסגרת טיפולית המיועדת לחולים במחלות חשוכות מרפא בשלבי חייהם האחרונים, שמטרתה להקל על כאב וסבל ולתת מענה גם להיבטים רגשיים, נפשיים ורוחניים לצד הליווי הרפואי - במוסד ייעודי או בביתם - כפי שנעשה בהוספיס הגליל העליון שנותן מענה לחולים סופניים באזור. הצוות כולל רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים ומלווים רוחניים. השירות ניתן ללא תשלום.כשהחבר'ה שלנו עוד היו מפונים, הגיעה אלינו חברת קיבוץ שתוך כדי שהם פונו למלון, חלתה במחלה סופנית. היא לא הגיעה למלון חולה, אלא חלתה תוך כדי. אישה לא צעירה, אבל מאוד צלולה וברורה. המצב הידרדר מהר ואז עלתה שאלה, מה עושים? היא רצתה למות בבית שלה, עם החפצים שלה. המקום שממנו היא באה ממש על הגבול, ואין סיכוי שמחזירים אותה הביתה. ושם התרחש תהליך סופר נשי, בדרך הזו של שיחות, של הקשבה, הבינו מה חשוב למטופלת הזאת. הביאו לה מהבית הרבה חפצים, וייצרו לה בתוך חדר המלון הקטנצ'יק, את הבית הקטן שלה.הביאו את הכורסה, את השמיכה, את התמונות שהיו לה בסלון. את כל מה שהיא ביקשה. וגם עשו מה שהיא ביקשה ברמה של הכבוד האישי שלה. למשל, שלא ישימו לה טיטול ושייתנו לה ללכת לשירותים. והכל בחדר מלון קטנטן. ביום האחרון, כל המשפחה הייתה שם, החדר היה נראה כמו הבית הכפרי שלה, ושם היא הלכה לעולמה.למה אני מספרת את זה? כי זה יכול היה להיות גם לגמרי אחרת. שבא מישהו אומר, 'טוב, תקשיבי, זה הסוף', אז בדרך שמים בווריד כמה תרופות כדי להרגיע, אבל היכולת הזאת להיות בהקשבה מלאה להבנת הצורך של הבן אדם והמשפחה, זה משהו כל כך עגול. והדבר הכי גדול הוא שהמשפחות מצליחות להמשיך את החיים שלהן בהשלמה גדולה. עצב יהיה תמיד, אבל להמשיך חיים בהשלמה זה הישג גדול.