כבר שנתיים ששמעון אדרי מאשדוד מקפיד להגיע בכל שבת לכיכר החטופים בתל אביב. הוא מראשוני המתייצבים לעצרת השבועית, זו שאולי בקרוב תיהפך להיסטוריה, מגיע ב-12 בצוהריים ונשאר עד שמתפזרת העצרת. בכל שבוע הגיע, למעט פעם אחת שנאלץ להיעדר מסיבות רפואיות (פשוט נתפס לי הישבן, לא יכולתי לשבת), ותמיד עם האביזר שמזוהה איתו, דגל ישראל ענק שהוא מנופף בו בגאווה. בראשית הדרך הבטיח למשפחתו של אלון אהל, שנפשו נקשרה בנפשם, שכשיחזור אלון יציב את הדגל באופן קבוע ליד בית המשפחה ביישוב לבון. כעת הוא צפוי לממש את ההבטחה כבר בקרוב.בכל פעם בשעה חמש אנחנו נפגשים כולם בפסנתר של אלון, ושרים שירי ארץ ישראל, מספר אדרי על ריטואל השבת הקבוע שלו ושל קבוצת המשתתפים הקבועים בעצרת שעליה הוא נמנה. בהתחלה הייתי מסתובב עם הדגל, כי הוא גבוה, הייתי מטייל איתו בכיכר, בין האנשים. בשבועיים-שלושה הראשונים היו המון אנשים, ולאחר מכן זה התמעט. עד שהגענו למצב שהייתי ממש לבד בכיכר, ממש לבד. היו מגיעים כל מיני תיירים, ואני הייתי מנסה להסביר מה קורה שם ומדבר איתם על אלון.את הפרויקט-של-איש-אחד הזה, בן השנתיים, התחיל אדרי מתוך תחושת שליחות עמוקה אחרי שבזוועות 7 באוקטובר נרצחו שניים ממכריו - תכלת פישביין-זערור מקיבוץ בארי, שהיא בת של אחד מחבריו הטובים, ודביר רחמים, שהציל חיים רבים בטבח בפסטיבל נובה עד שנרצח בעצמו, גם הוא בן של חבר קרוב. לא פיקששתי פעם אחת, אני אומר לך, ויתרתי על התקופה הכי נעימה עם הנכדים למען המטרה החשובה הזאת. וזהו, עד השבת האחרונה. אמרתי לנכדים ולכולם שזוהי השבת האחרונה שאני מגיע ואני מקווה אולי להיות בימים הקרובים גם כן, כדי ללוות את נושא החטופים. וזהו, בעזרת השם נחזור לשם כדי לקבל את כולם.באתי לכיכר ממש כשזה התחיל וראיתי שכולם מסתובבים עם הפנים נפולות. המצב היה נורא קשה אז, אנשים עמדו שם עם שלטים והסבירו על כל חטוף וחטוף, מיהו ומהו. וראיתי שאין דגלים. מאות אנשים, ואין דגלים. בדיוק שבוע לפני 7 לאוקטובר, בתקופת החגים, פרסמו בטלוויזיה מבצע לתלות דגלים, על הבתים של כל עם ישראל. אז רכשתי דגל גדול, ומאחר יש לי עסק לשלטים יש לי מכשיר מדידה שנפתח לגובה שישה מטר, השתמשתי בו כדי להניף את הדגל, כדי שיהיה אחד ממש גבוה. בעצרת האחרונה, בשבת, הוא כבר הוסיף לדגל הקבוע גם את דגל ארהב, לכבודו של הנשיא טראמפ.כיכר לשבים, לגיבורים - או אולי לטראמפ?בימים האחרונים, בצל חזרת החטופים החיים וחלק מהחטופים החללים, כבר נשמעו כמה וכמה הצעות לשינוי שם הכיכר: כמה משפחות שכולות ביקשו לקרוא לה כיכר הגבורה או כיכר הגיבורים, אחרים - בהם דני מירן, אביו של עמרי - הציעו את השם כיכר השבים ואף פנו בנושא לעיריית תל אביב, והיו גם אלו שהציעו להעניק לנשיא ארהב דונלד טראמפ את הכבוד.לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאןומה נושא הדגל אדרי חושב שיקרה עכשיו עם הכיכר שהפכה לסמל? בדיוק השבוע דיברתי על זה עם לימור (האומנית לימור אלישוב, עוד אחת מפוקדות הכיכר הקבועות, מי שיזמה במקום מייצג קבע של דובונים לכבוד האחים ביבס זל - יכ) היא אמרה שיקראו לזה 'כיכר האחדות' או 'כיכר השבים'. 'כיכר השבים' לא מתאים. אני לא רוצה שחלילה יקרה עוד פעם משהו כזה. אבל, אני חושב שלעשות משהו לאחדות העם זה מעולה. כי באמת שהעם שלנו מפולג. האמת, אני מהצד הימני של המפה, אבל מעטים, אולי רק על יד אחת, ידעו שאני ימני שם. פשוט באתי לשם בגלל הנושא הזה של החטופים ולא שום דבר אחר. הרבה פעמים התערבב שם העניין עם אנשים שצעקו עם ההפקרה. ואני, כמו טפלון, ממש לא בעניין של להתחבר לדברים האלה. באתי נטו לחטופים. שיתבטל הקטע הזה של ימין ושמאל. באמת, באמת. אני רוצה שפשוט שכולם יהיו עם אחד. צריך להפוך את המקום לכיכר הידברות בין אדם וחברו, מקום חוצה גבולות וחוצה תנועות, זה הכול.מי שהייתה אמונה על ההידברות שעליה מדבר אדרי היא טל כץ, אחת ממתנדבות הכיכר שהתמקדה בהדרכת המבקרים במקום. יצא לי להדריך קבוצות מרתקות של גרעינים תורניים, ובנות אולפנה, לפגוש אנשים שביום-יום שלי אני לא פוגשת, מספרת כץ, אשת יחצ מתל אביב. המשפחות שמו לב שיש המון ביקוש למפגש איתן, ובהתחלה הן היו מגיעות לבתי ספר למשל רק כדי להעלות את המודעות למצב, לאחד, לקרב למטרה, להסביר למה זה חשוב. והם לא היו יכולים לעשות את זה יותר. בהתחלה ההדרכות בכיכר היו איתם ואחר כך כבר המשכנו לעשות את זה לבד. הצורך זוהה על ידי המשפחות. ככה זה במטה, מזהים צורך של המשפחות ונותנים לו מענה.הם גיבשו את המסרים שהם רוצים להעביר. הכול בעדינות, והכול בצורה שמאחדת ומקרבת ולהדגיש בפני מי שפוגש אותנו שסולידריות זה לא חייב להיות פוליטי. וככה זה התחיל, היינו קבוצה קטנטנה של מתנדבים, שהמשיכה והתמידה בזה, והלכה וגדלה, וחלקם התחלפו. לעתים נדרש חוסן רגשי מאוד גבוה, להיחשף לחומרים, ולשבת בהדרכה כשנציג משפחה יושב שם מגולל את הסיפור האישי שלו - זה קורע לב. בסך הכול אנחנו כלים של המשפחות.זה היה רגע מרגש של חיבורהגעתי לזה די מוקדם. אני מנובמבר 23' שם, היא משחזרת. בהתחלה אתה מגיע לכל מיני ביקורים, אחר כך להביא אולי אוכל או קפה בבוקר למשפחות חטופים. ולאט-לאט אתה מרגיש שמשהו קורה ואת אוזלת היד וחוסר האונים. אתה רואה אנשים ישנים שם בשקי שינה (בתקופה הראשונה לקיומו של המתחם חלק מאנשי משפחות החטופים נהגו ללון בכיכר, באוהל ייעודי - יכ), ולפחות אצלי הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, שאני לא אוכל לשבת בחיבוק ידיים, ושיש משמעות להיותנו אזרחי מדינת ישראל. צריך להושיט יד, כי היו שם הרבה ידיים שהיו צריכות עזרה.בכל פעם מחדש הרגשתי שמחוץ לכיכר מדברים על אחדות, ובכיכר עושים אחדות. צריך היה לבנות את המנהרה. בחיים שלי לא החזקתי מקדחה, ומצאתי את עצמי יחד עם ילדים שהתנדבו, שבאו מרקע שונה לחלוטין, ובנינו אותה יחד, דיברנו, יצאו ניצוצות מרגשים שמשקפים את מה שיכול להיות. בשנתיים האחרונות הדגל שלנו הפך פחות מכחול-לבן לשחור-לבן - תגיד לי נגד מי אתה, ואני אגיד לך מי חבריך ומה דעתי עליך ועל המשפחה שלך. ובכיכר הצבעים נשארו והידיים היו כל הזמן מושטות, ועוזרים אחד לשני, ומתפללים ביחד.הייתה לי קבוצה שהתחילה את המפגש בהיסוס: ניגשתי יחד איתם לאוהל התפילה בכיכר, ועשינו ממש מפגש של תפילה ולימוד, ודיברנו על החשיבות שלהן כנשות חינוך לדבר ולשתף את נושא החטופים כי הוא לא פוליטי והוא קשור לעתיד של כולנו. אמרתי להן 'בואו תספרו לי על התפילות שלכן' והתפללתי איתן, עשינו יחד מעגל של אימהות. אני חילונית, זה רחוק ממני מאוד. אבל זה היה רגע מרגש של חיבור. ואלו לא מילים, אלו מעשים, זה ההבדל. זה מה שמיוחד בכיכר הזו.היום בבוקר (השיחה התקיימה ביום ראשון, יום לפני שחרור החטופים החיים) קמתי מוקדם והגעתי לכיכר. תמיד יש מה לעשות שם גם בשעות מוקדמות. הכיכר הייתה מלאה, מלאה באנשים, רואים את התג עליי ועולה צורך לדבר. היה איזה זוג שהגיע מראשון, ואיזה זוג שהגיע מאיזה יישוב ליד גבול מצרים בכלל, וקהילות של דתיים שהקימו סוכה. ונפרדתי מכולם בחיבוק. יש לנו משימות כל כך הרבה יותר גדולות מהשחור-והלבן, אני רק מחכה להתחיל את העתיד הזה.גם היא, כמו אדרי, מצפה שהמפעל הזה שנקרא כיכר החטופים יזכה להמשכיות גם כשהפרק הזה בתולדות ישראל יישאר רק חלק מההיסטוריה. אני לא יודעת איך, אבל אני יודעת למה. אני יודעת שאנשים ראו את העשייה הנקייה שהייתה פה. לא היה פה שום אגו, היה פה רק גורל משותף. והגורל הזה הוא עדיין משותף לנו. והמשימות עדיין על השולחן. הוקם כאן מפעל שמעורר התפעלות ואני באמת רק גרגיר קטן בו. החל מסעד נפשי וסעד רפואי, ופעילות בעולם, והכול נטו התנדבות, זה וואו, זה מדהים מה שהקמנו פה. וזו שרשרת ארוכה של אנשים שונים בתכלית.המדינה לא באירוע, רק אנחנוגם גיא אדליסט משוכנע בדבר המשכיותו של הכיכר לשנים שיבואו. אדליסט, יזם הייטק ודמות בכירה ביותר בגדוד המתנדבים הגדול של הכיכר, היה למעשה אב הבית של המקום או כמו שהוא מתאר זאת, הייתי זה שעושה הכול. אם משהו עובד - יש סיכוי טוב שגיא חיבר אותו. אם זה לא עובד - הוא כבר בדרך עם כבל חלופי. הוא היה זה שתחזק את המקום וטיפל במיצגים הפיזיים, בחשמל, בהגברה, בתאורה ומה לא. יש לי הרבה מאוד יכולות, והצעתי את עצמי. היה אז מיזם של שולחן שבת שהיה ארוך מאוד והיה מבולגן אחרי הגשם הראשון שירד אז בנובמבר 2023. שאלתי אם אפשר לנקות ואמרו לי כן. אמרתי שאם רוצים עוד משהו, אני גר פה באזור וקחו את הטלפון שלי. זה נורא מעניין כי מעולם לא הייתי מתנדב רשום שם, הטלפון שלי התחיל להסתובב בין הרבה-הרבה אנשים. נהייתי איזושהי דמות שקיימת הרבה, ונגישה וזמינה, והרבה מאוד דברים התנקזו אליי, בלי שביקשתי.במקביל נוצר קשר עם המשפחות, שזה בכלל לא היה בתכנון. יש במטה צוות נפלא של מלוות ומלווים שעושים עבודה נהדרת אבל המשפחות לאט-לאט הכירו וראו, ואין משפחה שלא עזרתי לה. אפילו הבוקר, למרות שאני מחודש מאי לא בתפקיד רשמי, התקשרו וביקשו שאבוא כי צריך לטפל בציוד להגברה, בגלל שצפוי גשם. אז באתי. על הדרך היו גם חבר'ה שרצו להרים גזיבו, אז באתי ועזרתי. ממש כמו שהיה לפני שנה וחצי, מבחינתי אין הבדל.היה בלגן נוראי בהתחלה, אבל המון רצון טוב של הרבה אנשים טובים שנרתמו ובאו למצוא את המקום שלהם, לדייק אותו, כדי לעשות הכי טוב שיש. המקום כולו למעשה מטופל על ידי מתנדבים, שיוצרים את כל הערך שיש שם - אם זה החיבור לציבור, הנראות של הכיכר, מכירה של חולצות ושל מרצ'נדייז, ומתנדבים זה החומר הכי טוב שיש, כי הם באים בלי תנאי מוקדמים. וכך נוצר פער עצום שלצערי לא נסגר עד היום: המדינה לא באירוע, רק אנחנו. והכוונה היא לאנשים שבאים ויודעים לעבוד, יודעים להתחבר עם ציבור אחר ולייצב סיטואציה שהיא מאוד-מאוד לא פשוטה.בנוסף על היותו אב הבית, אדליסט הוא גם חלק פעיל ביותר גם בג'אם של אביתר, המופע שנערך במקום מדי יום חמישי בכיכר לכבוד החטוף המוזיקאי אביתר דוד, ששוחרר השבוע, כנגן בס וגם כאחרון המתרגלים ביוגה של כרמל - עוד אחד ממיזמי הקבע במקום - תרגול יוגה המוני שהתקיים מדי יום שישי לכבודה, ובהמשך לזכרה, של כרמל גת זל. אדליסט, כך זה הרגיש, באמת גר בכיכר. במאי האחרון הפסיק לפעול שם באופן רשמי לפחות, בעקבות חילוקי דעות שהתגלעו עם המטה.צריך שאנשים ימשיכו לבואבהיותו אדם פרקטי מאוד, אדליסט כבר חשב על תוכניות מאוד נקודתיות לשימורו של המיזם גם ביום שאחרי. נמשיך, נצמצם את הכול, אולי רק לבמה ולמסך, אבל משהו שם צריך להיות, חייב להיות. מי שחושב שכולם יחזרו וייגמר הסיפור, זה לא נכון, הם צריכים להישאר בתודעה של כולנו לכל הזמן. מה שאני הייתי עושה זה להשאיר את הבמה שם, להביא הופעות על בסיס קבוע - אם זה הג'אם של אביתר, שאנחנו מאוד מחפשים לו איזשהו המשך או הופעות קבועות של אומנים, שיהיה איזשהו עוגן, שאנשים ימשיכו לבוא ולהכיר את המיצגים. צריך לנקות את הכיכר מדברים שנראים פחות נכון, את כל המיצגים צריך לארגן מחדש בצורה טובה, ולעניות דעתי להשקיע בווידאו ופחות במיצגים מפוזרים בשטח ציבורי, ולתת למקום צביון של זיכרון וחיבור לאירוע הזה בצורה הרבה יותר טכנולוגית.חשוב שגם המשפחות יידעו שממשיכים לבוא ולתמוך בהן, גם כשהעסק הזה לכאורה נגמר. שלא ימחקו אותם מהתודעה, ויגידו 'היה ונגמר ותשכחו מכל הסיפור', ויש הרבה קולות כאלה מסביב. חייב להיות מקום שהוא איזשהו עוגן לאנשים, מקום של ציבור, של זיכרון ותמיכה במשפחות. מניסיון שלי עם המשפחות, את הכוחות שיש להן לחיות הם שואבים מאיתנו, פשוט ככה. הם לכאורה כבר לא יהיו 'משפחות החטופים' אבל הסטטוס הזה הוא לעד. משפחות חטופים הן לא רק האנשים שאתה רואה, יש הרבה מעגלים של חברים ומשפחות קצת יותר רחוקות, כמו בני דודים, ששמו את כל החיים שלהם בצד ואם לא היה שום דבר ויעלו עם טרקטורים על הכיכר וימחקו הכול, זה ייצור אצלם בור שימשיך ויגדל. אנחנו כציבור מחויבים לזה ועיריית תל אביב הלכה מאוד לקראתנו. אין סיבה שזה לא ימשיך.אנחנו עדיין עמוק בתוך המאבקכרגע מבחינת המטה, אנחנו ממשיכים עם המאבק, מבחינתנו הכיכר היום היא כמו שהייתה לפני שבוע וכמו שהייתה מ-7 באוקטובר ועד עצם היום הזה, מצהירה מרב לפידות, ראש מערך ההסברה במטה משפחות החטופים. זה המקום שאליו המשפחות מגיעות, שבו מנציחים את האסון הגדול הזה שקרה לנו, וזה המקום שבו עם ישראל מגיע כדי לתמוך, להיות שם ולראות לכל המשפחות שהן לא לבד. אז מבחינתנו, עד שכל שאר החטופים לא חוזרים, אז אנחנו עדיין שם.בסופו של דבר אני מניחה שכשכולם באמת יהיו, נוכל לחשוב על איך משאירים ומנציחים את המקום הזה, כך שזה יהיה המקום שיזכיר לכולנו לעד 255 חטופים שהיו ב-7 לאוקטובר. מבחינתנו זה תמיד יהיה שם, זה תמיד יהיה המקום לבוא ולחזור אליו בכל המועדים הרלוונטיים. אנחנו מסתכלים על זה קדימה וחושבים איך הכיכר תשקף את מה שהיא באמת: מקום של ערכים, מקום ששיקף את הערבות ההדדית בין כל עם ישראל ושבו כולם יצאו מהבית ומאזור הנוחות שלהם והגיעו למגוון האירועים שהיו בכיכר.אבל אנחנו עוד לא שם, אנחנו עדיין בתוך המאבק, עמוק בתוך המאבק, היא מדגישה. אנחנו יודעים שנרצה שזה יישאר מקום שינציח ויהיה וייוחד לנושא החטופים. אנחנו מן הסתם עוד נדבר על המייצגים ועל האומנות שיוכלו לייצג את הכאב הגדול הזה. בשאיפה שלנו, משהו מזה יישאר. זה יצטרך כמובן להיות בתיאום עם עיריית תל אביב, שבאדיבותה הרבה נתנה לנו את הכיכר, הקצתה את המקום ותמכה בנו לאורך כל הדרך. הכול ייעשה כמובן בהחלטה משותפת איתם. אבל בראייה שלנו אנחנו לא לא רואים תרחיש שבו המקום הזה מתפנה מכל סממן וחוזר להיות רחבת המוזיאון.מזכיר שהכיכר לא נסגרת השבועבשנתיים האחרונות אנחנו בעיקר תחזקנו את המתחם וניהלנו אותו מבחינה בטיחותית ותחזוקתית, אבל אם רצית לשים פסל או מייצג, שמת אותו, להבדיל ממקומות אחרים המנוהלים בידי העירייה, מבהיר גיורא יהלום, מנהל אגף התרבות והאומנויות בעיריית תל אביב-יפו. אם רצית להתכנס, אם רצית להתפלל, הכול בסדר, זה לא מקום ממושטר. כל הרעיון היה ליצור מקום שנועד להיות מקום לעם ישראל. ואני חושב שזה מאוד עבד בשנתיים המורכבות הללו. כהחלטה קטגורית החלטנו לא להתערב. אני לא חושב שזה תפקיד של עירייה להיכנס לדבר הזה.המקום שלו הוצמד בראשית נובמבר 2023 השם המלא כיכר החטופים והנעדרים נקרא על הנייר בכלל כיכר האומניות. תל אביבים אסלים הכירו את המקום במשך שנים פשוט כרחבת המוזיאון. למעשה, זוהי הרחבה של המוזיאון החוצה, אגף נוסף המשמש תצוגת קבע של פיסול ישראלי. ספק כמה מההמונים שפקדו את המקום בשנתיים האלו שמו בכלל לב לפסלים הרבים, מכיוון שחלקם תוחמו כל התקופה בגדרות והוסתרו מאחורי ברזנטים. הם חסו בצילם של מיצגי האומנות השונים שהוצבו בכיכר, כעת אולי תושב לפסלים תהילתם שנגזלה. ואם כבר פסלים, מה לגבי להציב באתר לכל הפחות פסל שינציח את המפעל האדיר והספונטני שפעם בו? יהלום סבור שהעת טרם הגיעה.אנחנו כן חושבים כבר עכשיו על הנצחה גם של הפעילות שהייתה בכיכר וגם על אסון 7 באוקטובר. כשהמשבר ייגמר, אנחנו נחשב ויש לנו כל מיני תוכניות ומחשבות, אני לא יכול להתייחס לזה עדיין, יש כל מיני רעיונות וראש העיריה עדיין לא החווה עליהם את עמדתו. אנחנו צריכים לראות איך ייגמר עניין החזרת הגופות ואז אנחנו נעשה את זה. אני חייב להזכיר שהכיכר לא נסגרת השבוע. קודם כל עד שאחרונות גופות החטופים יוחזרו, המטה הכריז על המשך פעילות בכיכר ואנחנו כמובן זורמים איתו ואחר כך אנחנו נדון בהנצחה. מאחר והכיכר היא חלק מהמתחם של המוזיאון, מי שיוביל את הדיון זה ראש העיריה רון חולדאי כמובן, יחד עם מנהלת המוזיאון, טניה כהן עוזיאל.האם חניון הכיכר יהפוך לחלל הנצחה?יש לעירייה הרבה מאוד תוכניות בכלל לכיכר הזאת, שהיא נכון לעכשיו הכיכר הגדולה היחידה שנשארה כי כיכר רבין, לאור עבודות הרכבת הקלה, היא כרגע מחוץ לתחום לפחות לזמן הקרוב, ואת כיכר הבימה מאוד-מאוד מורכב לסגור בגלל ענייני תנועה, הוא מסביר. יש הרבה מאוד תוכניות, בלי קשר לעניין החטופים. נכון לעכשיו, עד שהכיכר הגדולה באמת לא תיפתח, העירייה לא תעשה שינויים רדיקליים.ויש מי שכבר הזדרז וחשב על היום שאחרי. יום למוחרת ההכרזה על העסקה כבר האלה חשבון האינסטגרם projectTLV, המעלה הדמיות של שיפורים עתידיים לאתרים בעיר, הדמיה שמראה עתיד אפשרי לכיכר. במרכז החזון המחודש ניצבת הפיכת החניון התת-קרקעי שתחתיה לחלל הנצחה ענק: כל המיצגים שהצטברו בכיכר במשך שנתיים יועברו מטה ובין שני המפלסים יקשר גרם מדרגות עגולות, צבוע בצהוב, כמובן.View this post on Instagram A post shared by פרויקט תל אביב Project Tel Aviv (@projecttlv)בינתיים, למעלה, בכיכר העכשווית מאוד הרגשות גואים ביום השבת החטופים החיים. כשעל המסך הענק נראית עינב צנגאוקר - גם היא מאושיות הכיכר - מחבקת את מתן, נדמה שכל אחד יכול להרגיש באותו רגע בעצמו את עוצמת החיבוק בגופו שלו, משל היינו כולנו מתן צנגאוקר. באוהל של קיבוץ נחל עוז שבשולי המתחם מתרכזים באופן טבעי בחטוף שלהם. כל תמונה חדשה של עמרי מירן - עם אביו דני (עוד אושיה בולטת בכיכר), עם לישי אשתו, או עם הבנות הקטנות - מעוררת התרגשות אבל גם סקרנות. כאן מנסים לתהות על קנקנו של האיש הזה, שאותו בעצם איש כאן לא מכיר.את האוהל של נחל עוז הקימו ותחזקו לאורך כל השנתיים הללו אנשי הקיבוץ לשעבר, שלקחו על עצמם את המשימה בזמן שחברי הקיבוץ הנוכחיים התמקדו בשיקומם. הם היו כאן יום ולילה., מעטים היו הימים בשנתיים הללו שבהם היה האוהל הזה שומם, כמו שלעיתים קרה לאוהלים אחרים. אני, בתור קיבוצניקית, הסיוט של החיים שלי היה אם יבקשו ממני להיות סדרנית עבודה או מרכזת ועדת תרבות, שזה שני התפקידים שלמעשה עשיתי פה, אומרת איילת לנצר, בת הקיבוץ וחברה בו לשעבר שניהלה את המקום. כעת, אומרת לנצר, היא עדיין לא החליטה אם להכין סידור עבודה למתנדבים לשבוע הבא.התחילה להיות פה איזושהי נוכחות דלה בכיכר כשהשחרור עוד נראה רחוק, והבינו שכדאי מאוד שתהיה איזושהי נוכחות כדי להדגיש את החשיבות של הדבר, ולייצג אותם פה בכיכר. מהקיבוץ קראו ואמרו לי, 'בואי תארגני את כל העניין הזה של האוהל'. באנו עם איזה גזיבו וכיסא והתיישבנו, כך זה התחיל. לאט-לאט הרבה מאוד אנשים שהיו פעם בנחל עוז הרגישו שייכות מאוד-מאוד גדולה לאירוע והתחילו להתגבש סביב האוהל ולהראות נוכחות. כולם הרגישו את אותן תחושות של שייכות, וזה משך אותם להיות נוכחים.כבר מוכנה לפרק את האוהלגם למשפחות לקח להם זמן להגיע ולהרגיש שיש פה איזושהי קבוצת תמיכה, משתפת לנצר. בתוך שלושה-ארבעה חודשים גם הקהילה התחילה להבין שקיים דבר כזה, שהוא מאוד מוערך ואז התחלנו באמת במסורת של קבלות השבת שהשתרשה. באופן עקבי דאגו אנשי נחל עוז לקיים את קבלת השבת הקיבוצית שלהם ברחבה. כל שבוע, בלי פקשושים. אחרי העצרת השבועית שנערכת במוצאי השבת, זהו כנראה היה השיא השבועי בכיכר. כעת לא ברור מה יעלה גם בגורל המסורת הזו. אחרי חודשיים הבנו שאנחנו לא יכולים להפסיק עם זה, שזה חלק מאיזושהי מסורת שאנשים - גם כאלו שלא קשורים לנחל עוז בשום צורה - מצפים לה. ואז באמת הייתה איזושהי מחויבות פנימית לא-מוצהרת שאנחנו פה עד שכל החטופים חוזרים.תראה, אני באופן אישי כבר מוכנה לפרק את האוהל הזה, אומרת לנצר. מבחינתנו כקהילה, המשימה הושלמה. זה נכון שיש פה גם הרבה מאוד אנשים שמרגישים שתוך כדי השהות הזאת בכיכר יש מחויבות לכל הנושא של החזרת החטופים, לא רק החטופים של הקיבוץ שלנו. אני לא יודעת, ימים יגידו, אנחנו לא סגורים בדיוק מה יהיה.לדבריה, יש פה הרבה מאוד אנשים שהתחברו להוויה הזאת של הכיכר, עם כל מה שהיא מסמלת, וזה מבחינתם הפך לאיזושהי שגרה ומה שהיא מסמלת זו ערבות הדדית. גם פה, במקום הזה, אנחנו כולנו פה בשם הערבות ההדדית, למרות שאני לא הכרתי את כל הנפשות הפועלות. הכרתי את אלמה (אברהם, בת ה-84 שהושבה כבר בעסקה הראשונה) ואת צחי עידן (שגופתו הושבה בעסקה הקודמת). אבל את עמרי לא הכרתי.כמו שאני רואה את זה עכשיו, אני מעריכה שתהיה המשכיות, אומרת לנצר. אני לא יודעת אם דווקא באוהל הזה, בפורמט הזה אבל כן תהיה המשכיות עד שיחזירו את כל החללים. ברור לי שתהיינה עצרות כל שבת, עד שכל החללים יחזרו. אני באמת מרגישה שזה מאוד-מאוד חזק. לנצר מספרת שבקבוצת הוואטסאפ שמרכזת את אנשי נחל עוז לדורותיו הצטברו כבר מעל 500 לשעברים כמותה. כל יום שישי מגיעים מאות אנשים מכל קצוות הארץ לקבלות שבת האלה במשך קרוב לשנתיים ולאנשים זה מאוד חשוב, מאוד משמעותי, הביחד הזה. והמון אנשים פנו אליי ושאלו מה יהיה אחרי זה, ואיך ניפגש. חייבים למצוא איזושהי מסגרת להחזיק אותם. וגם הקשר עם זו הקהילה הנוכחית (של הקיבוץ) מאוד-מאוד התחזק. קודם לא היה קשר.לא נוטשים עד אחרונת החטופיםאוהל בולט נוסף בנוף הכיכר הוא זה של דוכן מכירות המזכרות שמפיץ מטה המשפחות, שההכנסות מהן מוקדשות למשפחות. למעשה בכיכר יש שניים כאלו והם שם פועלים ברצף כבר קרוב לשנתיים. אחת הפעילות הבולטות בו היא הזמרת סי היימן: היא התגלגלה לעניין אחרי שביקשה להתארגן על חולצות לה וללהקתה, כשהגיעה להופיע בפני מפונים מהעוטף בימי המלחמה הראשונים.זה היה ב-12 באוקטובר, חמישה ימים אחרי, וההלם עוד בשיאו. בכניסה למטה פגשתי את שלי שם-טוב, אימא של עומר. הייתי בהלם מוחלט ממה שהולך שם, חמל כזה היסטרי. לקחתי כמה חולצות, ישבתי עם שלי ועם מירית רגב, אימא של מיה ואיתי. שלי שמה עליי צמיד. ואמרה לי אז, ב-12 לאוקטובר, 'אנחנו לא נוריד אותו עד שאחרון החטופים חוזרים'. כשעומר חזר לא הורדתי אותו, וגם עכשיו אני לא מורידה אותו. כי אחרוני החטופים עוד לא חזרו. אז לא מורידים, היא מסבירה.באותם ימים עוד לא הייתה כיכר להזכירך. פשוט היו התארגנויות שונות, אבל עוד לא הייתה כיכר. אחרי כמה ימים התחילו להתפרסם תמונות ברשתות שאנשים נשאבים לאיזה מקום. אתה יודע, כולם רוצים להגיע לאיזה מקום. כמו אחרי רצח רבין, כולם לאן הלכו? לכיכר. אז התחלתי לראות שאנשים מסתובבים בכיכר. אז עוד לא היה ברור לאן מותר לנסוע ולאן לא, עם כל האזעקות האלו. אז באתי לכיכר, ראיתי שמחפשים אנשים שיעזרו וזה נשמע לי טוב. עוד לא היה את הפסנתר של אלון (אהל), עוד לא היה כלום. רק ליד הקפיטריה שמו איזה שולחן. אז הצטרפתי והתחלנו לקבל סחורה מהמטה. בהתחלה זה היה סטיקרים, קצת טישרטים, צמידים, רק שלושה-ארבעה פריטים.היימן הקפידה להגיע לכיכר כמעט כל יום. במהרה, היא נהפכה לאחראית משמרת, אחת מהאחראיות על הצוות הגדול של מתנדבים (ובעיקר מתנדבות) שעסקו במכירת המזכרות והפכה לאחת הדמויות הבולטות במקום. היא לא עובדת בשביל אף אחד, אומרת אחת מעובדותיה ומוסיפה: אבל בשבילנו היא עובדת המון. היא עושה פה הרבה מאוד.ראית פה מתנדבים מגיל בתי ספר ועד אנשים בני שמונים, מספרת היימן. כמות המתנדבים שהייתה לנו היא אין-סופית. אבל יש איזשהו גרעין שנשאר של איזה 30-20 איש בסבב שמאיישים את כל המשמרות - מ-10 בבוקר עד 10 בלילה - ולימים גם לכל הלילה, תלוי במקרה. אני כבר חוויתי איתם כל כך הרבה דברים. חלק מהם נסעו, התחתנו, נפרדו, חזרו, אתה יודע, סיפורי חיים שלמים. אתה פוגש ילדות שכשהכרתי אותן היו בנות 14, ועכשיו בנות 16, והן פתאום עושות בגרות, ופתאום לאחת יש חבר והשנייה נפרדה, והן מצלצלות אליי, מספרות לי. פתאום נהיינו משפחה. עכשיו התחלנו להתכתב בקבוצה שאנחנו לא עוזבים ולא נוטשים עד אחרון ואחרונת החטופים. ואסור, אסור לנו כעם לעשות הפרדה בין מתים לחיים.צריך להמשיך לציין את האובדןבהמשך הדרך, אחרי שנרגע העניין הראשוני, מספרת היימן איך החלה הכיכר להתרוקן. בהמשך כבר היו המון מוצרים. אבל לא כל כך קנו. זה קצת מספר את הסיפור של הכיכר, שבאמת התמלאה תמיד בשבתות, ובימי הולדת של חטופים או ימי ציון שונים, לא עלינו, כמו החזרת הגופות של הביבסים למשל. ובימי השבוע הרבה פעמים היה ריק. אבל עדיין עמדנו שם, יום אחרי יום במשמרות. אנשים קצת הסתובבו שם כי לא היה למה לעשות עם הנשמה שלהם כבר. אז תיירים ממש מחפשים חיבוק, לשמוע איך אנחנו מרגישים, אנחנו כישראלים, כאזרחים. והפסנתר הגיע, ולאט לאט התחילו שם גם צלילים - הביאו מערכת הגברה ובמות, ואת השעון הגדול, והימים התחילו לעבור כנגד עינינו. בעצם הכיכר בעיניי מספרת את הסיפור של המאבק הזה כמו ריל באינסטגרם שמהר-מהר מספר איך הייתה הופעה. אני מרגישה שהכיכר הייתה בשבילי. בסרט רץ נוראי, סיוט של שנתיים, שהיו בה הרבה רגעי תקווה, ויותר רגעים של ייאוש, זעם ותסכול, ובדידות ותקומה. כל קשת הרגשות האפשרית הייתה בה.במבט יותר רחוק אני חושבת שהכיכר תהיה סוג של מונומנט כדי לספר לדורות הבאים. זה לא יכול להיות שהדבר הזה כאילו לא קרה. אני תמיד חושבת שאנשים מחפשים מקום עגול. מקום לשבת בו, וסביב מעגל שיח יש תמיד מקום לדיון. לא תמיד מסכימים, כן? ראיתי בכל השנתיים האלו הרבה מעגלים. מגיעים תנועות נוער, דתיים, חילונים, שמאלניים מאוד, ימניים מאוד, מגיעים לדבר ביחד. ואני חושבת שכמעט תמיד ראיתי שזה נגמר בזה שהקשיבו אחד לשני. זה משהו שאני מאוד מקווה שימשיך, כן, בכיכר. וכן, שרון חולדאי אולי יקרא לה באמת - רק אחרי שכמובן ישובו כולם - כיכר השבים אבל שצריך לשבת בה, להמשיך להיות בה, לציין בה את האובדן הנוראי, שכולנו חווינו, ושהוא עוד לא נגמר. וצריך לזכור שהשיקום של כולנו עוד לא התחיל.יגב לא שב, המילה לא מתאימה לכיכראסתר בוכשטב, כך זה מרגיש, לא עזבה את הכיכר כבר שנתיים. גם אחרי שהושבה גופתו של בנה יגב זל שנרצח בשבי (אשתו, רימון, הושבה בעסקה הראשונה). אסתר, חברת קיבוץ נירים, הקפידה להגיע - לרוב בחברת בתה, נופר - לפחות פעם בשבוע. כעת גם היא מבהירה: אנחנו לא הולכים לשום מקום.בוכשטב נזכרת בימים הראשונים. אנחנו מקיבוץ שנחטפו ממנו חמישה, שמתוכם שניים היו שלי. הקיבוץ היה בטראומה ומפונה, ואנחנו לא התפנינו עם הקיבוץ. היינו לבד. היינו כמשפחה לבד, התחלנו את דרכנו כמשפחה של חטופים, ולא ראינו אף אחד שמסתכל עלינו. המטה היה המקום הראשון שהתייחס אלינו והכיכר נהפכה לבית שלנו מהרבה בחינות. שם הבנו איך נאבקים. מאיפה אני יודעת איך נאבקים? אז בהתחלה עשינו המון הסברות בכיכר, גם נופר וגם אני. אחרי שיגב הובא לקבורה, הבנו שאנחנו חייבים להמשיך במאבק. אנחנו לא יכולים לשבת בבית, אסור לנו, כי יש עוד חטופים.אני פחות עושה הסברות היום בכיכר, אני עושה את זה יותר בחוץ, במקומות אחרים, אבל עדיין הכיכר זה המוקד. הכיכר הייתה לנו בית, ועודנה לגמרי בית מבחינתי. היה לנו פה שיח הזדהות וסולידריות עם משפחות אחרות, וביחד היינו במאבק. זה היה מקום שנתן לנו בית באותה תקופה מאוד מאוד קשה. אנחנו כל שבת בעצרת, ולצערי הרב - כבר חשבתי שהעצרות ייגמרו בשבת האחרונה - אני מבינה שזה לא כך יהיה. נמשיך לבוא כל המשפחה.מה את חושבת שצריך להיות בכיכר מעכשיו? אני מעריכה שאחרי שהמאבק יסתיים, זו כבר לא תהיה אותה כיכר. שיחזירו את המקום למה שהיה, לעיריית תל אביב שתרמה אותה בנדיבות לב. אבל עד שלא יחזרו החטופים, זה המקום. אני חושבת שהשם שלה צריך להישאר 'כיכר החטופים', כי זה חלק מהנרטיב של המדינה. צריך להבין שהיו חטופים ולא רק שבים. יגב לא שב. המילה שבים לא מתאימה. זה היה כיכר החטופים, ואם העירייה תסכים, אני אשמח שישאירו את הכותרת הזאת, 'כיכר החטופים', לעד.לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv