המחבלים מנסרים את דלת הממד יסמין מרגוליס מקיבוץ כיסופים (מתגוררת היום בעומר), בת 37 ואימא ל-2 בנות. בעלה סער מרגוליס זל, מפקד כיתת הכוננות של הקיבוץ נפל ב-7 באוקטוברכולנו נכנסנו יחד לממד, אבל תוך חצי שעה, סער כבר בטלפונים, כמה דקות והוא בחוץ. לא לפני שהוא משאיר לי את האקדח האישי שלו, חוזרת יסמין מרגוליס לרגעים המסויטים שבהם נפתח האסון של חייה ב-7 באוקטובר. אני נועלת את הבית, נועלת את הממד ונשארת עם הבנות ועם האקדח. והזמן מתחיל לעבור. אני בזמן הזה עדיין לא מחוברת למה שקורה בחוץ בשום צורה. אנחנו רק ביוטיוב, צופים בסרטונים של הבנות. רק קיבלתי הודעות שהכל בסדר. אבל מצד שני, אני שומעת מבחוץ מלא יריות. טירוף. אני מתכתבת עם סער, שלא מעביר לי מה שקורה בחוץ, רק כותב לי, 'מה שלא יהיה, את לא פותחת את הדלת'. הוא לא מסביר שיש מלא מחבלים בקיבוץ ושיש הרוגים.מרגוליס מספרת שמה שהתרחש שם בממד הקטן עם הבנות בשעות הארוכות האלו למעשה נמחק מזיכרונה, תוצאה של הדחקה עמוקה, ושעל מה שקרה אז היא יודעת מעיון בהתכתבויות שניהלה אז עם סער ועם אחרים. מהשעה 11 אני כבר כותבת לאנשים: 'תתפללו שנצא בחיים' או 'תתקשרו למשטרה', 'תזעיקו את הצבא'. אני מסתכלת ולא מאמינה שאני כתבתי את ההודעות האלו. שאלתי את סער על הרבשץ שלנו, רוני (ספדג' - יכ), כי הבת שלו התקשרה אליי ושאלה מה קורה עם אבא. סער עדכן שהוא כנראה בין ההרוגים (מה שהתברר בהמשך, למרבה המזל כשגוי). הוא אמר לי לא להגיד שום דבר. אז אני יודעת שעכשיו אני צריכה לשתוק, אני יודעת שיש הרוגים ואני יודעת שסער בחוץ, ושהצבא עוד לא הגיע. וכל הזמן הזה אני שומעת יריות. אני לא זוכרת את זה כמובן, אבל הבנות שומעות ערבית. ובשלב מסוים אני שולחת לו הודעה שמנסרים לנו את דלת הממד.לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאןמהתחקיר אנחנו מבינים שהיו מחבלים ממש ליד הבית, ושסער עצמו הרג אותם. עד 13:00 יש איזשהו סוג של תקשורת איתו. באותה שעה נפל החשמל וגם התקשורת. אין כלום, חושך ועלטה מוחלטת בממד, וככה עד למחרת בתשע וחצי בבוקר. אין לי מושג מה קרה בכל אותו הזמן. מי שחילץ אותנו היה הרבשץ שחשבנו שנהרג והתברר שסער היה זה שחילץ אותו. אבל הוא לא אמר לי כלום. רק למוחרת בלילה הודיעו שסער נפל. עד אז, הבנות עוד חשבו שעוד מעט אבא חוזר.הדרך להתאוששות ולהתחלת החיים מחדש לא הייתה פשוטה. יום שני בבוקר, ה-9 באוקטובר. ערב לפני הודיעו לנו שסער נהרג, ואני צריכה לקחת את הבנות לחדר אוכל במלון, ואז שוב צוהריים. במלון אין רק את האנשים של כיסופים, אלא גם אנשים ממקומות אחרים. עבורם זה היה פינוי של הפוגה, אנשים שבאים ליהנות, ויש מסיבת קריוקי עם שירים ואלכוהול. אבל אנחנו באווירה אחרת לגמרי. זה היה סיוט. היה גם הרבה כעס, שהזכות הבסיסית להתאבל ולעשות שבעה כמקובל נלקחה ממני.היציאה 'מהמקום הנוח' הזכירה לי מי אניאת התקופה הזו, הראשונית, מגדירה מרגוליס כמצב רובוטי, שבו הייתה כל כולה שקועה בתפקוד היומיומי שלה ושל שתי הבנות שזה עתה שכלו את אביהן. התפנית הגיעה כחצי שנה לאחר מכן, באפריל 2024, אחרי ששבה משליחות הסברה בת שלושה שבועות בארהב. בדרך חזרה אני מבינה שאין סיכוי שאני חוזרת יותר למלון. העצמאות, השליטה, נלקחת לחלוטין. הטיסה הזאת גרמה לי להבין שאת כל הקהילה שלנו מפנים בקרוב לעומר, אבל הקרווילות לא מוכנות, אז אני אעזוב לבד לעומר, אשכיר בית ואצטרף אליהם בהמשך.בארהב הייתי צריכה לנאום ולהסביר על המצב שלי, אבל בשאר הזמן פינקו אותי ואת הבנות. בפארקים ובילויים, ושם היציאה 'מהמקום הנוח' במרכאות כפולות ומכופלות הזכירה לי קצת את מי שאני - בן אדם סופר עצמאי. הרגשתי שסדר היום חוזר אליי. אני קובעת מה עושים במהלך היום, אני בונה את התוכנית. להיות במלון זה כבר לא אפשרות. חזרתי יום לפני מתקפת טילים הראשונה של איראן. היה ברור לי שלים המלח אני לא חוזרת, אצל ההורים שלי אני לא נשארת.זה היה יום ראשון, קמתי בבוקר, אמרתי לאבא שלי, 'בוא תיסע איתי לעומר - אתה נוהג ואני בדרך מחפשת בתים להשכרה'. התקשרתי לבית הראשון שראינו, נכנסתי אליו וסגרתי חוזה. התחלתי להניע דברים, היא מספרת. ישר לדבר עם בית הספר, להכניס את הבנות למסגרת, ולחשוב מה אני רוצה - האם אני חוזרת לעבודה? מהר חזרתי לעבודה. אבל לקח לי יום כדי שאבין שזה לא מתאים לי. עבדתי כפלאנרית ב'טרה', התחום שלי היה הנדסת תעשייה. מאוד אהבתי את העולם של התעשייה, וראיתי את עצמי מתקדמת שם בטירוף. אבל אחרי יום קלטתי כבר שעולם העשייה שלי השתנה לחלוטין.זה לא היה נמהר מדי ? אני זוכרת שאמרתי לפסיכולוגית שלי שאני מבינה שזה נמהר והיא הזהירה ששינויים לא עושים ככה מהר. היא ביקשה שאתן לזה חודש לפחות, אז נתתי עוד חודש בעבודה. אבל אז עזבתי. אני יכולה להגיד לך שהסביבה לא יודעת איך להתנהג איתנו וזה גורם לנו, אנשי השכול, להיות מאוד מבודדים מהחברה. אנשים לא יודעים איך לפנות אליך וזה מותיר אותך בחוץ. אבל אני מבחינתי רגילה לחלוטין, כמו כולם. בעבודה נתנו לי משרד בנפרד, וזה בדיוק מה שהכי לא הייתי צריכה, את כל הנפרדות הזאת.כבר תוך כדי החודש הזה חיפשתי מה ללמוד, ונרשמתי ללימודי תואר שני בבן גוריון. משהו אחר לגמרי. באתי מהנדסת תעשייה וניהול, ונרשמתי לתואר שני ברפואת חירום במסלול של ניהול מצבי חירום. וזהו, אני עכשיו סיימתי שנה א' בהצטיינות. פשוט התאהבתי בתחום הזה, בדגש על סיוע הומניטרי. החלטתי לעשות תזה וללכת על מסלול של דוקטורט גם. זה סופר מעניין, זה שינה לי את כל החשיבה, את כל הכיוון בחיים.סיוע הומניטרי הוא חף מזהויותממש בעוד ימים ספורים, עם תחילת שנת הלימודים תחזור מרגוליס שוב לספסל הלימודים לשנה השנייה של התואר. בשנה הראשונה, היא מספרת שחלק גדול מהלימודים הוקדש לנושא הסיוע ההומניטרי הכה בוער בתקופתנו. בטח כשהדוגמה המקצועית הכי ממשית נמצאת 35 קמ בלבד מהאוניברסיטה - בעזה. דווקא בהיותה אישה שכולה מבקשת מרגוליס להשמיע בנושא גישה מורכבת ואולי מפתיעה בעיני רבים.סיוע הומניטרי, הוא סיוע הומניטרי, הוא חף מזהויות ובלי לחשוב מול מי זה. סיוע לשם סיוע. זה כמובן לא כולל לובשי מדים ולא ארגונים - נטו לאנשים חסרי ישע, שזקוקים לסיוע הזה. ואני, עם כל מה שעברתי מרגישה שאני יכולה לתת את זה בלב שלם. דעות פוליטיות בצד, ברור שטרור זה טרור. ורוב הסטודנטים שלמדו איתי חושבים אחרת. אבל אם נאבד את האנושיות שלנו, אז באמת מה נשאר?.ועדיין, לבחור ללמוד תחום כזה, מעט איזוטרי, זו לא בחירה שגרתית . הדרך שלי להחיות את סער זה לפי איך שאני זוכרת אותו. סער היה צדיק, אבל בלי הזקן והכיפה. הוא היה נותן הכול לכל אדם בלב שלם, לא משנה אם זה האויב הכי גדול שלו, בלי לצפות אף פעם לתמורה. כשהוא היה רואה שמישהו היה זקוק לעזרה, הוא פשוט היה שם על מלא. אני בכלל לא רציתי ללמוד את זה, רציתי ללמוד פוליטיקה, ממשל ומדיניות. ואז כשנכנסתי לאתר של בן גוריון, ראיתי את התואר הזה, קצת קראתי עליו. ואמרתי, 'וואו, זה נוגע בכל כך הרבה נקודות שרלוונטיות לסער, וזו הדרך שלי קצת להחיות אותו דרכי.לצד יסמין שתי הבנות - מיה בת ה-11 ותבור בת ה-9 - גם הן נאלצו להתחיל מחדש, במקום שהן פחות מורגלות אליו, בסביבה שונה מאוד עבור שתי ילדות קיבוצניקיות, ואחרי טראומה נוראית. ההתאקלמות שלהן, מסבירה יסמין, מורכבת למדי ולמעשה עדיין בראשיתה. כשעברנו לפה, הייתה להן קבלת פנים מדהימה. מיה, היום היא בכיתה ו', נכנסה לבית הספר לקראת סוף כיתה ד' והיה לה טוב, התברגה בחברה, ולא נגעה בנקודות שכואבות לה. אבל תבור נכנסה עם כעס וזעם, ולא הצליחה להשתלב. בגלל שתבור ביטאה את כל הכעס שלה מאוד בהתחלה, זה השתחרר, והיא במקום טוב. היא נקלטה ממש טוב במערכת. ואצל מיה, הדברים צפו בהמשך. כמובן שהן עדיין מקבלות טיפול פסיכולוגי ותמיכות נוספות, אבל יש אופטימיות.נסענו לטיול מטעם עמותה כלשהי, ושם הכרנו ילדה שגם היא מעומר ושלא ידענו את הסיפור שלה לפני, מוסיפה יסמין. אבא שלה הוא מניר עוז והיא גם גדלה שם כמה שנים. אבא שלה, שהיה חבר כיתת הכוננות, נהרג ב-7 אוקטובר, סיפור דומה מאוד למקרה של סער. ופתאום הן מצאו אחת את השנייה. החיבור המדהים הזה ביניהן הוא זה שעזר למיה. הנוכחות של עוד ילדה עם סיפור דומה שהיא ותיקה בעומר, עזר לה להיטמע כאן ואני רואה את שתיהן פורחות, ומאוד טוב להן זו עם זו. מיה מצאה את החיבור שלה ותבור שחררה את כל הכעסים.סער היה צדיק, אבל בלי הזקן והכיפה. הוא היה נותן הכול לכל אדם בלב שלם, לא משנה אם זה האויב הכי גדול שלו, בלי לצפות אף פעם לתמורההיא עדיין לא פסלה על הסף את האפשרות לחזור לכיסופים. כשפורסם לאחרונה שאנשי הקיבוץ אמורים לחזור כבר בספטמבר (מה שלבסוף לא קרה, ונדחה בינתיים), היא מספרת שהרגישה כאילו שוב מצמידים אותי לקיר עם אקדח לראש ומחליטים עבורי מה לעשות.יש לי זוגיות, היא מנסה להסביר ומפתיעה. הכרתי מישהו שיש לו ילדים, ואנחנו כבר גרים ביחד, ואז כשהילדים שלו באים אנחנו צריכים בית יותר גדול, אומרת יסמין ומרמזת על המסתמן לבאות.לא הספקתי אפילו להגיד לו שלוםהאחיות עדי ושני ליזמי מאופקים. אחיהן השוטר מיכאל ליזמי זל נהרג בקרב מול מחבלים ליד הביתמיכאל היה חלום של אח, מספרת עדי, אחותו של מיכאל ליזמי זל, שוטר תושב אופקים שנהרג בקרבות שהתנהלו בעיר ב-7 באוקטובר. הוא היה חרוץ, דומיננטי, אהוב על כולם, תמיד היה עוזר ודואג, תמיד שם בשבילנו. גם אם הייתי נתקעת בדרכים, הוא תמיד היה בא, והיה הראשון לעזור. כמו שהוא היה הראשון לצאת ב-7 באוקטובר. הוא יצא עם שורטס וכפכפים. כשהוא יצא, לא הספקתי אפילו להגיד לו שלום. הוא פשוט מיהר להגיע לשם. הכול קרה כל כך מהר.ליהי (בתו בת השנה אז של מיכאל זל - יכ) ישנה אצל אימא שלי בערב שישי, ואנחנו שמרנו עליה, מספרת שני. מיכאל ואשתו היו גרים ביחידת דיור ליד וכשהאזעקות התחילו הוא ירד אלינו עם אשתו ליגל, לסגור את החלון של הממד. הוא היחיד שהיה מצליח לסגור את החלון הזה. בדיוק התחילה עוד אזעקה, והוא עוד נשאר איתנו. כשהוא הבין שמשהו גדול יותר קורה, הוא עלה לבית, לקח את הנשק ויצא. לא ידענו לאן. ליגל ניסתה לעצור אותו. ביקשה ממנו לא ללכת, אבל הוא לא הסכים לעצור. אני ביקשתי ממנו שלפחות יחליף לנעליים יותר נוחות, והוא אמר שאין זמן לזה, ופשוט יצא. לא הרבה אחרי זה הוא התקשר בשביל לבקש שנסגור חלונות, ננעל דלתות, ולא נצא. אחרי שהוא ניתק, הוא בטעות לחץ עוד פעם על השיחה, והשאיר את הטלפון פתוח, הוא היה על הקו 50 דקות בערך וכך שמענו בעצם את כל הלחימה שלו. באיזשהו שלב שמענו שמישהו אומר 'איי', לא ידענו אם זהו או לא.הקרב מול מחבלי חמאס שבו נהרג מיכאל זל התרחש ברחוב הגורן באופקים, מרחק שני רחובות בלבד מבית המשפחה. והוא, ששירת בכלל בתחנת באר שבע, נפל ממש על הגנת משפחתו ושכניו. שני מסבירה שאחרי התקרית המבהילה הזו המשפחה הבחינה שמכשיר הטלפון של מיכאל המשיך להיות בתנועה, מה שעורר תקווה למרות הזוועה שלה נחשפו טלפונית במקרה - מה שבדיעבד התברר כתקוות שווא בלבד. הבנו שאחד השוטרים לקח את החפצים שלו. לקראת הערב, אני ואבא שלי יצאנו לחפש את מיכאל ולא מצאנו. רק אחרי זה, לקראת השעה 5-6 בערב, שוטרי הבילוש מהמשרד שלו הגיעו להודיע לנו שהוא נהרג.ממשיכות את דרכו של האחכיום, שנתיים אחרי, גם עדי וגם שני ממשיכות את דרכו של אחיהן במובן הכי מילולי. זמן קצר אחרי נפילתו שתיהן התגייסו למשטרת ישראל. הגדילה לעשות שני, שהצטרפה ממש לאותה יחידה שבה שירת אחיה. האמת שלפני שמיכאל נפל, כבר היה לי ניסיון להתגייס למשטרה שלא כל כך צלח, מספרת עדי. אבל ניסיתי שוב. למדתי, השקעתי ועברתי. מאז אני משרתת בתור רכזת בריאות הנפש המחוזית. אני עובדת עם הקבניות ועם קצינת השירות המחוזית, אני מתאמת סדנאות חוסן לשוטרים וגאה בתפקיד שלי, גאה לעזור לשוטרים.הייתי שם כמעט שנתיים בבילוש בבאר שבע, ושם הכרתי את בן הזוג שלי, מפתיעה אחותה שני. שבוע לאחר קיום הריאיון השניים נישאו. היינו שני בלשים באותו צוות, יצא שיצאנו לקורס במכללה, בערך באותה תקופה. ושם העמיקה ההיכרות בינינו. ואחרי חצי שנה של זוגיות הוא הציע לי נישואים. אני תמיד אומרת שמיכאל שלח לי אותו. עכשיו, בגלל שאנחנו מתחתנים, הייתי צריכה לעבור תחנה. עברתי לתחנת רהט. אבל היה לי ממש כיף שם. גרם לי לסגור מעגל עם מיכאל, זה שאני ממשיכה את מה שהוא אהב לעשות, להיות עם האנשים שלו, עם החברים שלו לצוות.גם לשני הייתה מחשבה להתגייס למשטרה עוד קודם לכן. מסיבות שונות הדבר לא יצא אל הפועל. בקטע מוזר, הייתי אמורה להתגייס לרהט מלכתחילה. אחרי שמיכאל נהרג, האופציה היחידה מבחינתי הייתה ללכת למשרד שלו. להמשיך אותו. אחרי שהתגייסתי גם קיבלתי את הנשק שלו. זה משהו שכן ממשיך איתי, גם עכשיו, ברהט. ושם, בבאר שבע, הרגשתי אותו כל הזמן. השוטרים שם עשו כל הזמן דברים לזכרו, כמו עמדת תפילין שיש שם ותמונות שלו, זה היה ממש להרגיש אותו כל יום מחדש. העבודה שם מעניינת אותי בלי קשר, אין ספק, אבל המטרה הייתה כמה שיותר לחיות אותו. להרגיש אותו.אם מיכאל לא היה נהרג סביר להניח שאני הייתי ממשיכה בתפקיד שלי באבטחה. לפני שהתגייסתי למשטרה, הייתי בודקת ביטחונית. סביר להניח שהייתי נשארת באותו מקום, אומרת עדי הבכורה, בת ה-32. וגם אחותה בת ה-26 שעבדה קודם במספר עבודות מזדמנות אומרת שגם אני מאמינה שהייתי ממשיכה בעבודה שלי, אבל כנראה שבשלב מסוים הייתי מנסה להתגייס שוב בכל זאת, כי תמיד רציתי להיות במשטרה.תגידי לכולם שאני רק רציתי להתחתןעמית גניש, רחובות, בת 25, שורדת הטבח בנובהאם לא היה 7 באוקטובר, אני ממש לא הייתי חושבת על חתונה בגיל הזה. כשישבנו, אני וחברה שלי זוהר באותו יום והתחבאנו בשיח, היינו בטוחות שאו שאחת מאיתנו לא שורדת או ששתינו לא נשרוד, מספרת עמית גניש, ששרדה את הטבח בפסטיבל נובה. אמרנו, אני וזוהר, את המשאלה האחרונה. ביקשתי שתגיד את הדבר האחרון שהיא רוצה לעשות ולא נספיק. באמת האמנתי שלא נספיק. ואמרתי לה, 'תגידי לכולם שאני רק רציתי להתחתן'. תגידי את זה גם למשפחה וגם לעירד, החבר שלי, שיידע את זה אם קורה לי משהו, אם אני נחטפת או נרצחת. אבל 24 שעות קודם, לא היה בכלל מה לדבר איתי על חתונה, מחדדת גניש.מאז התפיסה שלי השתנתה, והבנתי מה אני באמת רוצה מהחיים. וזה פחות חוויות וטיולים. כאילו, זה גם חוויות וטיולים, אבל זה יותר להתמסד. וזה מטורף שאני אומרת את זה. בשנה האחרונה אני והבן זוג שלי מתכננים חתונה, סיפרה גניש בשיחה שהתקיימה בראשית ספטמבר, שבוע וחצי לאחר מכן היא ובן זוגה עירד - שהכירו שנה לפני הטבח בטיול בברזיל - נישאו. עבר עליי כל כך הרבה מאז הנובה. בעיקר מילואים, היא מספרת. גם אני עשיתי מילואים, גם בן הזוג, גם אחי הקטן, והוא גם נפצע בעזה. בקיצור, עברנו הרבה בשנתיים.זוהר - החברה הכי טובה שלי, שאיתה הייתי שם בשיח - ושאיבדה את הבן זוג שלה, בסוף היא מלווה אותי לחתונה, ממשיכה גניש לתאר את מה שעבר עליה. היא איבדה את בן הזוג שלה ואני מתחתנת, וזה לא קל. אני מוקפת באנשים שאיבדו חברים.אפשר לומר שה-7 באוקטובר הרס לך את חיי הרווקות? כן, הוא הרס. הרבה חברים שלי נרצחו וגם במלחמה איבדתי חברים טובים וקרובים, אז לא רק לי הוא הרס, אלא לעוד המון אנשים צעירים וטובים. ההתמודדות אחר כך עם הדבר הזה היא בכלל לא פשוטה. ניסיתי לצמוח מהיום הזה כמה שאני יכולה, ולפתח את עצמי, פשוט להמשיך עם הפנים קדימה. ואם יעשה לי טוב כרגע להתמסד ולהתחתן, אז אני הכי מאושרת בעולם היום.אני סטודנטית למשפטים בבר אילן, ותוך כדי השנה הראשונה, ממש שבוע אחרי המלחמה, הלכתי למילואים. אם לפני הטבח אני רציתי חיפשתי התמחות ורציתי להיות עורכת דין, היום אני מסתכלת קצת מעבר. הייתי רוצה להיכנס לתחום ההסברה. בגלל שיצא לי לעשות את זה הרבה, אני מוצאת שאני גם טובה בזה, וזה גם מעניין אותי מאוד.חילוץ מרגש בשידור חיבבוקר 7 באוקטובר הצליחו עמית וחברתה זוהר להימלט משטח המסיבה והתחבאו במשך תשע שעות בתוך שיח. רק בסביבות השעה ארבע אחר הצוהריים, כשמאמצי צהל באזור החלו לקבל ביטוי בשטח, חשו עמית וזוהר בטוחות מספיק כדי לצאת ממקום המסתור שלהן ולהתחיל לנוע מערבה. מי שסייע להן הוא רמי דוידיאן, שחילץ מהשטח מבלים רבים באותו יום. אחרי דקות של תנועה בתוך פרדס, ברגע שנראה כמו סצנה מסרט, הן הגיעו לידיה של כתבת חדשות 12 אדווה דדון שסיקרה את ההתרחשויות בשידור חי מאותו הפרדס. הריאיון שקיימה דדון בשידור חי עם עמית וזוהר ההמומות היה לאחד משיאי השידור באותו יום נורא. התרחשות שמי שצפה בה לא ישכח אותה כנראה לעולם.בעקבות המפגש עם אדווה ורמי ביקשו ממני להתראיין לא מעט, מספרת גניש. התראיינתי המון, ויצא לי לטוס כמה פעמים לארצות הברית, לספר את הסיפור שלי מאותו היום וגם את הסיפור של המילואים. לא חשבתי שאני אטוס לארהב שלוש פעמים, ארצה ואתראיין באנגלית, תוך כדי לימודים וגם תוך כדי זה שהבן זוג שלי בעזה שבועות ואנחנו לא מדברים. וכמובן שיש חשש לחיים כל הזמן. אני ידעתי לנתב את השינוי בחיים שלי למקום טוב, לא להילחץ מזה, ועבדתי קשה בשביל להישאר רגועה, ובשביל להישאר עמית.@n12news״אני קמה כל בוקר בחיוך והודיה״: עמית גניש חולצה מהטבח במסיבת הנובה בשידור חי. כעת, היא חוזרת למקום בו התחבאה שעות מהתופת יחד עם חברתה #חדשות12 #n12 #ישראלבמלחמה #חרבותברזל ♬ original sound - N12יש דבר שנקרא צמיחה פוסט-טראומטית, מספרת גניש. קשה להגיד את זה במדינה כמו שלנו, ולצד חברים וחברות שאיבדו בני זוג. קשה באמת להודות בזה שאני צמחתי מהאירוע הזה. חודשים אחר כך הסתובבתי במדינה ולא האמנתי, אמרתי לעצמי בלב: 'עמית, איזו גיבורה את. את התחבאת ממחבלים תשע שעות, שרדת דבר שאי אפשר בכלל לדמיין, ועברו לך כדורים מעל הראש'. בלב הייתי הולכת לישון ואומרת לעצמי: 'עמית, את מטורפת'. זה מדהים כמה הייתי מסתובבת בחיוך, וכל יום מודה לבורא עולם שאני כאן. זה ממש מילא אותי גאווה, 'וואי, אני גאה בעצמי שבכלל הצלחתי לעשות את זה'.ואם לא מספיקה כל הטרפת שהפכו חיה של גניש להיות אחרי אותו יום נורא, היא התחילה זמן קצר מאוד לאחר הטבח להתנדב לשירות מילואים. ומכל המקומות בעולם, דווקא במחנה שורה, הבסיס הצבאי ליד רמלה ששימש אז כנקודת הריכוז והטיפול בגופות קורבנות הטבח שהיא עצמה שרדה, יחד עם הרוגי הקרבות.איך לכל הרוחות אפשר לעשות מילואים כאלו אחרי כל מה שעברת? השבוע הראשון היה שבוע של הלוויות, שכמעט כל היום הייתי בהלוויות. ואז הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר להישאר בבית. לראות את כולם הולכים למילואים, ואני ללא מעש? אז הלכתי וחיפשתי יחידות, איפה שצריכים אותי. אני לא מדברת על לוחמה, אבל אם יש מילואים קשים שלא כל אחד יכול לעשות, זה זה. ממש היה לא קל, למרות שהשירות שלי לא היה כרוך בעיסוק ממשי בגופות. הייתי במרכז לאיסוף חפצי החללים, וסידרנו את החפצים של החללים והחטופים.למה לחזור לאירוע הזה, הטראומטי כל כך? כשהייתי שם, בשורה, עשיתי ניתוק מוחלט. קודם כל, גם לקח לי הרבה זמן בכלל לעכל את הנובה. את מה שקרה שם. רואים אותי בריאיון מדברת ואומרת ברוגע: 'כן, ירו לי כאן כדור וירו לי שם'. בגלל שלקח זמן לעכל, זה כאילו נכנסתי ועשיתי מילואים כמו כל אחד אחר.אתה מנסה כמה שיותר לעשות את הדברים ברמה הטכנית ולא ברמה הרגשית. כמה שיותר טכני. בסוף, היו צריכים אותי שם, אז הלכתי. ובגלל שאני ידעתי שאני יכולה לעשות את זה ושיש אנשים שבאמת לא יכולים, כי זה מאוד קשה נפשית, לא היה לי ספק. לבן הזוג שלי היה חבר מהצוות שנפל במלחמה, והחפצים הגיעו אלינו לשורה. לא הרשו לנו לטפל ולארוז חפצים של אנשים שאנחנו אפילו מדרגה עשירית מכירים. ממש, שלא יהיה קשר. אבל כן יצא לי להיתקל בדברים שלו. ראיתי את המכתב שהוא קיבל מהמשפחה, והכרתי את הבן אדם, זה היה שובר לב ממש.לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv